Family Wiki
Register
Advertisement
D7a4d793d794-d7a4d793d7a8d795d7a0d794

פָּאדרֶה פָּדרוֹנֶה – אבי, אדוני הוא שם סיפרו האוטוביוגרפי של גָּוִוינוֹ לֶדָה, אשר תורגם מאיטלקית על-ידי מירון רפופורט בהוצאת ספרית פועלים, תשע"ד, 235 עמ'.


בכל סרלואי כתבה בקורת על הספר והכותרת שניתנה למאמר הייתה שבבים עפים כשחוטבים ילדים . באקרנים הוצג סרט באותו נושא. בין השאר נכתב בבקורת על הספר:

ההתחלה[]

בגיל חמש נחרץ גורלו של גווינו לדה. בעוד הוא יושב בבית הספר יחד עם שאר בני גילו ומתחיל להכיר את הקסם שבו נעשות צורות גרפיות לעיצורים וקולות המתחברים לשפה, מתפרץ אביו כברק אל הכיתה כדי לקחת אותו אל כר המרעה, לחיים של רועה צאן. הוא נושא נאום נסער שבו הוא מנמק את העקירה הזו: האב זקוק לעזרת הילד כיוון שגווינו הוא בנו הבכור ולעדר נדרש משגיח, שעה שהאב נוסע לעיירה הקרובה כדי למכור את החלב ולהביא ממנה מצרכים. הוא ישמש שוליה לאב העובד בכרמי הזיתים ובשדות, כדי שאחיו הקטנים ממנו יזכו ללחם. המורה המזועזעת מרחמת על הילד וטוענת שנוכחותו לא תועיל בשדות, וכי בית הספר יכין אותו לחיים, הוא יעניק לו נוצות לפני שיפרוש כנפיים. האב הפגוע משיב לה בבוז כסערת הוריקן מתעצמת: "מה את יודעת על חיי הרועים? הרועים עפים כולם בלי כנפיים".

הבריחה[]

בתחילת שנות העשרים שלו, אחרי שניסה בכל דרך להימלט מעריצותו של האב, מנסה לדה להגר ללא הצלחה להולנד, ולאחר מכן מתגייס לצבא. המערכת האטומה והיהירה מגלה לו, כי הוא המיר את עריצות האב בעריצות המדינה, ושכמו בילדותו הוא אינו אלא כלי בידיה של מערכת מנצלת ואכזרית. אבל תחת שיתמוטט בפני גורלו, נאחז לדה בכל כוחו בהשכלה היחסית שמאפשר לו הצבא. במאמצים עילאיים הוא לומד את השפה האיטלקית, השונה כל כך מהדיאלקט הסרדי שאותו הוא דובר מבית, ואת ידיעת הקרוא וכתוב, המאפשרת לו פתח לחיי החופש של ההשכלה.

מסקנת המבקר[]

לכאורה מדובר בסיפור אנושי קטן, אך הרכבתו מחומרים מיתיים מעצימה אותו הרבה מעבר לממדיו הקונקרטיים: הקשר בין ארוס, אדם ואדמה, הגבריות כמסמנת בעלות טריטוריאלית והצבא כמערכת של דיכוי, כוחו של הכסף והאופן שבו הוא מחליש את הנזקקים לו.

נקודת המבט של הסיפור היא של הילד שאביו מכה אותו כמעט עד מוות, אך בתודעת הבוגר שלו, כמו בתודעת הילד, הוא אדם חופשי ברמ"ח אבריו, גם באלה המצולקים והקשים ממכות ועמל של שנים. וזה מה שעושה את "פאדרה פדרונה" מסיפור אנושי ליצירה גדולה. היכולת לצייר כתב אישום חריף כנגד האכזריות הפטריארכלית בלי להיגרר לצדדיה הנפגעים או האנרכיסטיים. מכיוון שנקודת המבט בסיפור אינה נכנעת לכאב, זהו מבט שכולו אנושיות וחמלה. והמבט הזה מראה כי גם במציאות האנושית הקשה ביותר אין בריח שאפשר לשים בפני חירות הרוח: גם האדם הכבול לקרקע מדמם מכאב יכול לעוף ללא כנפיים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב אב תשע"ד, 8.8.2014

Advertisement