Family Wiki
Advertisement

על ההטמנה (סיום) - דף נ"א מסכת שבת

התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא

פורטל הדף היומי
פורטל הדף היומי

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו מבוסס גם על שיעורו של רבי חיים סבתו באמצעות :https://zoom.us/my/mizpenevo

משנה תבשיל שטמנו בערב שבת[]

אם כיסה אותו מבעוד יום ונתגלה בשבת מותר לכסותו

א משנה תבשיל שטמנו בערב שבת, אם לא כסהו מבעוד יום — לא יכסנו עוד משתחשך. כסהו מבעוד יום ונתגלה בשבת מותר לכסותו, ומותר שיהא ממלא את הקיתון במים צוננים ונותן אותו לתחת הכר או תחת הכסת כדי שלא יתחממו.

מותר להטמין את הצונן שהוא ודאי לא יתחמם[]

ומסבירים: והוא, רבי אמי שהקפיד, סבר [סבור היה] כי אדם חשוב שאני [שונה] וחייב להקפיד על עצמו ביותר, ולהתרחק אף מדבר הנראה כאיסור.

א גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: מותר להטמין את הצונן שהוא ודאי לא יתחמם ואין לחשוש משום הדמיון שיש בכך להטמנת חמין. אמר רב יוסף: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בדבריו? והלא כבר תנינא [שנינו במשנה] הלכה מפורשת בענין. ששנינו: ממלא אדם קיתון (ספל) במים ונותן תחת הכר או תחת הכסת! (רוצה שיהיה לו מים קרים בשבת)
אמר ליה [לו] אביי: טובא קא משמע לן [הרבה, דבר גדול השמיע לנו], דאי ממתניתין הוה אמינא [שאם ממשנתנו הייתי אומר] כי הני מילי [דברים אלה] שמותר להטמין את הצונן — הרי זה דווקא בדבר שאין דרכו להטמין בחמין, אבל דבר שכיוצא בו דרכו להטמין בחמין — לא הותר לטומנו בדרך זו, ועל כן אמר שמואל שהיתר זה כללי הוא.
'הטמנה של הצונן
אמר רב הונא שכך אמר רב (ראה גרסות): אסור להטמין את הצונן. ומקשים, והתניא [והרי שנינו בברייתא] שרבי התיר להטמין את הצונן! ומשיבים: לא קשיא [אין הדבר קשה], כי הא מקמיה דלישמעיה [זה שאסר רבי היה זה לפני ששמעה להלכה זו] מר' ישמעאל בר' יוסי, הא לבתר דלישמעיה [וזה שהתיר היה זה לאחר ששמעה ] כי הא דיתיב [כמו זה ששנינו שישב] רבי ואמר: אסור להטמין את הצונן בשבת. אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי: אבא התיר להטמין את הצונן. אמר רבי: אם כן חוזר אני בי שכבר הורה זקן (ר' יוסי) בנושא זה, ואני מבטל דעתי מפניו.
אמר רב פפא: בא וראה כמה מחבבין היו זה את זה. שאילו ר' יוסי היה קיים (חי), היה הוא כפוף ויושב לפני רבי כתלמיד, דהא [שהרי] ר' ישמעאל בר' יוסי שממלא מקום אבותיו הוה [היה], שהיה גדול בתורה כאביו, ובכל זאת היה כפוף ויושב לפני רבי כתלמיד. וקאמר [ובכל זאת אמר] רבי: כבר הורה זקן, שביטל דעתו מפני ר' יוסי.
אמר ליה [לו] רב נחמן לדרו עבדיה [עבדו]: אטמין לי צונן בשבת, ואייתי [והבא] לי מיא דאחים קפילא ארמאה [מים שחימם טבח ארמי, גוי] בחול. ובכך רצה להראות שאין בכך משום בישולי גוים. שמע ר' אמי על מעשה רב נחמן ואיקפד [והקפיד עליו]. אמר רב יוסף: מאי טעמא איקפד [מה טעם הקפיד] ר' אמי? והרי רב נחמן כרבוותיה עביד [עשה], חדא [אחת] כרב, וחדא [ואחת] כשמואל.
ומפרטים: כשמואל — שאמר ר' יהודה אמר שמואל: מותר להטמין את הצונן. וכרב — שאמר רב שמואל בר רב יצחק שכך אמר רב: כל דבר שהוא נאכל כמות שהוא חי ואין הכרח לבשלו, גם אם נתבשל — אין בו איסור משום בשולי גוים, ומים הניתנים לשתיה גם בלא בישול מותר לשתותם, אפילו חיממם גוי.
ומסבירים: והוא, רבי אמי שהקפיד, סבר [סבור היה] כי אדם חשוב שאני [שונה] וחייב להקפיד על עצמו ביותר, ולהתרחק אף מדבר הנראה כאיסור.

בכל זאת בשבת אם בא להוסיף על הדברים שהטמין בהם מבעוד יום — מוסיף[]

ואין מרזקין (מרסקים, שוברים) לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו ויוכלו לשתותם

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא: אף על פי שאמרו חכמים שאין טומנין ביום השבת אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל משחשכה, בכל זאת בשבת אם בא להוסיף על הדברים שהטמין בהם מבעוד יום — מוסיף. כיצד הוא עושה? רבן שמעון בן גמליאל אומר: כגון שנוטל את הסדינין שכיסה בהם את הקדירה ומניח את הגלופקרין (שמיכות עבות), או אם חושש לחום יתר נוטל את הגלופקרין ומניח את הסדינין.
וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר ומקל עוד בדיני הטמנה: לא אסרו להטמין בשבת אלא באותו מיחם שחיממו בו את המים, אבל פינה מקודם ממיחם למיחם שעכשיו המיחם השני הוא כלי שני — מותר להטמין בו. וטעמו של דבר: השתא אקורי קא מקיר לה, ארתוחי קא מירתח לה [הרי עתה רואים אנו שהוא מקרר אותו, את המיחם בכוונה בעברת תוכנו למיחם אחר, וכי יש עוד לחשוש שמא יבוא להרתיחו] בשבת?!
ועוד אמר: טמן וכיסה את הקדירה בדבר הניטל בשבת, או שטמן בדבר שאינו ניטל בשבת משום מוקצה וכיסה בדבר הניטל בשבת — הרי זה נוטל את הדבר שהטמין בו ומחזיר אותו למקומו ואינו חושש, שכיון שהכיסוי ניטל בשבת הריהו יכול לאחוז בכיסוי ולגלותה.
ואם טמן וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת או שטמן בדבר הניטל בשבת, וכיסה בדבר שאינו ניטל בשבת, בכגון זה אינו יכול ליטלו, ולכן אם היה הכלי מגולה מקצתו נוטל את הכלי ומטהו על צידו והכיסוי נופל מאליו וכן מחזיר את הכלי אחר כך. ואם לאו [לא], היה מגולה מקצתו — (נ״א ב) הנה אינו נוטל ומחזיר.
ר' יהודה אומר: נעורת של פשתן דקה הרי היא כזבל ואין טומנים בה.
מניחין מיחם על גבי מיחם וקדרה על גבי קדרה כי המיחם התחתון לא יוכל להרתיח את העליון, אבל לא מניחים קדרה על גבי מיחם, ולא מיחם על גבי קדרה, שבכגון זה יש חשש שיתחמם הכלי עליון. וטח (סותם בטיח) אדם את פיה של הקדירה לסתום את נקביה בבצק, וכל אלו לא בשביל שיחמו המים, אלא בשביל שיהיו משומרים בדרגת החום כשהיו, שלא יצטננו ממה שהיו.
וכשם שאין טומנין את החמין כך אין טומנין את הצונן. רבי התיר להטמין את הצונן.
ואין מרזקין (מרסקים, שוברים) לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו ויוכלו לשתותם, כי יש בכך משום יצירת דבר חדש — מים משלג, בשבת. אבל נותן הוא את הקרח או את הברד לתוך הכוס או לתוך הקערה והקרח נמס מאליו ואינו חושש.

משנה בפרטי דיני ההוצאה בשבת אמרו חכמים[]

במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה?

א משנה בפרטי דיני ההוצאה בשבת אמרו חכמים: במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה? — יוצא הגמל באפסר והנאקה בחטם ולובדקים יוצאים בפרומביא, וכל אלה יבוארו עוד להלן בדברי הגמרא. וסוס יוצא בשבת בשיר (צמיד סביב לצוארו).
ובכלל, כל בעלי השיר, אותם בעלי החיים שרגילים להוציא אותם בצמיד סביב לצוארם בחול, יוצאים בשיר בשבת, ומותר לקשור חבל שיהיו אף נמשכין בשיר.
וכשנטמאים אלה מזין עליהן מי חטאת כדי לטהרם, וכן טובלן כשהם במקומן שמזה על השיר ומטביל את בעל החיים כאשר השיר בצוארו, ואינו צריך להסירו.

מילים אחדות שבמשנה לא היו מובנות לחכמי התלמוד[]

נקבת גמל לבנה (גאונים) בחח ברזל שמכניסים בחוטמה;חמור לובי ברסן של ברזל

ב גמרא מילים אחדות שבמשנה לא היו מובנות לחכמי התלמוד ושאלו: מאי [מה פירוש] "נאקה בחטם"? אמר רבה בר בר חנה: נאקתא חיורתי בזממא דפרזלא [נקבת גמל לבנה (גאונים) בחח ברזל שמכניסים בחוטמה]. וכדי לבאר את פירוש המילים "ולובדקים בפרומביא" אמר רב הונא: חמרא לובא בפגי דפרזלא [חמור לובי ברסן של ברזל].
אגב הזכרת החמור הלובי, מסופר: לוי שדר זוזי [שלח זוזי, כסף] לבי חוזאי למיזבן ליה חמרא לובא [לקנות לו חמור לובי] שהוא משובח ביותר. צרו שדרו ליה שערי [צררו לו את הכסף ושלחו עמו שעורים], ועשו כן כדי למימר דניגרי דחמרא שערי [לומר לו על ידי כך שפסיעות החמור תלויות בשעורים שאוכל], שאם ישפר את מזונו של החמור — יהיה משובח כחמור לובי.

מחליפין היו בני הישיבה את הפרטים הכתובים במשנה[]

ארבע בהמות יוצאות באפסר, הסוס והפרד והגמל והחמור

ג אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: מחליפין היו בני הישיבה את הפרטים הכתובים במשנה לפני רבי, ושואלים: של זו בזו, כלומר, נאקה באפסר וגמל בחטם, מהו הדין בכגון זה, האם מאחר ומניח את הריתמה של בעל חיים אחד על האחר האם בכך הוא נחשב כמשא ואין הוא יוצא בו, או לא?
ומסבירים: נאקה היוצאת באפסר לא תיבעי [תישאל] לך, כי כיון דלא מינטרא ביה [שאינה נשמרת בו] — משאוי [משא] הוא, שהרי לצורך הנאקה אין האפסר מספיק, ואם כן הוא משא ללא תועלת. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך הרי זה בגמל היוצא בחטם מאי [מה] דינו? וצדדי השאלה: האם כיון דסגי ליה [שדי לו] לגמל באפסר בלבד — הרי החטם משאוי [למשא] הוא נחשב, או דילמא נטירותא יתירתא לא אמרינן משאוי [שמא בשמירה יתירה איננו אומרים של משא] הוא נחשב?
אמר לפניו ר' ישמעאל בר' יוסי: כך אמר אבא ר' יוסי: ארבע בהמות יוצאות באפסר, הסוס והפרד והגמל והחמור. ומעתה יש להבין למעוטי מאי [למעט את מה] בא מנין זה שארבע ולא עוד, לאו למעוטי [האם לא למעט] את הגמל שלא יצא בחטם אלא באפסר בלבד, ואם כן יהא לנו לכאורה פתרון לשאלה! ודוחים: לא , מנין זה בא למעוטי [למעט] נאקה שאינה יוצאת באפסר.
במתניתא תנא [בברייתא שנינו] לובדקים וגמל יוצאים באפסר. לגופו של ענין אומרים כי השאלה שנשאלה בדבר שמירה יתירה הרי היא כתנאי [כתנאים, שנחלקו בדבר]. ששנינו בברייתא: אין חיה יוצאה בסוגר, חנניה אומר: יוצאה בסוגר ובכל דבר המשתמר.
וכדי להבין את הדבר תוהים: במאי עסקינן [במה עוסקים אנחנו] כאן? אילימא [אם תאמר] כי עוסקים אנו בחיה גדולה — מי סגי [האם מספיק] לה בסוגר? ומאחר שאין הסוגר מספיק לה — אסור לשים עליה אותו בשבת, שהרי הוא כמשא! ואלא תאמר שהמדובר בחיה קטנה, מי [האם] לא סגי [מספיק] לה סוגר? ומדוע יבואו אם כן חכמים לאסור?
אלא לאו [האם לא] תאמר כי בחתול איכא בינייהו [הוא שיש ביניהם מחלוקת], שהתנא קמא סבר [הראשון סבור] כי כיון דסגי [שמספףיק] לה לחתול במיתנא בעלמא [בחבל קטן בלבד] הרי הסוגר משאוי [משא] הוא על החתול. וחנניה סבר [סבור] כי כל נטירותא יתירתא [שמירה יתירה] לא אמרינן משאוי [אין אנו אומרים שמשא] הוא. ואם כן נחלקו תנאים בשאלה אם שמירה יתירה לבהמה נחשבת כמשאוי עליה, אם לא. אמר רב הונא בר חייא שכך אמר שמואל: הלכה כחנניה שאין דבר שהוא שמירה יתירה נחשב כמשא.
מסופר: לוי בריה [בנו] של רב הונא בר חייא ורבה בר רב הונא הוו קאזלי באורחא [היו הולכים יחד בדרך]. קדמיה חמרא [הקדים מעצמו החמור] של לוי לחמרא [את החמור] של רבה בר רב הונא. חלש דעתיה [חלשה דעתו, נפגע] רבה בר רב הונא. שהוא היה הגדול בהם, וחשב שלוי בנו של רב הונא בר חייא רוצה להראות בכך שהוא גדול ממנו, והולך לפניו. אמר לוי בלבו: אימא ליה מילתא כי היכי [אומר לו דבר כדי]
נ״ב א
דאיתותב דעתיה [שתתיישב דעתו] ויבין שלא נתכוונתי להעליבו. וכדי לבטא את רצונו אמר ליה [לו] כך: חמור שעסקיו רעים (שאינו ממושמע) כגון זה שאני רוכב עליו, מהו לצאת בפרומביא בשבת? שאף שחמור סתם אינו זקוק לפרומביא ודיו באפסר ולגביו הפרומביא היא שמירה יתירה, אבל חמור פרא כגון זה האם גם בו יש בכך משום שמירה יתירה ויהא אסור לצאת בה בשבת? אמר ליה [לו] רבה בר רב הונא: אף אם היא לגביו כשמירה יתירה, מכל מקום הכי [כך] אמר אבוך משמיה [אביך משמו] של שמואל: הלכה כחנניה, שאין בשמירה יתירה משום משאוי.
א

השיעור הבא[]

Advertisement