פרק שלישי:חזרה לאיטליה אחרי שמונה שנים

הקש על שם הנושא ותגיע לתוכנו

זכרונות מהעיר מילאנו המופצצת

הכותרת: פצצות על העיר מילאנו בזמן המלחמה - בצד דיילת מהתערוכה ליד הצילום הענקי

הכיכר המרכזית של מילאנו - ברקע הכנסייה המפורסמת

הכיכר המרכזית - אחרי המלחמה - מרכז הרוכלים היהודיים שהפיצו תשמישי קדושה נוצריים !!!

הדירה שלנו במילאנו. תמורתה קנינו דירה בשיכון רסקו בירושלים

זכרונות מהכפר אליו ברחנו בשנת 1942 בשל ההפצצות על מילאנו

כנ"ל

פיזה - עיר מולדתו של אבא

בית הקברות היהודי בפיזה. הקבר של אבא בקצה השביל,משמאל לעץ הברוש

במרכז בית הקברות, מאחורי בית הטהרה, קיימת "חלקת ילדים" - שם נקבר אחי הקטן - על המצבה נכתב: עמנואלה וינטורא

אני בדרך לאיטליה (סוף 1954), ממנה ברחתי, כל עוד נשמתי באפי, יחד עם שני אחי: שולמית מרים ז"ל ושאול יבדל לחיים ארוכים. זכרתי את ערי איטליה ההרוסות: העיר הגדולה, מילאנו, כאשר הבתים מסביב לככר המרכזית של העיר ה Duomo - לא עמדו על תילן (ראו תמונה). ברחוב, בו גרנו, via Morosini 31 היו שרפות בשל פצצות התבערה שנפלו. האמת שלא הייתי בטוח שהזיכרון שלי אינו בוגד בי. איתרע מזלי, לפני שנים אחדות הזדמנתי למילאנו ושם בדרך לבית הישן שלנו, אני מגלה מודעה המספרת כי מתקיימת תערוכה על צילומים של מילאנו בזמן המלחמה. אני נכנס לתערוכה ומגלה כי הזיכרונות שלי היו אמיתיים אכן מילאנו הייתה עיר הרוסה (ראו מטה צילומים מן התערוכה).
ולא רק היא, לקראת סיום המלחמה היינו בעיר פיזה: הגדה הצפונית של נהר הארנו הייתה בידי הגרמנים כאשר אנו היינו שם. בעלות הברית שהיו בגדה הדרומית התמהמהו בהתקפה ולא כבשו מייד לגדה הצפונית. הם ניסו לכתוש אותה בעזרת מטוסים ותותחים ומכאן ההרס והחורבן שנחת על העיר.

זכרונות מהבית

זיכרונות מהבית כמעט ולא היו לי: למדתי בכתה א בבית הספר היהודי במילאנו. הכתיבה בעט דיו הרגילה אותי לכתב יד ברור, עד עצם היום הזה. הסבתא לי, גוליה ז"ל הייתה מורה והמשיכה ללמד אותי גם כאשר עברנו לגור בכפר ליד מילאנו, מפחד ההפצצות. באותו כפר Mariano Comense שמו, עברו עלינו ימים שקטים. להנאתנו עשינו חפירות באדמה בדמות מכונית, נכנסנו לאוטו ועשינו רעש כנוסעים. הורי לימדו אותי לנהוג באופניים ולימדו אותי כלל זהב: תמיד לעצור קודם במעצור האחורי ורק אחר כך לעצור במעצור הקדמי, אחרת אפשר להתהפך.
ההפצצות מהאוויר של בעלות הברית על העיר פיזה השאירו בי צלקות. לא די כי הטייסים הרגו אבי ז"ל באחד המקרים שהייה בדרך מהצפון לפיזה עם מטען תרופות עבור בית החולים המקומי, עיסוק בו שהיה מקור פרנסתו פרנסה בזמן המלחמה. יחד עם אחי שאול צפינו כיצד מטוס מוריד פצצה על הדירה שלנוף בקומה עליונה ו"מגלח" את חלקו. נשארתי המום. כנראה, מרגע זה גבר בי הגמגום, שנגמלתי ממו בעתיד.
והזיכרון האחרון אולי הרדיפה אחרי מזון. מאז היותנו פליטים בבית החולים הפיזה, עד קבלת שוקולד ונקניק מחיילי הבריגדה היהודית בפירנצה, הרעב בבית היתומים ברומא לעומת הארוחות העשירות שזכיתי לקבל בבית הדוד ברומא, אליו הוזמנתי מפעם לפעם - בקיצור צמאון לאוכל טוב. עם מטען הזכרונות הזה הגעתי לאיטליה באוקטובר 1954.

המסתור שלנו בפיזה

בהזדמנות שהייתי בפיזה עם אחותי סיירנו בדירת המסתור בבית החולים בפיזה - מחווה שניתן לנו אחרי מות אבא, שהיה ספק התרופות של הבית חולים. שם גם כתבתי את המחברת הראשונה שלי

המחבוא לארבע ילדים

המחברת הראשונה שלי, כוולת חיבור על טיול בפיזה תחת הפצצות

הנאות העולם אצל הדודים

עם הגעתי לאיטליה, התעורר בי הצורך להנות מהחיים. אחרי עשר שנים במוסד ולפני שלוש שנים של שרות צבאי, זה כמעט מובן מאליו. ואכן הגעתי למצב בו יכולתי להנות מהחיים. הדודים שלי, גורג'יו ואידה דיינה ז"ל , שכונו. zio giorgio e zia . Ida, החליטו מהרגע הראשון שיתנו לי לעשות מה שאני רוצה. אם לדוד גיורג'יו היו ספקות על טיבה החינוכי של ההחלטה לדודה אידה, לשמחתי, לא היה ספק היא אמרה "מגיע לבחור ליהנות מהחיים" ואכן עשיתי פחות או יותר מה שעלה על דעתי. היא הראתה לי מגרה מלאה מזומנים ואמרה לי הכל שלך – שכר דירה שקבלנו על הדירה של ההורים במילאנו– הנה כאן החלק שלך וכן הפנסיה שהגיע לך ממשלת איטליה – בתור קטין של עובד מדינה שנהרג, אבא שלי ז"ל. קבלתי הוראה: " לך לבלות ולבזבז כפי יכולתך". גיליתי ליד הבית מפעל ליצור פטפונים בשם Lessa. בכפר בתיה פיתחו בנו חיבה למוסיקה קלאסית וזו הייתה הקניה הראשונה למימוש תחביב זה. קניתי תקליטים אחדים, אותם יש לי עד היום. ראיתי מודעה של האופרה La Scala על ביצוע אופרה לא ידועה לי. הדודה שלחה אותי לקנות כרטיס בעמידה, גם זה היה יקר, הכינה לי מעיל עליון – בלי זה אין כניסה לאולם וציידה אותי במשקפת. ואכן הייתה זו חוויה.

על הצד הקולינרי (מאכלים נוסח איטליה) לא ניתן היה לוותר. כבר ביום הראשון הדודה שלחה אותי לאטליז הכשר ברחוב Unione - היה זה מבנה גדול אשר שימש לקליטת הפליטים היהודיים שהגיעו לאיטליה בתום המלחמה. מכל המרכז הגדול לקליטת אלפי הפליטים אחרי המלחמה, נשאר בשנת 1954רק אטליז כשר. הקצב קבל אותי בסבר פנים יפות, הדוד היה בעל מעמד בקהילה וכל אלה שקבלו אותי נתנו לי הרגשה טובה. הקצב נתן לי חבילה די רצינית. אני חוזר לדודה מוסר לה את החבילה, לא הבנתי בדיוק מה יש בה. בקיצור היה בה סטייק טוב. היא מתחילה לבשל ואני חש בניחוח בשר מלוא כל הבית. היא הכינה סטייק ענק. כמובן גם סיר מלא אטריות. וכך מיידי יום ביומו: צלחת מלאה איטריות וסטייק ענק. נדמה לי כי מאז התחלתי לעלות במשקל.

כשרות נוסח איטליה

תעודת כשרות "נוסח איטליה"

מילים אחדות בנושא ה"כשרות" אצל יהודי איטליה, לפחות ממה שאני הבנתי. "כשרות" אינו מושג אובייקטיבי: אמנם יש קריטריונים הניתנים למדידה ולפיהן נקבע האם המוצר הוא כשר. אבל ה"כשרות" נקבעת עלי ידי מורה ההוראה בכל דור ודור ובכל קהילה וקהילה. ובזה יש הבדלים בין הקהילות השונות והביא דוגמא מקהילת טורונטו בקנדה. בקרנו אצל הבני- דודים שלנו, משפחת דיינה בטורונטו. בעיר זו אחת הקהילות היהודיות הגדולות בעולם – 200,000 תושבים בקרוב. בגאווה הם לקחו אותנו לסופרמרקט ענקי שכולו מוצרים כשרים. עברנו בין המדפים והנה אין אפילו מוצר אחד מישראל. הסיבה לכך הייתה שאין חברה בישראל המוכנה לשלם עבור ה"כשרות" מרבנות טורונטו. ה"אישור" ניתן לאחר בדיקת המוצר ומתן "אגרה" למימון החינוך היהודי בטורונטו. הישראליים מסרבים לשלם עבור מימון החינוך היהודי וכך המוצרים הישראליים הכשרים לא נכנסים לעיר. עכשיו נחזור לאיטליה. היום יש באיטליה, לכל היותר 20 אלף יהודים, מהם רק מאות שומרי כשרות. (כשרות כמקובל בארץ יש במעט מקומות: ונציה, מילאנו ורומא - ובפועל נועדה לתיירים, בעיקר מארצות הברית ). בעבר הרחוק לא היו הרבה יותר שומרי כשרות. חלק מהם לא מקפיד עד היום על כל מרכיבי הכשרות, יוצאות מהכלל הוא הרתיעה מאכילת בשר חזיר . יוצא כי כח ההשפעה של הקהילה על יצרני המזון באיטליה הוא אפסי. ולכן לא היה באיטליה ואין גם היום מוצרים רבים עם תעודת כשרות. מצאתי פעם בבולוניה דוכן שבו מכרו סוג גלידה אחת "כשר". היה הישג מיוחד של הקהילה. על "חלב ישראל" ו"לחם ישראל" אין כלל מה לדבר. קהילת חב"ד והקהילה האשכנזית במילאנו נוהגת לייבא מוצרי מזון, כולל חלב מבלגיה. ולכן הונהג באיטליה עקרון ה"כשרות" מיוחד במינו: כל מוצר שלא מכיל בתוכו יסוד לא כשר, בייחוד שומן חזיר, הוא כשר. דוגמא: במרגרינה נהוג לכלול שומן כזה ולכן אין היא כשרה למרות שניתן היה להניח כי המרגרינה המורכבת מקוקוס היא כשרה. לסיכומו של דבר מי שמקבל על עצמו את הלכות ה"כשרות" המקובלות בארצנו יתקשה מאוד לשמור את הרגליו באיטליה.

הדוד ממילאנו

מעט על עיסוקיו של הדוד גיורג'יו דיינה בקהילה היהודית של מילאנו. תפקידו הרשמי היה האחראי הסוציאלי לענייני היהודים משהו מעין זה .הוא הכיר את המקרים הסוציאליים והפליליים של הקהילה וכן של היהודים בעלי אזרחות זרה באיטליה ואת מערכת המשטרה והמשפט שטפלה בהם. הוא החזיק תעודה ממשלתית המרשה לו לבקר בבתי הסוהר, בבתי חולים וכל מוסד סוציאלי אחר. אם יהודי היה נעצר על ידי המשטרה והיו כאלה, בייחוד מבין הפליטים שהגיעו ממחנות העקורים בגרמניה, הדוד היה יכול לבקר אותם בכל עת. כנ"ל ביקורים בבתי חולים וכמובן בחדרי הלוויות. כאשר עברנו ברחוב הוא היה שואל בשלומם של אנשים רבים, כולל שוטרים. הם הכירו היטב את הדוד היקר שלנו. היה אחד שנפגש עימו לסירוגין והיה מכנה אותו "אוי גוי כבד" – בהתאם למשקלו. נדמה לי שהגוי הבין את משמעות הביטוי וחייך אף הוא...
בנוסף לכך הוא היה גם חזן בבית הכנסת האיטלקי ועבר לפני התיבה בשבתות ובימים הנוראים. היה לו הסדר עם בית קפה בדרך שהיה נותן לו "אספרסו" בדרך לבית הכנסת ללא גבית תשלום במזומן. מכין הקפה היה אומר בעברית : "קפה שבת" ובאיטלקית "ללא מזומן". בשמחת תורה נהג להוביל את ההקפות בבית הכנסת האיטלקי, אשר התנהלו בצורה מסודרת, כנהוג בקהילות מרכז אירופה. בסיום ההקפות, אמר לי בוא נלך ל"הקפות האמיתיות" בבית הכנסת האשכנזי בvia cellini-. היית לו הערכה ליהדות מזרח אירופה. בניו, ברוך ויואל, יבלח"א השתלבו בקהילה האשכנזית בקנדה וממנהגי הקהילה היהודית איטלקית – ספרדית לא נותר כמעט דבר – לא בביתם ולא בעולם יהדות איטליה. ליהדות האיטלקית היה חסר אותו "סם חיים" שהיה לקהילות אחרות, אשר איפשר את המשך קיומם. יהדות איטליה היום קיימת בזכות המהגרים מלוב, מאירן וממזרח אירופה. הדוד גורג'יו לא שכח דבר אחד ל"אשכנזים". בזמן המלחמה היא היה במחנה פליטים בשוויץ. על המטבח היה ממונה יהודי אשכנזי ותמיד הוא נהג "לקלקל את האטריות – הוא טבל אותן בסוכר…" . בבית הדודה הייתה גם מרייתה. המשרתת הנוצריה מבית סבא בפיזה. בזמן המלחמה ההתכתבויות בין אימא שלי שהייתה במחנה ריכוז Fossoli לביננו התנהל באמצעותה. אחרי המלחמה, דודה אידה קבלה אותה לביתה והחזיקה את המשרתת המסורה עד יום מותה. בניה של המשרתת התגיירו, הבת נישאה למשפחת ונטורה בפירנצה. הבן, ספרטקוס הי"ד, הוגלה למחנה ברגן-בלזן ושם מת, הדודה אידה ניהלה בביתה מתפרה לפרוות. אני ישנתי בחדר המתפרה בין הפרוות. היה נעים למדי. בנה יואל למד ממנה את העבודה וזה היה עיסוקו הראשון בקנדה. בקיצור ביליתי שבועות אחדים בבית הדודים במילאנו ואז פניתי דרומה לבקר את שאר בני משפחתי.

פנים בית הכנסת

ראו בגלריה מטה: לוח הזכרון לנספים בשואה בכניסה לבית הכנסת - כולל שם אימא הי"ד - ביוזמת סרג'ו טטרכינה

שאר המשפחה

תחילה בקרתי בקברו של אבי ז"ל בית הקברות היהודי בפיזה. האמת כבר לא זכרתי אותו, עברו עשר שנים מיום מותו וגם חמש שנים קודם עבד מחוץ לבית ולא זכיתי לראות אותו. טוב שיש תמונות שכך שיכולתי לדמיין איך נראו הורי. הייתי נרגש על המצבה. בכיתי זמן מה וספרתי לאבא את הקורות אותי. נדמה היה לי שהוא מאזין לי. כל פעם שאני מבקר בבית הקברות אני ממשיך להתרגש. רק בן 44 היה במותו וכל מה שרצה היה לפרנס את משפחתו. בהובילו תרופות מבתי חרושת בצפון איטליה לבית החולים בפיזה השיג אותו מפציץ אמריקאי ופגע ברכב בו הוא נסע. מה חשב הטייס שמדובר בקצין גרמני שנוסע ברכב פרטי בין מילאנו לפיזה. אבא נפצע בהפגזה, פונה לבית חולים ושם נפטר. אחרי המלחמה , הדוד גורגי'ו וברוך דיינה עשו עימו "חסד של אמת" והביאו אותו לקבר ישראל ליד אבותיו בעיר פיזה. המשכתי מפיזה לפירנצה לבקר את קברו של אחי הקטן, עמנואלה. יתכן שאני חייב לו את חיי. כאשר הצבא האמריקאי כבש את העיר פירנצה הגיע אלינו הדוד פרננדו, מרומא אחי אימא הי"ד. הוא הסכים לקחת עימו, לביתו ברומא את אחד הבנים של אחותו – אימא שלי. אחותי, שולמית מרים, בקשה ממנו כי יקח עימו את עמנואלה הקטן, בן שש שנים אז. ילד שסבל מחוסר תזונה בימי המלחמה. הדוד החליט כי יהיה זה קשה למשפחתו לטפל בילד בן שש ולקח אותי, ילד בן שמונה עימו. ( אגב גם אותי אעביר תוך זמן קצר מביתו לבית יתומים ציבורי). עמנואלה נפטר ממחלה. אחותי לא סלחה לדוד על כך. בפירנצה פגשתי את האחות הגדולה של אבא, הדודה ג'וליה. מורה שלימדה 35 שנה והיתה בפנסיה 40 שנה היא נפטרה בגיל שלמעלה ממאה שנה. בתה רינה נישאה ליהודי אמיד, פרנס בקהילה. כאשר נפטר, רכושו לא נשמר והיה עליה לעבוד קשה למחייתה. בנה דניאל ונטורה חי ברעננה . הביקור המשפחתי האחרון היה ברומא אצל משפחת Terracina. כאן נתקלתי במשפחה בעלת אופי שונה לגמרי ממשפחת דיינה.
הדוד פרננדו טרצ'ינה היה מהנדס בחברה מכובדת. בזמנו סיפר לי שבנה פרויקטים בטורקיה וכמה קשה לחיות במדינה שלא מבינים את שפתה. המשפחה היית האמידה וכמנהג הימים ההם החזיקה משרתת, אישה שבנעוריה הגיעה מהכפר לרומא והפכה להיות חלק מ"ריהוט הבית".היחס אליה נראה לי משפיל, כאשר בני המשפחה: הדוד, הדודה ושני הילדים יכלו בכל עת לדרוש ממנה לעשות הכל.
הוא ניסה מעט לפצות על יחסו למשפחתנו. קודם כל דאג היטב לקבלת התשלומים המגיעים לנו ממשלת איטליה. בקרתי עימו בבנין ה"פנסיות" וגיליתי כי הבנין מלא משרדים: פנסיה ללוחמי 1870, למשפחות 1875 וכך הלאה... במקביל הוא טיפל במימוש הרכוש הקרקעי שלנו בפיזה: שני בתים שנהרסו בהפצצה אוירית. קבלנו עבורן פרוטות. היה לא מצפון לא נקי לגבי ה"גמגום" שלי ולקח אותי לרופאים אחדים. בסוף עשה לי טובה ואישר לי לקנות אופנוע . Vespa בקונסוליה הישראלית אמרו לו כי יהיה לנו צרות צרורות ליבוא את האופנוע לארץ. הם צדקו זה לקח יותר משנה. הייתי אחד מבעלי הוספה הראשונים בארץ.
ברומא היה נעים יותר להיות בבית הדודים Aldo ז"ל ויבדלו לחיים ארוכים: דודה Velia וילדיהם Sergo– היום במילאנו ו-Adriana – היום בארה"ב. מצבם הכלכלי היה פחות טוב אך הם נתנו לנו הרגשה משפחתית מעולה. גם אחותי וגם אחי אהבנו להיות במחיצתם. דוד נוסף היה לנו ברומא, הדוד הבכור, הדוד Vittorio. הוא היה נשוי לקתולית. היה בעל חנות לנברשות במרכז רומא – חנות אשר הסבא רבא הוריש לו ולדוד אלדו. הוא המציא שפה מיוחדת במינה. טען שזה יהיה חידוש לאנושות. נפטר ערירי.
ברומא היה לי ביקור מעניין אצל נשיא הקהילה, אודו קלי. בחדר הקבלה מצאתי תמונה של אחותי שולה עם בנה מוטי. הוא סיפר לנו כיצד שידך בין אבא שלנו, מהדס כימאי שלימד באקדמיה הימית ליד רומא את מקצוע הכימיה לבין האימא שלנו שהייתה גננת ברומא. הבנתי כי השידוך היה פרי עבודתו. הוא שמח לשמוע כי הבנים גרים עכשיו בארץ ישראל.
חזרתי מאיטליה בהרגשה טובה ב-25 דצמבר 1954."הובלתי" איתי למדינת ה"צנע" שבע מזוודות בגדים, תקליטים וכ"ו. עוד קודם שלחתי ארצה חבילת מוצרי מזון "איטלקיים" כאשר כללו בעיקר גבינת פרמיז'נו ושאר דברי מתיקה שידעתי ששולה אוהבת. חזרתי חזרה עם האוניה "ארצה" דרך מרסי. במרסי עלו לאוניה משפחות של עולים מצפון אפריקה שחיכו במחנות ליד העיר למקום פנוי באוניות לישראל. מעמדם באוניה היה נחות, הם שוכנו בקומות התחתונות והורשו להיכנס לחדר האוכל אחרונים. מעט לא נעים אם כי לא בטוח שהם חשו בכך.
במרסי שלחתי מכתב לשולה. בבקשה תבואי לקחת אותי מהנמל: יש לי 15 קופסאות סיגריות, המון עיתונים עוד מזוודה גדולה בגדים לך ולמשפחתך ועוד אחת לשאול ובני ביתו וגם דברים מיוחדים למסחר – מוחבאים ומוסתרים (לא נתפסו). האמת, אני לא זוכר עד היום את כל המוצרים שסחבתי – המזוודות והאריזות שהבאתי היו בשימושי זמן רב. במכס חכתה לי קבלת פנים, כמנהג הימים ההם. שלמתי הרבה כסף. זמן רב החזקתי את רשימת המוצרים עליהם שילמתי מכס בכניסה לארץ, רשימה פיקנטית ויקרה: כמובן הפטפון, אך גם הגרביים והטייפ שהדוד שלח לשאול.
האופנוע היה בדרך, הדוד הבטיח לי שיעשה לפי מיטב יכולתו לשלוח אותו ארצה. הבאתי מתנות לאחים שלי. יצאתי את הארץ ללא משקפים, חזרתי עם משקפים – כבר לא בושתי ללכת עמם. בקיצור הייתי מוכן לגיוס לגיוס לצבא: 3 ינואר 1955.

הדודה" מארץ ישראל

כאשר הגענו ארצה,"מצאנו קרובת משפחה אחת בארץ ישראל מטילדה רויפר לבית גאליקי. היא עלתה ארצה, לאחר פטירת בעלה, לפני המלחמה עם שלושת ילדיה. היא זכתה ברשיון עליה לאחר התערבות ראש ביתר זאב ז'בוניסקי, היות ובעלה המנוח היה ראש ביתר באיטליה.
זכינו לקבלת פנים חמה ממנה בביתה ברמת גן, שם גם הוזמנו לערוך את ליל הסדר. כך פגשנו את קהילת יהודי איטליה בארץ. היא הנחתה את אחותי בהקמת משפחה. אותי היא אירחה בחופשות מכפר בתיה. ולאחר נישואי היא עזרה לנו בירושלים. יהי זכרה ברוך !

על הקשרים המענינים בין המשפחות שנמשכו ארבע דורות ראו כאן Friendship between members went on for four generations

עוד זכרונות מאיטליהו מאירופה

ביקור ראשון באיטליה וגם מעט אירופה

שרידי מחנה הריכוז בפוסולי - היכן שאימא הייתה - משם נשלחה לאושוויץ - המחנה לא שוקם עד היום

תחנת המשטרה במריאנו קומנסה - לכאן אימא הי"ד נלקחה

לוח זכרון עם שמות הניספים בשואה של קהילת מילאנו, אימא נמצאת ברשימה

האומנת שלי מוונציה - בקרתי אותה בכפר נידח בצפון איטליה - מעניין, הוא טענה שהיא זכרה אותי

ביציאה מאיטליה - תמונת_פספורט_ביציאה_מאיטליה

בשובי לביקור באיטליה - אחרי 9 שנים - הפספורט ששימש אותי לנסיעה לאיטליה בשנת 1954

היתר יציאה - כמקובל באותם הימים ואשרת כניסה בתור תושב שלא אתחזה ל"עולה חדש"

מימין: אישור רישמי ממילאנו לבקר גם בשוויץ ובצרפת

עם דודה ווליה בקומו, אחרי ביקור ב-mariano commense עם בנה סרג'ו - הצלם

ביקור ראשון במילאנו piazza duomo

בפיסגה

ברומא pincio

בהפלגה לקאפרי

הפרק הבא

• פרק רביעי: השרות הצבאי במושבי הנגב