תמונה ממפגש בכפר בתיה - מועד משוער 2002
"יהודה השבויה" בשער טיטוס. עוד תמונות על רומא היהודית בסוף
עמליה ריקלין ממרכז שפירא - נפטרה כד' אדר א' תשע"א
אתר לזכרה בכתובת https://sites.google.com/a/m-l.co.il/amalya/
זכרונות עמליה ריקלין ממשק ילדים מוצא
ב"ה יום שני י"ג כסלו תשס"ג
נולדתי בסוף שנת 1935 , שנה בה נחקקו " חוקי נירנברג", הידועים לשמצה. עיר הולדתי היא רומא שבאיטליה. בארץ זו התגוררו אבות אבותי מאות בשנים, לפי מסורת משפחתית, מאז חורבן הבית בימי טיטוס. משפחת פואה הייתה משפחת מדפיסים עבריים מפורסמת, מאז המצאת הדפוס. בדורות הבאים , אנו מוצאים רבנים, רופאים, כלכלנים, עורכי-דין, קצינים, תעשיינים וסוחרים. מצד אחד פטריוטים איטלקים ומצד שני אוהבי עם ישראל.
בימי ילדותי הראשונים, נחקקו החוקים הפשיסטים באיטליה. משפחתי סבלה מאוד: אחי ואחותי הגדולים ממני בעשר שנים נאלצו לעזוב את בית הספר, נגזלה מאתנו האפשרות להעסיק עוזרת. אבי, שהיה ד"ר לכימיה וקצין בעל דרגה גבוהה בצבא האיטלקי, פוטר ממשרתו כאשר כל דרגותיו נלקחו ממנו. נדדנו מבית לבית, גרנו בעיר ובכפר, השגנו תעודות מזויפות והסתתרנו מנזר בו ניסו להמיר את דתי ולהעבירני אל חיק הנצרות. אבי נלקח למחנה הריכוז מטהאוזן, משם לא שב. אמי נפטרה עקב מחסור בתרופות שנשדדו על ידי הגרמנים. בני משפחה נוספים נתפשו ולא חזרו ממחנות הריכוז. נשארנו שלושה ילדים ואחרי תלאות רבות הצלחנו לחצות את הגבול ולהגיע לשוויץ. הצלב האדום סידר אותי כאורחת אצל משפחות שונות באזור האיטלקי, אשר לא הבינו מדוע אני מסרבת להיות מאומצת על ידן. לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השניה, עלינו ארצה. האחים שלי קיבלו סרטיפיקט מאחת המפלגות הציוניות ואני דרך עליית הנוער. בארץ ישראל היו לנו קרובים רחוקים: משפחת סרני- אנצו סרני הצנחן היה ממשפחתה של סבתי, אם אמי- בגבעת ברנר, ובן דוד שגר בירושלים. אותו בן דוד, המליץ בפני אחי ואחותי שיכניסו אותי למשק ילדים מוצא.
זיכרונות[]
עמליה ויפה - 2002
התיידדתי עם יפה פרדס (היום שושני), בתו של הרב פרדס, (לאחר מכן הרב הספרדי של ירושלים), שלאחר שהתאלמן הכניס את בתו לעליית הנוער. גם היא, כמוני, הייתה שונה מרוב הילדים במוסד. הידידות בינינו סייעה רבות לשתינו והיא נמשכת עד היום. תמונה עז היה רצוני ללמוד עברית, כדי להתאקלם בסביבה, להתקדם בלימודים ולהבין את התפילה. המורה הדסה זלקין עזרה לי מאוד בכך, ותמיכתה הייתה לי לעזר רב בתקופת התאקלמותי. אהבתי את חום ליבה המיוחד.
בין יתר קשיי הקליטה, עלי להזכיר מספר נקודות המתייחסות ללימוד המצוות. עלי להבהיר שאני נצר למשפחה של רבנים ואוהבי ספר עברי, מהמדפיסים הראשונים של ספרי קדש בעברית.("דפוס סַבִיונֵטָה" שבאיטליה). למרות זאת , בדורות האחרונים, חל תהליך מואץ של התבוללות ואמנציפציה. סבתא שלי, מצד אמי, אליאונורה סרני (בת דודה של הצנחן אנצו סרני, שצנח בימי מלחמת העולם , יחד עם חנה סנש, אל תוך שטחי האויב הגרמני), הייתה הראשונה שנולדה מחוץ לחומות גטו רומא. לצערנו, היו אף נשואי תערובת. הזיקה ליהדות התבטאה כך: אבא ז"ל, מדי ערב, היה יושב על מיטתי לאמירת " שמע ישראל "; ביום הכיפורים, בברכת - הכוהנים, היה אבא ז"ל פורש את טליתו מעלי ומעל ראש אחי והיה אף מוסיף מילות- ברכה חמות משלו. צמנו ביום הכיפורים ובחג הפסח נמנענו מאכילת חמץ והקפדנו על אכילת מצות ועוגות כשרות. מדי פעם הלכנו לבית הכנסת. אחי ואחותי,המבוגרים ממני שנים רבות, אף הספיקו ללמוד עם הרב נתן קסוטו (בנו של הפרופסור לתנ"ך, שכבר עלה אז ארצה ) לקראת הבר- מצווה ולחגוג בקהילה במילנו את היום המיוחד.
במוצא, למדתי קיום מצוות הלכה למעשה ובראש וראשונה להתפלל בסדירות. בתחילת הדרך, לא הבנתי מילה בתפילה וקראתי לאט מאוד את האותיות. היות והתביישתי ולא רציתי שהילדים שישבו על ידי ירגישו בכך, המצאתי שיטת קריאה חדשה שעזרה לי: קראתי כל שורה שנייה ! באמצעות הדילוגים הללו יכולתי "לסיים" קריאת דף ולעבור לדף חדש, יחד עם כולם… היות ולא הייתי רגילה להתפלל, לעיתים שכחתי להתפלל " מנחה". במקרה כזה הייתי אומרת ב"ערבית " פעמיים " שמונה- עשרה ". למדונו שצריך לנהוג כך. היה בי רצון חזק להתנהג טוב ובמיוחד מבחינה דתית. ישבתי שעות רבות עם סידור התפילה והתנ"ך. ניסיתי לרשום בסידור שבידי מאין לקוחה כל תפילה, וכך הרביתי לדפדף בתנ"ך והשתדלתי להתמצא בו ולהבין את הכתוב. התמדתי בקריאה בספרים, בפרקים ובפסוקים הרבים כל כך. התרשמתי מאוד ממנהגי השבת. הדבר בא לידי ביטוי בצורה מצחיקה ומגוחכת: פעם, בשבת בבוקר, התעוררתי וכולם לעגו לי: " את יודעת מה צעקת בלילה?- בשבת אוכלים שוקולדה!" הייתי נבוכה מאוד. אפילו לא הבנתי מה אמרתי…אמנם לא הכרתי את כל המצוות אבל מעט קיימנו גם בחו"ל, כמו יום כפור ופסח. נהגו גם לחגוג ברוב הוד והדר את בר המצווה ואת בת המצווה. הבנות לבשו שמלות לבנות ארוכות בדומה לכלות. היה לי קשה לקלוט שבת המצווה שלי במוצא, כלל לא צויינה. היה זה יום רגיל לחלוטין…לא ברכות, לא חגיגות ולא מתנות ! כאשר התבקשו התלמידים בכיתה, לסמן את המילים הקשות בשיר מסוים, הייתי אובדת עצות. עבורי, כל מילה הייתה בלתי מובנת…
בשוויץ למדתי, איך שהוא, בכיתה ג’ . כשהגעתי למוצא לא הייתה קיימת כיתה ד’, אלא רק כיתה ג’ וכיתה ה’ . על כן הכניסו אותי לכיתה ג’ . ממילא לא ידעתי עברית ולא התמצאתי בלימודים שנלמדו בארץ, כך ניסו להסביר לי כדי לנחם אותי. אבל, למרות זאת, הרגשתי בושה גדולה. הרי בחו"ל, למרות המצב הקשה, תמיד הצטיינתי בלימודים ואהבתי ללמוד ואפילו להישאר בבית הספר אחרי שעות הלימודים כדי לעזור למורים שלי להכין את השיעורים הבאים. זה היה מעל בינתי להבין מדוע בארץ ישראל נגזר עלי " להישאר" כיתה…סוף סוף, לאחר שלוש שנים, בנתניה, קפצתי כיתה וחזרתי ללמוד עם בני גילי.
הקשר עם בני המשפחה[]
בימים ההם לא היה קשר טלפוני זמין, דבר שקשה אולי להבין היום. הקשר עם אחי ואחותי התנהל בגלויות. פתאום נפסק הקשר עם אחי, שהיה אז בקבוץ יבנה. הייתי בחרדה עצומה. שאלתי את עצמי יומיום מה קרה לו. אחרי שאבדנו כל כך הרבה יקרים בשואה, חששתי מאוד לאבד גם אותו. סוף סוף. אחרי שבועיים, הגיעה גלויה ממנו. התברר שהוא שהה שבועיים בקפריסין. הוא הוגלה לשם יחד עם עולים שהגיעו לחוף ניצנים באוניה "שבתאי לוז’ינסקי", שהגיעה באופן בלתי לגלי, וחברי קבוץ יבנה נקראו לבוא ולסייע. התברר שהבריטים גילו את האוניה, והגלו את העולים עם הוותיקים יחדיו, כי לא עלה בידם להבדיל ביניהם. הייתה אז נהוגה שיטה כזאת מצדנו, שהוותיקים יתערבבו בין העולים,כדי לבלבל את הבריטים. מלית ברירה, הבריטים היו בסוף מעלים את כולם ארצה…מדיניות השלטון המנדטורי הבריטי הייתה פשרה בין רצונם להימנע מלהקשות על הפליטים שניצלו משואת יהודי אירופה להצטרף לאחיהם בארץ לבין רצונם להראות לערבים שהם מונעים זאת…
על שמי[]
פרשת שינוי השם הפרטי שלי. ובכן, כאשר נולדתי, הורי נתנו לי את השם עמליה על שם סבתא, מצד שם החיבה שנודע בקרב כל המשפחה המורחבת .(Lia ) אבי. עם זאת, בחיי יומיום קראו לי לִיאָה והוא בשימוש עד היום. בתקופת המלחמה, בה השתמשו בתעודות (Liuccia) " הפך ל- "לִיאוצָ'ה שם נוצרי !! בימי שהותי במנזר, היו הנזירות ,(Lucia) מזויפות, נאלצתי להתרגל לשם לוצִ ’יָה רודפות אחרי עם פתקים עם דמותה של אותה קדושה הידועה בשם זה, כדי שתגן עלי… לרוע מזלי, אותה קדושה נחשבת למגינה על העיניים, כי היא סבלה מעינויים בעיניה, ובאותם פתקים "קדושים", שהוגשו לי במתנה, כקמיע, נראית אותה "צדקת" עם חורים במקום עיניים . הרי הסבירו לי שהשם פירושו אור, והייתי צריכה להבין זאת… הייתי רק בת שמונה, אבל הייתי מזועזעת " Lucia " מאותם פתקים " קדושים ". לא יכולתי להאמין בהם! את מקור ישועתי העדפתי לבסס על מקור מהימן יותר. ( אולי סמלי הדבר שאחת מנכדותיי נקראת אוריה …) בכל אופן, הרי לפי שמי, עמליה, אכן נועדתי להיות עמלה למען הקדוש ברוך הוא. אהבתי להאזין לפרקי תהילים, שאחותי נהגה להקריא לסבתא שלי, מצד אמי, שהייתה עמנו במנזר. הזדהיתי עם דוד שהקב"ה שמע לתפילתו, בשעה שהיה נרדף ונסתר… בקיצור, לא יכולתי לסבול את השם הזה ולא את הנזירות, שלפניהן נאלצתי תדיר להעמיד פנים, כאילו אני מאמינה לדבריהן ! כשהגעתי למוצא, ספרתי את כל הנ"ל. באותה תקופה בזו לבל השמות הלועזיים ואמרו לי שעלי להחליף שם כי כל השמות הנ"ל לא מתקבלים על הדעת בעברית. כתוצאה מכך, נקבע לי שם חדש,בפעם המי יודע כמה! על כן ילדי מוצא זוכרים אותי בשם לאה. שלוש שנים קראו לי בשם זה, אך אני לא התחברתי אליו, וגם לא לחיי המוסד. בינתיים אחותי התאקלמה בארץ והחלה לעבוד כעובדת סוציאלית. היא הזמינה אותי לגור אצלה בנתניה. שמחה גדולה שמחתי לחזור למסגרת של בית ומשפחה, לאחר שלוש שנים במוסדות, מזה שנתיים ב "משק ילדים מוצא" ושנה ב כפר בתיה שברעננה. הצלחתי סוף סוף לחזור לחיי משפחה, ועברתי לגור עם אחותי בנתניה. כשלמדתי עברית התברר לי שאני יכולה לחזור, ללא שום בעיה, לשם המקורי שלי, שנתנו לי הורי בשעת לידתי. מאז אני שוב נקראת עמליה, שהוא בהחלט שם עברי ומקובל בימינו בשפה העברית. היום הגישה היא שונה ומאפשרים לעולה חדש לשמור על שמו, גם אם הוא לועזי.בארץ ישראל, שררה אז מעין קנאות לשלילת הגולה וכל הקשור בה.
בארץ ישראל[]
זיכרונות נעימים: כימים טובים זכורים לי ימי הטיולים לגליל, לתל-אל-קדי, לכפר נחום ולביריה. אהבנו את הטיולים הרגליים ביערות, הקיימים עדיין, ליד הכביש הראשי העולה לירושלים. נהגנו לשוטט במוצא, בין העצים הרבים ובמיוחד ליד העץ שנטע הרצל. זכור לי גם שאחד השעשועים שלנו היה להשקיף, מתוך סקרנות, על החתונות של הערבים שנערכו למטה בואדי, שלרגלי המוסד שלנו.
לכפר בתיה[]
כחוויה מיוחדת זכורה לי ההשתתפות שלנו בשמחה של העלייה לקרקע של קיבוץ נווה אילן. כאשר עמדה לפרוץ מלחמת העצמאות, תוכנן שאנו נעבור ל"כפר בתיה" ברעננה, משום שהמוסד במוצא נמצא במקום מסוכן השולט על הדרך לירושלים. היינו קבוצה קטנה ומגובשת של 50 ילדים. מוסד קטן עם מדריכים ומורים מעטים שהיינו קשורים אליהם. המעבר הצפוי, נראה לכולנו כדבר מאיים. מקום חדש לחלוטין, באזור לא מוכר, עם מדריכים ומורים אחרים. לא רצינו לעבור. מצדנו, הרגשנו נבגדים על ידי הצוות שעוזב אותנו והמדריכים, מצדם, ניסו להלהיב אותנו לקראת המעבר. סיפרו לנו ששם הכל יפה, מודרני וחדש. הדבר שממנו התלהבנו ביותר, כזכור לי, היה: מתקן מתהפך של מי סבון ליד הכיורים! חדר האוכל והמטבח באמת היו מרשימים וכן התפעלנו מכל הזכוכיות שבחלונות ובדלתות, בסגנון הבניה המודרני. בבואנו לשם מצאנו ארבעה בתים, ניצבים אחד אחרי השני , כחיילים בשורה, שווים בגודלם ובצורתם. שם השתכנו, יחד עם ילדים נוספים שהתקבצו ממוסדות אחרים. לעומת האווירה המוכרת והחמימה במוצא , הכל היה מנוכר וקר. אנוך המנהל, עמד והשקיף עלינו ממרחק… גישתו החינוכית הייתה זרה לנו! בכל בניין, בקומת הכניסה, בקצה מצד ימין היה חדר התכנסות. זכורה לי ההתרגשות העצומה של כולנו, כאשר הקשבנו שם ברדיו לבן גוריון המכריז על הקמת המדינה! זה היה ביום שישי, בשעה ארבע אחרי הצהרים, ה’ באייר תש"ח. זה היה מוסד "לדוגמא", ולשם פרסום בעליית הנוער צולם סרט. דניאל ונטורה ואנוכי נבחרנו לשחקנים הראשיים.
חזרה לבית[]
בזמנו, לא הרגשתי טוב במוסדות של עליית הנוער, כי הייתה לי תחושה שיש לי משפחה, אח ואחות, והתגעגעתי לחיי משפחה נורמליים, פחות או יותר. לא רציתי להיות במוסד. ציפיתי ליום בו אחותי תסיים את לימודיה כעובדת סוציאלית ותתחיל לעבוד ולהיות עצמאית. היינו קשורות מאוד אחת לשניה וחפצתי בכל מאודי, לעבור לגור אתה. רוב המשפחה שלנו נשארה באיטליה. אחדים היגרו לארה"ב ולארגנטינה. כולם הזמינו אותנו לבוא אל ביתם, אך אנו החלטנו לעלות לארץ ולהקים כאן את ביתנו החדש ואת חיינו העצמאים החדשים. בתום המלחמה, לא חזרנו לאיטליה, אלא השתדלנו להשיג סרטיפיקטים. אחי ואחותי קיבלו מאחת המפלגות הציוניות ואני מעליית הנוער. לקראת ראש השנה תש"ו, בספטמבר 1945 , דרכנו על אדמת ארץ-ישראל! הגענו לארץ באוניה, משוויץ דרך צרפת. היינו צריכים להגיע למרסיי, שבצרפת , כדי להפליג משם . שם האוניה : "מטרוע" . ב-יום א' ראש השנה, שבת, ( 9.9.1945 ) הגענו לארץ כפליטים, בחוסר כל ועם תקווה בלב!
היכן למדתי? מכתה א' באיטליה עד לסיום לימודי לתואר מוסמך באוניברסיטה העברית בירושלים עברתי טלטלה רבה. את שמונה הכיתות בביה"ס היסודי למדתי בשלוש ארצות ובעשרה בתי ספר שונים! בתיכון, למדתי בנתניה. שירתתי בחיל האוויר. נסעתי לחו"ל כדי לבקר את המשפחה. נשאתי לבעלי יצחק, צבר בן צבר, שהיה חבר בקיבוץ "עין צורים". בעבר, הוא היה בגוש עציון, ושם נשבה בידי הלגיון הירדני. לאחר שנה חזר לארץ, עם חבריו, והם הקימו את קיבוץ עין-צורים בחבל לכיש. הוא היה פעיל בבני-עקיבא ובמשך זמן רב היה חבר בהנהלה הארצית וכן למד באוניברסיטה " בר-אילן".
לאחר החתונה, עברתי לגור בקיבוץ עין צורים שבחבל לכיש. שנינו לימדנו במשך שנים רבות בתיכון.כעשר שנים, לאחר החתונה, עברנו מהקיבוץ למרכז שפירא. תודה לאל, גידלנו 4 ילדים וכיום יש לנו שמונה נכדים. כן ירבו! יש לנו בן בירושלים : עציון-ישעיהו- , בן בעֵלי : הראל-אברהם נשוי לחנה -,בן בדימונה : שילה-יהודה נשוי לנירה ובת במעלה לבונה: יטבת ויורם טבת.
תמונה 5 : ה"שבט" של לאה ריקלין גם אחי ואחותי גרים בארץ ולהם משפחות ענפות. כך התגשמו חלומותינו ושוב המשפחה גדלה ומתפתחת. תודה לאל, כולנו מצאנו את הדרך הנכונה כדי לחזור לחיים מאושרים ומלאי אמונה בצדקת הדרך ! הרי באנו ארצה לבנות ולהיבנות ! עמליה ריקלין ( לאה פואה ) 79411 טלפון : 08-8582014 מרכז שפירא 102 amlya-r@zahav.net.il חתנה : יורם סרוסי - מכלול מערכות תוכנה y@michlol.org 029942915 056735972
Liuccia[]
בית הספר היהודי ברחוב אופילי (Via Eupili) היום משכן המכון המרכזי לדוקומנטציה יהודית בת זמננו
מאת:שושנה קאסוטו-עברון
עמליה – Liuccia בערב שבת פרשת שמיני נודע לי כי הלכת לבית עולמך כבר לפני ימים לא מעטים, ואני, שהמשכתי להתפלל בדבקות להחלמתך, כאשר כבר לא היית עמנו, הוכיתי בתדהמה! לא הייתי בין המנחמים, כי לא ידעתי ועכשיו אני כאן כדי לספוד לך ולהעלות זיכרונות מימים רחוקים.
במילנו של שנות תחילת מלחמת העולם היכרנו, אבא שלי היה רופא העיניים של הורייך והמשפחות שלנו היו קשורות בקשרי ידידות. בתחילת שנת הלימודים 1941 בבית הספר היהודי שב Via Eupili נפגשנו. התחלנו ביחד את כיתה א', ישבנו זו לצד זו מקדימה, כי לשתינו לא היה מספיק גובה כדי לשבת מאחור. שקדנו יחד על לימודינו ופטפטנו לא מעט עד שיום אחד הועפתי לעמוד בפינה אחרי שהמורה הכריזה Susanna e Liuccia basta con le chiacchiere (שושנה ועמליה מספיק עם הדיבורים). מאז שום פינה בעולם לא הצליחה להפסיק את השיח בינינו.
לא ידעתי אז שמשפחתך כבר נדדה לא מעט בעקבות חוקי הגזע עד שהגיעה למילנו, בה הקהילה הקימה בית ספר לכל אותם ילדים שגורשו מבתי הספר בגלל היותם יהודים, וכך גם אחיך ואחותך יכלו להשלים את חוק לימודיהם. כל זאת שמעתי שנים רבות מאד אחרי כן, אף כי לא הפסקנו את השיח בינינו היו נושאים שלא עלו...
המלחמה, בסופו של דבר, הפרידה את דרכינו, בכיתה ב' כבר הייתי בפירנצה ואת נשארת במילאנו. אני יודעת שעברו על שתינו שנים קשות, שתינו איבדנו את אבותינו לצורר הנאצי וגם אמותינו נעלמו לנו. אני יודעת שהצלחת לעבור את הגבול לשוויץ עם אחייך, ואני הסתתרתי באזור פירנצה. נפגשנו שוב בארץ ישראל. עלית עם אחותךSerenella (אסתר) ועם אחיך Eugenio (אבישוע) שניהם בשנות נעוריהם ואת ילדה כבת עשר. שלושתכם עליתם עם אשרות, האשרה שלך הייתה של עליית הנוער ולכן נשלחת למשק ילדים מוצא שנוהל על ידי פריץ וזוזי גולדשמידט. ביקרתי אותך פעמים רבות במוסד, שהיה משפחתי מאד, אבל את חסרת את האחים שלך – רצית משפחה אמיתית! ולכן כשסרנלה סיימה את לימודיה כעובדת סוציאלית היא לקחה אותך אליה וגם רודי ז"ל שנשא את סרנלה לאישה שמח לשמש לך אח בוגר או מעין תחליף אב.
לא אשכח את הימים שביליתי אצלך, כלומר אצל אחותך וגיסך רודי ז"ל, במושב אודים בחופשים הגדולים, גם אז לא הפסקנו לקשקש. כשהגיע הזמן התגייסנו, אני לנחל ואת לחיל האוויר ואז חלית ושוחררת וצה"ל דאג לשיקומך, למדת באוניברסיטה ובאותו זמן אני הקמתי משפחה ואף כי שמרנו על קשר הוא התרופף גם כשאת הקמת את משפחתך עם יצחק בעין צורים. היינו עסוקות שתינו בגידול המשפחה והילדים.
באמצע מלחמת יום הכיפורים נפגשנו בפתחו של בי"ח קפלן, באתי לבקר את אחי דניאל ז"ל שנפצע במלחמה ואת יצאת כולך קורנת עם תינוק חדש על הידיים. הייתה זאת פגישה מרגשת ביותר, עוד עכשיו אני רואה מול עיניי את פנייך הקורנות מאז. אני יודעת שהיו לך בעיות בריאות רבות, אבל את לא נכנעת, ילדת ילדים וגידלת אותם מתוך התמסרות ומתוך הרגשת שליחות, אותה הרגשה המפעמת בלב כולנו שאיבדנו משפחות וכל חפצנו הוא להשלים את שלא יכלו הורינו להשלים.
עם השנים מצאנו לנו דרכים להתקשר והטלפון עזר לנו מאד. השיחות שלנו נסבו על המשפחה, הילדים, אחר כך בני זוגם של הילדים שבגרו והנכדים, מעולם לא דיברנו על עבודה. אני יודעת שהיית מורה ותלמידייך זוכרים אותך וכואבים את לכתך. נפגשנו תמיד באזכרות ליהודי איטליה ביד ושם ולא פעם אחרי אזכרה או שמחה משותפת הצטרפת לרכב שלנו עד ביתך. באחת מהנסיעות האלה גילית לי סוד מרגש ומצמרר, היה זה בנך שנמצא מתאים לתרום מח עצם לדניאל אחי, במקרה ובצירוף מקרים מוזר הבנתם את ובנך למי נועדה התרומה, קשר דם ממש חיבר בינינו מאז.
השנה נבצר ממני להשתתף באזכרה ביד ושם בחודש אוקטובר וכך לא יכולתי להרגיש שאת לא באת, רק אחרי כן נודע לי בעקיפין שאת במצב קשה. ביקשתי מידע מאחיינך דני, הוא הסביר לי מה קרה לך והמליץ לי לא לבוא לבקר כי בין כך כבר היית ללא הכרה, "לא כדאי שתראי אותה כך, אם היא תתאושש תבואי, אם לאו תזכרי אותה במיטבה" הוא אמר לי, ואני מודה לו על כך וזוכרת אותך במיטבך, Liuccia ילדה מתוקה עם שיער מלא אסוף בצמות, לאה, כפי שקראו לך במשק הילדים, מעט אצורה אבל עדיין פנים פתוחות, אישה בוגרת ויפה שמחה בחלקה וגם כששערך האפיר היופי והחיוך לא הועמו.
הפרידה קשה עליי תחסר לי השיחה המתמשכת איתך, את תחסרי, לחברייך הרבים ולמשפחתך, ליצחק, לילדים והנכדים, לאחיך ובעיקר לסרנלה שהייתה לך כאם. אני בטוחה ויודעת שהשארת חותם בעולם בו חיית והייתה זו נחמת משפחתך ונחמת כולנו.
המשפחה[]
משפחת עמליה
תמונות מהרובע היהודי ברומא[]
הרובע היהודי
עמליה - ילדות[]
תמונות ילדות