פרשת בא

הגדה של פסח (מהמאה ה-14) - על בסיס פרשת השבוע - ויקישיתוף, תרם:Bender235

פרשת בא היא הפרשה השלישית בספר שמות. שמה בה במילה שבאמצע הפסוק הפותח את הפרשה:"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה בֹּא אֶל-פַּרְעֹה כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ" (ספר שמות, י',א').

הפסוק הבא של הפרשה עומד על הרעיון העיקרי של פרשת השבוע:"וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת-אֹתֹתַי אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי ה'" - ההתמסדות של תהיה בהגדה של פסח, שמקורה בפרשה זו.

זמנה של הפרשה הוא חודש ומעלה. לפי הרמב"ן מכת הברד הייתה בחודש אדר. יוצא כי עד יציאת מצרים היה חודש וחצי. לפי המשנה כל מכה ארכה חודש ימים . יוצא מכאן שתקופת הפרשה היא שלושה חודשים.

ראו גם : עלון אינטרנטי לנושאים אקטואליים בתחומי:מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל

• לשבוע פרשת בא - תשע"ג
• ליום ד' שבט תשע"ג
• לפרשת בא - תשע"ב

"את אשר התעללתי במצרים"

	וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה: כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'

הרב יהודה עמיטל ביאר :"הפסוק מונה שני דברים שיש לספר עליהם לבנים: התעללותו של הקב"ה במצרים, והאותות והמופתים שעשה במצרים, המראים את יכולתו הבלתי-מוגבלת. אלא שעיון בהגדה של פסח מלמד שאנו מספרים לבנים רק על הדבר השני: בהגדה אנו מודים לקב"ה על שהציל אותנו ממצרים באותות ובמופתים ומשבחים את ידו החזקה, אך התעללות הקב"ה במצרים אינה נזכרת בה כלל.

פרעה הגיע למצב שאליו טרם הגיע איש לפניו: הוא ראה בעצמו מתחרה לקב"ה, ישות עצמאית ובלתי-תלויה; הוא טען שברא את עצמו, כפי שקראנו בהפטרת השבת שעברה: "לי יאורי ואני עשיתיני"; ובחמש המכות הראשונות חיזק הוא עצמו את לבו וסירב לשלח את ישראל על אף שראה שאין הוא מסוגל לעמוד מול כוחו של הקב"ה.

תופעה זו תמוהה ביותר, וכבר שאל מו"ר הרב חרל"פ את הרב קוק כיצד יכול אדם להגיע למצב של "יודע ריבונו ומתכוון למרוד בו": אפשר להבין שאדם כופר בה', אך קשה מאוד להבין כיצד יכול אדם שיודע את הקב"ה ואת כוחו למרוד בו ולא לסור למשמעתו? הרב קוק השיב לו שיכולת הבחירה החופשית שיש לאדם עשויה להביאו אפילו למצב כזה: כשמתעוות מוסרו של האדם מתעוות גם ההיגיון שלו והוא עלול לעשות דברים שאין בהם היגיון. תופעה כזאת ראינו בעת החדשה אצל הקומוניסטים, שניסו להשליט בעולם את הנורמות שבהן חפצו על אף שידעו שהן מנוגדות לרצון הא-ל.

יש כאן לקח חשוב שנלמד אגב יציאת מצרים. אמנם אין מזכירים אותו בליל הסדר, מפני שהוא איננו קשור להצלת עם ישראל, אבל הוא חשוב מאוד בפני עצמו: אדם המידרדר מבחינה מוסרית עלול לרדת מדרגת אדם לדרגת אוטומט - הוא עושה דברים שאין בהם היגיון ואינו שולט בעצמו, ולמעשה ניטלת ממנו הבחירה החופשית.

(השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת בא תשנ"ג וסוכמה על ידי מתן גלידאי.)

המקור: ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

מי מתו בשלושת ימי החושך ?

לפני כ 18 שנה אמר לי אדמו"ר חסידי, המוערך מאד בקרב האדמו"רים, (ושאינני רוצה לומר שמו, כי זה היה בשיחה אישית ביננו) הוא אמר שֶׁאֵלוּ שמתו בשלושת החושך לא האמינו בגאולה, כי כאשר משה בא אליהם ואמר להם שהקב"ה שלח אותו לגאול אותם ממצרים, הם טענו כנגדו: "למה אתה דוחק את הקץ ? הרי הגלות צריכה להיות 400 שנה ועברו רק 210 שנים ? – יש עוד 190 שנה ! וכתוב בשיר השירים "(ז) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַם בִּצְבָ-אוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ: (ספר שיר השירים פרק ב). וגם רבי יוסי ברבי חנינא, במסכת כתובות דף קי"א, מובא שאומר: "שָׁלֹשׁ שְׁבוּעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת, שֶׁלֹּא יַעֲלוּ יִשְׂרָאֵל בַּחוֹמָה, וְאַחַת, שֶׁהִשְׁבִּיעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא יִמְרְדוּ בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְאַחַת...". אז למה אתה רוצה למרוד במצריים ולעלות בחומה ?" וכיון שלא רצו לצאת ממצרים, מתו בשלושת ימי החושך. בהתאם לרוח הדברים אני מדמיין את הראיון של ראש הכולל עם משה רבינו כשרצה להתקבל לכולל. (ש. = שאלה, ת. = תשובה) ש. "באיזה ישיבה למדת ?" – ת. "לא למדתי בישיבה, הייתי רועה צאן" (ראש הישיבה חושב "מה אנחנו צריכים כאן 'פּוֹיֶערִים'.") ש. "עם מי התחתנת ?" – ת. "עם בת יתרו, הוא כהן מדין". (ראש הישיבה חושב "א שיינע ייחוס" . תרגום: ייחוס נאה) ש. "באיזה משפחה גדלת ?" – ת. "בבית פרעה, צורר היהודים " . (ראש הישיבה חושב "בטח הוא ראה שם גם טלויזיה".) ש. "מי היה המוהל של בניך ?" – ת. "צפורה, אשתי" . (ראש הישיבה חושב "מה, אשה מוהלת ? הוא אפילו לא יודע שמי שאין עליה חובת המצווה, איננה יכולה לקיימה לאחרים") ראש הישיבה חושב "והוא גם מגמגם, מה שמראה על חוסר בטחון עצמי. והוא לא מעשי. בא לפרעה ואומר לו "שלח את עמי", והוא חי בדמיונות "הסנה בוער באש והוא איננו אוכל". הוא יקלקל לנו את כל האברכים. בקיצור "הרבה תועלת לא תצמח ל"כולל" ממנו". " משם צמח מנהיגם של ישראל. מאחורי הצאן, כפי שמובא כמה פעמים בנביא [1], מהמקום שהיינו חושבים שאין סכוי. משם . כנראה שהקב"ה לא מתייעץ אתנו, איך, ואת מי, לשלוח כדי לגאול את ישראל. אז שישלח את מי שרוצה, העיקר שישלח. אנחנו נתגמש. האם כולם מסכימים להתגמש ? בכל תנאי ? ומה אם יהיה לו כיפה סרוגה ? ומה אם יהיה לו כיפה שקופה ? ומה אם הוא יהיה ליטאי ? ומה אם יהיה 'חסיד' ? ומה אם יהיה אשכנזי ? ומה אם יהיה ספרדי ? ומה אם יהיה לו שטריימל נמוך , ולא גבוה כמנהג חסידי 'גור'  ? ועוד, דברים שלא יתקבלו על דעת כל המצפים לבוא המשיח... הרשימה ארוכה... האם נמצא מישהו שכולם ילכו אחריו ? אני חושב שהקב"ה משתמש לצורך הגאולה בכל יהודי שמוכן להתמסר כדי להביא אותה ! לכן ראוי שגם אנחנו נשמח בכל יהודי שמתמסר לגאולה. כל אחד יכול לעשות משהו בדרכו שלו, ובמה שמתאים לו. יש העושים את זה בצבא, ויש העושים את זה בישיבה. העיקר לְצַפּוֹת לגאולה וְלִרְצוֹת אותה. איך אנחנו אומרים 3 פעמים ביום ב'שמונה עשרה': "אֶת צֶמַח דָּוִד עַבְדְּךָ מְהֵרָה תַצְמִיחַ וְקַרְנוֹ תָּרוּם בִּישׁוּעָתֶךָ, כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ וְצִפִּינוּ כָּל הַיּוֹם:" מה הטענה שאנחנו רוצים "לשכנע" בה את הקב"ה להביא את משיח בן דוד במהרה ? "כִּי לִישׁוּעָתְךָ קִוִּינוּ וְצִפִּינוּ כָּל הַיּוֹם:" כָּל הַיּוֹם פירוש ... כל היום. לא כל יום, כל היום !!! ולוואי שנזכה !!! כתב: יעקב שני סופר סת"ם

תוכן הפרשה

מכת הבכורול : ציורים מהתנ"ך מאת : Gerard Hoet (1648–1733) and others, published by P. de Hondt in The Hague in 1728 - ויקישיתוף

הפרשה דנה בנושאים הבאים:

1. לקראת יציאת מצרים - בהתראה על מכת הארבה משה רבינו ואהרון מגורשים מעל פני פרעה. משה רבינו משיב "בנערינו ובזקנינו נלך, בבנינו ובבנותינו נלך כי חג ה' לנו. אמנם אין דרכם של הטף לזבוח אומר משה רבינו, אך כיוון ש"חג ה' לנו" לא נוכל לעצור אותם מלהצטרף אלינו, כי הם מעצמם יראו את התלהבות המבוגרים ומרצונם ירצו להגיע אל מקום עבודת השם". זאת ועוד מוסיף החתם סופר, שגם מקנה ישראל ילך מעצמו למדבר כדי שיקריבו ממנו קרבן לה'.
2. לקראת הגאולה : מכת הארבה- על עצמתה נאמר:"לֹא-הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה-כֵּן" (י"ד). ובכל זאת, גם במכה השמינית:"וַיְחַזֵּק ה' אֶת-לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".(כ') מכת החושך - רק שלושה ימים. אך התוצאות היו הרות אסון, לפי רש"י: "שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הן לוקין כמונו" - מספרם היה ניכר. בפרשת בשלח נאמר:"וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" . כתב רש"י:חמושים- אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה - "שואה" בלשון הרב מוטי אלון.
3. התראה על מכת הבכורות - מצבם של בני ישראל במצרים מוגדר:"וַיִּתֵּן ה' אֶת-חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי-פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" .
4. קביעת השנים - "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" . כתב הרמב"ן:"זו מצווה ראשונה שציוה הקב"ה את ישראל על ידי משה, ולכן אמר בארץ מצרים, כי שאר מצות שבתורה היו בהר סיני,"
5. פסח מצרים - הפסח החד-פעמי בו היו ההוראות המיוחדות:"וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה'" (י"א)
6. פסח לדורות - "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָֹה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ" (י"ד)
7. יציאת מצרים - "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (מ) - בהתאם לברית בין הבתרים.
8. מצוות - פטר רחם ופטר חמור - כנגד הבכורות, ומצוות הנחת תפילין :"וְהָיָה לְאוֹת עַל-יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרָיִם" .

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה" - זה כבר בפרשה הבאה פרשת בשלח

לא להכביד את לבֵּנוּ‏‏

הכבדת ליבו של פרעה מוזכרת בעת מכות מצרים. אפילו בקריעת ים סוף, הוא אינו מוותר, רק חולפים שלושה ימים וכבר ויחזק ה' את לב פרעה - "היה תולה אם לרדוף אם לאו. וחזק את לבו לרדוף" . הוא מגיע לים סוף וחושב להשיג את בני ישראל ודבר לא עושה עליו רושם, עד שהוא וצבאו טובעים בים.

הרמב"ם כתב על הפסוק וַאֲנִי, אֲחַזֵּק אֶת-לֵב-פַּרְעֹה  : לְפִי שֶׁחָטָא מֵעַצְמוֹ תְּחִלָּה וְהֵרַע לְיִשְׂרָאֵל הַגָּרִים בְּאַרְצוֹ, שֶׁנֶּאֱמָר "הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ" , נָתַן הַדִּין לִמְנֹעַ מִמֶּנּוּ הַתְּשׁוּבָה, עַד שֶׁנִּפְרָעִין מִמֶּנּוּ; לְפִיכָּךְ חִזַּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת לִבּוֹ.

רבי עובדיה ספורנו כתב על ד"ה 'וַאֲנִי אַקְשֶׁה. הִנֵּה בִּהְיות הָאֵל חָפֵץ בִּתְשׁוּבַת רְשָׁעִים וְלא בְמִיתָתָם, כְּאָמְרו "חַי אָנִי נְאֻם ה' אִם אֶחְפּץ בְּמות הָרָשָׁע, כִּי אִם בְּשׁוּב הָרָשָׁע מִדַּרְכּו וְחָיָה" , אָמַר שֶׁיַּרְבֶּה אֶת אותותָיו וְאֶת מופְתָיו, וְזֶה לְהָשִׁיב אֶת הַמִּצְרִים בִּתְשׁוּבָה, בְּהודִיעַ לָהֶם גָּדְלו וְחַסְדּו בְּאותות וּבְמופְתִים, כְּאָמְרו "בַּעֲבוּר זאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאתְךָ אֶת כּחִי", . וְעִם זֶה הָיְתָה הַכַּוָּנָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל יִרְאוּ וְיִירָאוּ, כְּאָמְרו "לְמַעַן שִׁתִי אתתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּו וּלְמַעַן תְּסַפֵּר" .

הרב אביגדר הלוי נבנצל , רב ישיבת הכותל בשיחתו מביא את הדברים לעיל ועובר לדון בלקח לעם ישראל. למרות שהוא מציין "שאין להשוות את ישראל לפרעה", הרי יש לנו ללמוד מהתנהגותם:

• אחרי שלושה ימים במדבר מתלוננים שאין מים. מנסים את הקב"ה נסיון אחרי נסיון, גם אחרי שראו מה שקרה במצרים עד שספר במדבר נאמר:"כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת-כְּבֹדִי וְאֶת-אֹתֹתַי אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי"
• אחרי מות יהושע בן נון נאמר בספר שופטים :"וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּכְעִסוּ אֶתה'
• ועוד...

ןמסיים הרב נבנצל:"אדם צריך להכיר תודה לכל מי שעשה לו טובה...עם הכרה זאת אפשר לקוות שה' יעשה לנו טובות, שנזכה לשבת בארץ, ושה' יוריד לנן גשם ויתן לנו לשבת בא"י באופן בטוח".

"דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב" (י"א ב')

רש"י: "כדי שלא יאמר אותו צדיק אברהם, ועבדום ועינו אותם קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם" .

מסופר כי רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל היה עד לשיחה שהתקיימה בין יהודי פשוט לבין אחד ה"מגידים" שנהגו להסתובב בעיירות ולחזק את ידי היהודים בעבודת ה'.

אותו יהודי התלונן בפני ה"מגיד" על מצבו הדחוק, על הצרות בהן הוא נתון בכל ענין, וכל זאת למרות שהוא משתדל ומתאמץ מאד בעבודת ה', מעולם לא גרם רעה לשום אדם, ואין הוא מבין מדוע מגיעות לו הצרות הללו ? האם "זו תורה וזו שכרה" שאל אותו יהודי ?

ניסה אותו "מגיד" לנחם אותו, והסביר שאמנם חלק מן השכר על המעשים הטובים ניתן גם בעולם הזה, אבל שכר זה אינו בגשמיות אלא בתענוגות שברוח.

מיד כששמע רבי לוי-יצחק את השיחה, התערב ואמר לאותו יהודי פשוט - אל תאמין לו. זו אינה האמת ! הצרות שהקב"ה מביא עליך הן צרות גשמיות ממש, ולכן הוא חייב לך גם שכר גשמי ומוחשי. טענותיך צודקות כולן ! כשתמה אותו מגיד על דברי הצדיק, הוכיח לו רבי לוי-יצחק את הדברים כך:

אם נדייק בדברי רש״י שהבאנו לעיל, "שלא יאמר אותו צדיק אברהם ועבדום ועינו אותם קיים בהם, ואחרי יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם", לשיטתך (המגיד) יתכן שבהבטחתו לאברהם אבינו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" התכוון הקב״ה לרכוש רוחני, לתורה שהוא עתיד לתת לבני ישראל בהר סיני, ואין עוררין כי זה רכוש גדול עצום ורב, שהרי על התורה נאמר "יקרה היא מפנינים" ו"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", ויכול היה הקב"ה לצאת ידי חובת ההבטחה לאברהם במתן התורה. והנה, למרות זאת, ציווה אותם הקב"ה לקחת מהמצרים כלי כסף וכלי זהב ממש, "כדי שלא יאמר אותו צדיק" ולא יבוא בטענה ש"ועבדום ועינו אותם קיים בהם", "בהם" ממש, בגופם, ואילו "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם" לא קיים "בהם" ממש, בגופם, אלא בנשמותיהם, ושילם להם במתן התורה.

המקור: "בסוד שיח"

שאלת כלי כסף וכלי זהב מהמצרים - הצידוק המוסרי והתיאולוגי

חודשי השנה

בפרשה זו עם ישראל קבל את המצווה הראשונה קידוש החודש. עוד בטרם יציאת מצרים, משה רבינו מכריז :" החֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" . ראש חודש ניסן נקבע לראש השנה.לאחר השיבה מבבל נקבעו שמות חודשי השנה לפי שמות אלים אשורים ובבליים, בהם אנו משתמשים עד עצם היום הזה.

רש"י פותח את פירושו לתורה בשאלה: "אמר רבי יצחק : לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, ומה טעם פתח ב-בְּרֵאשִׁית ?". רש"י גם עונה, שלמרות שהתורה, מלשון הוראה, היא אכן ספר ההוראות של הייצרן "בורא העולם", ספר המצוות המורה לנו כיצד נכון לפעול בעולם, עדיין רצה הקב"ה גם לתת בידי עם ישראל קושאן, "תעודת בעלות" על מקומות המועדים למחלוקת בעתיד, כמו חברון, שכם והר הבית. לכן כלל הקב"ה בתורה גם את השתלשלות העניינים, המקפלת בתוכה גם מעין "רישום בטאבו", של ארץ ישראל, על שמו של עם ישראל - סיפור קניינם של המקומות הנ"ל ע"י אבותיו של עם ישראל..

הרב בנימין לאו כתב במאמרו , אורלוגין של עם :"החודש הזה לכם" הוא המפתח לקביעת המועדים. "מועד" בלשון אחר הוא "מפגש". רגע לפני יציאת מצרים מבקש ה' ללמד את ישראל את סוד המפגש. אך בשונה ממלאכי שרת הקבועים במלאכתם, נותנת התורה לישראל את האחריות לקביעת המועד של המפגש: "אשר תקבעו אתם". חג הפסח הוא המועד הראשון. כבר בשבתם במצרים, לפני יציאתם ממנה, נצטוו ישראל להתכנס בבתיהם ולחוג את המועד הזה. כהקדמה למועד באה בשורת "החודש הזה לכם" והעבירה את כובד האחריות מגורל שמימי לאחריות אנושית ולאומית. מאז ועד היום אנו מציינים את הלוח העברי, נבדל ושונה מן הלוח השמשי. הוא משמש מרכיב לזהות יהודית של עם עתיק המחזיק בידיו את האורלוגין."

אכילת מצה על שום מה

מצה שמורה - ויקישיתוף, תרם:Yoninah

בפרשה מוזכרת אכילת המצה ב "פסח מצרים" וב"פסח דורות". אבל בכל אחד מהמקרים יש טעם אחר:

• בפסח מצרים - המצה נאכלת עם קרבן הפסח: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" .
• ב פסח דורות- המצה נאכלת ללא קשר עם קרבן הפסח, שנאמר: " שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי... וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם.בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב.
• בפסח שני - קיים אותו חיבור:" אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ

קיים הבדל בין שני המקורות: בפרשתנו נכללים הפסח והמצה ביחידה אחת (צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת), והמרור ביחידה נפרדת (עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ), ואילו בדין פסח שני - הדגם לדורות - הקרבן עומד בפני עצמו (יַעֲשׂוּ אֹתוֹ) ואילו המצה והמרור מחוברים (עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ).

הרב שמעון גולן בעלון לפרשת השבוע עומד על ההבדלים. והוא מביא מסקנה הלכתית מהאמור במסכת פסחים  :"אמר רבא: מצה בזמן הזה (שאין מקריבים קרבן פסח) דאורייתא ומרור דרבנן. ומאי שנא מרור דכתיב על מצות ומרורים - בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור, מצה נמי הא כתיב על מצות ומרורים? מצה מיהדר הדר ביה קרא; בערב תאכלו מצות... תניא כוותיה דרבא: ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך - מה שביעי רשות אף ששת ימים רשות... יכול אף לילה הראשון רשות? תלמוד לומר: , בזמן שאין בית המקדש קיים מנין? תלמוד לומר בערב תאכלו מצות."

יש לדבריו הבדל הלכתי בין הפסוק בפרשתנו לבין הפסוק העוסק בפסח שני. מהפסוק בפרשתנו ניתן אכן להוכיח שחובת מצה בזמן הזה מן התורה רק בפסח ראשון, מה שאין כן מהפסוק לגבי פסח שני, ששם ההלכה היא שבזמן שאין פסח אין מצה.

יש גם הבדל בטעמים לאכילת המצה: בפסח דורות עשו את המצות מפני שנצטוו שכל שאור לא ימצא בבתיכם ורק מצות מותרות באכילה. ואילו בפסח הסיבה לאכילת המצות היא שבני ישראל גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו . על כן נשאו את הבצק ואפו את הלחם בטרם יחמץ בדרך או בסכות.

מכת הבכורות - השיא

מכת הבכורות - ציור:Holman 1890

עשר מכות הוכו המצרים, אולם הקש ששבר את גב הגמל היתה מכת בכורות. הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, במאמרו בעלון פרשת השבוע שבת בשבתו : "אצל פרעה אין בכור, הכל עומד" סבור שהסיבה לכך היא שהבכורה מציינת את ההתחדשות על ציר הזמן. כל דור הוא חוליה חדשה, ובראשו ניצב הבכור. שאר האחים הם סניפים וסעיפים של החידוש הזה, ומשום כך אין הם חשובים כמותו.

פרעה הכחיש את ההתחדשות הזו וירא מפניה. הוא, שהיה שרוי בתוך יאוריו ועשה עצמו אלוה, לא אהב שיזכירו לו שאי פעם נוצר ושאי פעם יחלוף. כל חווית החיים המצרית הייתה בנויה על ההכחשה הזו. באה מכת בכורות וגילתה את מקום תורפתו של פרעה, את הגיחוך שבנסיון לבנות בית שיהיו בו רק ילדים אך לא יהיה בו בכור. תחת אימת המוות המתקרב, נאלץ אפילו פרעה להודות שבכורו יישב על כסאו, ושגם הוא ייאלץ להתחדש בבוא זמנו. אמור מעתה: מה שהיה אינו מה שיהיה. האטימות המצרית המתבוססת בישותה ענתה אמן בעל כורחה אחרי ברכתם של מאמיני חידוש העולם; של "בני בכורי ישראל" – ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים.

חשיבות "קרבן פסח" כמבחן אמונה

בנימין קוסובסקי - שיעור לפרשת בא - בחשיבות של קורבן פסח כמבחן האמונה והבטחון של ישראל

חשיבות "קרבן פסח" כמבחן האמונה והבטחון של עם ישראל

בשיעור זה נעסוק בחשיבות של קורבן פסח כמבחן האמונה והבטחון של ישראל.

מה משמעות דרשת חז"ל שהקב"ה עובר בעצמו מבית לבית, ולא מלאך או שליח?

בני ישראל נצטוו לאכול מצות עם קרבן פסח, עוד לפני שיצאו ממצרים. אם כן מה המקור למה שאנחנו אומרים בהגדה שאנו אוכלים מצות כי לא הספיק

בצקם של אבותינו להחמיץ? כדי נסביר את הציווי לאכול מצה שקדם לאירוע שלכאורה גרם לציווי.

ולסיום נדבר על החשיבות להתעורר לקרבן פסח בימינו, ועל הנסיון שאנו עומדים בו בנושא זה.

וַיִּקְרָ֥א מֹשֶׁ֛ה לְכׇל־זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם מִֽשְׁכ֗וּ וּקְח֨וּ לָכֶ֥ם צֹ֛אן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶ֖ם וְשַׁחֲט֥וּ הַפָּֽסַח׃(שמות י"ב,כ"א)

עד. משכו וקחו לכם . משכו מי שיש לו וקחו מי שאין לו. ר' יוסי הגלילי אומר, משכו מעבודה זרה והדבקו במצוה. רבי ישמעאל אומר, בא הכתוב ללמד (על כל העולין) למנין על הפסח (ומושכין) [שמושכין] את ידיהם ממנו עד שישחט, ובלבד (שיניח) את הפסח (כל) [כמות] שהוא. ר' יצחק אומר, בא (הפסח) [הכתוב] ללמדד על בהמה דקה שהיא נקנית במשיכה.(מכילתא על שמות יב כא)
הרחבה
ומאן דאמר במכילתא משכו מי שיש לו, וקחו מי שיש, סבירא ליה כר' מאיר בקדושין (שם) דבהמה דקה נקנית בהגבהה, ועל זה אמר וקחו- מי שאין לו שיקח ויגבהנו, ומי שיש לו ימשך ליחדו למצוה. ור' יוסי הגלילי מפרש ע"ד הרמב"ם שימשכו ידיהם מעבודה זרה., כי עיקר טעם הפסח היה לבטל עבודה זרה שלהם, שהיו עובדים למזל טלה. והוסיף ושחטו הפסח ולא אמר ושחטו איתם, ללמד שישחט לשם פסח ואם שחט שלא לשמה פסול כמו שלמד בזבחים (דף ז) בכמה למודים.

וּקְרָא משֶׁה לְכָל סָבֵי יִשְרָאֵל וַאֲמַר לְהוֹן נְגוּדוּ יְדֵיכוֹן מִטַּעֲוַות מִצְרָאֵי וּסְבוּ לְכוֹן מִן בְּנֵי עָנָא לְיִיחוּסֵיכוֹן וְכוּסוּ אִימַר פִּסְחָא(תרגום יונתן
תרגום לעברית: והַכָּתוּב משה לכל זְקֵנִים ישראל ואָמַר לָהֶם נגודו ידיכון מטעוות מִצְרִיִּים וסבו לָכֶם מן בְּנֵה צֹאן לייחוסיכון וכוסו כֶּבֶשֹ פסחא:

וכן אתה מוצא לישראל כשהיו במצרים היו עובדין עבודת כוכבים ולא היו עוזבין אותה שנאמר (יחזקאל כ, ח) איש את שקוצי עיניהם לא השליכו אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה כל זמן שישראל עובדין לאלהי מצרים לא יגאלו לך ואמור להן שיניחו מעשיהן הרעים ולכפור בעבודת כוכבים הדא הוא דכתיב (שמות יב, כא) משכו וקחו לכם כלומר משכו ידיכם מעבודת כוכבים וקחו לכם צאן ושחטו אלהיהם של מצרים ועשו הפסח שבכך הקדוש ברוך הוא פוסח עליכם הוי (ישעי' ל, טו) בשובה ונחת תושעון:(שמות רבה ט"ז, ב')

משכו וקחו לכם צאן, הדא הוא דכתיב (תהלים צז, ז): יבושו כל עובדי פסל.
בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לשחוט הפסח, אמר לו משה: רבון העולם! הדבר הזה היאך אני יכול לעשות, אי אתה יודע שהצאן אלהיהן של מצרים הן, שנאמר ( שמות ח, כב): הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?!
אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך! אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו את אלהי מצרים לעיניהם, שאודיע להם שאין אלהיהם כלום. (מדרש רבה ט"ז, ג')

שלא יביאו מן הגזל
(קיצור בעל הטורים) משכו וקחו לכם צאן. רמז לבהמה דקה שנקנית במשיכה. משכו בגי' מן עברה שלא יביאו מן הגזל:

"משכו" היו צריכים להביא את הצאן מארץ גושן (בעל הטורים השלם)

"קול דודי הנה זה בא"

שדה של חסה - ה"חזרת" המקובלת -משדות כפר דרום בגוש קטיף לפני חורבנו בשנת התשס"ה

מדרש שיר השירים מוצא בפסוקים משירה זו רמזים ברורים לאמור בפרשת השבוע : קול דודי הנה זה בא. המדרש עונה על כך : "זה משה, בשעה שבא ואמר לישראל: בחדש זה אתם נגאלין. אמרו לו: " - לפי חז"ל :

• ר' יהודה אומר: משה רבינו! היאך אנו נגאלין ? והלא אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, ועדיין אין בידינו, אלא מאתים ועשר שנה ?!

אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מדלג על ההרים. אין הרים וגבעות האמורין כאן, אלא קצים ועיבורין. מדלג על החשבונות ועל הקצים ועיבורין ובחדש הזה אתם נגאלין. שנאמר: החדש הזה לכם ראש חדשים.

• ר' נחמיה אמר: משה רבינו! היאך אנו נגאלין, והלא אין בידינו מעשים טובים ? אמר להם: הואיל וחפץ בגאולתכם, אינו מביט במעשיכם הרעים. ובמי הוא מביט ? בצדיקים שבכם, ובמעשיהם, כגון: עמרם ובית דינו.
• רבנן אמרי: היאך אנו נגאלין וכל מצרים מטונפת מעבודת כוכבים שלנו?

אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בעבודת כוכבים שלכם, אלא מדלג על ההרים ואין הרים, אלא עבודת כוכבים. היך מה דאת אמר: (הושע ד') על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו. ובחדש הזה אתם נגאלים שנאמר: החדש הזה לכם.

ר' יודן בשם ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי ור' חוניא בשם ר' אליעזר בן יעקב מפרשים את הפסוק אחרת, אך עדין נשארים קשורים לחודש הזה - הוא חודש ניסן:קול דודי הנה זה בא - זה מלך המשיח. בשעה שהוא אומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין... הדא הוא דכתיב: החדש הזה לכם ראש חדשים.

אך גם בפסוקים הבאים עוסק המדרש ביציאת מצרים. על הפסוק :דומה דודי לצבי כתב: " מה צבי זה, מדלג מהר להר ומבקעה לבקעה, מאילן לאילן, ומסוכה לסוכה, ומגדר לגדר. כך הקדוש ברוך הוא, קפץ ממצרים לים, ומים לסיני, ומסיני לעתיד." ובפסוק : הנה זה עומד אחר כתלנו הוא מדבר על מעמד הר סיני כאמור:"אחר כתלנו של סיני. הדא הוא דכתיב: כי ביום השלישי ירד ה'. משגיח מן החלונות וירד ה' על הר סיני, אל ראש ההר. מציץ מן החרכים וידבר אלוהים את כל הדברים. ענה דודי ואמר לי מה אמר לי ? אנכי ה' אלהיך.

"קול דודי" - לעתיד לבוא

במאמר הרביעי והאחרון שבפסיקתא שבא מצוטטים המדרשים לעיל מתוארת הגאולה לעתיד לבוא:

"ר' יודן בשם ר' ליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי ר' חונה בשם ר' ליעזר בן יעקב: "קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה-זֶה בָּא" זה מלך המשיח, בשעה שהוא בא ואומר לישראל: בחדש הזה אתם נגאלין. הם אומרים לו: רבינו מלך המשיח, היאך אנו נגאלין?! לא כך אמר הקב"ה שהוא משעבדינו בשבעים אומות! והוא משיבן שתי תשובות ואומר להם: אחד מכם גלה לברבריה ואחד מכם לסרמטיה, כגון שגליתם כולכם. ולא עוד אלא שהמלכות הרשעה הזאת מכתיבת טירונין (מגייסת חיילים) מכל אומה ואומה. כותי אחד בא ומשעבד, כגון ששיעבדה כל אומתו. כושי אחד בא ומשעבד, כגון ששיעבדה כל אומתו. ובחדש הזה אתם נגאלין "החדש הזה לכם ראש חדשים".

מבארת תמר קדרי :" האמוראים ר' יודן ור' חונה מתארים את הגאולה בעתיד על פי הדגם התנאי של גאולת מצרים. כשם שגאולת מצרים הגיעה טרם זמנה, כך יקרה גם לעתיד לבוא. גם בעתיד לא ימצה הקב"ה את מלוא עומק הדין, ובכל אחד מן המקרים ינהג לפי הדרך הבאה:

• בעניין פיזור עַ ם ישראל בארצות רחוקות – הקב"ה יראה בגלותם של יחידים כאילו גלתה האומה כולה.
• ובעניין שעבוד מלכויות – הקב"ה יראה בגַּ יס שנשלח לרדות בישראל, מימוש שעבוד עם ישראל על ידי שבעים אומות, שכן הגיס מורכב מחיילים מאומות שונות וכל חייל מייצג את אומתו. על ידי זה יקצר הקב"ה את אורך שעבוד המלכויות.

הבית היהודי

שולחן הסדר - ויקישיתוף - תרם:RadRafe

בפרשת השבוע אנו עומדים על החשיבות של שמייחסים לבית היהודי. מוצג לנו עימות בין שתי השקפות עולם: משה רבנו דורש מפרעה: "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג ה' לָנוּ" . ופרעה, מלך מצרים, משיב לו:" לֹא כֵן לְכוּ-נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת ה' כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים (י"א). ובכך מסתיימת הפגישה:" וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה".

הרב יעקב אריאל, רב העיר רמת גן מסביר שפרעה סבור כי המשך קיומו של עם ישראל תלוי - בעיקר בגברים - הם הממשיכים את המסורת, הם העובדים את א-להיהם. לנשים אין שום תפקיד בתחום זה. לכן הואממשיך וטוען: לכו נא הגברים. לנשים ולילדים בלאו הכיהרי אין תפקיד.

משה מסביר לו שלעם ישראל יש תרבות שונה - גם לנשים יש תפקיד, גם לילדים. כל המשפחה עובדת את ד'. בעצם, עבודת ד' היא עבודתו של הבית כולו ומשום כך נצטוו ישראל לתת מדם הפסח על המזוזות והמשקוף - והיה הדם לכם לאות על הבתים. הבית היהודי הוא בחינת מזבח, הוא מקדש מעט. כל בני הבית כוהנים במקדש מעט זה. כולנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

מצוַ ת מרור ליוצאי מצרים - לשם מה  ?

הרב הרב אביגדר נבנצל, רבה של "ירושלים שבין החומות" מישיבת הכותל כתב בשיחה לפרשת השבוע בנושא רחמנא לִבָּא בעי - העיקר הוא הלב ה' מצַ וה את ישראל במצרים ": וְאָכְ לוּ אֶ ת הַ בָּ שָׂ ר בַּ לַּיְלָה הַ זֶּה, צְ לִ י אֵ שׁ וּמַ צּוֹת, עַ ל מְ רֹרִ ים יֹאכְ לֻהוּ " (שמות יב )ח, . וקשה לכאורה: בשלמא אנו אוכלים מרור בליל פסח ", על שום שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים" (הגדה של פסח). אנו צריכים להמחיש לעצמנו את העובדה ההסטורית, שהמצרים מררו את חיי אבותינו במצרים . אבל ישראל במצרים, למה הם צריכים לאכול מרור עם קרבן פסח  ? וכי זקוקים היו "ל זֵכֶ ר" כלשהו לשעבוד מצרים !? והרי בעצמם היו שם, והרגישו את מרירות השעבוד. את נגישׂות הנוגשִׂ ים, את צליפות השוטים, ילדיהם נזרקו ליאור, או השתמשו בהם כלְ בֵנים לבניין, לשם מה הם זקוקים לאכול מרור - ? התשובה היא, כנראה, מפני שעברה כבר חצי שנה בלי עבודה במצרים . בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים "ר( ה יא )א, , "וא כ בניסן, הם כבר חצי שנה "ב בית הבראה " במצרים, ואם יצאו מתוך "בית הבראה" זה למדבר, הם עלולים עוד להתגעגע לשם [, כפי שקרה באמת בכמה הזדמנויות , כגון ": בַּ חֲמִ שָּׁ ה עָ שָׂ ר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַ שֵּׁ נִי לְ צֵ אתָ ם מֵ אֶ רֶץ מִ צְ רָיִם" (שמות טז )א, , חודש אחד בלבד לאחר יציאת מצרים, הם אומרים: "מִ י יִתֵּן מוּתֵנוּ בְ יַד ה' בְּ אֶ רֶץ מִ צְ רַיִם, בְּ שִׁ בְ תֵּנוּ עַ ל סִ יר הַ בָּ שָׂ ר, בְּ אָכְ לֵנוּ לֶחֶ ם לָשֹׂבַ ע"! ( )ג, שם שכחו כבר מה היה מצבם האמיתי במצרים, ומתארים את מצבם שם כאילו ישבו על סיר הבשר ואכלו לחם לשובע]. לכן, בלילה האחרון לפני יציאת מצרים, הם מצטווים לאכול מרור, כדי להמחיש לעצמם את המרירות שהיתה מנת חלקם במצרים. לחדד את ההרגשה, שמצרים היא מקום מר , שלא כדאי לחזור אליו. אמנם בשִׂ כלם הם יודעים זאת, ויזכרו עוד שנים רבות,ת, אבל הרגש כבר לא חי. צריך להחיות אותו מחדש .

לקריאת השיעור כולו - הקש בקישור למעלה

משך גלות מצרים

אורכה של גלות מצרים היא נושא בו דנו פרשני המקרא, שכן בספר בראשית ברית בין הבתרים נאמר:" "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה.(ט"ו, י"ג,). ואילו בפרשתנו:"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל-צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" , דהיינו 430 שנה. ובפועל לפי סדר עולם רבה - 210 שנה. מחבר מדרש רבה הסביר את משמעות 400 שנה וכתב:"שכל זמן שזרעך בארץ לא להם ת' (שנה) ועבדום, אלו ימי השעבוד.

רש"י מנה את ארבע מאות שנה מהולדת יצחק אבינו וכתב: כי גר יהיה זרעך - "משנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים ארבע מאות שנה". הוא גם מסביר מדוע לא יכול להיות שבני ישראל היו במצרים 400 שנה:"ואם תאמר במצרים היו ארבע מאות, הרי קהת מיורדי מצרים היה, צא וחשוב שנותיו של קהת, ושל עמרם, ושמונים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים, אין אתה מוצא אלא שלוש מאות וחמישים, ואתה צריך להוציא מהן כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם, ושחי עמרם אחר לידת משה" - סכום חיי שלושת האנשים הוא 350 שנה והרי היו תקופות חופפות בינהם.

ב"סדר עולם" מובא החישוב הבא: לאברהם נאמר כח גר יהיה זרעך. זרעו הוא יצחק אבינו שהיה בן 60 שנה שנולד יעקב אבינו. יעקב אבינו חי 130 שנה - יוצא שניהם 190 שנה משנת 2,048 לבריאת העולם עד שנת 2,238 לבריאה. במצרים היו 210 שנים, עד 2,448 לבריאה.

הרמב"ן הסביר כיצד נוספו ל-400 השנה עוד 30 שנה . הוא מוסיף 20 שנה, מ"ברית בין הבתרים" , שהיה לדעתו בן 80 שנה , עד הולדת יצחק אבינו שהיה בן 100 שנה. ועוד עשר שנים ממיתת יעקב אבינו עד יציאת מצרים, אשר הוא דוחה אותה לשנת 2,458 לבריאת העולם.

גירסה אחרת של הרמב"ן תורמת את תוספת 30 השנה לחטאי בני ישראל במצרים. והוא מוסיף שבני אפרים עמדו לצאת אחרי 400 שנה שהסתיימו בשנת 2,428 לבריאה והם לא ידעו כי בגלל החטאים של בני ישראל במצרים, הגלות התארכה ב-30 שנה. על בני אפרים נאמר :" וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי-גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם" ורש"י מבאר:"בני אפרים. שיצאו ממצרים בזרוע לפני הקץ ובטחו בגבורתם ובחציהם וסופם הפכו לנוס ביום קרב כמפורש בדברי הימים והרגום אנשי גת הנולדי' בארץ"

הוציאנו ממצרים ונתן לנו את ממונם

תכשיטים מצריים בני 3,400 שנה התגלו במערה בתל חליף - אוסף ממצאים בעלי מאפיינים מצרים שנתגלו בחפירה, צילום: קלרה עמית - באדיבות רשות העתיקות הפואטל הישראלי לחקלאות טבע וסביבה

מיכאל קנובסקי מסזכם את שיעורו בנושא הוציאנו ממצרים ונתן לנו את ממונם - בדף השבועי של אוניברסיטת בר אילן
הרב שמשון בן רפאל הירש מסביר שבמכת חושך היו שלושה ימים של חושך מוחלט, שלא קמו איש מתחתיו. באותם ימים "היו נוגשי מצרים אסורים באזיקי עיוורון וחסרי אונים", וכל ישראלי יכול היה להיכנס בבטחה לביתו של המצרי ולקחת מכל הבא ליד, אך למרות תחושת המרירות שהייתה לישראל נגד המצרים, הם לא נגעו בדבר. כאשר הוסרה מכת החושך ראו המצרים שלא חסר מאומה מכל מה שהיה להם. הגדלות הרוחנית והמוסרית שגילו בני ישראל ומנהיגם משה במכת חושך, ושנתגלתה למצרים לאחר המכה, גרמה למצרים להפוך את סלידתם מבני ישראל להערכה, כמו שכתוב: "וַיִּתֵּן ה' אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם, גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי־פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" (שמ' יא:ג).
הטרנספורמציה שעברו המצרים נוצלה על ידי ה' בציווי לבני ישראל לבקש כלי כסף וכלי זהב ממשעבדיהם, והמצרים נתנו בחפץ לב את היקר להם כדי לכפר, ולו במעט, על מאות שנים של עבדות. רש"ר הירש מסיים במילים אלו: "משמעותה המוסרית הנעלה של הבטחת 'וְאַחֲרֵי־כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל', ניתן ללמדה מאופן קיומה".

אני רוצה להציע כאן פירוש נוסף. ראב"ע מסביר שהסיבה שמשה, מושיעם של ישראל, גדל בבית פרעה ולא בבית הוריו הייתה "להיות נפשו על המדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים". משה היה צריך להוציא ממצרים עם של עבדים, שאבותיהם ואבות אבותיהם היו גם הם עבדים. אם משה היה גדל גם הוא בבית עבדים, כושר ההנהגה שלו היה נפגע. כמו שהבאנו לעיל ממסכת ברכות, בני ישראל רצו לברוח ממצרים, בגלל קשיי העבדות, כמה שיותר מהר. אם בני ישראל אכן היו יוצאים בחיפזון, הם היו נשארים בגדר עבדים בהרגשתם, וכל מצרי היה נשאר בעיניהם כאדון. בתחילת פרשת "בחֻקֹתי" אומר הקב"ה: "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת" (ויק' כו:יג). את המילה "קוממיות" מפרש רש"י על אתר: "בקומה זקופה". הציווי שציווה ה' את משה: "דַּבֶּר־נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב" (שמ' יא:ב) היה כדי לזקוף את קומתם של בני ישראל. לא עוד יהיו המצרים אדונים ובני ישראל עבדים, אלא ישראל יהיו שווים בין שווים; איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה. אם לפני כן היה העבד הישראלי ירא לגשת לבית המצרי אדוניו, אפילו בשביל עבודות של עבדות, עכשיו יהיה אותו ישראלי חייב לצעוד בראש זקוף לאותו בית ולבקש, או אפילו לדרוש, את הכלים היקרים ביותר שיש למצרי בבית. אין זה משנה באיזה רכוש ייצא הישראלי מבית המצרי, שכן "אחרי המעשים נמשכים הלבבות", ואחרי מעשה כזה יהלך הישראלי בגב זקוף כבן חורין אמתי. הקב"ה הבטיח לאברהם שייצאו ברכוש גדול והוא קיים את הבטחתו בין במצרים בין בביזת הים, אבל קיום צו ה' כמה שעות לפני היציאה ממצרים - הוא שגרם להם לצאת ביד רמה.

אחדות ושמירת הברית במצרים

תנא דבי אליהו הביא על כך מדרש: כאשר היו בני ישראל במצרים ...נתקבצו וישבו שהיו כולם אגודה אחת. כרתו ברית שיעשו גמילות חסדים זה עם זה, וישמרו בלבבם ברית אברהם יצחק ויעקב, שלא יניחו לשון בית יעקב אביהם וילמדו לשון מצרים מפני דרכי עבודה זרה.

כאיזה צד עבדו ישראל את אבינו שבשמים במצרים

1. שלא שינו את לשונם והיו המצריים אומרים להם למה אתם עובדים אתו אם תעבדו אלהי מצרים יקל עבודתו מכם משיבין ישראל ואומרים להם שמא עזב אברהם יצחק ויעקב את אלהינו שבשמים שיעזבו בניהן אחריהן אמרו להן לאו אמרו כשם שהם לא עזבו אותו כך לא נעזבנו.
2. והיו ישראל מלין את בניהם במצרים אמרו להם מצריים מה שמא תקל עבודה קשה מכם משיבין ישראל ואומרין להם שמא שכח אברהם יצחק ויעקב את ברית אלהינו שבשמים שישכחו בניהן אחריהן אמרו להן לאו אמרו להן כשם שלא שכח אברהם יצחק ויעקב ברית אלהינו שבשמים כך לא ישכחו בניהן אחריהן. דבר אחר והיו ישראל מלין את בניהן במצרים אמרו להם מצריים למה אתם מלין אותן שלאחר שעה אנו משליכין אותן בנהר אמרו להן נימול אותן לאחר כן עשו בהם כרצונכם.
3. והיו ישראל עושין משתה לבניהן ולבנותיהן במצרים אמרו להן מצריים למה אתם עושים להם משתה ואחר שעה אנו מוציאין אותן ללחץ ולעינוי אמרו להן אנו נעשה משתה ואחר כך עשו כרצונכם יש מוציאין אותו לשני ימים יש מוציאין [אותו] לשלשה ימים יש שהיו מוציאין אותו לשבעה ימים המת מת והנהרג נהרג והבא בחיים חיים (כל) [בכל] אותן דברים אילו מכין אותן ומחרפין אותן ופוגעין בהן (ומסטירין) [ומסטרין] להן ואין להן מנוס מפניהם שנאמר כל היום כלימתי נגדי וגו' מקול מחרף ומגדף וגו' (פרק כ"א)

...אף דוד המלך היה משבח יוצאי מצרים אשר יצאו ממצרים מצוה אחת היתה בהן והרבו ממנה מאה מצוות שנתקבצו וישבו עד שהיו כולם באגודה אחת וכרתו ברית שיעשו גמילות חסדים זה עם זה וישמרו מילה בבשרם ברית אברהם יצחק ויעקב ושלא יניחו לשון יעקב אביהם וילכו וילמדו לשון מצרים מפני עבודה זרה שנאמר מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלהים וגו' (ש"ב ז' כ"ג) זה משה ואהרן לפדות לו לעם (ש"נ) [וגו'] אשר פדית לך ממצרים גוים ואלהיו (שם) אל תאמר כן אלא היה אומר כן מפני עמך ישראל אשר פדית לך במצרים אבדת גוים ואלהיו. סליק פירקא.

קֶשֶׁר תְּפִלִּין הֶרְאָה לְעָנָו

הרב שמואל אליהו שליט"א הרב של צפת ב"קול-צופיך" כתב על קֶשֶׁר תְּפִלִּין הֶרְאָה לְעָנָו -הלכות תפילין. והנה המבוא לשיעור:
תפילין לכבוד הולדת העם - תוך כדי היציאה ממצרים, המתוארת בפרשת "בא", אומר הקב"ה למשה שתי פרשיות – "קדש לי כל בכור" ו"והיה כי יביאך" – שבהן מצוות תפילין ומצוות אחרות שקשורות אליה: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ". משה חוזר שוב ומדגיש "הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב" (שמות יג ג).

צריך להבין את סדר היום ביום יציאת מצרים. בני ישראל לא ישנו כל הלילה, מקליהם בידיהם ומתניהם חגורים. ערב לפני כן הם שחטו את הפסח לעיני כל מצרים. בבוקר הם יצאו בחיפזון, עד שלא הספיק בצקם להחמיץ. בתוך כל זה משה עוצר את כל ישראל ומשמיע להם את שתי הפרשיות הללו. בוודאי יכולים בני ישראל לשאול: מה כל כך דחוף? הרי אין בהם ציווי לרגע זה! בפרשיות אלו הקב"ה מצווה אותם על פסח, קדושת בכור ופטר רחם ותפילין של כל אחד בביתו. יש פה גם ציווי על עם ישראל שנקרא בכור לאלוקים, "בני בכורי ישראל", ונולד עכשיו ביציאת מצרים (מדרש תהלים מזמור קיד). על זה נאמר "קדש לי כל בכור". קדושת פטר רחם של כל בכור אדם או בכור בהמה נובעת מקדושת פטר רחם של עם ישראל בכללותו.

תפילין – שם ה' נקרא עליהן - אולי זאת הסיבה שבגללה ה' מלמד את משה את הלכות תפילין ברגעים אלו. בשעה זו של יציאת מצרים נהיה קידוש ה' בעולם דרך עם ישראל. כולם מכירים את ה' בזכותם. זה בדיוק עניינה של מצוות תפילין: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך". על כן נאמרה פרשה זו של תפילין ממש עכשיו, בשעת היציאה. בשעת זו רואים כל עמי הארץ את הגדולה החשובה הזו. על יתרו כתוב: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות יח א). ואמרו חז"ל שיציאת מצרים גדולה יותר מכל הנסים שנעשו לישראל (רש"י בשם המכילתא). את כל הנסים הללו שומעות אומות העולם – "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז ישְׁבֵי פְּלָשֶׁת" – שמעו והבינו כי שם ה' נקרא עלינו. וזה עניינן של התפילין.

תפילין מונחות במדבר - מצד אחד הגמרא אומרת שמה שכתוב בפרשות אלו, "והיה כי תבא אל הארץ", משמע שתעשה מצווה זו כדי שתיכנס בזכותה לארץ (קידושין לז). לפי זה לא היתה מניעה להניח תפילין במדבר. אבל מאידך גיסא לא נאמרו לבני ישראל פרשות "שמע" ו"והיה עם שמוע" עד השנה האחרונה להיותם במדבר.

הרשב"א (מנחות לד) פירש כי אף שפרשיות "שמע" ו"והיה אם שמוע" נכתבו בספר דברים, הן נאמרו לישראל ביציאת מצרים כדי שיוכלו לקיים את מצוות התפילין במדבר. האדמו"ר מצאנז זצוק"ל (בשו"ת "דברי יציב" שלו ליקוטים והשמטות סימן ז), הביא שזו מחלוקת בתפילין בין רש"י לרבנו תם, דלשיטת ר"ת הפרשיות בתפילין לא מונחות כסדר שנכתבו בתורה כיוון שהוא פוסק כרשב"א שהפרשיות נאמרו בשעת היציאה ממצרים והניחו בני ישראל תפילין דר"ת במדבר. לעומתו פוסק רש"י שהפרשיות בתפילין מונחות כסדר כתיבתן בתורה, ולשיטתו לא היו יכולים בני ישראל להניח תפילין במדבר

• השיעור במלואו - מספר 665

יציאת מצרים כדגם לגאולה הצפויה

ליל הסדר אצל עדות ספרד - הנוכחים בעמידה - להזכיר את החפזון שהיה בפסח מצרים - המקור:ויקישיתוף, התורם:_Ecelan

יציאת מצרים נחשבת דגם של הגאולה העתידה, כמו שנאמר "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות". אך תהיה שונה ממנה. יציאת בני־ישראל ממצרים הייתה בחיפזון, כמו שנאמר: "כי בחיפזון יצאת מארץ מצרים". בגמרא ובמדרש נאמר שהחיפזון היה משולש – חיפזון של השכינה, חיפזון של בני־ישראל וחיפזון של מצרים.

בעלון פרשת השבוע של "צעירי חב"ד" שיחת השבוע : "אין מקום לדחות מבחיו מחבר המאמר בהבדלים ביניהן. אחד מהם הוא החיפזון – גאולת מצרים הייתה בחיפזון, ואילו הגאולה העתידה לא תהיהבחיפזון, כמו שנאמר: "לא בחיפזון תצאו", אלא היא תהיה דווקא "בשוּבה ונחת".

והסיבה לכך לחיפזון בגאולת מצרים נבע משקיעתם של בני־ישראל במ"ט שערי טומאה, ומהצורך לחלץ אותם משם במהירות האפשרית. קודם מתן־התורה עדיין לא היה לעם־ישראל הכוח להתמודד עם הרע, והדרך הנכונה הייתה לברוח ממנו. לכן יציאת מצרים הייתה בבחינת בריחה – "כי ברח העם".

לעומת זה, הגאולה העתידה תבוא לאחר בירור העולם הגשמי, ולכן לא יהיה צורך לברוח מהרע, אלא להפך, העולם עצמו יסייע לגאולה. כך תהיה הגאולה מתוך מנוחה, "בשוּבה ונחת", ועד ל"מנוחה לחיי העולמים".

לספר את הסיפור

הרב יונתן זקס כתב במדורו "שיח ושיג" את החשיבות שיש לסיפור

• קראו כאן את השיעור במלואו

כמה זמן היו בני ישראל במצרים

במקרא מובאים תקופות אחדות" 430 שנה (שמות י"ב,מ'), 400 שנה " (בראשית' ט"ו,י"ג). ו-210 שנים. ד"ר מרדכי סבתו, המחלקה לתלמוד, אוניברסיטת בר אילן, כתב בדף השבועי של אוניברסיטת בר-אילן על כמה שנים ישבו ישראל במצרים - תפיסת הזמן במקרא. הוא הביא פירוש מעניין המיוחס לרשב"ם והוא הוסיף הבהרה מפירוש קאסוטו

לדעת הרשב"ם, התורה מקפידה לציין את שנות הדורות, היינו את שנותיו של האדם החשוב שבכל דור, כנראה כדי לסייע בבניית שלד כרונולוגי היסטורי, ומידה זו נוהגת לדעת רשב"ם בתנ"ך כולו. משום כך, הכתוב מביא כאן את שנותיו של אדם אחד בכול דור: לוי, קהת, עמרם, ואהרן ומשה.

אלא שהערה זו מעוררת קושי. בשנות הדורות מאדם ועד נח (בר' ה) ומנח ועד אברהם (בר' יא), התורה מקפידה לציין באיזה גיל הוליד האב את בנו. פרט זה הכרחי ליצירת השלד הכרונולוגי. וכן הוא גם בלידת יצחק ויעקב. אבל בפסוקים שלפנינו, לא נאמר באיזה גיל הוליד לוי את קהת, באיזה גיל הוליד קהת את עמרם, ובאיזה גיל הוליד עמרם את אהרן או משה. בגלל חסרון פרט זה , ציון השנים שכאן מאבד לכאורה את ערכו ומשמעותו. על רקע שאלה זו, אני מבקש להביא את דברי קאסוטו (מ"ד קאסוטו, פירוש ספר שמות, ירושלים תשי"ט, עמ' 57-56) , אף על פי שהוא עצמו לא נשען על דברי רשב"ם ואף לא הזכירם לדעת קאסוטו, התורה מבקשת לומר שבשנות הגלות של ישראל במצרים, שהתחילו מלוי, שהרי אף לוי מיורדי מצרים היה, כמפורש בבראשית מו, ונמשכו ארבעה דורות: לוי, קהת, עמרם ואהרן, כדברי הכתוב "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה", עלינו לצרף את שנותיו של כל דור ודור בלא לנכות את השנים החופפות. שנים אלו מיוצגות על ידי אדם אחד בכול דור, המשמש כנציגו של הדור כולו. בתקופה זו אין אנו מנכים את השנים החופפות, כיוון שכל דור ודור חווה את שנות השעבוד במלואן, וסבלו לא הוקל עקב סבלו של הדור האחר באותן שנים.

נראה לי שמסקנה זו היא מסקנה מתבקשת לאור הערתו של הרשב"ם, אף על פי שלא פירש כן. אם נצרף את שנותיהם של לוי (137), קהת (133), עמרם (137) ואהרן (83) מתקבל סכום של 490 שנה. אלא שלוי וקהת לא נולדו במצרים, ולכן עלינו לנכות ממנו את שנותיהם עד שירדו למצרים. מהשוואת המספרים עולה שהתורה השמיטה שישים שנה מחשבון זה. אמנם חשבון זה מתאים לפרטים הכרונולוגיים האחרים הכתובים בתורה. התורה אינה מציינת בן כמה היה לוי ברדתו למצרים, אבל אנו יודעים שיוסף היה בערך בן ארבעים שנה, שהרי בן שלושים שנה היה בעמדו לפני פרעה, וירידת ישראל למצרים הייתה בשנה השנייה לשנות הרעב. נמצא שאנו רשאים להניח שלוי, שהיה גדול מיוסף בכמה שנים, היה בערך בן ארבעים וחמש. לזה יש להוסיף את שנות קהת בנו. אם נניח שקהת היה בן חמש-עשרה שנה ברדתו למצרים, יעלה החשבון יפה.

נראה לי שפירוש זה מכוון לעומק פשוטו של מקרא. לפי פירוש זה, לא רק שמניין השנים שבפרשת וארא אינו סותר את מניין שנות הישיבה במצרים שבפרשת בא, הם משמשים גם כהכנה להבנה מדויקת של מספר זה.

לפי דרכנו למדנו שחשבון הזמן המצוין בתורה אינו לעולם זמן אובייקטיבי. לעתים הוא הזמן כפי שחווה אותו העם.(דוגמה נוספת לציון זמן במקרא שאיננו ציון זמן אובייקטיבי אלא ציון זמן כפי שהעם חווה אותו, ראו בבלי ראש השנה יח ע"ב, תוספות ד"ה 'זה'.)

הנס שהתחולל בעת יציאת מצרים, כשבני ישראל ומשה מנהיגם התחבבו על המצרים למרות המכות האיומות שהונחתו עליהם

מאת: יריב רבן : פרשת "בא" סיפור נחמד אבל לא מאוד ריאליסטי : המתקפה הבוטה של בצלאל סמוטריץ' על נפתלי בנט אחרי פינוי היישוב חומש מלמדת עד כמה בלתי־אפשרי שאויבים לדעה ולדרך יתחבבו זה על זה. והנה זו בדיוק מהות הנס שהתחולל בעת יציאת מצרים, כשבני ישראל ומשה מנהיגם התחבבו על המצרים למרות המכות האיומות שהונחתו עליהם

להלן קטעים מהככתה :
פרט נוסף שמזכיר אלוהים בפגישת התכנון צריך להדליק שורה של סימני שאלה. אלוהים מבטיח למשה שהפרידה מהעם המצרי תהיה באווירה טובה: "וְנָתַתִּי אֶת חֵן הָעָם הַזֶּה בְּעֵינֵי מִצְרָיִם" (שם כ"א). ההוכחה הטובה ביותר ליחסים החמים עם המצרים תהיה שהנשים העבריות תוכלנה לשאול משכנותיהן המצריות תכשיטים (כנראה לצורך בניית המשכן, אם כי בדרך שימשו גם לעגל הזהב). "וְהָיָה כִּי תֵלֵכוּן לֹא תֵלְכוּ רֵיקָם", ולשם כך, "וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת, וְשַׂמְתֶּם עַל בְּנֵיכֶם וְעַל בְּנֹתֵיכֶם וְנִצַּלְתֶּם אֶת מִצְרָיִם" (שם כ"א-כ"ב). המלה "וניצלתם" יכולה כמובן להיקרא בשתי דרכים, מלשון הצלה משעבוד ומלשון ניצוּל טוב־ליבם ונדיבותם של המצרים.

כמו בסיפור אגדה הנבואה מתממשת ותוכניתו של אלוהים מתקיימת כמעט כלשונה. נשות ישראל שואלות מחברותיהן המצריות כלי כסף וזהב ואלוהים מוודא שהמצרים אוהבים את העם העברי לפני צאתו לדרך: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁה, עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל־פַּרְעֹה וְעַל־מִצְרַיִם, אַחֲרֵי־כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה... וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ  מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי־כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. וַיִּתֵּן ה' אֶת־חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם, גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי־פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם" (שמות י"א א'-ג').

זה סיפור נחמד אבל לא מאוד ריאליסטי, ודווקא לא בגלל המכות הפנטסטיות שחובטות במצרים אלא דווקא בגלל ההיבט האנושי שלו. אחרי תשע מכות איומות שהפכו את חייהם של המצרים לסיוט מתמשך, אחרי שבשם שחרורם של בני ישראל הוצף מקור המים היחידי שלהם בדם, בהמותיהם הוכו במחלה קשה, כל יבוליהם הושמדו ועוד רעות נוספות, איזה סיכוי יש שהמצרים עדיין מחבבים את מי שאחראי לקטסטרופה הלאומית הזאת? ולא רק שהם אוהבים את העם שגרם לרעתם, הם מחזיקים לטובה גם מהמנהיג שלהם, שהוא הפנים של כל הזוועה שהתרחשה עליהם.

אין ספק שמשה הוא יריב גדול למצרים, אבל לפי הרמב"ן המצרים דווקא מעריכים את משה מאוד. הם מחזיקים לו טובה על נאמנותו ומחויבותו למטרה ועל מסירותו לעמו ולאלוהיו

אפשר לומר שזהו הנס הגדול ביותר שעושה אלוהים, שחיבב על המצרים את מי שהיו אמורים להיות אויביהם הגדולים ביותר באותה שעה. אבל למה היה חשוב לאלוהים שבני ישראל יהיו בידידות עם המצרים לפני יציאתם? ואם היה לו כל־כך חשוב שהמצרים והישראלים יהיו ביחסים תקינים, אולי היה צריך להגביל את מכות מצרים לתחום ארמון המלך ולא לממלכה כולה?

רלב"ג מסביר את הפלא הזה כדרך להפגין את עוצמתו של אלוהים ואת יכולתו להשפיע לא רק על הטבע העולמי אלא גם על הטבע האנושי: "להודיע עוצם נפלאות השם יתעלה וקיימו הבטחתו, וזה שעם היותו בכל אחד מבתי מצרים מת, והיו יודעים שזה הרע בא להם מצד ישראל — הנה עם כל זה נתן השם יתעלה את חן העם בעיני מצרים, שהשאילום כל חפציהם היותר חשובים באופן שניצלו את מצרים. ועם כל זה היו יוצאים ישראל ביד רמה בעת היות המצרים מקברים את בכוריהם".

את החיבה המצרית למשה, האיש שאחראי על אותן המכות נוראיות, מסביר הרמב"ן כך: "גם האיש משה, המביא עליהם המכות, גדול מאד בכל ארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ואנשי ריבו... כי נתגדל מאד בעיניהם בראותם כי נאמן הוא לנביא לה'". מיד נסביר.

אין ספק שמשה הוא יריב גדול למצרים, אבל לפי הרמב"ן המצרים דווקא מעריכים את משה מאוד. הם מחזיקים לו טובה על נאמנותו ומחויבותו למטרה ועל מסירותו לעמו ולאלוהיו. למרות שהוא מבחינתם אויב אכזר שאחראי לסבלם, הם יודעים שהוא עושה את מעשיו מתוך דאגה ומסירות לעמו ולאלוהיו, ועל כך הוא זוכה בהערכתם הגדולה.

פטר רחם

לאחר יציאת מצרים נצטוו בני ישראל :"קַדֶּשׁ-לִי כָל-בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל-רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" (ספר שמות, י"ג,ב')). רש"י מבאר פטר כל רחם - " שפתח את הרחם תחלה, כמו: פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן, וכן כָּל-רֹאַי יַלְעִגוּ לִי יַפְטִירוּ בְשָׂפָה יָנִיעוּ רֹאשׁ. ועל ד"ה לי הוא - כתב רש"י : "לעצמי קניתים על ידי שהכיתי בכורי מצרים".

רבי עובדיה ספורנו רואה בה מבוא לשתי מצוות אשר יפורטו בהמשך המקרא. וכך הוא כותב קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכור. שֶׁיִּתְחַיְּבוּ כֻלָּם בְּפִדְיון כִּשְׁאָר כָּל הֶקְדֵּשׁ, לְמַעַן יִהְיוּ מֻתָּרִים בַּעֲבודַת חל, שֶׁלּוּלֵי הַפִּדְיון הָיוּ אֲסוּרִים לַעֲשׂות כָּל מְלֶאכֶת חל,

• כְּעִנְיַן "לא תַעֲבד בִּבְכר שׁורֶךָ"
• וּפִדְיון נַפְשָׁם הוּא הָעֶרֶךְ הַמְפרָשׁ לְבֶן חדֶשׁ בְּפָרָשַׁת עֲרָכִין, בִּהְיות אָז זְמַן פִּדְיונו, כְּאָמְרו "וּפְדוּיָו מִבֶּן חדֶשׁ תִּפְדֶּה"

פטר חמור

פטר חמור הוא עייר שנולד ראשון לאמו, חמור היוצא ראשון מרחם האתון. היא מצווה שבא נצטוו בני ישראל לאחר שצוו על קדושת בכורות אדם ובהמה. וכך נאמר בספר שמות : "וכל פטר חמור תפדה בשה, ואם לא תפדה וערפתו". לאחר הפדיון, אין קדושה לא בחמור ולא בפדיונו, אלא שהפדיון - ממונו של כהן הוא. אם אין בעל החמור רוצה לפדותו - עורף את ראשו וקוברו.

הפטרות השבת

לפי האשכנזים והספרדים ההפטרה היא מספר ירמיהו . נושא הוא בואו של מלך בבל למצרים  :" כְּתָבוֹר בֶּהָרִים, וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא." והנביא מציע לה: " כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ, יוֹשֶׁבֶת בַּת-מִצְרָיִם: כִּי-נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה, וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב". ולעם ישראל מובטח:"וְאַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל--כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם; וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן, וְאֵין מַחֲרִיד. .. כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל-הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדַּחְתִּיךָ שָּׁמָּה, וְאֹתְךָ לֹא-אֶעֱשֶׂה כָלָה, וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט, וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ"

התימנים מפטירים בספר ישעיהו:"מַשָּׂא, מִצְרָיִם: הִנֵּה ה' רֹכֵב עַל-עָב קַל, וּבָא מִצְרַיִם, וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו, וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס בְּקִרְבּוֹ" - אף הוא על מפלת מצרים. הנביא מסיים בברכה לישראל ולארצות השכנות:"בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יִשְׂרָאֵל שְׁלִישִׁיָּה, לְמִצְרַיִם, וּלְאַשּׁוּר: בְּרָכָה, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה' צְבָאוֹת, לֵאמֹר: בָּרוּךְ עַמִּי מִצְרַיִם, וּמַעֲשֵׂה יָדַי אַשּׁוּר, וְנַחֲלָתִי, יִשְׂרָאֵל"

מכת מצרים - מקור ראשון

נגד אלילי מצרים

זאב ח' ארליך (ז'אבו) כתב במדורו "ארץ מקרא", במוסף השבת של מקור ראשון לפרשת בא מיום 11 בינואר 2008 מציג את נושא:"נגד אלילי מצרים". וזאת בעקבות הנאמר בכתבה:

	עֶגְלָה יְפֵה-פִיָּה, מִצְרָיִם; קֶרֶץ מִצָּפוֹן, בָּא בָא. גַּם-שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק, כִּי-גַם-הֵמָּה הִפְנוּ נָסוּ יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ: כִּי יוֹם אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם, עֵת פְּקֻדָּתָם. קוֹלָהּ, כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ: כִּי-בְחַיִל יֵלֵכוּ--וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ, כְּחֹטְבֵי עֵצִים. כָּרְתוּ יַעְרָהּ נְאֻם-ה', כִּי לֹא יֵחָקֵר: כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה, וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר. הֹבִישָׁה, בַּת-מִצְרָיִם; נִתְּנָה, בְּיַד עַם-צָפוֹן. אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הִנְנִי פוֹקֵד אֶל-אָמוֹן מִנֹּא, וְעַל-פַּרְעֹה וְעַל-מִצְרַיִם, וְעַל-אֱלֹקיהָ וְעַל-מְלָכֶיהָ; וְעַל-פַּרְעֹה--וְעַל הַבֹּטְחִים, בּוֹ. וּנְתַתִּים, בְּיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם, וּבְיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל, וּבְיַד-עֲבָדָיו; וְאַחֲרֵי-כֵן תִּשְׁכֹּן כִּימֵי-קֶדֶם, נְאֻם-ה'. (ספר ירמיהו, מ"ו, כ'-כ"ו)

אָמוֹן מִנֹּא הוא האל הראשי במערכת אלילי מצרים. הכינוי של מלך מצרים מקביל לאל שכן הם ראו עצמם כאלים."דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל, הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו: אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי.(ספר יחזקאל, כ"ט,ג')

מצרים נמשלה לעגלה ופרה, כך מצוטט ב"מעוז צור":"רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה". הסיבה לכך שאחת מאךוהות מצרים היא האלה המצרית "תחרור" - האחראית על אהבה,המוזיקה והריקוד. היא גם אלת המכרות החצי-האי סיני.דמותה בציורים ופסלים כוללת דמות אישה שלראשה כובע שממנו יוצאות שני קרני פרה ובינהם גלגל שמש. כל אולי מובן החיקוי של העגל כמו במעשה העגל. הדמיון לאל מסביר אולי את הנאמר בספר שמות: וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ, וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק (ל"ב,ו')

הנחש במצרים, בעיקר נחש הקוברה, מיצצג אץ שלטון פרעה והוא משוב בכובע.

• לקריאת המאמר כולו

פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח לך, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע