מלחמת העצמאות מצאה את אצבע הגליל ערוך במסגרת הגנה על-ידי שרשרת ישובים בגבולות האזור. מפקדת הגליל העליון הייתה בקיבוץ איילת השחר, אשר גם חנה בו הגדוד השלישי של הפלמ"ח מחטיבת יפתח. הסכנה הייתה מצד הגבול עם סוריה. בישובים עצמם היו תחנות נוטרים עם נשק רישמי וכן מצבורי נשק קטנים של ההגנה. התושבים הערבים באזור פגעו בתחבורה היהודית, כמו בכל ארץ ישראל והמתינו לכיבוש האזור על-ידי הצבא הערבי שעמד לפלוש. אך כאשר הוא בושש לבוא החלה מנוסה רבתית ועל כך בפרק הבא:
שרשרת הישובים[]
מושב שאר ישוב, 1944 - אחת ממצודות אושיסקין
בתקופה שקדמה להקמת המדינה נבנתה שרשרת ישובים לאורך גבולות אצבע הגליל.
- תחילה בדרום האזור בראש פינה (1882), יסוד המעלה (1883), משמר הירדן (1890) ועין זיתים (1891).
- אחריהן בצפון :מטולה (1893), תל חי (1905), וכפר גלעדי (1916) וכן איילת השחר (1915) בגבול הדרומי.
ההמשך היה בעקבות מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט ובימי מלחמת העולם השנייה:
- בצפון מזרח : מצודות אוסישקין (1939 - 1943)- דפנה (1939), דן (1939), שאר ישוב (1940), בית הלל (1940), נחלים בגליל (1944)
- במזרח : כפר סאלד (1942), כפר בלום (1943), שמיר (1944) ולהבות הבשן (1945).
- ובמערב:מנרה (1943) ורמות נפתלי (1945).
ההכנות[]
תוכנית החלוקה - המקור:ויקישיתוף, הכין:Electionworld
תוכנית החלוקה של ארץ ישראל, אשר התקלה על-ידי עצרת האו"ם, ביום 29 בנובמבר 1947, הטיבה עם תושבי "אצבע הגליל". בעוד מערב הגליל ונהריה נכללו במדינה הערבית המתוכננת וכמובן הגליל כולו, הגליל המזרחי נכלל במדינה היהודית והתחבר למרכזה של מדינת ישראל דרך "ארץ כינרות" ו"עמק יזרעאל". אפשר לראות בכך הערכה להתיישבות היהודית ממטולה, מצודות אוסישקין עד למושבות הותיקות : ראש פינה ויסוד המעלה.
ב- 4 בדצמבר 1947 בקרו במשרדי הסוכנות היהודית בתל-אביב נציגים מעשרים ותשעה ישובים מהגליל העליון המזרחי ומהגליל המערבי. האווירה הייתה חגיגית. דוד בן גוריון בא למקום לראשונה אחרי החלטת החלוקה של האו"ם. הוא התקבל בתרועות שמחה. בן גוריון אמר:"זכינו בדבר גדול, בהחלטה, כל השאר תלוי בנו". נציגי הגליל הציגו דרישות ובן גוריון הבטיח למלא אותן.
נציגי הגליל המערבי שאלו איך יחיו ב"מדינה ערבית". על כל השיב בן גוריון :"בינתיים צריך לשמור על הכול, לשמור עם נשק על האנשים, על הישובים ועל הרכוש. הוא לא אמר להם מה יהיה מעמדם במדינה הערבית. השלטונות הבריטים הזמינו את נציגי הישוב היהודי בגליל המערבי לשיחות הבהרה ולאנגלית היה ברור כי הישובים היהודים בגליל המערבי עתידים לחיות תחת שלטון ערבי.
הייסורים האלה נמנעו מתושבי "אצבע הגליל" בזכות מגיני תל חי וראשוני המתיישבים במושבות אשר קבעו עובדות בשטח.
המקור:אורי מילשטיין, תולדות מלחמת העצמאות, כרך רביעי
הפלמ"ח[]
מפת חזית הצפון - המקור:אתר הפלמח
ביום 18 בדצמבר 1947 פשטו אנשי הגדוד השלישי של הפלמ"ח על הכפר הערבי ח'סאס (לימים הגושרים) - מרכז ערבי בתחום "המצודות". שנים-עשר ערבים נהרגו ונגרם נזק לרכוש, אך התחבורה לישובים היהודיים בצפון הגליל הייתה יותר בטוחה.
מתפקידו של פלוגות הגדוד השלישי של הפלמ"ח היה להגן על הגליל והם עשו זאת בשורה של פשיטות בהרי הגליל העליון. אחת החשובות שבהן הייתה על הכפר הערבי סעסע ביום 15 פברואר 1948. לאחריה נכבשה משטרת נבי יושע אשר חלשה על צפון הגליל העליון המזרחי והמרכזי ועל עמק החולה ועד 17 מאי 1948 רמת נפתלי הייתה אזור יהודי.
חלסה (לימים קריית שמונה) נכבשה במסגרת "מבצע יפתח" - אשר במסגתו שוחרר הגליל העליון המזרחי והעיר צפת (25.4 - 26.5.48). שם החטיבה הורכב מראשי התיבות יגאל פייקוביץ תל-חי. כשהחלו הבריטים לפנות את כוחותיהם מהגליל, הם מסרו מספר עמדות-מפתח לידי הערבים: מצודות המשטרה בחאלסה ובנבי-יושע, מחנה הצבא במלכיה ובצפת מסרו את מצודת המשטרה בהר-כנען ואת תחנת המשטרה בעיר.
פיקוד ה'הגנה' יזם מבצע מיוחד להגנת הגליל ולטיהורו מהאוייב, אך נאלץ להסוות את הכנותיו ולהשהות את ביצועו, כל עוד נמצאו הבריטים בגליל. כאשר נודע לקראת סוף אפריל 48 כי הבריטים עומדים לפנות את האזור, הוחלט להיערך ולנקוט יוזמה מהירה, כדי לנסות להקדים את הערבים בתפיסת נקודות המפתח.
השלמת כיבוש הגליל היה בפעולות: "מבצע מטאטא", - לכיבוש האזור בין ים החולה לים כנרת (3-4 מאי 1948), "קרב מלכיה" - אשר כלל חדירה ללבנון ונועד למנוע פלישה מהצפון (13-15 במאי 1948). כמו כן, פעילויות לפיצוץ הגשרים מסוריה על החצבני וגשר בנות יעקב, כולל פשיטה על בית המכס הסורי (18-19 מאי 1948).
דומה כי הפלמ"ח לא נטל חלק בהגנה על היושבים הבודדים, אלה הסתמכו על הביצורים ול התגבורת שהגיעה ישירות עליהם.
המקור:מרכז מידע פלמ"ח מלחמת העצמאות - חזית הצפון
מלחמת העצמאות בגליל המזרחי[]
מוטי גולני במאמרו :"המלחמה הארוכה ביותר - "אצבע הגליל, במלחמת העצמאות" [1], כתב כי המלחמה פרצה עוד קודם להחלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל ביום 29 בנובמבר 1947. ב-20 באוקטובר 1947 השתלטה יחידה של הצבא הסורי על תל אל-קאדי (תל דן), שהיה בתחומי ארץ ישראל המדטורית. הצבא הבריטי הגיב נמרצות והדפו חזרה את הצבא הסורי מעבר לגבול.
בסוף אוקטובר 1948 הושלם כיבוש הגליל העליון כולו ב"מבצע חירם" וכוחות צה"ל הגיעו עד לנחל הליטני. בגליל המזרחי המלחמה הסתיימה פורמלית ביום 20 יולי 1949 עם חתימת הסכם שביתתהנשק עם סוריה.
יעד ההגנה[]
המטה הכללי של ההגנה הגדיר את "אצבע הגליל" כקו עצירה לפלישה צפויה מהצפון ומהמזרח. פלוגות הגדוד השלישי של הפלמ"ח רוכזו באזור למטרה זו - כוח יחסית גדול. גולני מציין כי הפעולה של הבריטים מנעה את הצורך במבחן האש של הכוח.
הישובים היהודיים היו חשופים לפגיעה בתחבורה אליהם. נקודת חיכוך הייתה חלסה (לימים קריית שמונה): צומת הדרכים למושבות הצפון ול"מצודות אוסישקין". ביום 18 בדצמבר 1948 נשלחה לכפר פלוגה של הפלמ"ח בתור תגובה על רצח נוטר יהודי
ההתקפות הערבים[]
במרוצת המלחמה היו מספר התקפות מרוכזות על הישובים היהודיים:
- 9 בינואר 1948 - על כפר סאלד וקיבוץ דן. הבריטיים סייעו בהדיפת ההתקפה.
- 2 מאי 1948 - הותקפו רמות-נפתלי, דן, דפנה, כפר-סאלד ושמיר
הפלישה לגליל העליון[]
הפעולה הצבאית הגדולה נגד הישוב היהודי בגליל העליון נערכה בימים 6 - 10 ביוני 1948 והיא כללה את הפעולות הבאותף
- כיבוש המושבה משמר הירדן על-ידי הצבא הסורי.
- במקביל, הסורים המטירו אש - למטרת הסחה - על דן, להבות הבשן וכפר סאלד.
- הצבא הלבנוני יחד עם צבא ההצלה הפלשתיני פלש מכיוון מלכיה.
תוצאות המלחמה[]
למלחמת העצמאות היו תוצאות אחדות באזור הגליל המזרחי:
כיבוש המושבה משמר הירדן[]
כיבוש המושבה משמר הירדן נחשב לאחת מתוצאות מלחמת העצמאות. המושבה הותקפה ב-6 ביוני 1948. ההתקפה נהדפה וביום 10 ביוני הותקף שוב היישוב, והפעם המושבה נכבשה והוחרבה לאחר שנערכו קרבות מבית לבית. בקרב נהרגו 14 אנשים מתושבי וממגיני המושבה. מקצת התושבים אשר נותרו בחיים לאחר הקרב הקשה, נפלו בשבי הסורי ושהו בו 13 חודשים. בתום המלחמה, 20 ביולי 1949 חזר השטח לשליטה ישראלית במסגרת הסכמי שביתת הנשק, אולם המושבה לא נבנתה מחדש. על אדמותיה הוקמו הקיבוץ גדות ומושב העובדים משמר הירדן.
יצירת "שטחים מפורזים[]
קביעת חלק מתחום ארץ ישראל בתור "אזורים מפוזרים" - היו אלה שטחים מהארץ אשר נכבשו על-ידי הסורים והחוזרו למדינת ישראל בתנאי שיהיו מפוזרים. ההגדרה על מהות האזור הייתה מעורפת ולא מקובלת על הצדדים והדבר גרם לפעולות צבאיות. רק מלחמת ששת הימים שמה קץ לאי-הודאות. מדינת ישראל סברה כי הריבונות שלה חלה על השטחים המפורזים. ממשלת סוריה מנעה ביצוע כי שינוי באדמות השטח בטענה שהן שייכות לבעליהם החוקיים, אשר זמנית שוהים בתור פליטים בסוריה. בהסכם נאמר כי הוא בתוקף עד להסכם שלום.למדינת ישראל היה צורך בשטחיםף ביחוד המרכזי, למימוש תוכנית המוביל הארצי.
האזורים המפוזרים שנקבעו לפי הסכמי שביתת הנשק משנת 1949 היו אלה: 1. אזור מפורז צפוני –ליד קיבוץ דן, בין הבניאס – רמת הבניאס – תל דן. (אזור מעיינות הבניאס ומקורות נחל דן). 2. אזור מפורז מרכזי – מכפר סאלד עד שפך הירדן (החולה והירדן תוחמים את האזור המפורז). השטח כלל שתי בליטות: האחת, דרומית מאגם החולה ולה צורת משולש שווה-שוקיים והשנייה בקצה הדרומי בצורת משולש מצפון לים כנרת. 3. אזור מפורז דרומי – דרום מזרח הכנרת, מאזור צמח (מעגן) ועד עין-גב (נוקיב). (גבול סוריה עבר בצפון הכנרת ולאורך החוף הצפון-מזרחי של הכנרת {10 מ' מקו המים} האזור המפורז משתרע על פני כל החלק הדרום-מזרחי של הכנרת).
הצדדים לא הגיעו להסכמה באשר למהות הפרוז: ישראל ראתה בשטחים המפורזים שטחים ריבוניים שבהם מותרת פעילות אזרחית מלאה - ליהודים ולערבים שנותרו במקום וללא פעילות צבאית. ואילו סוריה ראתה בשטחים אלה כשייכים לאזרחייהם ובשאלת הריבונות יש לה את אותו משקל כמו למדינת ישראל.
באתר "אל נכבה" נכתב: "בהסכם נקבע כי גורל השטחים יקבע במשא ומתן בין שתי המדינות. בינתיים מונה להם מפקח מטעם האו"ם. בסמכותו היתה להתיר את שובם של התושבים לישוביהם, ואכן תושבי הכפרים הפלסטיניים שברחו או גורשו במהלך המלחמה שבו במהלך 1949 לכפריהם." לא כתוב באתר כי תושבי הכפרים קבלו את אישור המפקח מטעם האו"ם - כמו כן, במקורות הישראליים אין איזכור לקיומו של "מפקח מטעם האו"ם" המורשה לאשר שיבת תושבי הכפרים
ראש מקיפי האו"ם שהיה ממונה על האזור נטה לפירוש זה או זה. בשנת 1953, היה הפירוש לרעת ישראל ועבודות המוביל הארצי הופסקו
פירוט מלא של האירועים במאמרו של שמואל אלבק,גבול האש - תקריות ואירועים באצבע הגליל 1949-1979 (בתוך) אצבע הגליל 1900-1967.
התקריות שהיו בגבול הצפון עם סוריה הביאו לכך שהוחלט על מבתע "חומה" בישובע "אצבע-הגליל" . בהם נערכו הכנבות קדחניות של מיקלוט וביצורים לספיגת מכת אש סורית.
כיבוש רמת הגולן על=ידי צה"ל במלחמת שת ימים שם קץ לאיון הסוריעל יישובי הגבול. האזור שקט עד שפעולות האיבה מגבול הצפון הלכו והסלימו.
ועך כך :
ראו גם[]
הערות שוליים[]
- ↑ בלקט המאמרים "אצבע הגליל 1900 -1967 בהוצאת יד יצחק בן צבי