עקידת יצחק ב"שער גן-עדן" בפירנצה - נוצר בהשראה יהודית - המקור:ויקישיתוף, צילם:Ecemaml

עקידת יצחק, המתוארת בפרשת וירא הוא הנסיון החשוב ביותר בו עמד אברהם אבינו. לכן, הוא מוזכר בתפילות ישראל בתור זכות לצאצאיו: קוראים את הפרשה בראש השנה, תוקעים בשופר של איל כדי להזכירה ומזכירים אותה בברכת הזכרונות: "ועקדת יצחק היום לזרעו תזכור" וכן בהזדמנויות נוספות (ישנו מנהג לקרוא את פרשת העקידה ביום יום לפני תפילת שחרית. בסליחות רבות ישנם פיוטים שנועדו להזכיר לפני השי"ת את עקדת יצחק. לדוגמא: הפיוט "אם אפס רובע הקן").

העקידה הייתה "עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" "אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה". לפי המסורת במקום בו נמצאת אבן השתיה. לאחר ניסוי אברהם הוא זוכה להבטחה האלוקית על עתיד עם ישראל. הוא שב לחברון ולפי המפרשים, כאשר שרה אמנו שמעה מה שקרה "פרחה נשמתה". הפרשה לאחריה פרשת חיי שרה מספרת על מות שרה.

סיפור העקידה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בדרך להר-המוריה - ציור של גוסטב דורה

עקידת יצחק בבית הכנסת בבית אלפא - המקור:ויקישיתוף, צילום:Talmoryair

התורה מתארת שאברהם נצטווה "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". אברהם הזדרז והשכים בבוקר וחבש בעצמו את חמורו (וכפי שדורשים חז"ל שהאהבה מקלקלת את השורה). הוא לקח עמו את שני נעריו שהיו לפי המדרש ישמעאל ואליעזר. ביום השלישי הגיעו להר המוריה, ושם רואים אברהם ויצחק לפי המדרש (מובא ברש"י)"ענן קשור על ההר", והם מבינים שזה המקום. הם משאירים את שני הנערים עם החמור ועולים לבדם. בדרך שואל יצחק את אברהם "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?", ואברהם עונה לו "אֱלֹקִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי", ולמרות שיצחק הבין את התשובה שהיא "ואם אין שה, לעולה בני (רש"י)", הם הולכים יחדיו - בלב שווה. כשהם מגיעים עוקד (קושר) אברהם את יצחק בנו למזבח ומכין את המאכלת לשחוט את בנו,ואז קורא מלאך ה' אליו "אברהם אברהם אל תשלח ידך מאומה ואל תעש לו מאומה". אברהם מסתכל ומוצא איל אחר נאחז בסבך בקרניו (וזה אחד הרמזים לשופר, שהוא מזכיר את אילו של יצחק). אברהם מקריב אותו במקום יצחק, ומובא מדרש ברש"י: "על כל עבודה שעשה ממנו היה מתפלל ואומר יה"ר שתהא זו כאלו היא עשויה בבני כאלו בני שחוט כאלו דמו זרוק כאלו בני מופשט כאלו הוא נקטר ונעשה דשן". בעקבות עמידת אברהם בניסיון מבטיח לו ה': "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ, כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו".[1]

מורשתו של אברהם[עריכה | עריכת קוד מקור]

חז"ל דנים בשאלה מדוע אברהם אבינו נבחר לעמוד בנסיון כה קשה. במדרש תנחומא לפרשת וירא נאמר: "וַיְהִי, אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וְהָאֱלֹהִים, נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם, זהו שאמר הכתוב, "ה' צַדִּיק יִבְחָן" (תהלים י"א,ה').
אמר רבי יונה: הפשתן הזה כל זמן שאתה כותש עליו משתבחת, אימתי כשהוא יפה אבל כשהוא רע אתה כותש עליו והוא מתפקע, כך אין הקב"ה מנסה אלא לצדיקים.
א"ר יהודה בר שלום היוצר הזה אינו מקיש על כלי וקנקן רעוע שלא ישבר, ובמה הוא מקיש על הבריא.
כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה לרשעים אלא לצדיקים שנאמר "ה' צַדִּיק יִבְחָן".
א"ר אלעזר: לבעל הבית שיש לו ב' פרות אח' כחה יפה ואחת כחה רע, על מי הוא מטיל את העול לא על אותה שכחה יפה הוי אומר ה' צדיק יבחן, לכך נאמר והאלהים נסה את אברהם:(סימן ב')

הרב אביגדר הלוי נבנצל בשיחתו על פרשת וירא בשנת תשס"ח בישיבת הכותל בירושלים בוחן : מה היה הנסיון בעקדת יצחק ?. מה הייתה גדולתו המיוחדת של אברהם אבינו שהסכים לשחוט את בנו ? הרי הרבה יהודים מסרו את עצמם ואת בניהם לתיתה על קידוש השם לדורות, ואם כן, מה המיוחד במה שעשה אברהם ?

לקושייה העתיקה, מדוע אברהם לא הרהר אחרי הציווי של הקב"ה, מובא תרוץ מפי רבי חיים מוולוז'ין תק"ט (1749) - תקפ"א ()1821 מחשובי תלמידיו של הגאון מווילנה, אשר פירש את הפסוק מספר משלי:" מִתְהַלֵּךְ בְּתֻמּוֹ צַדִּיק; אַשְׁרֵי בָנָיו אַחֲרָיו." [(כ',ז')]. הרב מוולוז'ין כותב: "כי כמה מידות שהצדיק טרח ויגע להשיגן - לבניו אחריו המה כטבע מוטבע". לאחר שאברהם אבינו עמד בעשרה נסיונות מכבשן האש באור כשדים עד עקידת יצחק בהר המוריה ולא הרהר במידותיו של הקב"ה".

הר נבנצל מוסיף הכח של היהודים למסור עצמם למיתה על קידוש השם הוא "ירושה" מאברהם אבינו. הוא ממחיש זו מדוגמא שהביא [[רבי חיים לייב שמואלביץ תרס"ב (1901)- תשל"ח] (1979) שהיה ראש ישיבת מיר אשר חי המאה שנה אחריו במסכת גיטין מסופר על מעשה "חנה ושבעה בניה אשר נהרגו לפני הקיסר היות וסרבו להשתחוות לצלם. כאשר הגיע תורו של בנה האחרון, השביעי, מצטטת הגמרה את האם:"אמרה לו בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות " (נ"ז,ב'). מסביר הרב שמואלביץ מה התכוונה חנה לומר:"ראה כמה עמוק הוא הרושם שעשתה העקדה שלך בנפשות ישראל ! הנה מכח העקידה שלך, הצלחתי להגיע עד לעקידה של שבעה מזבחות".

העקידה גרמה לאברהם אבינו להוריש את תכונת המסירות-נפש לכל זרעו אחריו [2]בניגוד לשאר תשע הנסיונות.

היחסות לדברי הרב קוק ?[עריכה | עריכת קוד מקור]

הציווי הא-לוהי והמוסר הטבעי: עקדת יצחק לאור דברי חז"ל, הראי"ה קוק ו"מי השילוח" - אברהם גולן'

עקדת יצחק לאור דברי חז"ל, הראי"ה קוק ו"מי השילוח" בבראשית רבה (נה, ו) דרש רשב"י: "אהבה מקלקלת את השורה, דכתיב: 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ'... שנאה מקלקלת את השורה, שנאמר: 'וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ'".

יש שאהבת ה' מקלקלת את שורת עבודת ה'; המחויבות שחש עובד ה' המסור לא-לוהיו גוברת לעיתים על כל מחויבות אחרת, בין לעצמו ובין למשפחתו, עד כדי נכונות להקריב את עצמו ואת ילדיו, כפי שזה מתבטא בשלושת הימים שאברהם הולך בדרכו לעקוד את יצחק. גם הנביא מיכה מתאר את לבטיו של עובד ה' המסור "בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵא-לֹהֵי מָרוֹם?... הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי?" (ו:ו-ז). הנביא משיב לו: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ:" (ו:ח). כלומר, אין חפץ לה' בביטויים קיצוניים כאלה למסירותו של עובד ה', בעיקר כשזה סותר את "עשות משפט" (כלומר, את משפטו של הבן וזכותו לחיים).

יש שאהבת ה' מקלקלת את שורת הדין; בפרשת "ראה" התורה מזהירה שלא נעבוד את ה' כדרך שהגויים עובדים את אלוהיהם "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵא-לֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵא-לֹהֵיהֶם" (דב' יב:ל-לא). בפועל היו בימי ירמיהו מי שהתעלמו מאיסור זה, ומהאמור בנבואת מיכה, "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" (יר' ז:לא). את הביטוי המקביל שבפרק יט:ה שם: "אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי" ייחסו במסכת תענית (ד ע"א), גם לעקדת יצחק. ובבראשית רבא (נו, יב) הדרשן מייחס לה' את הדברים האלה:

"כשאמרתי לך: 'קח נא את בנך', לא אמרתי לך: שחטהו, אלא: 'והעלהו'" (וההמשך, בתרגום מארמית: "העלית אותו וכעת תוריד אותו").

שלוש שאלות ופתרונן[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. איך ניתן ליישב את "לא דיברתי" האמור בירמיהו, עם הכתוב בפרשת העקדה: "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה" וגו' (בר' כב:ב)?
  2. אם ה' אמר לאברהם "והעלהו לעולה" והמלאך אמר לו: "וַיֹּאמֶר אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר". האם לא היה על אברהם להעדיף את דברי הרב (ה') על דברי התלמיד (המלאך)?
  3. איך ניתן ליישב את התואר "ירא א-לוהים" שניתן לאברהם, לכאורה בעקבות נכונותו לשחוט את בנו, עם האמור בפרשת "ראה", שמדובר בנכונות לעשות את "תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא", ועם דברי הראי"ה קוק ב"אורות הקודש" (ראש דבר י"א) "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה יראת שמים". היש מוסר טבעי יותר מזה שאמור למנוע מאב לנהוג כך בבנו?

הרב שלמה ריסקין מאפרת פתר את שתי השאלות הראשונות בהניחו, שלא המלאך מנע את אברהם מלשחוט את בנו, אלא רגש המוסר הטבעי הנחה אותו, "ברגע האמת", לפרש את "והעלהו לעולה" שלא כפי שהבין זאת בשלושת הימים שקדמו להנפת המאכלת,[1] ובבראשית רבא (נו, יב) ה' בעצמו מאשר פרשנות זו, כאמור לעיל.[2]

הדילמה של אברהם, בררת המחדל שלו והשבח מפי המלאך[עריכה | עריכת קוד מקור]

לפתרונה של השאלה השלישית נתבונן במופעי המילה "הנני" בפרשת העקדה. היא מביעה נכונות ללא סייג, ומנחה אותנו להבין באיזה מובן עמד אברהם בניסיון העקדה, ובמה זכה לתואר: "ירא א-לוהים", למרות שלכתחילה התכוון לעשות את "תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא". בפעם הראשונה מגיב אברהם ב"הנני" לפניית ה' אליו, ומביע בזה נכונות ללא סייג לעשות רצונו. בפעם השנייה אברהם מגיב לפנייתו של יצחק, "הנני בני", ומביע בכך נכונות ללא סייג להיות לו אב מסור. מ"הנני" הראשון משתמעת נכונות לשחוט את בנו, ומ"הנני בני" משתמע שבשום אופן לא ישלח ידו אל הנער, ובין שניהם פעורה תהום שלא ניתן לגשר עליה.

כשיצחק עקוד, והמאכלת מונפת, פונה אליו המלאך בהכפלת שמו: "אברהם אברהם". גם לפנייה זו מגיב אברהם ב"הנני", לאמור: גם ברגע זה הוא אברהם שאמר "הנני" לה', אבל גם אברהם שאמר "הנני בני". מאחר שהקונפליקט לא הוכרע נשארת המאכלת מונפת, ועל זה מגיב המלאך: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה" וגו'. אין לפרש "עתה ידעתי" ולא קודם, שהרי אברהם כבר הוכיח את יראת א-לוהים שלו בתשעה ניסיונות קודמים. כוונת המלאך: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱ-לֹהִים אַתָּה", ולא אילו שחט אברהם את בנו, שאז היה נודע רק שמסירותו לה' אינה שונה ממסירותם של הכנענים לאליליהם ש"כל תועבת ה' אשר שנא עשו לאלוהיהם, כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלוהיהם".

לפי זה, לא רק שדברי המלאך אינם סותרים את המצוטט לעיל מדברי הראי"ה קוק, אלא שהם המקור לדבריו. כך משתמע גם מדבריו ב"עולת ראיה" עמ' צ"ב, על הפסוק "אל תשלח ידך אל הנער" וגו'.

קול ה' בכח ע"י מלאכו עושה דברו אומר שהציווי המוחלט, בין מצד הצדק להמנע מרשע של שפיכות דמים, בין מצד הטבע להנזר מכל דבר הפוגע ברגשי האב... הוא קיים בעינו... על כן אל תשלח ידך אל הנער בכל חומר האיסור הפשוט והישר שבדבר.

"מי השילוח" בעקבות ה"זוהר" על הניסיון שהיה באספקלריה שאינה מאירה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בחלק ב' של "מי השילוח" (מהדורת בני ברק תשס"ה, עמ' יט) נכתב: "עיקר הניסיון מהעקדה; מחמת שהיה מפורש לפניו הלאו 'לא תרצח' – ומה גם לשחוט את בנו – ...שאיתא בזוהר הקדוש (וירא ק"כ) שזה המאמר היה לו באספקלריא דלא נהרא...", ובחלק א' עמ' כ"ט כתב: "והנה באמת לא היה לאברהם דיבור מפורש מה' יתברך שישחוט את בנו,[3] על כן לא נאמר וה' נסה, אלא 'והא-לוהים נסה', היינו שהיה אליו דבר באספקלריא דלא נהרא".

ניתן להצביע על ההקבלה בין הדברים האלה ובין פרשת נביא הנותן אות ומופת ומורה לעבוד עבודה זרה: לפי במדבר יב:ו-ז, רק משה זכה לִדבר ה' בהקיץ, וכל שאר הנביאים "בחלום אדבר בו", דהיינו ה' מתגלה אליהם באמצעות קול פנימי בחלומם. דין הקול הפנימי שקרא לאב בחלומו לשחוט את בנו, כדין הציווי המוחלט להתעלם מנבואה שמאומתת באותות ומופתים ומורה "נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱ-לֹהִים אֲחֵרִים", שאין לשמוע לה "כִּי מְנַסֶּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם" (דב' יג:ב-ה). עמידתו של אברהם בניסיון מתבטאת בכך, שבהתאם למובא מהראי"ה קוק ב"אורות הקודש", לא דחקה יראת השמיים, שביטא ב"הנני" הראשון, את המוסר הטבעי שביטא ב"הנני בני", וזו הזכות שעומדת גם לזרעו אחריו.

פיוטי העקדה הנאמרים בסליחות[עריכה | עריכת קוד מקור]

בפיוטי הפייטנים שתיארו את עקדת יצחק, אין אחידות. לפי אחד מפיוטי הסליחות, כאשר שמע אברהם את ציווי העקדה וסבר שה' רוצה שישחט את בנו: "זך בשמעו לבבו לא דאב" (ר' שלמה בר יהודה גבירול, פיוט העקדה לצום גדליה כמנהג האשכנזים), ולעומת זאת לפי פיוט העקדה "עת שערי רצון" לר' יהודה בן שמואל אבן עבאס (הנאמר בעדות המזרח לפני תקיעת שופר בראש השנה) "המון דמעיו נשפכים כמים". יתרה מזו: בעוד שפיוטי העקדה שבסליחות מביעים הערצה לנכונותו של אברהם לשחוט את בנו, לא נמנעו גדולי הפייטנים הקדמונים – ובכללם הקליר – מלבקר את אברהם על שלא השתדל למנוע את העקדה, כפי שהשתדל למנוע את הפיכת סדום, ותלו בזה את הסיבה לכך שהתורה לא ניתנה על-ידו.[4]

על פיוטי העקדה שבסליחות אפשר לומר את מה שמובא בשם ר' נחמן מברסלב בהקדמת "ליקוטי תפילות": "כל הפיוטים והסליחות וזמירות, רובם ככולם, לא יצאו מפי הקדמונים, מנביאים ותנאים ובעלי רוח הקודש". בהקדמת הרמב"ם בספר המצוות (עמ' ה במהדורת ר"י קאפח, ירושלים תשל"א) הוא כתב על מחברים של פיוטי אזהרות שאינם נאמנים להלכה: "כי מחבריהם פייטנים, לא חכמים". אין אפוא מניעה שננהג בהתאם לדבריו במורה נבוכים ב', כ"ה, ששערי הפירוש אינם נעולים בפנינו, ואין לשלול פרשנות שאינה מתיישבת עם רוב הפיוטים, אבל מתיישבת עם הגדרת קורבן אדם כ"תועבת ה'". מכל מקום, עדיף להשאיר את הפיוטים ב"צריך עיון", מלהשאיר את הקב"ה ב"צריך עיון גדול", הכיצד הוא בוחן את יראת א-לוהים של אברהם באמצעות הוראה שיעשה את "תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא".

התקיעה בקרנו של איל, שמסמלת כי אין חפץ לה' בקורבן אדם, מביעה משאלה שה' ינהג בנוּ כאברהם שעקד את יצחק ברחמי אב על בנו, ונמנע מ"תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא", וכך ירחם גם הוא על "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמ' ד:כג).

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. סיפור העקידה נמצא בספר בראשית פרק כ"ב, בפרשת וירא
  2. ראה גם פרק י"ח בתניא קדישא-"ירושה לנו מאבותינו"


קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.