הקש על שם הנושא ותגיע לתוכנו

נושאים עיקריים
2 הקמת המשפחה
3 דפנה
4 חיים ודפנה לוי
5 אפיקי חינוך
6 עמי
7 עמי ורותי ונטורה
8 גבים ומעון
9 חיים צבי ונטורה
10 לחב"ד
11 אייל ונטורה ז"ל
11 25 שנות נישואין
11 דור ההמשך

ענידת טבעת נישואין


הקמת המשפחה[עריכה | עריכת קוד מקור]

Wedding Daniel e Rivka ventura Tel-Aviv 19581029c.jpg

הדירה הראשונה בירושלים: רחוב שמעוני 38, קומת קרקע מימין

1958 - שיכון רסקו ירושלים חזית הבית בשיכון רסקו. מתחת למדרגות אוכסנה ה"ווספה"

באנו בברית נישואין אור ליום ט"ו מרחשוון תשי"ח. החתונה התקיימה באולם של "האגודה למען החייל" ליד התחנה המרכזית (הישנה) בתל אביב. בזכות השירות הצבאי של רבקה יכולנו להיעזר בשירותי "האגודה למען החייל". אחרי החתונה עלינו לירושלים ומצאנו חדר להשכרה בדירתה של משפחת סופר בשכונת רסקו בירושלים. שיטת השכרה שהיית מקובלת אז הייתה כדלקמן: הדיירים מקבלים חדר אחד בדירה, שותפים לשירותים, למטבח וקבלו פינה במקרר. לאחר חודשים אחדים, קנינו את דירתנו הראשונה, שניים וחצי חדרים באותה שכונה, במחיר של תשע אלפים לירות – אז חמשת אלפים דולר... מרבית הכסף הגיע מאיטליה באמצעות מתווכים אלמונים, אשר ביקרו אותי ומסרו לי מעטפות מזומנים. וזה הסיפור שמאחורי העברת הכסף מחו"ל בימים ההם (1956).
להורי ז"ל היה דירה במילאנו, בשכנות לדירה של ג'יורג'יו ואידה דיינה (אחות אבי). במלחמת העולם השנייה, כאשר "בעלות הברית" הפציצו את העיר, ברחנו לכפר ומאז לא חזרנו העירה. הדירות הפנויות למגורים במילאנו, שלא נפגעו מההפצצות הושכרו למחוסרי דיור בשכר דירה סמלי בהתאם לחוק. וכך נכנסה לדירתנו משפחה מחוסרת דיור. היא שילמה שכר דירה, נמוך במיוחד, למשפחת דיינה, שמונתה להיות אפוטרופוסית לאחים ונטורה שעלו לארץ ישראל. כאשר משפחת דיינה נוכחה לדעת כי המשפחה לא מתכוננת לצאת מהדירה או לשלם תמורתה שכר דירה ראלי או לרכוש אותה במחיר השוק עלה רעיון: אני אסע לאיטליה, אהיה אצל משפחת דיינה ויוצר הרושם כי חזרתי לאיטליה כדי ללמוד באוניברסיטה. במקרה כזה, אם אני חוזר ל"מולדת" יהיה עליהם לפנות את הדירה באופן מיידי. איני יודע האם המשפחה התרשמה מהצעד שנקטנו,אך לאחר זמן מה הם הסכימו לקנות את הדירה "כמעט" המחיר הראלי. היות ושולה ושאול קבלו את חלקם מהירושה של ההורים מנכסים אחרים שמומשו, הרי תמורת הדירה במילאנו נמסרה לי ושימשה בעיקר לקניית דירתנו בירושלים. עזר לנו ברכישה גם "דוד שייע", דוד של חיים כהנא, אשר קבל פיצויים מגרמניה והילווה את כספו לקרובי משפחה.
הכסף הגיע מאיטליה באמצעות ה"שוק השחור". איך זה עבד ? יום אחד, הופיע בביתי יהודי חביב, שאל לשמי ונתן לי מעטפה ואמר לי תכתוב לדוד דיינה מכתב ובו משפט קוד. את הכסף הפקדתי בסניף בנק שהיה בביתו הפרטי של בנקאי בקרית שמואל. כאן בפעם הראשונה נתקלתי במהות יחס של אימון בין בנקאי ללקוחותיו. רבים מהקריה ביצעו בחדר פרטי בביתו את עסקיהם הפיננסיים חדר שהיה בפועל סניף בנק. היו עוד כמה "משלוחים" כאלה וכך עברה כל התמורה לישראל. הייתה זו שיטת הברחה יעילה אשר פעלה בין יהודי התפוצות לבין תושבי ישראל. כאשר שער החליפין הרשמי היה: לכל דולר 1.80 לירות ואילו ב"שוק השחור" שולם מעל 3 לירות לדולר. השיטה הייתה מאוד יעילה, בביקורי באיטליה הדוד הראה לי בדיוק איך הדבר עובד. המתווכים ב"שוק השחור" היו הסוחרים היהודיים, פליטים מפולניה, שהיו לסוחרים בתשמישי קדושה נוצריים בכיכר דואומו במילאנו והסתגלו לכל מיני הפרנסות. דוד דיינה הכיר אותם היטב, שכן הוא היה האחראי מטעם הקהילה לקשרים עם השלטונות והוא היה מטפל בהסתבכות שלהם עם המשטרה האיטלקית.
לאחר חודשים אחדים בחדר השכור, העמסנו יום אחד את החפצים על הווספה ועברו לרחוב שמעוני 38 ברסקו. מקרר קרח משומש אך תקין ביותר קבלנו במתנה מהאימא של יצחק קרצנר. מקרר חשמלי קנינו כעבור זמן בעזרת הלוואה מהדודה מטילדה רויפר ז"ל. וכך בנינו את ביתנו בירושלים.

תמונות מהחתונה 1.jpg
תמונות מהחתונה 2.jpg

דפנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

דפנה – בתנו הבכורה נולדה בירושלים בתשעה באב תש"כ. היה זה בבית חולים "שערי צדק" הישן – היום מבנה רשות השידור. האחות בחדר הלידה הייתה כנראה רגילה לאבות הנבוכים הממתינים בפעם הראשונה ליד חדר הלידה וכך היא השמיעה לי באוזן פעמים אחדות " "יש לך בת". עד שהיה לה ברור שאני הבנתי זאת. בישרתי על כך למשפחה. כבר עבדתי בבנק לאומי, כך שהיה לנו אמצעים כדי לקנות את צרכי התינוקת החדשה. האימא של רבקה, סבתא טובה ז"ל, הגיעה חיש מהר מנחלים עם עופות וביצים, כמקובל. כל זה בתחבורה ציבורית: מהבית במושב נחלים לכביש הראשי ברגל, משם באוטובוס לרמלה ולירושלים ושוב באוטובוס לשיכון רסקו. היום קשה להאמין איזה מאמץ היה כרוך בזה. סבתא טובה עשתה כן, פעמים רבות, מבלי לחשוב אפילו שאפשר לנהוג אחרת. יהי זכרה ברוך.
רצינו לעשות לדפנה אמבטיה. נסעתי עם הווספה לטיפת חלב ובקשתי כי אחות תבוא להדריך את רבקה. האחות שאלה אם יש מישהי בבית ואמרתי " האימא שלה" האחות שאלה האם לא ניתן לקבל מהאימא עזרה? האחות אמרה לי שאם היא גידלה שלוש בנות בעבר היא יכולה גם לעשות אמבטיה לבת שלך. כך חטפתי מקלחת קרה. האחות השיבה לי, בחור צעיר, סמוך על סבתא, אינטואיציה כמו שלה גם לנו אין. אסיים את הסיפור, שפעם התבקשתי לשעות אמבטיה לדפנה. היה זה הפעם הראשונה והאחרונה ואחת יותר מדי שרחצתי את ילדי. איני זוכר האם היא התקררה או נכוותה אבל הצעקות הגיעו לשכנים...
בשיכון רסקו, מעוז החילוניות, לא היו מוסדות חינוך דתיים. גם הבטיחו לנו שלא יהיו.. בית כנסת קטן היה בקומת מרתף של בנין. אני התפללתי בשטיבל של פליטי העיר העתיקה בקטמון. (קיים עד היום). גיליתי אז חידוש מבריק: בשבת בבוקר אפשר ליישון עד מאוחר ועדיין למצוא מניין לתפילת שחרית.
זכרונות נוספים היו לנו מהשכנים, משפחה ספרדית מסורתית, שגרה קומה מעלינו, שלימדה אותנו כי בראש השנה לא נוהגים לישון בצהרים. בראש השנה הם נהגו כך שלא יכולנו להירדם בצהרים. משפחה נוספת, אשכנזית התחברה לרבקה והן רחשו זה לזה ידידות רבה. הבן שובב, היה לימים היה אישיות רדיופונית ידועה.
עברנו לבני ברק, לדירה ברחוב ישעיהו הנביא 12. היה זה בתקופה של "פשיטות רגל" בבניה והבניין היה שייך לכונס נכסים. בתהליך הרכישה היו לי לא מעט פרפורי בטן, שמה נצא קרחים מהדירה בירושלים, שנמכרה ב-20.000 לירות ומהדירה בבני ברק שטרם נמסרה לנו – במחיר של 30.000 לירות. בזמן הביניים גרנו בנחלים. את הווספה מכרתי מיד לחלקים ב-100 לירות, פשוט אחרי שהתרגלתי לנסוע ברחובות ירושלים, הנסיעה בתל אביב הייתה סכנת נפשות.
דפנה למדה בבני ברק בבית ספר "משואות", המשיכה בתיכון העירוני, אז לא היו אולפנות. בתיכון העירוני לימדה אותה אנגלית המורה לאנגלית שלי מ"כפר בתיה". במרוצת השנים הוא כבר למדה איך ללמד. היא שמחה לשמוע כי התלמיד שהוצא מהכיתה ב"כפר-בתיה" , כאשר החלה ללמד אנגלית, בסופו של דבר למד אנגלית ואפילו סיים לימודים באוניברסיטה. דפנה עשתה "שירות לאומי" במושב אלייכין ליד הדודה שלה, חמי פלג מכפר הרואה. כך הכירה גם את "ישראל השנייה". בסיום השירות החלה ללמוד בסמינר למורות שנפתח אז בפתח תקוה - "מכללת אורות".

חיים ודפנה לוי[עריכה | עריכת קוד מקור]

IMG 0343.jpg

יום אחד, בתנו בכורה, בשרה לנו כי מצאה את בחיר ליבה: בחור חמוד מבת-ים שהיה מרכז אזורי בתנועת הנוער "בני עקיבא". שמחנו, הגיע הזמן להקים דור חדש במולדת, דור המכיר את ה"גלות" רק מה"סיפורים". כמובן רצינו לדעת מיהו החתן, ואכן כעבור זמן קצר הופיע בביתנו בבני ברק, חיים לוי, בנם של יעקב ז"ל ושל אלגריה: בחירה טובה, זיווג נאה ואכן היה לנו נחת. רצינו לדעת מי המשפחה השותפה להקמת הבית החדש. הגענו לביקור בביתה של האימא, אלגריה, אשר מגדלת חמישה ילדים, לבד, כבר למעלה מעשר שנים.
היה לי גיס בירושלים , שלמה אבורביע ז"ל, אשר מוצאו היה מהסביבה בה היה חי אביו של חיים – מרוקו הספרדית. שלמה יצא בשליחות חינוכית לשם. הוא היה מספר על עושר החיים התרבותיים והיהודים בגלות זאת. הייתה לי עוד הזדמנות להכיר את הרקע של המשפחה, כאשר קבוצת משקיעים מצפון אפריקה הקימה את בנק "אוניקו" והיה לי קשר עימם מטעם בנק לאומי. וכמובן הכרתי את חבר הכנסת דניאל לוי, אשר בדמותו הזכיר לי את אבי ז"ל. על רקע זה בא המפגש שלנו עם אלגריה בבתינו בבני ברק. היא הייתה מלאת שמחה על כך שהיא זוכה לחתן בן נוסף. כל חייה היו מוקדשים לגידול ילדיה. וכמובן השיא של שאיפותיה היה נישואי הילדים והולדת הנכדים. נוכחנו בכך כאשר בקרנו בחתונות של הבנים האחרים. בשבת חתן היינו אורחים בביתה בבת-ים ונהנינו מהשולחן הערוך, ממאכליה המיוחדים ומהחביבות ששרתה על פני כולם. היו עוד שמחות ותמיד היא הקרינה: אדיבות, קורת רוח וכבוד.
בשנים הבאות שמענו על כישוריה בתור אימא לרבים, אשר באו לביטוי בהיותה בצרפת. היה זה במפגש מיוחד שנערך בבת-ים עם בוגרי מוסד הילדים מהעיר שטרסבורג בצרפת. בעלה המנוח, יעקב לוי ז"ל היה מנהלו של המוסד ואלגריה מנהלת משק הבית. באירוע זה שמענו רבות על פועלו של אבא של חיים שלא זכינו להכירו. במוסד מעין זה, המוכר לי אישית, קיימת חלוקת עבודה: המנהל אחראי על החינוך, הלימודים ועל ארגון הבית. כל זה מסגרת חשובה. אך עדין המקום נשאר המקום בגדר "מוסד" ועבור הילדים "אם הבית" היא המעניקה את החום האנושי. היא, האימא, לכל דבר, בנוסף לאחריותה למשק הבית. במפגש עם הבוגרים היה נעים לשמוע את סיפורי הזכרונות של הבוגרות על הגישה החמה של אלגריה. יצאנו מהמפגש מאושרים. אכן היה לנו, מזל (תרגום לשם:ונטורה) שחתננו היה ממשפחת יעקב ואלגריה לוי.
עברו שנים והמחלות תקפו את אלגריה יקירתנו. קומתה כפפה, פחות מהמצופה בגילה, רוחה נשארה איתנה – אפילו עברה לגור בישוב חדש, אפרת, ליד משפחת בתה האהובה, דינה. היא המשיכה להקפיד על הופעתה, על בקוריה אצל בניה ונכדיהם וכן להשתתף באירועים משפחתיים – כולל הטיולים שהמשפחה המורחבת הקפידה לערוך בחול המועד. האופטימיות בצל המחלות הייתה נסוכה על פניה, גם בזמנים הקשים. את זה לא נשכח. יהי זכרה ברוך.

אפיקי חינוך[עריכה | עריכת קוד מקור]

באמצעות המעקב אחרי משפחת לוי נוכל לעקוב אחרי מגוון אפיקי החינוך הקיימים במערכת. חיים לוי למד בישיבת ההסדר "הר עציון" . במסגרת הישיבה למד הוראה ב"מכון יעקב הרצוג להכשרת מורים". בשנות ה-90 הצטרף המכון לתהליך האקדמיזציה של המכללות להוראה, הוסמך להעניק תואר ראשון בהוראה (B.Ed.) והפך למכללת יעקב הרצוג. זו הייתה הפעם הראשונה ששיעורי גמרא ישיבתיים הוכרו לקבלת נקודות זכות אקדמיות. חיים סיים לימודי תואר שני ב"טורו קולג ישראל". היום, חיים לוי, הוא מנהל בית ספר " נועם" בנתניה. בית הספר הוקם ומנוהל על ידי עמותה הקובעת את תוכן הלימודים, מסגרת שעות הלימוד, שכר הלימוד ומשפיע על בחירת המורים – כמעט, בית ספר פרטי לכל דבר, כמובן כפוף למגבלות המוסדיות.
אולי מעט על רשת – רשת בתי ספר ממלכתיים בעלי דגש תורני - "נועם": הרעיון להקמת בתי ספר אלה הבשיל בישיבת 'מרכז הרב'. המטרה הייתה להקים בתי ספר תורניים, שישימו דגש על לימודי קודש יותר מאשר בחינוך הממלכתי דתי. היה אז מצב מביך: לבוגרי הישיבה לא היה לאן לשלוח את הילדים: חלקם שלחו לחינוך העצמאי כדי לקבל את הצד התורני, ואת הצד הציוני השלימו בבית. אחרים, שלחו את בניהם לחינוך הממלכתי-דתי כדי לקבל את הצד הציוני, ואת הצד התורני השלימו בבית. אף אחד מהצדדים לא היה מרוצה. היה צורך במוסד שישלב את הציוני והתורני, וכך הוקמה הרשת. התפתחות בתי הספר 'נועם' לוותה בחבלי לידה קשים. היו מחלוקות קשות בתוך קהילות ברחבי הארץ. אנשים נקרעו בין הממ"ד לתורני. כמה עשרות שנים עברו מאז התקופה הקשה של ההתחלה, וכיום מחזיקה הרשת 30 בתי ספר של 'נועם', ועשרים מוסדות 'צביה' – אולפנות וישיבות תיכוניות הפזורים ברחבי הארץ.

דפנה למדה במכללת "אורות". מכללת "אורות ישראל" היא מכללה תורנית אקדמית לחינוך המעניקה תארי B.Ed M.Ed. המכללה משלבת לימודים אקדמיים עם לימודים תורניים ברמה גבוהה. מכללת אורות זכתה להכרה בקרב הציבור הממלכתי דתי בישראל כמכללה, המקנה כלי הוראה, ברמת מיומנות גבוהה וכמספקת אווירת לימודים רצויה. בוגרות המכללה מוכרות כבעלות הכשרה מקצועית גבוהה, ומתאפיינות בהתנהגות בעלת צביון ייחודי, שיש בו שילוב של תורה ומצוות, מידות טובות, אהבת הזולת, העם והארץ. (מתוך אתר האינטרנט). בסיום הלימודים החלה ללמד בבית ספר ממלכתי דתי. במרוצת השנים דפנה עברה להיות רכזת ב"אגודה להתנדבות בעם" המטפלת בהצבת בנות בוגרות האולפנות לשירות הלאומי. התפקיד מחייב גישה חינוכית מתאימה לנערות בוגרות, אשר לראשונה יוצאות מה"בועה" הדתית אל החיים החילוניים – עם כל המשתמע מכך. כמובן, במקצוע זה נידרש מהמרכזות גישה מיוחדת לשם השגת אימון הבנות בגיל ההתבגרות תוך יצירת קשרי עבודה נאותים עם הממונים עליהן.

חיים ודפנה היו שנים אחדות בבית ספר יהודי באינדיאנפוליס בארצות הברית ונוכחו לראות איך פועל בית ספר פרטי. המעניין שהיה בו, שכל מורה היה צמוד לכיתה משעת בוא התלמידים לבית הספר, בערך 8:00 עד עזיבתם בשעה 16:00 , כולל הפסקות. אחריות המורה לתלמידים היה מירידתם מהאוטובוס עד לעלייתם לאוטובוס בסוף היום. השכר היה בהתאם אך המאמץ היה ניכר. לא פלא שהמורים התחלפו בקצב מהיר. אגב, להבדיל ממדינת ישראל, ממשלת ארה"ב לא השתתפה במימון לימודי בית הספר, מאיר כי חוקת המדינה קובעת שבית ספר שאינו פתוח לכלל הציבור אינו זכאי לתמיכה ציבורית. בבית ספר זה למדו רק תלמידים יהודים. הדבר הכביד כספית על ההורים והדבר מסביר, בין השאר, את בעיית החינוך היהודי בגולה.

ברשימת מוסדות החינוך שמשפחת לוי נוטלת חלק בהן אוכל להוסיף את האולפנה לבנות "צפירה", בה למדה יפעת. היא המשיכה בשירות לאומי כקומונרית ב"בני עקיבא" בת-ים וזכרון יעקב תוך מתן ושיעורי עזר לתלמידי בית ספר. עתה היא מלמדת בבית ספר בהוד-השרון. יעקב ויהונתן למדו בישיבה תיכונית בקרית הרצוג בבני ברק. יעקב המשיך ללמוד בישיבת הסדר ב"שפיר" ויהונתן - ברמת השרון. ואחרונות חביבות, יערה ויובל סיימו ללמוד באולפנית: יערה לומדת באוניברסיטה ויובל בשרות צבאי. לחיים ודפנה חמישה ילדים ושבע נכדים כי יפעת ואורי אטיאס וביתם רעות
יעקב אביחי ומוריה לבית ג'רפי וילדהם: אראל, דרור שמואל, נעה
יהונתן והדר חן לבית חדד וילדהם: טליה חנה, עמיחי ושילת
ובנותיהם: יערה שולמית ויובל הדס

עמי[עריכה | עריכת קוד מקור]

עמי נולד בבית חולים החדש (בזמנו) של הדסה בעין כרם בי"ז אדר תשכ"ד. אותו יום כמעט הגעתי לחדר המעצר ומעשה שהיה כך היה: בערב הבאתי את רבקה עם צירי לידה לבית החולים. במרוצת הלילה צלצלתי פעמים אחדות לבית חולים ונאמר לי כי עדין היא לא ילדה. בבוקר, הייתי מודאג וחשתי לבית החולים. שם לא נתנו לי לבקר את רעייתי. בסוף, אמרה לי אחות כי רבקה ילדה כבר בלילה. נרגז רציתי להיכנס למחלקת היולדות. השומר מנע זאת ממני ואני התנפלתי עליו. הוא כבר עמד להזעיק את המשטרה. למזלי נכח שם מפקד המחלקה שלי מהטירונות וחילץ אותי מהסבך.
"הברית" התקיימה בחוג המשפחה. אמצעים ליותר מזה לא היו לי. המוהל היה זקן ירושלמי מקצועי. חששתי מגילו, אך אמרו לי כי הוא עדין המוהל הזריז ביותר בעיר. גם כאן למדתי פרק בהלכות החיים. כאשר המוהל סיים את עבודתו, שאלתי כמה לשלם והתשובה הייתה שזו מצווה ואתן מה שאני רוצה. הוצאתי מארנקי את הסכום הקטן ביותר שאפשר ומסרתי לו. חותני היקר, יצחק קרצנר, הבחין במבטו של המוהל, שלף מיד שטר כסף גדול ומסר לו. איציק הבין את ה"רמז"...

ירדנו לבני ברק, עמי הלך ללמוד בבית הספר לבנים "מעלות". בסוף כיתה ד' הייתה לנו דילמה: התלמידים הטובים בכיתה עלו לכיתה ה' תורנית ואחרים נשארו בכיתה הרגילה. עמי סווג לכיתה הרגילה והדבר לא מצא בעינינו. לא רצינו שכבר מגיל עשר היה לו "סטיגמה" של תלמיד סוג ב'. הגענו לבית ספר "אמונים" בגבעתיים ושם הוא התקבל לכיתה ה' רגילה. הנסיעות לבית הספר בגבעתיים לא היו קלות. אמנם היה לי כבר רכב, "קונטסה" ולפחות לכיוון אחד הייתה לו הסעה. שמחתי שחסכנו ממנו את התווית של תלמיד "לא-תורני". בכיתה ז' היא כבר עבר לישיבת בני עקיבא בנחלים. שם סיים את לימודיו בישיבה התיכונית.
תנועת הנוער "עזרא" משכה את תשומת ליבו. בעקבות אחותו, דפנה, הוא הצטרף לצוות המדריכים. נטל חלק בטיולים של התנועה הוביל אחדים מהם באחריות ובמסירות. בתנועת הנוער "עזרא" נהגו להפריד את הפעולות לבנים מאלה של הבנות. בישיבות המדריכים של התנועה לא חלה הפרדה. וכך עמי הכיר את רעייתו לעתיד, רותי. האהבה בניהם פרחה וכאשר עמי היה במסגרת השרות הצבאי בישיבת ההסדר ב"קרית ארבע" ורותי הייתה בשירות לאומי הם באו בברית נישואין.

עמי ורותי ונטורה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בשנה הראשונה לנישואין, עמי נקרא לשרת בלבנון, במלחמת "שלום הגליל". המשפחה עברה לגור זמנית מקרית ארבע לבני ברק. השירות הצבאי שלו גרם לנו דאגה אך הבחנו בתושייה והסתבר לנו כי "הילד" הוא כבר גבר וניתן לסמוך עליו. הוא סיפר לנו כי בזמן שירותו הוא נהג בנגמ"ש במורד מר הגבוה בלבנון "ג'בל ברוך". הוא ירד מההר עם הרכב ובו כיתת חיילים. בירידה, במסלולים התלולים, הוא גילה שהמעצורים לא פועלים. בתבונה הוא ניווט את הרכב והכיתה הגיע בשלום לתחתית ההר. כאשר הייתי מספר את הסיפור לידידי הם נהגו לומר כי הנסים עוזרים לנו ובלעדיהם כבר מזמן לא היינו מנצחים בקרבות. חבל רק שלא תמיד יש נסים כאלה...
עם סיום מלחמת "שלום הגליל" עמי חזר לישיבת ההסדר בקריית ארבע". הוא הפיק תועלת רבה מהלימודים. צוות הרמי"ם בישיבה ידע איך לחבב את הלימודים וכך התחזקו התלמידים ביהדות ובמצוות יישוב ארץ ישראל. היה נוהג בישיבה כי בשבתות יוצאים לישובי האזור על מנת להשלים "מנין". וכך עמי ורותי הגיעו בשבתות להיאחזות הנח"ל במעון. במרוצת הזמן הם העבירו את מגוריהם לישוב והחליטו להיות בו תושבים. עמי ביקש להצטרף למושב השיתופי רק כאשר יהיה מקצוע ביד. בתור בוגר צבא היה זכאי ללימודי הכשרה מקצועית והוא נרשם ללימודים ב"מכונאות רכב".כאשר סיים את לימודיו הצטרף בתור מכונאי לצוות גידולי השדה של מושבי דרום הרי חברון – גד"ש חברון. לימים היה למכונאי של מכונות חקלאיות.

גבים ומעון[עריכה | עריכת קוד מקור]

בערב שבת אחת נסענו לבקר אותו. הדרך לשם עברה במדבר יהודה. בסיומה הגענו לקבוצת בתים, מעט עצים ונוף מדברי מרהיב. בערב, כאשר סיירתי במושב, נזכרתי בסיור שערכתי בנוף דומה, כשלושים שנה קודם, בקיבוץ של אחי, גבים בנגב המערבי. השוואה זו לא תהיה על דעתו של אחי היקר, שאול, אשר סבור כי ההתנחלויות מהוות מכשול לשלום. ובכל זאת האסוציאציה התעוררה בי. ובכן, איך הגעתי ממוסד דתי, כפר בתיה, לביקור בקיבוץ חילוני. מה עוד שכאשר נסעתי מהמוסד במוצא לאחי ברמת יוחנן בשנת 1946 ננזפתי קשות. ובכן, בשנת 1950, בחופש הגדול החלטתי לבקר את אחי בקבוצה "גבים". באותם הימים לא הייתה תחבורה סדירה לישובי ה"נגב הצפוני". יצאנו באוטובוס מפאתי העיר יפו, זאת הייתה תחנת היציאה לישובי הנגב. במסמיה, ליד האנדרטה עצרנו. חנייה נוספת הייתי בוואדי שנקרא "מג'נון" היום נחל שיקמה, מצפון לשדרות. הוואדי היה מלא בוסתנים של ערבים מהכפר הנטוש הוג'ה, אשר ברחו לרצועת עזה במלחמת השחרור. על אדמותיו בין השאר, חוות השקמים. היטבנו את ליבנו בענבים הטעימים ולעת ערב הגענו לקיבוץ. בלילה, היה ערב שבת, סיירנו בקיבוץ ראינו את המבנים, בית הבטחון, המאפיה וכמובן הרפת
החוויות מאותו ערב עלו בזיכרוני. אחרי שלושים שנה, ב"מעון" בדרום הרי חברון: בשני המקרים קבוצת אידאליסטים מיישבים את השממה, מסביב מדבר והם, בקבוצת מבנים, עם מעט ירק, בונים ישוב בארץ ישראל.
מה כתוב היום באינטרנט על שני הישובים היום
קבוצת גבים עלתה לקרקע באוגוסט 1947 בנגב המערבי, ק"מ בודדים מזרחית לקיבוץ "ניר עם", שהיה הישוב המרכזי באזור ומקום בארות המים שסיפק נוזל יקר זה לכל ישובי הנגב הצפוני. צינור המים שיצא מ"ניר-עם" היה עורק החיים של הישובים. גבים הוקמה חודשים ספורים לפני הכרזת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית. כיום, שנת 2006 מונה הקבוצה 120 חברים ו 60 ילדים עד גיל 18. בשנים הראשונות התבססה פרנסת הקיבוץ על עבודה בחקלאות. היום יש בו מפעלי תעשיה, בין השאר מפעל לחלילים. ממוקם בו מרכז חינוכי של "מכללת ספיר" אולפן למוסיקה ומעבדת מחשבים.
מעון היא מושב שיתופי דתי. המושב ממוקם בהר חברון סמוך לספר המדבר, דרומית לחברון. היישוב, שייך למועצה אזורית הר חברון, ומשתייך לתנועת ההתישבות "אמנה". מעון הוקמה בשנת 1981 כהיאחזות נח"ל ואוזרחה בשנת 1982 על ידי גרעין של בני עקיבא. היישוב נקרא על שם היישוב המקראי "מעון" שמיקומו הוא ככל הנראה בסמוך. בשנת 2018 מונה היישוב כ-600 נפשות. באתר "אמנה" כתוב : מושב דתי, צעיר, ברמה תורנית גבוהה, החי באזור מיוחד במינו, המאמין בחיי שיתופיות ובעל אופי חקלאי. המושב קולט משפחות ורווקים הנושאים עיניהם למסגרת שיתופית, חקלאית. אך יש בו גם תושבים השייכים למסגרת הקהילתית ועובדים מחוץ ליישוב במקצועות השונים או לומדים ב"כולל" בישובי הרי חברון.
עמי עבד בגד"ש של דרום הר חברון כאחראי המוסך לטרקטורים ומכונות חקלאיות. הגד"ש הוא שותפות של מושבי האזור: כרמל, מעון ויתיר. השותפות מעבדת אדמות ליד אופקים ומגדלת בהן: פרדס, חמניות, חיטה ואבטיחים. יותר קרוב אליהם, בבקעת ערד, היא מגדלת שקדים, חיטה, אפרסקים, תירס, חמניות וכמובן את ענבי היין המפורסמים, עבור "יקבי יתיר" ו"כרמל מזרחי". החיטה גדלה גם בשנות בצורת, בהשקיה של מי קולחין של העיר ערד. היא זוכה לביקוש מה"עדה החרדית" המשתתפת בתהליך הקצירה, מתחילתו ועד סופו וכך היא צוברת חיטה לאפיית המצות. מראה מיוחד במינו לצפות ביהודים חרדים, בלבושם המסורתי, על הקומבין ושאר מתקני הקציר ומשגיחים כי טיפת מים לא תגיע לחיטה. בקעת ערד, בו שוכן יקב יתיר בדומה לאזורי היין המשובחים בעולם, ניחן, בכל התכונות ההופכות אותו לחבל ארץ בו מופקים יינות עילית איכותיים: אדמה מתאימה, שפע טל, מים מתאימים וחקלאיים נאמנים..

הברכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

לעמי ורותי שישה ילדים ושישה נכדים כי:
הודיה ויעקב אסרף וילדהם: תאיר שמחה, יוסף, נחמן, אסתר, אמונה ודוד שילה, אביב ואוריאן (לבית זמיר), צור אליהו ולינוי (לבית לארי), דוד ונופר לבית ויאיר.

חיים צבי ונטורה[עריכה | עריכת קוד מקור]

(תוספת השם "חיים" ניתן לצביקה לאחר שהבריא ממחלה קשה)

בת מצווה של מושקה

הבית ברחוב ישעיהו הנביא 12 - בו נולדו צביקה ואייל

רחוב ישעיהן

בנינו השלישי, החליט לכתוב את סיפור חייו. לפי כך נשאיר לו לספר את סיפורו. מעניין לעקוב אחרי השלבים אשר הביאו אותו לגיבוש השקפת עולמו ודרכו בחיים כ"חבדניק". לחיבורו קרא: " צמח לצדיק" (ישעיהו כ"ד ט"ז) והוא מתחיל באגדה:
"משל לצבי שגדל במדבר ובא מעצמו ונתערב בצאן היה הרועה מאכילו ומשקהו ומחבבו יותר מצאנו. אמר לו לצבי זה אתה מחבב יותר מן הצאן? אמר להם כמה יגיעות יגעתי בצאני מוציאן בבקר ומכניסן בערב עד שנתגדלו, וזה שגדל במדברות וביערים ובא מעצמו לתוך צאני לכך אני מחבבו" ילקוט שמעוני פרשת בא רמז ריד.
כשהחלטתי להעלות את זכרונותי על הכתב, כותב צביקה, עשיתי זאת בלב כבד. דברי שלמה המלך על הרבות ספרים וכו' הדהדו באזני, אבל מצד שני התגברה אצלי המחשבה שאולי יש בדברי חיזוק ועידוד קשר לחב"ד ולנשיאה הנצחי הרבי שליט"א מלך המשיח, אולי יפתחו הדברים דרך או אפילו צוהר בפני מישהו ויגרמו לו "הרהור תשובה" או "הרהור גאולה".
נולדתי ביום י"ד תשרי תשכ"ז ערב מלחמת ששת הימים. היה זה בזמן קריטי לאה"ק. אני לא זוכר מלחמה זו אך זכורה לי "האפלה" במלחמת יום כפור. הלילות במקלטים זכורים לי היטב. מזלי היחיד היה שלא הבנתי בדיוק את המצב באותה תקופה עקב גילי הצעיר. אמי כאז כן עתה מפד"לניקית השייכת בצורה נחרצת (היום כבר יותר מאז) ל"דור הכפות הסרוגות". אבי, כיוצא איטליה, הגדיר עצמו כציוני אך לא שייך את עצמו למפלגה כלשהי. יש לו לאבא שלי חוש מיוחד לעמדה עקבית ואמיתית ולפעמים אף בחר בדעות כמו של כהנא או להבדיל אגו"י כאשר שוכנע באמיתת דרכם. בעיני הציבור עימו גדלתי, החרדים לבושי השחורים (שהיתי רואה אותם בבני-ברק) היו דומים. לא ידעתי אז על הבדלי חסידים וליטאים ובפרט לא על המיוחד שבחסידות חב"ד, הורי בחרו לגור בבני-ברק במטרה להתחזק ולשמור על מצבם הדתי.
כאמור המילה "חב"ד" לא אמרה לי הרבה, זכור לי שבגיל שבע לערך היינו הולכים להגיד תהילים בשבת אחרי הצהרים בבית כנסת חב"ד ברח' אברהם בבני-ברק. המדריך היה מבקש כל פעם מילד אחר להגיד פרק או אחד מהפסוקים ב-"תמניא-אפי" (מזמור קי"ט) במבטא האידישאי. ואני, שבאתי רק בגלל ה"ארטיק" פחדתי כל הזמן שיבקש ממני לקרוא גם את אחד הפרקים, בזמן, שאיני יודע לא את הניגון ולא את המבטא. .יותר מאוחר ראיתי שהתפרסם בעיתון "זרקור" שאחי היה מנוי עליו על המבצע של למוד י"ב הפסוקים -כאשר כל הפסוקים והסברם התפרסמו בעיתון הנ"ל. לגבי זה היה חידוש ודבר מעניין אבל לא יותר מעניין מכל אותם הדברים שהעסיקו ילדים בני גילנו: הכדורגל, הטלוויזיה, הגוגואים, אוספי הקלפים ומשחקי הילדים וכמובן הגן ובית הספר. זכור לי גם שאחי הגדול עמי הוזמן למאפית המצות בכפר-חב"ד יחד עם בני כתתו הוא אפילו קיבל מהם הגדה של פסח מיוחדת אבל דווקא אני-לא זכיתי לכל זה.
בגיל יותר מאוחר הצטרפתי לבני- עקיבא כאשר אז בפעם הראשונה בחיי שמעתי מבנו של אחד האדמור"ים בב"ב שגר בקרבתי שיש בעיה הלכתית בתנועה מעורבת של בנים ובנות. אני שבאתי לבנ"ע לא בגלל סיבה אידיאולוגית כלשהי אלא יותר "בגלל החבר’ה" חשתי בעומק ליבי שיש מידת אמת בדבריו של אותו חרדי. למרבה הפלא כששאלתי אותו האם עדיף לשחק כדורגל בשבת בזמן הזה? הוא ענה לי בלי להתבלבל "אולי כן", אולי אז נחשפתי לראשונה לאותה שיטה בני-ברקית הדוגלת ב"סור-מרע" מבלי למלא את החלל הריק ב"ועשה-טוב". לצערי על חב"ד עוד לא ידעתי אז יותר משאני ידעתי על הודו או סין הרחוקה. סבי, חיים כהנא ז"ל, ניסה בכמה דרכים להביא אותי למקום חסידי או עכ"פ למקום שיש בו יראת שמים. זכורני שלקח אותי פעם ל"טיש" של ויז’ניץ - האחדות של החסידים משכה את לבבי אני לא אשכח את התמונה הזאת שכל החסידים שמים יד איש על כתף רעהו ומנגנים "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". אני זוכר שהביאו לי פרור מהחלה של הרבי. כשעברנו אצל הרבי הציג אותי סבי לפני הרבי והרבי בירך אותי .מה שזכור לי מאותו הזמן היה הרצון שלנו להראות לחילוניים (-ביטוי שאינו מקובל על הרבי) שאנחנו גם כן "חברהמנים" ולא דתיים "חעניוקעס" המחשבה שלנו הייתה תמיד שאם יראו החילונים שאנחנו "נורמאלים" וגם יודעים להיות כמותם בקולנוע ובכדורגל ע"י זה-הם ירצו להיות כמונו. כאשר ראיתי פעם זוג חב"דניקים מניחים תפילין ליד "עיר- הנוער בת"א" זה היה בשבילי הלם ובתוכי חשבתי ש"הם מרחקים מהיהדות עם הקיצוניות שלהם", חברי שבא אתי לעיר הנוער אך "קיבל" קצת גם מליטאים עוד הוסיף בצדקנות מעושה כי "בודאי התפילין שלהם פסולות"-היום אני כבר רואה בוודאות את תוצאות השיטה של "היה יהודי בביתך ואדם (במושגים החילוניים) בצאתך" (רק במחזור שלי בנחלים גמרו אחוז נכבד את הלימודים ללא כפה עם כל המשתמע מכך)
המורה שלי מכיתה ו’ מאיר כהן רצה מאוד שאמשיך בבי"ס "מעלות". הוא טען כל הזמן שהוא "מגדל פרח" ובסוף בא מישהו ו"קוטף אותו לבי"ס אחר". בגלל קרבתו לביתי הייתי תמיד מתלווה אליו ומדבר איתו על לימוד הגמרא וכו'. הוא היה מאוד מעניין, פעם שאלתי אותו האם אני יכול ללמוד מהגמרא של "אבן-ישראל" (אז שטיינזלץ) והוא כאחד שחונך בחינוך הליטאי ענה לי שבלמוד הגמרא יש להתייגע. בפועל למדתי גמרא רק בחטיבת הביניים של נחלים עם חברי נתן בידרמן. חוויה מיוחדת הייתה לי באותה תקופה להישאר אחר התפילה ולנסות להתמודד עם הגמרא לבד. כאמור אז עוד לא הכרתי את חב"ד הייתי שקוע מאוד בענייני "בני-עקיבא" וכל מיני הבלי עולם. באותה תקופה-אני חושב שדווקא הצמאון הזה גרם לי לרצות ולהתקרב לחב"ד כמו מחושך לאור. הרבי מה"מ שיל"ו מצטט רבות את פירושו של הבעל שם טוב לפסוק "צמאה לך נפשי כמהה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך" - כאשר מדובר כאן על שתי תקופות בחיי דוד תקופת גלותו ותקופת מלכותו. דוד אומר לקב"ה - כשהייתי בארץ ציה ועיף היה לי צמאון גדול אליך אלוקים. אני מבקש שהלוואי שכשאמצא בקירבתך גם אז יהיה לי צמאון לראות אותך הקב"ה. אני חושב לפענ"ד שזוהי - המעלה המיוחדת בתקופה זו - הצמאון העז וחיפוש הדרך, החיים אמנם דתיים אבל ללא דרך בחיים הדת היא מעין "קישוט" לחיים אבל מה עם החיים עצמם? מהי פנימיות הדברים?
בכתה ז'-ח' עברתי ללמוד בחטיבת הבינים בנחלים שם לימד אותי הרב טרוזמן שהוא בעצמו בוגר ישיבת חב"ד בצרפת. הרבה הרבה קיבלתי ממנו ומדרך החשיבה שלו הוא היה "מכין אותנו" לחב"ד -כפי שהתבטא מאוחר יותר באוזני חברי יואל פורסט (לו אני חב את הצטרפותי לתנועת חב"ד כיום) זכורני כיצד היה שולח אותנו לאסוף צדקה לגמ"ח שהוא ניהל, רחובות שלמים בבני-ברק הייתי מסתובב, אוסף צדקה בלי ליהנות מאף פרוטה. הכל היה קודש קודשים לצדקה של הרב טרוזמן. הורי לא ראו זאת כ"כ בעין יפה את עבודת "השנורר". אבל אני שמחתי בזה, אולי היה זה "טירונות-מקדימה" להצטרפותי לצבאות-ה' של הרבי מלך-המשיח. כאמור בחטיבת הבינים הכרתי את יואל פורסט שיחי'. הרב טרוזמן הושיב אותו לידי בתפילה במטרה שישפיע עליי. אני שהיתי "מרחף" במחשבות בזמן התפילה הייתי מקבל ממנו "צביטות-הנחתה" במטרה להזכיר לי לנחות אל הסידור והמילים. אני זוכר שראיתי שכתוב על הסידור של יואל: "הנה הנה משיח בא -מה בדבר ההכנות לקראתו?" סיסמא שרק יותר מאוחר הבנתי את משמעותה. בחטיבת הבינים התקדמתי מאוד בלמודי ומרמה בינונית ומטה בבי"ס מעלות הגעתי לרמה גבוהה יותר בחטיבת הבינים - תוך מאמצים מרובים. הרב טרוזמן אף שיבח אותי במסיבת הסיום של החטיבה לעיני כל ההורים והתלמידים. אגב באותה תקופה זכיתי בפרס שני על חידון בפרקי אבות וגם בספר "תורת הקורבנות" על התנהגות למופת.

לחב"ד[עריכה | עריכת קוד מקור]

ערב אחד שלא אשכח קורא לי יואל הצידה ומזמין אותי לדבר עם ר' יוסי ויזל מכתה י"ב הוא קרא לי לבוא לשיעור תניא בביהכנ"ס הסמוך לישיבת נחלים. כשהגעתי היה אז חודש אלול תש"מ אבל מה שזכרתי במיוחד באותם השיעורים הראשונים היה האוירה השמחה ואפי' בדיחות שר' מאיר בסטומסקי מכפר חב"ד היה מספר. הוא יכול היה פשוט "לגלגל את כולם על הרצפה" מרוב צחוק. הרגשתי כבר בשיעור את האווירה החבדי"ת השמחה בניגוד לאווירה ה" מוסרניקית - ליטאית" העצובה בנחלים. הרגשתי כיצד הוא מעביר מסרים בדרך שמחה וחביבה ולבי נפתח אליו, בשיעור הבא באתי עם מחברת חשתי כי לפני עומד אדם חכם ביותר. לימים נודע לי כי הוא מקפיד להגיע לכל שיעור ומשתדל מאוד בנוגע לזה. הוא כנה את עצמו "הר"מ הותיק ביותר בנחלים". למרות שמעולם לא קיבל שכר גשמי על שיעורי - התניא שמסר במסירות-נפש. לאחר כל שיעור היינו מדברים אתו והוא היה מקשיב לכל אחד ואחד מאיתנו. לראשונה פגשתי ביהודי דתי שעושה את עבודתו בהתנדבות ומתוך אידיאל. וזה גרם לי להעריך אותו ואת מה שהוא ייצג. הוא היה מתמסר בצורה לא רגילה לתלמידים, יכולת לקרוא לו לבוא לביתך בשעת הדחק ותוך שעה שעתיים הוא היה אצלך, איש חב"ד למופת.
ואז הגיע אותו יום מיוחד בשנת תש"מ או תשמ"א. יום בו גמלה בלבי ההחלטה. כבר שבוע קודם דיברו על בעל-תשובה מיוחד שהיה במאי קולנוע והוא עומד להתוועד אתנו. לפני ההתוועדות ישבתי ודברתי אתו על איזה עניין - והוא ענה לי, העיקר מה שהרבי רוצה - זה אהבת ישראל. הרב מרדכי (מוטי) גל הייתה דמות שהרשימה אותי מאד. כשהוא התחיל לדבר חשתי שהוא עבר דברים רבים בחייו, הוא דיבר עם אמת וכנות. "אנו כולנו חילים בצבא ה' המגוייסים להביא את הגאולה". הוא תאר את הגאולה בצבאים עזים - כיצד בתחנה מרכזית בת"א במקום תמונות ושטויות שיש שם ישימו תמונה של הרבי או תמונות של מצוות מעשיות. שיהיה מהפכה של תשובה שיהיה צמאון לשמוע את דבר ה'. הוא דיבר על ח"י אלול - על התגלות המשיח לבעש"ט. על האמרה "אימתי קאתי מר לכשיפוצו מעינותיך חוצה" הדברים כה פשוטים כה מחממים ואני מרגיש שייכות נפשית לענין. רצון עז להתגייס לצבא של הגאולה. ואז בגיל 14 בערך אני מחליט שאכן הגיע הזמן להיות חבדני"ק, אני נמשך לדרך הזאת ומרגיש שעל ידה אני אוכל להתחזק יותר והחשוב מכל - להביא את המשיח והגאולה לעם ישראל.באותה התוועדות למדנו את הנגון אימתי קא אתי מר , וימים רבים אח"כ הייתי מסתובב בפנימייה בנחלים ושר לעצמי את הניגון. חשתי כאילו מצאתי חבר אבוד כאילו חזרתי בבת אחת אל אבי שבשמים, אל עצמי ושמחתי על התשובה שקיבלתי על עצמי .שמעתי פעם הסבר ( כאילו שהדבר צריך הסבר בכלל… ) מהו החילוק בין המיסיון ובין חב"ד הרי לכאורה שניהם רוצים שתשנה את חייך ? וההבדל הוא פשוט המיסיון לוקח דגים מן המים ומוציא אותם וחב"ד לוקחת את הדגים מבחוץ ומכניסה אותם למים, יחי ההבדל הקטן ! כבר אז שיצאתי מההתוועדות הבעתי את חפצי להיות חבדניק לפני ר' רפאל בטשווילי משכון חב"ד לוד שהיה אז בכתה י"א בנחלים. רפי אמר לי לא למהר בדרכי ושכדאי שאלך לבקר בישיבת תומכי-תמימים בכפר-חב"ד בשבתות ואז כשאכיר היטב את חב"ד - אוכל להיות חבדני"ק. בסוכות נסענו לביתו של ר' משה דיקשטיין אף הוא חבדני"ק בוגר נחלים ממנו שמעתי לראשונה שהרבי הוא המשיח. בבת אחת צפו ועלו במחשבתי כל הדבורים ששמעתי במשך ימי חיי נגד השבתאות - לרגע הייתי בהלם וחלפה בי המחשבה "אולי אני נמצא במקום הלא נכון?" ר' משה דיקשטיין לא השתהה ופתח לפני את הרמב"ם בהלכות מלכים פרק י"א הלכה ד' והקריא: "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבע"פ ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' - הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח וקבץ נידחי ישראל ובנה מקדש במקומו הרי זה משיח - בודאי".
למעוניין לקרוא את שאר פרקי הספר הנ"ל אפשר לפנות אל צביקה, רחוב שד"ל 8 בני ברק. צבי הצטרף לצוות שליחי הרבי בעיר רמת גן: כותב בביטאוני חב"ד. מעביר הרצאות בענייני המשיח ברחבי הארץ. ומשתתף בפעילויות למען ארץ הקודש. נשוי לרחל לבית חנזין מלוד. יש לי שני בנים, משיח חי יצחק וחיה מושקה.

אייל ונטורה ז"ל[עריכה | עריכת קוד מקור]

תמונה אחרונה של אייל עם שני בני אחיו: הודיה ושילה

אייל ז"ל - נולד ה' מנחם אב תשל"א בבני ברק. למד בבית הספר היסודי ע"ש הרב שמואל מוהליבר . כמו שני אחיו הגדולים, למד בחטיבת הביניים בנחלים. כאשר עברנו לגור בקדומים התקבל לישיבה התיכונית בקרני שומרון. הוא נמנה על בוגרי המחזור הראשון של הישיבה. מת ממחלה בג' טבת תשנ"ב – בן כ' היה במותו. נספר מעט על חייו הקצרים של אייל.
בתום הלימודים בישיבה התיכונית, החליט ללכת למסלול הכשרה לטכנאי מטוסים בבית הספר הטכני של חיל האוויר. הוא לא סיים את הלימודים בבית הספר הטכני והתגייס לשרות סדיר. הוא הוצב בבסיס דלק ליד באר שבע. תפקידו היה לבדוק תקינות משלוחי הדלק לתחנות דלק צבאיות. היה עליו לסמן בתלושים, לפקח על מתדלקים ואפילו לתפוס רמאים. הוא די אהב את התפקיד בחודשים הראשונים. אחר כך התעייף מהתפקיד. הוא רצה להתקדם בצבא וביקש לעבור לתפקידים אחרים. בבסיס לא כל כך רצו לוותר עליו. הוא ניסה לעבור לבסיס אחר. הוא טען שהאנשים שם לא לרוחו ורובם פושעים קרימינאליים המאיימים עליו בכל הזדמנות. היה יושב בחדרו אחרי התפקיד ולמד במסגרת האוניברסיטה הפתוחה. המפקד חיבב אותו, שכן היה מסור לתפקידו ומילא אחרי המצופה ממנו.
לאחר שחרורו מהצבא חלה ונפטר. נקבר בבית הקברות בקרני שומרון.

יהי זכרו ברוך !

מפגש בבני ברק - 25 שנות נישואין[עריכה | עריכת קוד מקור]

52 ונטורה.jpg

דור ההמשך[עריכה | עריכת קוד מקור]

משפחת עמי ורותי - בחתונה של אביב

משפחת חיים ודפנה - בחתונה של יפעת

אייל ז"ל - עם אחיו מימין - מחזיק באחינו שילה - ועם אחותו משמאל

צביקה בעת מתן דברי תורה למשפחה

הפרק הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

פרק ששי: נפלאות התבונה - האוניברסיטה העברית

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.