ערן בר-און כתב ב:Ynet דיין ו"טלעד" יפצו את סרן ר' ב-300 אלף שקל בית המשפט קבע כי על מגישת התוכנית "עובדה", בה שודר התחקיר אודות סרן ר' ועל הזכיינית ששידרה אותה, לפצות את הקצין. בנוסף תשודר בתוכנית הודעה על זיכויו . חמש שנים לאחר שידור כתבתה של אילנה דיין בתוכנית "עובדה" (ששודרה בזמנו ב"טלעד") אודות סרן ר' שהואשם בוידוא הריגה ושיבוש הליכי משפט וזוכה לבסוף, ולאחר שהקצין הגיש תביעת דיבה כנגד התוכנית והזכיינית - לשעבר זכיינית ערוץ 2, פסק היום (ג') בית המשפט המחוזי בירושלים כי על דיין ו"טלעד" לשלם לסרן ר' פיצויים בסך 300 אלף שקל, בתוספת הוצאות משפט

יהודה וגמן כתב ב-Ynet כשלונה וקלונה של "עובדה" - במשפט התביעה נגד אילנה דיין נחשפו נורמות של חוסר יושר, שמחייבות חשבון נפש של העוסקים בתקשורת ושל צרכניה

מפסק הדין[עריכה | עריכת קוד מקור]

המקור - כולל 243 סעיפים

רבות ונכבדות הן השאלות שהתעוררו במהלך המשפט. עיקרן – על אודות טיבה של עבודת העריכה העיתונאית והטלוויזיונית, על גבולותיה וגדריה, על המותר ועל האסור, על ההכרחי ועל המגונה. נילוו אליהן תהיות על גבולות הסיקור העיתונאי את ההליך המשפטי, שאלות מתחום הפעילות המבצעית הצבאית, דיון על מעמדם של מקורות עיתונאיים, סוגיות של חופש הביטוי, שמו הטוב של האדם, זכות הציבור לדעת, ועוד כהנה וכהנה עניינים רמים ונכבדים. שדה המערכה שבו נפגשים ומתגוששים המשפט והתקשורת נחרש היטב בידי עורכי הדין המלומדים של הצדדים, אשר חרצו בו תלמים עמוקים של טענות מכאן ומכאן. רק במה שנדרש לשם הכרעה בתובענה דנן אעסוק בפסק-דין זה, ולא בספיחים ובענייני האגב, ואף-על-פי-כן רבה המלאכה. טיבה של כתבה טלוויזיונית, כפי שיורחב בהמשך, שהיא עשויה רבדים-רבדים ופנים רבות לה. מוטל עליי להציגם ולבוחנם לפרטיהם על כל היבטיהם, כדי להכריע במחלוקות שבין הצדדים ולמען נמק היטב את הכרעותיי. הדיון במסרים החזותיים, הקוליים והמילוליים, ובייחוד המָרתם לטקסט כתוב, תובעים דיוק רב ופירוט מצד אחד, ואריכות שאין מנוס ממנה מצד שני. זהו כורח המציאות במשפט זה, לצקת מכלי לכלי – מן הכתבה אל פסק הדין – תוך כדי שמירה על נאמנות למקור, תנאי בלעדיו איִן לדיון ולהכרעה על מנת לפסוק את הדין.

על האירוע[עריכה | עריכת קוד מקור]

בבוקרו של יום 5.10.2004 אירע האירוע המבצעי שבעקבותיו שודרה הכתבה. דמות נראתה פתע-פתאום בסמוך מאד למוצב גירית. היתה זו אימאן אל-האמס, כבת ארבע-עשרה, תושבת שכונת תל-א-סולטאן ברפיח (להלן - המנוחה). מוצב גירית שכן בדרומה של רצועת עזה, סמוך לגבול המצרי ולציר 'פילדלפי' הנמשך לאורכו של הגבול. מצפון-מזרח למוצב, בריחוק של כמאתיים מטרים, פאתיה של העיירה רפיח. בין רפיח וציר 'פילדלפי' רצועה בת כמה מאות מטרים שכולה דיונות של חול. שׂיחים ותלוליות מנקדים את השטח החשוף, זעיר פה זעיר שם, ורק מוצב גירית מתנשא על גבעה רמה בלב השטח. השטח החשוף הזה מכונה אב"ם, נוטריקון 'אזור בטחוני מיוחד'. לתושבי האזור אסורה הכניסה אליו. הוראות פתיחה באש מיוחדות חלות לגביו. קיצורו של דבר, הופעתה של דמות בבוקר ההוא בשעה 06:48 ליד הסוללה המקיפה את רחבת הרק"ם, כשבעים עד מאה מטרים משער המוצב עצמו, היתה אירוע יוצא דופן.

הרקע[עריכה | עריכת קוד מקור]

מתיחות ודריכות אִפיינו את התקופה ההיא בגיזרת פילדלפי בכלל, ובמוצב גירית בפרט. כשבועיים קודם לכן חדר מחבל אל מוצב מורג השכן, ירה בחיילים שם והרג קצין ושני לוחמים. התובע היה בין הראשונים שהגיעו אז למקום האירוע. מאז העביר המודיעין התרעות ממוקדות על כוונות של מחבלים לעשות פיגוע דומה גם במוצב גירית. ירי של צלפים וטילים נגד טנקים לעבר המוצב היה דבר שבשגרה. בתחילת הלילה שקדם לאירוע דנן זוהה צלף שירה מרפיח אל עבר המוצב. צלף מבין חיילי המוצב פגע בו.

התובע היה אז מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד שקד בחטיבת גבעתי, מזה חודשיים. הוא שימש כמפקד המוצב. בימים שקדמו לאירוע, בשל ההתרעות, הורה על שיפור מערך ההגנה של המוצב ומוּכנוּת חייליו. עמדת שמירה נוספה אל מגדל התצפית. לחייליו הורה התובע לישון בחדר האוכל, המוגן בבטון, ולא בחדרי המגורים שאינם מוגנים. בלילה ההוא ישן התובע עצמו בג'יפ החפ"ק יחד עם צוות החפ"ק, כדי להיות מוכן להגיב לכל רעה שלא תבוא. לקראת בוקר עבר לחדר ונִמנם שם אל מול מכשיר הטלוויזיה.

כשהופיעה הדמות סמוך לשער הרק"ם של המוצב, פתחו החיילים אשר שמרו בשער המוצב בירי לעברה. כמוהם עשו חיילים שהיו בעמדות אחרות. חיילי הפלוגה סברו כי הנה הגיע האירוע שאליו התכוננו. אזעקת חירום הופעלה במוצב ובמערכת הכריזה נשמעה הקריאה "מחבל במוצב". החובש הפלוגתי העיר את התובע בצעקות 'מחבל במוצב', וגם התובע הבין כי המוצב מותקף. הוא רץ מייד אל עבר שער המוצב. השומרים שם סיפרו לו כי ראו דמות עטוייה בכאפייה מתקרבת אל המוצב. התובע שׂם לב לכך שאינו לובש שכפ"ץ ולקח את זה של סגנו. קודם לכן השליכה המנוחה תיק שחור במקום שאליו הגיעה, סמוך לסוללה, והחלה לרוץ לכיוון מזרח. אז נפגעה מן היריות שנורו לעברה ונפלה, שוכבת מאחורי תלולית חול, נסתרת מעיני חיילי המוצב. בעת ריצתה, דיווחה עמדת העת"ף (עמדת תצפית הממוקמת על מגדל גבוה ביותר בתוך המוצב, בסמוך לשער) לחמ"ל המוצב כי מדובר ב"ילדה בת עשר בערך". התובע, יחד עם סגנו, הקַשָּׁר שלו וקצינים נוספים, יצאו בריצה מן המוצב ונשכבו על הסוללה שממזרח לרחבת הרק"ם (רחבה בסמוך לשער המוצב, מחוצה לו, אשר נועדה לטיפולים בכלי-רכב משוריינים).

על הילדה[עריכה | עריכת קוד מקור]

החייל שבתצפית העת"ף הודיע אז לחמ"ל כי מדובר ב"ילדה בת עשר", אשר נשלחה להערכתו לבחון את תגובת המוצב, וכי "אין צורך להרוג אותה" (שורה 98 לתמלול הפסקל, נספח י' לתצהיר התובע). הדיווחים הללו לא הגיעו לאוזניו של התובע, שלא האזין בעצמו לקשר. התובע הורה על עיבוי מערך האבטחה במוצב, מחשש שזו רק פעולת הסחה ואילו עיקר הרעה עודנו לפניהם. בשעה 06:55 הודיע התובע בקשר כי "אני ועוד גפרור מתקרבים עוד יותר קדימה, לוודא את ההריגה", וביקש חיפוי. התובע לא ידע אז אם המנוחה, שבעיניו ובעיני הלוחמים שלצִדו היתה מחבלת, נהרגה מן הירי או שמא רק נפצעה. הוא יצא בליווי הקַשָּׁר שלו אל עבר המקום שבו שיער כי נפלה. התובע התקרב לעברה, ירה לעבר גופהּ שני כדורים ממרחק קצר, כדי לוודא שאין עוד ביכולתה לפעול נגדו ונגד חייליו בכל דרך ("וידוא ניטרול" בלשונו של התובע בחקירתו במצ"ח; נספח 4 לתצהירו, חקירה מיום 26.10.04, עמוד 10), ושב אל הקַשָּׁר, מטרים אחדים לאחור. אז נמלך בדעתו, סב אל עקביו, חזר לעבר המנוחה כדי לוודא שלא נשקפת סכנה מהגופה ומסביבתה, ותוך כדי כך ירה צרור לעבר המרחב שממזרח למקום שבו שכבה המנוחה, בתנועה סיבובית.


סיכום ביניים: האחריות בגין פירסום לשון הרע[עריכה | עריכת קוד מקור]

184. בכתבה שהכינו ושידרו הנתבעות ישנם דברי לשון הרע על התובע. התובע הוא גיבור הכתבה, והאירוע מסופר בעיקר באמצעות דמותו. הכתבה קובעת עובדות לגביו ושופטת אותו. הוא מוצג בה כמי שיצא מוגן לעבר ילדה קטנה ירויה, ירה בה מרובהו ואז שב וירה צרור לגופתה. הוא נשמע מורה לחייליו הוראה אכזרית לירות בכל מה שבמרחב לרבות פעוטות. הוא מוצג כאילו ניסה להסתיר את מעשיו בעת התחקירים בהפעלת לחץ על פקודיו לשקר. בחקירתו במצ"ח, עולה מן הכתבה, הוא מיתמם ומתפתל, עושה עצמו כלא-מבין מה פּסול היה במעשים הללו. הצופה לומד כי חייליו, כמותו, יורים בילדה קטנה באדישות ובאטימות, מכח צייתנות עיוורת להוראות אטומות, ולבסוף חוגגים את ניצחונם.

הגנת אמת הפרסום לא תוכל לעמוד לימינן של הנתבעות על הדברים האלה. אמנם, באמצעי העריכה שבהם השתמשו הנתבעות אין פּסוּל כשלעצמם. כמו כן, בכתבה הוצגו גם דברי אמת, חלקם לטובת התובע וחלקם לגנוּתוֹ. ברם, העובדות הללו שצוּינו לעיל כלשון הרע הוצגו תוך סטייה מן האמת. האמת, כפי שהובאה באריכות בתחילת פסק הדין, שונה. המנוחה לא היתה ילדה תמימה בדרכה לבית הספר. המניע לפתיחה באש לא היה מיקומה של המנוחה, כי אם הסכנה שחשו הלוחמים. הירי לא היה מתוך אדישות ואטימות, כי אם ירי מבצעי של לוחמים המסכלים מִתקפה. התובע רץ לעבר מקור האיום כשהוא חשוף לצלפי רפיח ולתיק החשוד כמטען נפץ שנשאה עִמה המנוחה, בחירוף נפש. הוא ירה לעבר המנוחה שני כדורים כדי לנטרל את הסכנה, וצרור נוסף ירה למרחב שמעבר לה. זו היתה גם גירסתו שבה דבק בחקירות במצ"ח, שם גם טען כי חיילים המבקשים את רעתו העלילו עליו בדיות. הוראתו בקשר בסוף האירוע לא היתה הנחיה לירות בפעוטות, כי אם דירבון החיילים לשמור על עירנות ודריכות. לעליצות החיילים לא היה כל קשר, כרונולוגי או ענייני, לאירוע, והתחקירים הצבאיים חשפו, באופן כללי, את האמת. בכתבה גם הוחסרו פרטים עובדתיים אחדים שחשיבותם היתה רבה להצגת תמונה מאוזנת ושלֵמה. כל אֵלו, בהצטברם יחדיו, מוציאים ללא ספק את הסטיה מן האמת מכדי פרט לוואי, ויוצרים אצל הצופה מסר שלילי שגוי ביחס לדמותו של התובע. לבד מכל זאת, ספק עד כמה היה עניין ציבורי בשידור חומרי חקירה ביום שבו ממילא הוגש כתב אישום.


הגם הגנת תום הלב לא תעמוד לימין הנתבעות, מטעמים אחדים.[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראשית, הן לא נקבו בכתבי טענותיהן על איזו מן הנסיבות המנויות בסעיפי-המשנה של סעיף 15 לחוק הן מבקשות להסתמך. שנית, תום-לב מהותי לא היה בעשיית הכתבה, אף כי לא היה חלילה זדון נגד התובע. הכתבה נעשתה מתוך כוונה להעביר מסר, כדי לעורר דיון ציבורי על מה שנראה היה חשוב בעיניה של אילנה דיין, ובהעברת המסר הוזנחה האחריות לשמו הטוב של התובע. בנסיבות שכאלה אין ניתן לראות את הפירסום כאילו נעשה בתום-לב. שלישית, אף לא אחת מן הנסיבות המנויות בסעיף 15 מתקיימת. לא ניתן לטעון לקיומה של חובה מוסרית לפרסם חומרי חקירה ביום שבו מוגש כתב אישום, משום שאין מדובר באזהרת הציבור בדרך שבלעדיה איִן, ובייחוד כי הדבר נוגד לכאורה חובות ואיסורים שבדין. הבעת דעה לא היתה בכתבה, כי אם קביעת עובדות באופן מובהק.

הנתבעות נושאות אפוא באחריות לנזקיו של התובע בגין פירסום לשון הרע.

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.