בלימודי הדף היומי במסכת ערובין כ"ג נלמד הנושא של "הקדש טעות אינו הקדש". במסגרת הדיון הוצגו מקרים ש"אדם עושה קינוניא על הקדש" - דהיינו מקדיש את נכסיו כדי למנוע מימוש זכויות של הזולת - בזדון או בערמה.
פרופ' רקובר בספרו על המשפט העברי הציג מקרים שבהם ניתן לבטל הקדש גם לאחר שיצא לפועל. וכך הוא כתב:
אם השתנו הנסיבות, באופן שיש להניח שאילו ידע המקדיש שישתנו הנסיבות לא היה מקדיש, ההקדש בטל, מפני שהוא כמו הקדש בטעות, גם אם הדבר התברר רק אחרי שהגיעו הנכסעים לנאמן.
דוגמה אחת לכך ראינו לעיל (הערה: 428 בין השאר:"הוסיף שאפילו תפסו העניים את המתנה ולאחר מכן הבריא המקדיש, מוציאים מהם את המתנה בעל כרחם", בשכיב מרע שהקדיש את כל נכסיו והבריא, שבטל ההקדש מפני שיש להניח שאילו ידע שיבריא לא היה מקדיש את כל נכסיו ומשאיר את עצמו בלי כלום. מדובר גם אם כבר מסר את הנכסים לנאמן (לאחר "תחילת ההקדש", בלשון החוק), כפי שכותב הרמב"ם שהבאנו שם: "חילק את כל נכסיו לעניים".
דוגמה נוספת לכך היא במעשה שנשאל עליו מהרשד"ם, באדם חולה, שהקדיש לעניים חצרות שהיו בבעלותו, ואחר כך התברר למקדיש שאם יקוים ההקדש לא יוכל לפרנס את עצמו ואת בני ביתו, והוא לא ידע על כך בשעה שהקדיש, מפני שהוא "מסר כל נכסיו וחשבונותיו ביד בנו"הערה : 429: "במקרה הנדון, כבר הודיע המקדיש לגזבר שהקדיש את החצרות, אבל נשאל לחכם על ההקדש לפני שהגיעו לגבאי". מהרשד"ם פסק שההקדש בטל, שהרי "אדעתא דהכי [=על דעת כן] לא הקדיש, למות ברעב" (הערה 430: מהרשד"ם נימק עוד, שמדובר בשכיב מרע שהקדיש והבריא, שדין ההקדש להתבטל, כאמור).