בחתונה של צור

עמי נולד בבית חולים החדש של הדסה בעין כרם בי"ז אדר תשכ"ד. אותו יום כמעט הגעתי לחדר המעצר ומעשה שהיה כך היה: בערב הבאתי את רבקה עם צירי לידה לבית החולים. במרוצת הלילה צלצלתי פעמים אחדות לבית חולים ונאמר לי כי עדין היא לא ילדה. בבוקר, הייתי מודאג וחשתי לבית החולים. שם לא נתנו לי לבקר את רעייתי. בסוף, אמרה לי אחות כי רבקה ילדה כבר בלילה. נרגז רציתי להיכנס למחלקת היולדות. השומר מנע זאת ממני ואני התנפלתי עליו. הוא כבר עמד להזעיק את המשטרה. למזלי נכח שם מפקד המחלקה שלי מהטירונות וחילץ אותי מהסבך.

הברית, כמו שאומרים, התקיימה בחוג המשפחה. אמצעים ליותר מזה לא היו לי. המוהל היה זקן ירושלמי מקצועי. חששתי מגילו, אך אמרו לי כי הוא עדין המוהל הזריז ביותר בעיר. גם כאן למדתי פרק בהלכות החיים. כאשר המוהל סיים את עבודתו, שאלתי כמה לשלם והתשובה הייתה שזו מצווה ואתן מה שאני רוצה. הוצאתי מארנקי את הסכום הקטן ביותר שאפשר ומסרתי לו. חותני היקר, יצחק קרצנר, הבחין במבטו של המוהל, שלף מייד שטר כסף גדול ומסר לו. איציק הבין את ה"קוד"...

ירדנו לבני ברק, עמי הלך ללמוד בבית הספר לבנים "מעלות". בסוף כיתה ד' הייתה לנו דילמה: התלמידים הטובים בכיתה עלו לכיתה ה' תורנית ואחרים נשארו בכיתה הרגילה. עמי סווג לכיתה הרגילה והדבר לא מצא בעינינו. לא רצינו כי כבר מגיל עשר היה לו "סטיגמה" של תלמיד סוג ב'. הגענו לבית ספר "אמונים" בגבעתיים ושם הוא התקבל לכיתה ה' רגילה. הנסיעות לבית הספר לא היו קלות. אמנם היה לי כבר רכב, "קונטסה" ולפחות לכיוון אחד הייתה לו הסעה. שמחתי שחסכנו ממנו אתת התווית של תלמיד "לא-תורני". בכיתה ז' היא כבר עבר לישיבת בני עקיבא בנחלים. שם סיים את לימודיו בישיבה התיכונית.

תנועת הנוער "עזרא" משכה את תשומת ליבו. בעקבות אחותו, דפנה, הוא הצטרף לצוות המדריכים. נטל חלק בטיולים של התנועה הוביל אחדים מהם באחריות ובמסירות. בתנועת הנוער "עזרא" נהגו להפריד את הפעולות לבנים מאלה של הבנות. בישיבות המדריכים של התנועה לא חלה הפרדה. וכך עמי הכיר את רעייתו לעתיד, רותי פייבלמן. האהבה בינהם פרחה וכאשר עמי היה במסגרת השרות הצבאי בישיבת ההסדר ב"קרית ארבע" ורותי הייתה בשירות לאומי הם באו בברית נישואין.

עמי ורותי 11.jpg

עמי ורותי ונטורה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשנה הראשונה לנישואין, עמי נקרא לשרת בלבנון, במלחמת "שלום הגליל". המשפחה עברה לגור זמנית מקרית ארבע לבני ברק. השירות הצבאי שלו גרם לנו דאגה אך הבחנו בתושייה והבננו כי הילד הוא כבר גבר וניתן לסמוך עליו. פעם הוא סיפר לנו כי בזמן שירותו היה נהג בנגמ"ש בהר הגבוה בלבנון "ג'בל ברוך". הוא ירד מההר עם הרכב ובו כיתת חיילים. בירידה, במסלולים התלולים, הוא גילה שהמעצורים לא פועלים. בתבונה הוא ניווט את הרכב והכיתה הגיע בשלום לתחתית ההר. כאשר הייתי מספר את הסיפור לידידי הם נהגו לומר כי הניסים עוזרים לנו ובלעדיהם כבר מזמן לא היינו מנצחים בקרבות. חבל רק שלא תמיד יש ניסים כאלה...

עם סיום מלחמת "שלום הגליל" עמי חזר לישיבת ההסדר בקרית ארבע". הוא הפיק רבות מהלימודים. צוות הרמי"ם בישיבה ידע איך לחבב את הלימודים במורשת היהדות וכך התחזקו התלמידים ביהדות ובמצוות יישוב ארץ ישראל. היה נהוג בישיבה כי בשבתות יוצאים לישובי האזור על מנת להשלים "מנין". וכך עמי ורותי מגיעים בשבתות להיאחזות הנח"ל במעון. במרוצת הזמן הם מעבירים את מגוריהם לישוב ומחליטים להיות בו תושבים. עמי ביקש להצטרף למושב השיתופי רק כאשר יהיה לו מקצוע ביד. בתור בוגר צבא היה זכאי ללימודי הכשרה מקצועית והוא נרשם ללימודים ב"מכונאות רכב". סיים את לימודיו והצטרף בתור מכונאי לצוות גידולי השדה של מושבי דרום הרי חברון – גד"ש חברון.

גבים ומעון[עריכה | עריכת קוד מקור]

שדה חיטה בגד"ש מעון

בערב שבת אחת נסענו לבקר אותו. הדרך לשם עברה במדבר יהודה. בסיומה הגענו לקבוצת בתים, מעט עצים ונוף מדברי מרהיב. בערב, כאשר סיירתי במושב, נזכרתי בסיור שערכתי במקום דומה כשלושים שנה קודם בקיבוץ של אחי, גבים בנגב המערבי.

השוואה זו לא תהיה על דעתו של אחי היקר, שאול, אשר סבור כי ההתנחלויות מהוות מכשול לשלום. ובכל זאת האסוציאציה התעוררה בי. ובכן, בשנת 1950 הייתי בכפר הילדים "כפר בתיה". בחופש הגדול החלטתי לבקר את אחי שהיה חבר קבוצה "גבים". באותם הימים לא הייתה תחבורה סדירה לישובי ה"נגב הצפוני" – כפי שנראו. יצאנו במשאית מפאתי העיר יפו, זאת הייתה תחנת היציאה לישובי הנגב. במסמיה, ליד האנדרטה עצרנו. חנייה נוספת הייתי בוואדי שנקרא "מג'נון" היום נחל שיקמה, מצפון לשדרות. הוואדי היה מלא בוסתנים של ערבים מהכפר הנטוש הוג'ה, אשר ברחו לרצועת עזה במלחמת השחרור. על אדמותיו בין השאר, חוות השיקמים. היטבנו את ליבנו בענבים הטעימים ולעת ערב הגענו לקיבוץ "גבים". בלילה, היה ערב שבת, סיירנו בקיבוץ ראינו את המבנים, בית הבטחון והמאפיה... החוויות מאותו ערב עלו בזיכרוני. אחרי שלושים שנה, ב"מעון" בדרום הרי חברון: בשני המקרים קבוצת אידיאליסטים מיישבים את השממה המדברים, מסביב מדבר והם, בקבוצת מבנים, עם מעט ירק, בונים ישוב בארץ ישראל.

מה כתוב באינטרנט על שני הישובים היום :

קבוצת גבים עלתה לקרקע באוגוסט 1947 בנגב המערבי, ק"מ בודדים מזרחים לקיבוץ "ניר עם", שהיה הישוב המרכזי באזור ומקום בארות המים שסיפק נוזל יקר זה לכל ישובי הנגב הצפוני. צנור המים שיצא מ"ניר-עם" היה עורק החיים של הישובים. הקבוצה הוקמה חודשים ספורים לפני הכרזת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית. כיום, שנת 2006, מונה הקבוצה 120 חברים ו-60 ילדים עד גיל 18. בשנים הראשונות התבססה פרנסת הקיבוץ על עבודה בחקלאות. היום יש בו מפעלי תעשיה, בין השאר מפעל לחלילים. ממוקם בו מרכז חינוכי הכולל את "מכללת ספיר" , אולפן למוסיקה ומעבדת מחשבים. (מתוך אתר "מועצה אזורית שער הנגב".

מעון הינו התנחלות בצורת התיישבות של מושב שיתופי דתי. המושב ממוקם בהר חברון מדרום לחברון בספר המדבר, כשבעה קילומטרים מזרחית ליטא. היישוב, שייך למועצה אזורית הר חברון ומשתייך אידיאולוגית לתנועת אמנה. מעון הוקמה בשנת 1981 כהיאחזות נח"ל ואוזרחה בשנת 1982 על ידי גרעין של בני עקיבא. היישוב נקרא על שם היישוב המקראי "מעון" שמיקומו הוא ככל הנראה בסמוך. כיום מונה היישוב כ-55 משפחות. (מתוך "אנציקלופדיה ויקיפדיה"). ובאתר "אמנה" כתוב : מושב דתי, צעיר, ברמה תורנית גבוהה, החי באזור מיוחד במינו, המאמין בחיי שיתופיות ובעל אופי חקלאי. המושב קולט משפחות ורווקים הנושאים עיניהם למסגרת שיתופית, חקלאית. אך יש בו גם תושבים השייכים למסגרת הקהילתית ועובדים מחוץ ליישוב במקצועות השונים או לומדים ב"כולל" בישובי הרי חברון.

עמי עובד ב"גד"ש של ישובי דרום הרי חברון בתור מכונאי, בעיקר למכונות חקלאיות. הגד"ש הוא שותפות של מושבי האזור: כרמל, מעון ויתיר. השותפות מעבדת אדמות ליד אופקים ומגדלת בהן: פרדס, חמניות, חיטה ואבטיחים. יותר קרוב אליהם, בבקעת ערד, היא מגדלת שקדים, חיטה, אפרסקים, תירס, חמניות וכמובן את ענבי היין המפורסמים, עבור "יקבי יתיר" ו"כרמל מזרחי".

החיטה גדלה גם בשנות בצורת, בהשקיה של מי קולחין של ערד. היא זוכה לביקוש מה"עדה החרדית" המשתתפת בתהליך הקצירה, מתחילתו ועד סופו וכך היא צוברת חיטה לאפיית המצות. מראה מיוחד במינו לצפות ביהודים חרדים, בלבושם המסורתי, על הקומביין ושאר מתקני הקציר ומשגיחים כי טיפת מים לא תגיע לחיטה.

בקעת ערד, בו שוכן יקב יתיר בדומה לאזורי היין המשובחים בעולם, ניחן, בכל התכונות ההופכות אותו לחבל ארץ בו מופקים יינות עילית איכותיים: אדמה מתאימה, שפע טל, מים מתאימים וחקלאיים נאמנים..

גידולי הישוב מסייעים לביצוע ניסויים נסגרת חוות וולקני. צוות העובדים זוכה למחמאות מהחוקרים על שיתוף הפעולה. יצויין כי הצלחת החקלאות ב"ספר המדבר" כמו בקעת ערד הוא בעל פוטנציאל לפיתוח החקלאות ומכן תשומת הלב של המומחים למעשי ידיהם של החקלאיים הדתיים מישובי דרום הרי חברון.

בכפר מימון[עריכה | עריכת קוד מקור]

My son a KFAR MAIMON on MARCHING t0 gush katif.jpg

הברכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

לעמי ורותי שישה ילדים ושישה נכדים כי:
הודיה ויעקב אסרף וילדהם: תאיר שמחה, יוסף, נחמן, אסתר, אמונה ודוד שילה, אביב ואוריאן (לבית זמיר), צור אליהו ולינוי (לבית לארי), דוד ונופר לבית שנפ ויאיר ונטורה.

גלריה תמונות[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.