הקש על שם הנושא ותגיע לתוכנו

נושאים עיקריים
1 איתור תכלית בשרות הצבאי
2 "הגרעין המושבי" של "בני עקיבא
3 השירות ב"צבא הגנה לישראל"
4 ה"גרעין המושבי" הגיע למושב תקומה
5 חוויה משירות מילואים
6 עזרה להתיישבות ה"חבל לכיש"
7 הקומונה ה"גרעין המושבי"
8 לקח מעיסוק בכספי-ציבור
9 אליק, נמיום וחנינא
10 רבקה הגיע

איתור תכלית בשרות הצבאי[עריכה | עריכת קוד מקור]

לצבא התגייסתי במסגרת הנח"ל. איך הגעתי לכך, זה סיפור בפני עצמו ותודתי לאליעזר גולדפלם שניווט אותי לדרך זו.
בוגרי כפר בתיה, אשר התגייסו לצבא, היו באים לבקר בכפר בימי חופשתם. בדרך כלל, הם סיפרו על שרות צבאי קשוח. רובם, ככולם, חזרו לכפר ללא כיסוי ראש, לא בהכרח בגאווה גדולה, יותר מחוסר ברירה. הם גילו כי לשרת בצבא וגם להיות "דתי", משמעותו וללכת ב"כיסוי ראש" – לבלוט ב"שטח". יום שבת הוא יום חופש ועבור החייל הדתי הנשאר בבסיס הדבר מהווה משימה קשה: סביבו חילול שבת - רדיו דולק, מעשנים, הולכים לבריכה וכיוצא בזה. וכמובן לפעמים מקבלים חופשה בשבת ואפשר לנסוע, החיייל הדתי נשאר בבסיס. יצוין כי לרוב החיילים היה לאן לנסוע ולבלות בשבתות חופשיות ובחגים, בקרב בני משפחתם. לדעתי הנטישה של הדת הייתה יותר מטעמי נוחיות מאשר מסיבות אידאולוגיות.
היה לי מזל עם אחותי, שולה ז"ל. כאשר יצאתי מכפר בתיה היא הורתה לי לרשום במשרד הפנים את כתובתה: נתיב האמוראים 22 קריית שמואל, חיפה. כך שבכל מקום שבאתי יכולתי למסור כתובת. כאשר נשאלתי האם אני מכיר את פלוני אלמוני בקרית שמואל, הייתה לי בעיה. אך כתובת לפחות הייתה לי...
כמובן, השאלה של הגיוס הצבאי הטרידה אותי. אפילו אלימים מעט, היה לי חשש לא קטן מהשרות הצבאי . יחס ילידי הארץ לעולים חדשים לא היה נעים ובוודאי היה פחות נעים בקרב בעלי "פרופיל רפואי" נמוך. ועל הכול ברור היה לי כי העדר גב משפחתי יקשה עלי מאוד לחיות בסיבה כזאת. מיטב יכולתה. הפתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי - הליכה לנח"ל. הישובים בהם שרתתי

"הגרעין המושבי" של "בני עקיבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

טיול בני עקיבא 1953- אני הגבוה מצד שמאל עם כובע גרב

אהל "הגרעין"

אליעזר היה מרכז המשק החקלאי ב"כפר בתיה". היות והייתי בין העובדים האחראיים של המשק החקלאי. עיסוקי היה בתחום המטעים וגידול דבורים, היה לי קשר הדוק עימו. כאשר הגעתי לגיל גיוס, אליעזר החל בשיחות עם בני גילי על עתיד השרות הצבאי. הוא אעלה את הרעיון להקים "סניף בני עקיבא" בכפר בתיה. החברים הסכימו והקמנו סניף. ארגון "בני עקיבא" שלח לנו בשבתות שליחים ובייחוד "שליחוֹת" – הקומונריות בלשון ההווה. הן ארגנו אווירת שבת נעימה, תוך אימוץ ניגונים של התנועה כמו" "זכינו לקבל שבתות.." היה זה שונה מאוירת השבת במוסד שכולה הייתה מסגרת כפויה של מנהגים, שירה בציבור ופעילויות תורניות. הפעם הכול בוצע בצורה חופשית וחביבה, תחת מבט עיניהן החביבות וקולן הערב של הקומונריות... הרעיון מצא חן בעינינו ואורגנה קבוצה, אשר קבלה לרשותה שטח אדמה בכפר, בנתה עליו אוהלים והקימה כעין מחנה. כשנה היינו במחנה והתגבשנו כגרעין. נסענו לשבתות למפגשים עם "שבט-איתנים".אמנם לא מצא חן בעיני להצטרף לגרעין, אשר יעדו היה השתלבות בקיבוץ. אבל בכל מקרה הייתה לכך עדיפות על פני גיוס ישיר לצבא. בין לבין, גילינו כי מתארגן ב"שבט איתנים", במקביל ל"גרעין קיבוצי"- כמקובל בכל שבט מתארגן גם "גרעין מושבי" ביוזמת בוגרי בית הספר החקלאי "מקווה ישראל" ובני מושבים מ"כפר הרואה "ושדה יעקב". כלומר הייתה קבוצה של חברים אש יעדה להקים להקים מושב חדש מיסודו של שבט איתנים. היינו שניים מכפר בתיה שהצטרפנו לבני עקיבא ולגרעין זה: נחמיה אליעזר, יליד הודו, ז"ל (נהרג בתאונת דרכים) ואנוכי. התקבלנו לגרעין, שמנה פחות מעשרה חברים וחברה אחת. כל זה קרה לפני הנסיעה לאיטליה. התוכנית שלי הייתה ברורה: בגרעין אֵמצָה רֵעַיה – ואכן כך קרה, במקביל, אקים משק חקלאי מושבי – אך זה לא קרה. ואת שרותי הצבאי אעביר במסגרת הנח"ל עם חברים שאני מעט מכיר ומכל מקום לא מהחוג של המוני בית ישראל, אשר מהתנהגותם חששתי. כמובן, המסגרת הדתית נשמרה אוטומטית בנח"ל. ללא מאמץ מצידי, נשמרה הכשרות, השבת והוויה הדתית. וכך בראשית 1955 הפכתי להיות חייל בצבא הגנה לישראל – מספר אישי – 314545.

עם ה"גרעין המושבי" בטיולים לפני הצבא

השירות ב"צבא הגנה לישראל"[עריכה | עריכת קוד מקור]

בתחילת השרות יצאנו לשרות צבאי ללא תשלום – "של"ת" של שלושה חודשים בקיבוץ "שדה אליהו". שם עבדתי בעיקר בבריכות הדיג. בשעות הלילה המאוחרות, היינו לובשים בגדי גומי אטומים, נכנסים לבריכות הדיג, שם הדגים רוכזו באחד הקצוות ואנו בעזרת סלים העמסנו את הקרפיונים על המכוניות. במשך היום היינו חופשיים וזה היה ה"בונוס" על העבודה הקשה. יצאנו לטירונות של ששה חודשים בטירת הכרמל, דרומית לחיפה. עד היום כאשר אני נוסע בכביש חיפה – תל אביב ה"ישן" אני צופה בפיסגה מעל הבסיס, לשם היינו עולים בלילה להדליק מדורה, כל אלה שלא הספיקו לבצע מטלות, כדרישת המדריכים בשעות היום. היו לנו סדרות אימונים ב"חולות קיסריה" ובאזור "כרם מהר"ל" וגילנו פינות חמד בארץ ישראל: חולות נודדים, חופי ים נקיים, חורשות מכל הסוגים ומעיינות מים. אזורים שנשארו ללא עיבוד חקלאי מאז מלחמת השחרור. היה נחמד להיות באזורים אלה, אפילו במסגרת אימון צבאי. בקיצור, הטירונות הצבאית עברה עלי בתור חוויה וכל זה הודות לאליעזר.

מעיין מקורה ממוקם במרכזו של הר הגעש ובליבו של חורש טבעי הסמוך למטעי הזיתים של החווה. מיקומו של המעיין באזור אורגני, מבטיח את ניקיונם של המים וזאת עקב ההימנעות משימוש בכל חומר כימי מזהם בחקלאות. התכונות המינרליות המיוחדות של מי מעיין מקורה נובעות מהרכב הסלעים המכילים את המים. תכונותיו המיוחדות של מעיין מקורה הנן חלק מפולקלור מקומי. מאז תחילת המאה ה-20 כפריים מכל האזור סיפרו בשבחם ונהגו לבוא למקורה על מנת להצטייד במי המעיין במקום.

ה"גרעין המושבי" הגיע למושב תקומה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הבתים הנטושים אשר נמסרו לנו לאיכסון במושב תקומה

ואז הגיע אלינו הפתעה: ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, החליט כי המושבים בנגב, בהם יושבים עולים חדשים זקוקים לסיוע צמוד. הוא בקש כי בני מושבים ותיקים יתנדבו לשרת במושבים על מנת לסייע לתושבים להתבסס חברתית וכלכלית. תנועת המושבים החילונים גייסה את אנשיה. "ארגון המושבים" הדתי של "הפועל המזרחי" מעט התקשה בגיוס מתנדבים. כמנהג הימים ההם "מפא"י" השלטת עשתה טובה למפד"ל" ושר הביטחון, "הכול יכול" הורה להעניק לחברי "הגרעין המושבי" כפי שהיה נהוג במקרים מיוחדים "חופשה ללא תשלום"- מהצבא. זמן השרות יחשב לנו שרות צבאי ואנו נהייה במסגרת אזרחית לגמרי. וכך יצאתי ל"חופשה", אשר נחשבה לשרות צבאי לכל דבר וזאת עד תום השרות. (חזרתי רק פעם אחת לצורך שרות צבאי קצר בחיל הקשר).

חוויה משירות מילואים[עריכה | עריכת קוד מקור]

ה"צל"ש"

שירות המילואים לא היה עבורי קושי גדול. בדרך כלל שרתתי ליד הבית. אבל הפעם האחרונה שזומנתי לשירות זכורה לי היטב, וזאת בגלל הלקחים ממנה.

היה זה בשנת 1980 בערך. זומנתי לשמירה על בסיס "מש"א -7100" בתל השומר, בו הורכב טנק המרכבה. עם בואנו נאמר לנו כי המפעל סובל מגניבות של מכשירי ציוד עדינים ויקרים המורכבים בטנק. קבלנו גיפ' והתבקשנו כל שעה לערוך סיור, וביחוד לעבור באזור ייצור טנק המרכבה. עברו 28 ימי שרות (מתוך 30), גנבים לא מצאנו והגניבות נמשכו.

הגיע יום שבת קודש, ובשעות אחרי-הצהרים הוטל עלי לערוך את הפטרול. בקשתי לבצע אותו ברגל. הגעתי לאזור המרכבה ואני רואה קבוצת אנשים (לא 2 כמו שכתוב בפתק) מעל ה"מרכבות" שנראו לי כמפרקי ציוד. פניתי אליהם ובקשתי שיגשו אלי ואחרי יריות אחדות באויר מהעוזי אכן עשו כן. הובלתי אותם לשער והמשטרה לקחה אותם.

וכאן היו לי הפתעות:

  • צוות הבסיס רגז כח קלקלתי לו את מנוחת השבת.
  • גם למחרת הטריחו את אנשי הבסיס למשטרה, שכן הסתבר כי הגנבים היו קשורים לצוות הבסיס.
  • מסרתי עדות במשטרה וכאן באה ההפתעה: החוקר הודיע לי "אתה לא ירית" השבתי לא נכון והוא חזר על שלו, מילא את ההודעה ללא פרטים על הירי. חתמתי. ואז אמר לי, אם היית כותב את האמת, אתה הייתה בבית הסוהר והגנבים בחוץ. ותודה לאל שמצאת אותם, אני מחפשים אחריהם זמן רב.
  • חזרתי לבסיס תוך ציפיה לקבל חופשה קצרה - לאות הוקרה. כמובן, לא היה לכך סיכוי.

כנראה אחד מהצוות ראה זאת וכתב לי צל"ש על נייר....

עזרה להתיישבות ה"חבל לכיש"[עריכה | עריכת קוד מקור]

צאתי ל"חופשה ללא תשלום" לפני חברי מה"גרעין המושבי". אלה המשיכו באימון צבאי מתקדם כראוי לבעלי כושר גופני מעולה. בינתיים הוצבתי לעבודה ב"ארגון המושבים של הפועל המזרחי" תפקידי היה ללוות קבוצות עולים שהגיעו מהרי האטלס בצפון אפריקה להתיישבות בחבל לכיש. מעט על הרעיון של ה"חבל", רעיון מוצלח של יהודי יקר בשם לובה אליאב. בשנת 1954 הוחלט לתכנן מראש חבל התיישבות הוא חבל לכיש. החבל השתרע , בין הרי יהודה במזרח ובין אשקלון במערב. במרכזו העיר קריית גת. האזור נקרא על שם העיר הקדומה לכיש. הרשות להקמת החבל, בראשות לובה אליאב הוקמה באשקלון וניתנו לה סמכויות מלאות לקבוע את מבנהו של החבל: מיקום הישובים, מספר הבתים שיוקמו בהן, אפיוני המושב ואמצעי הפרנסה. הוחלט כי כל ישוב יכלול תושבים ממוצא אחיד, יוצאי אותה ארץ ולעיתים אף אותה חמולה. העיקרון של "קיבוץ גלויות", אשר גרם סכסוכים בעבר ננטש. לקבוצת מושבים היה מרכז כפרי. והעיר "קרית גת" נבחרה להיות "בירת החבל". עוד חידוש אחד היה בחבל, העולים הגיעו למושבים ישירות מהאוניה. במושב מצאו בית אבן גמור ובו מוצרי מזון וציוד לבית לטווח של שבוע ימים. כך שמייד למחרת בבוקר יצאו לעבודת יומם, בדרך כלל, "עבודה יזומה" במסגרת "קרן הקיימת לישראל" ביעור. הילדים הלכו מייד לגן או לבית ספר וסדר יומם התקני החל מהיום השני לבואם ארצה – רעיון חיובי לכל הדעות. הסתיימה התקופה שבה העולים הגיעו מהאוניה למחנות עולים או למעברות ואחר כך היה קשה להעביר אותם לישובי קבע ולהתחיל לחיות מיגיע כפם. העולים הגיעו ישירות לישוב היעד, כאשר הישוב ערוך ומוכן לקליטתם. אכן היה חידוש בשיטת קליטת העלייה, אך דבר אחד נשמר ה"מפתח המפלגתי". וכאן היה לי חלק, אשר השאיר בי משקע לא נעים. ובכן בוקר אחד אני מקבל משימה, סע לנמל חיפה, קבל קבוצת עולים ממרוקו ולווה אותם למושב "תירוש" בחבל "לכיש". אני מגיע לנמל, העולים יוצאים מה"מחסן", הוא אולם קבלת הפנים, פונים לעבר המשאיות וממלאים אחת אחרי השנייה. אני מקבל הוראה להצטרף למשאית החמישית. מסתבר כי הכלל היה ארבע משאיות לתנועת המושבים והמשאית החמישית ל"פועל המזרחי". וכך גיליתי שאחת המשפחות פוצלה בין "מפא"י" ל"פועל המזרחי" – אלה הגיעו למושב לא דתי, חינוך ממלכתי ואלה למושב דתי, חינוך ממלכתי דתי. וזאת לפי המפתח הקדוש: 20% ל"פועל המזרחי". אגב כל משאית אחת עשרה הלכה ל"עובד הציוני" – גם לפי הסכם שהיה קיים בסוכנות.

הגעתי ל"תירוש" על תקן של "מדריך נוער". כמובן לא היה כל קשר ביני לבין הדרכת נוער. הייתי העוזר של האחראי על המושב ועזרתי לו כפי מיטב יכולתי. התושבים היו מרוצים למדי: כאשר הגיעו למושב מצאו בכל בית ארגז מוצרים, ברובו היה מקובל עליהם, כלל הרבה קמח, אורז וסוכר. כאמור, בבוקר יצאו לעבודת יומם ביעור. כאשר חזרו הביתה החלו לשתול ליד הבית שיחים לתבלינים. בית הכנסת הופעל ובו היה רב מקומי, אשר דאג היטב לקיום הקהילה. בשבתות הוזמנו למשפחות אך האוכל היה חריף מדי לטעמנו וכך לא יכולנו להתארח בבתי התושבים. בסוף החודש הגיע השלם של הסוכנות עם תיק מזומנים, חישב לכל אחד את ימי העבודה ושילם לכל אחד את שכרו. גם אותי הוא כלל ברשימה, הרי לארגון המושבים לא היו לא אמצעים כספיים, וכך כל המלווים קבלו שכר פועלי היעור. האמת שלא היינו רבים אך מי שהיה נחשב ל"פועל יעור".

בינתיים מושב "תירוש" גדל והנוסע היום בכביש מסמיה – שדות מיכה יראה אותו פורח בצד צפון. כעבור חודשים אחדים, חברנו מה"גרעין המושבי" סיימו את השרות הצבאי ואז עברתי ל"תקומה" במסגרת פרויקט "בני מושבים" ביוזמת ראש הממשלה ושר הבטחון – הכל יכול – דוד בן גוריון. והנה מה כותב "מעריב" על המושב לאחר חמישים שנה.
בשולי השדה, במושב תירוש, ישבה משפחה במרפסת והזמינה אותנו להצטרף לקפה שחור ועוגיות מחוררות ומתקתקות בטעם אניס. מושב תירוש נוסד בשנת 55'. מרבית תושביו עלו מהכפרים בהרי האטלס, שם היו רצענים, סנדלרים, נפחים, חרשי ברזל וחרשי עץ. הסוכנות ציידה כל שתי משפחות במחרשה וסוסה וביקשה מהם לצאת ולעבוד בשדות. התושבים לא הסתגלו לחקלאות ושקעו בחובות.רק מעטים הצליחו. כיום מתגוררות במושב 70 משפחות השומרות עדיין על מורשת פולחן קדושים וצדיקים, הילולות ועוד . המקור: מעריב 4 במרץ 2005

הקומונה ה"גרעין המושבי"[עריכה | עריכת קוד מקור]

חלקו הראשון של השרות הצבאי של כל חברי ה"גרעין" הסתיים וכך ביום בהיר בקיץ 1955 הגענו למושב תקומה. היינו כעשרה בחורים ב"חל"ת" ( חופשה ללא תשלום) ושלוש בנות פטורות מהצבא. לרשותנו עמדו כחמישה מבנים נטושים בקצה מושב תקומה. בעזרת הלוואה של 700 לירות, רכשנו מיטות, מזרונים וכלי מטבח. כל אחד שובץ בעבודה באחד ממושבי הסביבה, בעיקר בתחום החינוך. אני הלכתי להיות מורה לכתה ב' במושב זרועה, יחד עם חנניה צפתי ז"ל ממושב חיבת ציון. (חנניה נהרג שנים אחדות לאחר מכן בתאונת דרכים). המועצה האזורית, אשר הייתה אחראית על ההסעה שלנו למושב, קנתה לנו אופניים משומשות וכך מיידי בוקר בדרך עפר נסענו מתקומה לזרועה, בערך שלושים דקות. הכשרה בהוראה לא הייתה לי ואכן נחלנו הצלחה חלקית. היתרון היחידי היה שאני היינו המורים היחידים שהיו מוכנים להגיע לבית הספר. המושב נעזב על ידי תושביו בשל קשיי קיום והוקם מחדש.

הארגון שלנו ב"תקומה" היה בצורת קומונה. העקרונות היו:

  1. בראש הקומונה מזכירות המנהלת את הגרעין.
  2. מטרת המזכירות להגיע לידי הקמת מושב בתום השרות הצבאי.
  3. עד אז יש לנקוט בכל הפעולות על מנת להגדיל את מספר חברי הגרעין.
  4. בייחוד, להביא חברות חדשות לגרעין שכן מושב בנוי על משפחות. (ראה הפרק הבא).
  5. כל אחד מנסה למצוא עבודה מתאימה , רצוי בתאום איגוד המושבים.
  6. כל אחד מוסר את שכרו לגזבר.
  7. הגזבר מממן את הוצאות הציבור, בעיקר מזון ותחזוקת המבנים.
  8. הסכומים הנותרים בקופה מחולקים באופן שווה בין החברים.
  9. החברים מקבלים דו"ח חודשי מלא על ההכנסות ועל ההוצאות.

היו מעט חילוקי דעות, בייחוד מהי "עבודה מתאימה". אם אחד שלא מצא עבודה חודשים אחדים היה בכל זאת זכאי לתקציב אישי. היו גם חברים שלא העבירו לקופה את כל שקיבלו מהמעביד, בייחוד מה שנקרא "תשלומים נלווים". ידענו שזה רק לתקופת ביניים והנושא לא גרם לערעור הקומונה. ברור כי לטווח יותר ארוך הסידור הזה לא היה עובד.

לקח מעיסוק בכספי-ציבור[עריכה | עריכת קוד מקור]

אתרכז בנושא אחד, אשר ברצוני להרחיב עליו, שכן יש בו לקח חשוב. אני הייתי ה"גזבר" של הקומונה ועקב אי הכרתי את העבודה עלול היה תפקידי להסתיים באירוע פלילי ולא הייתי מתקבל לעבודה בבנק לאומי ויתכן שכל החיים שלי היו נראים אחרת. אפרט את הנושא היות ואני סבור כי יש בו לקח חשוב. אתנצל על ההקדמה, אבל אם זה ימנע ממישהו צרות בעתיד יצא שכרו בהפסד הזמן.

בחוברת הדרכה לפקידים חדשים בבנק לאומי, אשר נכתב בשנת 1914, כותב מנהלו הראשון של הבנק זלמן דוד לבונטין את הדברים הבאים:
הוגה הדעות, גיטה, כתב שניהול חשבונות המבוסס על "השיטה הכפולה" היא "אחת ההמצאות היותר יפות שהמציא השכל האנושי".מהי אותה "שיטה כפולה". כל פעולה כספית שגזבר מבצע עבור היחידה שהוא מנהל את כספה ירשם בספרים תמיד פעמיים. אם מדובר בתקבול, מצד ימין ירשם ממי התקבל הסכום ומהו הסכום ומצד שמאל בסעיף קופה ירשם הסכום שהתקבל. במקום ימין אפשר לומר שמאל ובמקום שמאל – ימין. אפשר לומר חובה או זכות – העיקר תמיד שני צדדים ובכל מקרה הסכום נרשם פעמיים. אם מדובר בתשלום, ירשם בצד אחד למי בוצע התשלום ובצד שני, בסעיף קופה ירשם במינום הסכום ששולם. וכך אם רוצים לדעת כמה כסף יש בקופה כל מה שיש לעשות הוא לסכם את הסכומים בסעיף קופה ולהשוות אותו למזומנים בפועל. כך עושים הגזברים בכל העולם, חוץ מאלה אשר נכנסו לתפקידם מבלי לדעת עקרון זה, כמוני.

בתור גזבר של ה"גרעין המושבי" נהגתי לשים בארנק שלי ולאחר מכן בחשבוני בבנק את כל הסכומים שקבלתי מחברים. מארנקי ומחשבון הבנק שלי ביצעתי גם את תשלומים שהיה עלי לבצע עבור קניות של מוצרי מזון ושאר קניות עבור הקומונה. בסוף היום הייתי רושם ביומן, לפי פתקאות שהתגלגלו בארנקי ולפי זיכרון את סכומי ההכנסות וההוצאות, חישבתי כמה כסף נשאר לזכות ה"גרעין" היתרה שהייתה בארנק בתוספת היתרה בבנק הייתה שייכת ל"גרעין" ואם נשארה יתרה היה זה כספי הפרטי. בינתיים קבלתי גם כסף מאיטליה, קניתי מעט ספרים והיו לי גם הוצאות לאופנוע. בקיצור לא היה לי בקרה על גודל יתרת המזומנים הנכונה של ה"גרעין" ושלי – לא הייתה הפרדה בין הכסף הציבורי שהופקד ברשותי לבין כספי הפרטי. הגיע היום והגיע אלינו מדריך מתנועת המושבים, בדק את היומן שלי ומצא טעויות בסיכומים ולדבריו היה חסר כסף בקופת ה"גרעין", דהיינו לכאורה מעלתי בכספי ציבור. הדבר לא עלה על דעתי שכן לא חרגתי מההוצאות הרגילות שלי. סברתי וגם היום אני סבור שבצעתי תשלומים עבור מוצרים ושירותים ללא רישום ביומן וזו הסיבה שלא גיליתי את הטעויות בסיכומים. ההסבר שלי לא התקבל. ובכל זאת בסופו של דבר ויתרו לי. אילו הייתי מנהל את חשבון ה"גרעין" בשיטה הכפולה לא היה ערבוב בין כספי הציבור לבין כספי הפרטי ולא הייתי מגיע למצב "ביש המזל" אשר היה יכול להשפיע על כל חיי. אולי הגזמתי בתיאור הפרטים אבל הייתי רוצה כי הלקח יופק היטב.

'סוף דבר -שלחתי לכפר מימון על-ידי אדם הנאמן עלי 5,000 ש"ח לסילוק "חוב אפשרי". ביום 3 בספטמבר 2008 נכתבה קבלה על כך : שובר הכנסה 0522 מאלמוני עבור"תרומה בעילום שם לארכיון הכפר". במכתב לוואי נאמר כי הסכום ישמש למיחשוב וארגון ארכיון הכפר והחצי השני לחגיגות 50 שנה לכפר.

חברי הגרעין שהלכו לעולמם[עריכה | עריכת קוד מקור]

אליק, נמיוס וחנינא - אלו הם חברי אשר נהרגו במרוצת היותי בגרעין המושבי:

  • ראו ערך מורחב: אליהו סלונים ז"ל - בפעולת התגמול בחוסן
  • גם לזכרו כתבתי ערך: נחמיה אליעזר, ידידי מכפר בתיה בתאונת דרכים.
  • חנינה צפתי מחיבת ציון, חברי לעבודת ההוראה, אף הוא מתאונת דרכים.

ואלו הלכו לעומתם

  • משה גולדקלנג - נכתב על-ידי כלתו אורלי גולדקלנג - סגנית עורכת מקור ראשון

רבקה הגיע[עריכה | עריכת קוד מקור]

תמונה ראשונה - צולמה אצל צלם ברחוב אלנבי

בבאר-אורה ליד אילת עם הנערים מכפר הנוער הדתי

כאשר סיימתי את לימודי בכפר הנוער "כפר-בתיה" הנחתי כי אקים משפחה בהקדם האפשרי. האירוח שלי אצל אחותי בקרית שמואל הייתה יוצא מהכלל, אבל בכל מקרה מדובר בשהות זמנית, מקסימום עד סיום השירות הצבאי. הוצבתי ב"חופשה ללא תשלום" במסגרת "הגרעין המושבי" במושב תקומה בנגב בסוף 1955 קרבה את המועד להקמת משפחה משלי. כאמור במושב "תקומה" היינו כעשרה רווקים. והנה הצוות הנבחר שלנו החליט להזמין ל"תקומה" לשבת בנות משבט "בני עקיבא" , הצעיר מאיתנו. ההנחה הייתה כי אחדות מהן יצטרפו לגרעין ואפילו קראנו לקבוצה " הגרעין המושבי של שבט הטירה". באחת השבתות הגיעו אלינו ארבע בנות מ"שבט הטירה" מנחלים. בינהם, כמובן, רעייתי לעתיד רבקה, אז כהנא. כאשר ה"בנות" ירדו בתחנת אגד בתקומה הייתי בסביבה עם האופנוע שלי ה-vespa ולא אוכל להכחיש כי אחת מהן, משכה את תשומת ליבי. מתוך בושה והיות ואני לא הייתי מבין היוזמים של הקשרים לא נגשתי אליהן – הייתה זו פריבילגיה של הצוות הנבחר. לפני שבת, שמעתי דפיקות בדלת והנה עומדת שם הנערה, עם חצאית כחולה וחולצה לבנה ושאלה מיהו דני, הצגתי את עצמי ואז נשאלתי האם נכון שיש לי מברשת נעלים ומשחת נעלים. היה לי סט נחמד לצחצוח נעלים שהבאתי איתי מאיטליה. מסרתי אותו לרבקה וכנראה היא לא שכחה זאת. בארוחות השבת הבנות עסקו בהגשת המזון לשולחן (אני חושב רק על מה הן חשבו, האם בשביל זה הן באו לשבת ?) והנה נשפך עלי כוס קפה בארוחת ערב. ומי עשתה כן ? ניחוש אחד. בכך החלו קשרינו. באוגוסט 1956 פרצה "השביתה הגדולה" של "אגד" אשר נמשכה שישה שבועות. היה זה על רקע חילוקי דעות עם הממשלה בדבר גובה התעריפים והאיום של הממשלה להלאים את התחבורה הציבורית. האופנוע שלי היה בקרית שמואל ואני נסעתי לקחת אותו. עד חיפה נסעתי ברכבת ובתחנת הרכבת עמדו משאיות שנסעו לקריות במפרץ חיפה. עליתי למשאית הנוסעת לקריית מוצקין ושם פגשתי את רבקה בדרך לדוד שלה. דברנו ושוחחנו וסיכמנו כי אקח את האופנוע מאחותי ונפגש ואכן כך היה. המפגש הבא היה כבר בבית הוריה בנחלים. בינתיים רבקה התגייסה לצבא, עברה טירונות ב"מחנה 80" בפרדס חנה, שרות צבאי בבית ספר לקצינים בכפר סירקין . ואני בא מפעם לפעם לבקר אותה , בדרך כלל על האופנוע החביב שלי. הסתיימה שנת 1957 השתחררתי מהצבא. רעיון "הגרעין המושבי" קסם לי פחות. ראיתי איך חיו ה"מושבניקים" בנחלים ובתקומה והסביבה וזה לא הלהיב אותי. וכך, ביוזמת אחותי, שולה ז"ל, החלטתי להרשם ללימודים בטכניון. בחרתי בהנדסה כימית: ראשית, המרצה לכימיה במדרשת רופין, בה למדתי גידול מטעים, חיבב עלי את המקצוע, עד כדי כך שלמדתי אותו באופן אקסטרני לבחינות בגרות. שנית, היה זה המקצוע של אבא של ז"ל. נרשמתי ללימודי הכנה במקצועות המתמטיקה והפיזיקה וכל הקיץ עבר עלי בלימודים נעימים ומושכים בבנין הטכניון הישן בהדר הכרמל. יחד עימי למדו האחים יעקב ודוד קורן – היום בהליפקס בקנדה. לא התקבלתי לטכניון לא באותה שנה וגם לא בשנה לאחר מכן. לפרנסתי עבדתי כמדריך ב"כפר הנוער הדתי" בכפר חסידים. ההנחה שלי הייתה שאם אתקבל לטכניון, אקבל דירה בכפר הנוער ואוכל להקים בית, כאשר רבקה ואני נעבוד עם הנוער. בקיצור הרעיון לא יצא לפועל ובאוקטובר 1958, בערך שנתיים מאז שהכרתי את בחירת ליבי, נישאנו בתל אביב ביום י"ד מרחשוון תש"ט. רבקה הייתה אז חיילת וכך הנישואין נערכו במועדון ה"ועד למען החייל". למחרת עלינו לירושלים: רכשנו דירה בשיכון רסקו, התחלתי ללמוד כלכלה וסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית, התחלתי ללמד בבתי ספר כ"ממלא מקום" ורבקה החלה לעבוד כשרטטת בקרן הקיימת בהמלצת ידידינו שמואל גוטמן. וכך החל הפרק הבוגר של חיינו.

הפרק הבא[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.