Family Wiki
Advertisement
המפה נטענת...
המפה נטענת...

מבט מקרוב

מבט מעל

נוף המושבה מקור הצילומים הוא אלבום התמונות של הצלם זאב רוטקוף, הנמצא באתרו zevrothkoff.com בתוית טיולים

עתלית נוסדה בשנת 1903 מקור הצילומים הוא אלבום התמונות של הצלם זאב רוטקוף, הנמצא באתרו zevrothkoff.com בתוית טיולים

עַתְלִית היא יישוב במעמד מוניציפלי של ועד מקומי במועצה אזורית חוף הכרמל במחוז חיפה בישראל. בעבר, משנת 1950 ועד איחוד הרשויות של שנת 2003, הייתה עתלית מועצה מקומית ששטח השיפוט שלה היה 14,000 דונם.

מקור השם[]

שמה של המושבה היה "עתלית" כשמו של הכפר הערבי עתל ששכן שם באותה התקופה, אך איכרי המושבה רצו שם עברי. מסופר כי במסע המושבות של משלחת רבני א"י ובהם הרב קוק והרב זוננפלד (רבו של היישוב הישן), שעברה במושבות היהודיות באזור כדי לעורר בענייני היהדות, החינוך וקיום המצוות במושבות, הרבנים דנו עם האיכרים בנוגע לנושא הפרשת תרומות ומעשרות. ההתלהבות שנוצרה גרמה למתיישבים לבקש מהרבנים לתת שם עברי למושבה. בעקבות כך הרבנים הציעו את השם "תרומיה", הלקוח מספר יחזקאל (יחזקאל, מ״ח, י״ב): "והייתה להם תרומיה מתרומת הארץ". השם נתקבל, אך במהרה נשכח והמתיישבים חזרו להשתמש בשם "עתלית" שכן הוא נחשב לשם עברי קדום.

החוקרים כיום אינם יודעים בוודאות מהו מקור השם "עתלית". לפי סברה אחת נקרא שם המקום על־שם עתליה אשת יהורם מלך יהודה שירשה את כיסאו לאחר מותו. ליד המושבה נמצאו שרידים של חציבה בסלע של האותיות "עת" בכתב עברי קדום. יצחק בן צבי סבר כי האותיות הללו הן חלק מהשם "עתלית". צליין בן המאה ה-18 סבר כי מקור השם קשור לאתלטיות, והעריך כי היוונים נתנו לו שם זה, בשל כוחו ועוצמתו.

היסטוריה[]

מפת האזור 1870 -PEF

מקור הצילומים הוא אלבום התמונות של הצלם זאב רוטקוף, הנמצא באתרו zevrothkoff.com בתוית טיולים

עתלית המודרנית נוסדה בשנת 1903 כמושבה לאחר שהברון רוטשילד רכש את אדמות האזור בשנת 1899.

לאחר רכישת אדמת עתלית בשנת 1899 היא עובדה על ידי ערבים, תושבי הכפר הערבי עתל (במבצר הצלבני) וערביי עין חוד. לאחר כשנתיים התעורר החשש שהשטח יחשב כשטח "מחלול", ולכן עלה הצורך להעלות עובדי אדמה עבריים לעתלית. בשנת 1901 (תרס"א) עלו על אדמת עתלית עשרה איכרים צעירים מזכרון יעקב ובת שלמה. עלייה-לקרקע זו לא הייתה לשם התיישבות קבע כי אם להראות נוכחות (לרובם של האיכרים היו משקים ומשפחות במושבותיהם המקוריות).

בין ערביי עתלית לשכניהם מטירה (היום, הישוב היהודי טירת כרמל) לא שררו יחסי שלום. והנה לכשהגיעה אישיות חשובה מטורקיה, נרכשו אדמות עתלית וניתנה הבטחה לערבייה שהם יוכלו להישאר להתגורר בה ואף תינתן להם הגנה כנגד ערביי טירה. כעבור חצי שנה נמכרה האדמה בשנית לברון. המתיישבים הצעירים שאפו להקים חיי חקלאות בארץ האבות. הם הקימו שורה אחת של בתים, צמודים זה לזה, למען ביטחון התושבים. בקצה השורה נבנה בחדר צנוע בית ספר, ובחדר אחר בית כנסת.

בשנת 1903 נתן הברון רוטשילד הוראה ליישב את עתלית בכל תנאי. לשם כך נשלחו אליה עשרה פועלים לתקופת ניסיון של שלוש שנים, כשהם מצוידים בזרעים, כלי עבודה ובהמות עבודה. בסיום תקופה זו היו האיכרים אמורים להיות לעצמאיים.

בתחילה היה זה מאמץ קשה לכל; האזור היה מכוסה בביצות, אשר שימשו מדגרות ליתושים. מחלת המלריה הצהובה, אותה נשאו היתושים, תקפה את המתיישבים הראשונים, ומסביב למושבה הייתה התיישבות של ערבים.

בשנת 1910 הקים אהרון אהרונסון בעתלית תחנת ניסיונות חקלאיים. החווה שימשה גם כמוקד למחתרת ניל"י. במקום הייתה אף ספריה, אך היא ומרבית החווה נהרסו בפשיטה שערכו הטורקים לאחר שהבינו כי שימשה את חברי ניל"י. דקלי וושינגטוניה הגבוהים המיתמרים בכניסה ליישוב כיום הם שרידים לחווה זו.

בסמוך לעתלית, על רכס הכורכר שכן בעבר הכפר הארמני שייח' בוריק שהוקם בתחילת שנות ה-20 וננטש סופית בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-20.

  • הקש כאן לקריאת הערך במלואו - עתלית קישור לויקיפדיה


מחנה המעצר בעתלית[]

ראו ערך מורחב:מחנה המעצר בעתלית

מחנה_המעפילים_בעתלית_סיור_בשנת_2003

מחנה המעפילים בעתלית סיור בשנת 2003

מחנה המעפילים בעתלית בשנת 2003 - סיור של אלו שהמחנה היה ביתם הראשון בארץ ישראל בשנים 1943-1945

מחנה המעצר בעתלית או מחנה המעפילים בעתלית שימש למעצר מעפילים , למעצר פעילים במחתרות וכן מחנה קליטה ומיון לעולים שהגיעו באופן רישמי.

את המחנה הקימו שלטונות המנדט הבריטי בשנת 1938 בסמוך למושבה עתלית. בהקמתו הוא יועד למעצר [שבוי מלחמה איטלקים, אך עד מהרה הוסב למעצר מעפילים. בין השנים נעצרו בו למעלה מ-40,000 מעפילים.[1]

הצלבנים על רקע הים[]

מצודת עתלית - צילם: . Scorpius59

בתקופה הצלבנית הייתה בעתלית עיר חשובה ומשגשגת. במפרץ נמצאות כיום חורבות המבצר הצלבני שטו פלרן (Chateau Pelerin) של האבירים הטמפלרים. המלך לואי התשיעי מצרפת שהה בו וביצר את חומותיו.

עתלית הצלבנית ננטשה באוגוסט 1291, לאחר נפילת הממלכה הצלבנית בידי הצבא הממלוכי. המבצר היה המעוז האחרון של הצלבנים בארץ ישראל.(מהויקיפדיה)

מקור הצילומים הוא אלבום התמונות של הצלם זאב רוטקוף, הנמצא באתרו zevrothkoff.com בתוית טיולים

מצודת_עתלית._המעוז_הצלבני_האחרון

שרידים צלבניים - שרידי מחצבות

ערים מדברות I 'Atlit: From the Crusader cemetery to the new excavations (2015-2019)'[]

ערים_מדברות_I_'Atlit-_From_the_Crusader_cemetery_to_the_new_excavations_(2015-2019)'

ערים מדברות I 'Atlit- From the Crusader cemetery to the new excavations (2015-2019)'

צילום מן המצגת

בריכות המלח[]


בריכות המלח על רקע המצודה מקור הצילומים הוא אלבום התמונות של הצלם זאב רוטקוף, הנמצא באתרו zevrothkoff.com בתוית טיולים

צינור היניקה של מי ים לבריכות המלח מקור הצילומים הוא אלבום התמונות של הצלם זאב רוטקוף, הנמצא באתרו zevrothkoff.com בתוית טיולים

זיכיון ראשוני להקמת מפעל מלח בארץ ישראל ניתן ל"חברת התיישבות היהודים" (יק"א) באוקטובר 1921 על–ידי וינסטון צ'רצ'יל. הקמת המפעל יצאה לדרך אחרי שניתן אישור סופי לכך מטעם הנציב העליון של בריטניה, הרברט סמואל.

הגורם הבולט, שהגה, יזם וניהל את המפעל בראשיתו היה מרדכי סורדין, שניהל מפעל מלח ברוסיה וביקש להקים מפעל דומה בארץ ישראל. בדחיפתו הנמרצת של סורדין ושותפו להקמת הפרויקט ישראל קסל, הוקמה ב-13 באוגוסט 1922 "חברת המלח בארץ-ישראל", בהשקעה של ארבעים אלף לירות מצריות, כשכל לירה מצרית שווה בערכה למניה אחת. עשרים אלף מן המניות הוקצו ליק"א, חמש עשרה אלף להסתדרות הציונית, אלפיים מניות לסורדין וקסל, וארבעת אלפים מניות לשותפים נוספים.

"חברת המלח" קיבלה את האדמות לצורך הקמת המפעל סמוך למושבה עתלית, לפי הסכם חכירה ל-99 שנים. הסדר נוסף, חשוב לא פחות, הבטיח לחברה חוזה לאספקת מלח לממשל המנדט הבריטי למשך שלוש שנים. יק"א התחייבה לספק את צורכיהם של פועלי המפעל, כולל טיפול רפואי, חינוך וחדר אוכל, ככל הנראה תמורת הסדר שקבע העדפה להעסקת תושבי המושבה עתלית במפעל.

אחרי תהליך של הכשרת שטח קרקע של 850 דונם, שהיה קודם לכן אדמת ביצות, הוזרמו מי ים אל הקרקע המוכשרת והחל תהליך אידוי המים. בקיץ 1924 נאסף "יבול" המלח הראשוני בהיקף של 2,117 טונות של מלח.

עד אמצע שנות הארבעים התבסס הייצור במפעל בעיקר על עבודת כפיים, כשהמיכון העיקרי הוא הפעלת משאבה להזרמת מי הים. כריית המלח התבצעה באמצעות אתי חפירה ומריצות. תפוקת המלח של חמש מאות העובדים שעבדו בחברה בסוף שנות הארבעים עמדה על כ-6,000 טונות בשנה.

הברון רוטשילד העביר את ניהול יק"א (אז כבר פיק"א) לבנו ג'יימס. זה הוריש בצוואתו את כל רכושו, כולל הבעלות על כמעט מחצית המניות ב"מפעל המלח", למדינת ישראל. בשנת 1957 נרכש המפעל על–ידי משפחות דנקנר וג'יניאו מממשלת ישראל. הבעלים החדשים המשיכו בתהליך המודרניזציה בייצור שהחל כבר עם קום המדינה: הוקמו בריכות חדשות בשטח של אלף דונמים, נסללו דרכי גישה לרכב והופעל ציוד מכני לאיסוף המלח, שאפשר לצמצם את תקופת האיסוף לפחות משבועיים, במקום שלושה חודשים קודם לכן. במקביל, צנח גם מספר העובדים במקום.

שביל הכורכר[]

הכניסה מקור הצילומים הוא אלבום התמונות של הצלם זאב רוטקוף, הנמצא באתרו zevrothkoff.com בתוית טיולים

מסלול מעגלי בשביל הרכס בו 9000 שנה של שרשרת התיישבותית ומופע מקסים של ישן מול חדש. לאורך המסלול ממצאים ניאולטיים, ביזנטים וצלבנים מתובלים בסיפורים על עיירת הדייגים עתלית.

המסלול עובר אל מול הנוף המרהיב של בריכות מפעל מלח הארץ, המבצר הצלבני האחרון שננטש וכמובן חוף הים המקסים של עתלית. כל אלו הופכים את המסלול לאטרקטיבי במיוחד עבור אנשים שאוהבים ללכת ברגל במסלול בתולי ולגלות שמורת טבע מפתיעה

המקור: אתר טיולי

תמונות מה"שביל"[]

מקור הצילומים הוא אלבום התמונות של הצלם זאב רוטקוף, הנמצא באתרו zevrothkoff.com בתוית טיולים

פרחי עתלית[]

תמונה היסטורית[]

אוסף התצלומים הלאומי

גלויה משנת 1903 ?

ראו גם[]

הערות שוליים[]

  1. http://www.atlitcamp.txt.co.il/ האתר הרשמי של מחנה המעפילים בעתלית
Advertisement