דגם המנורה שנעשה על ידי מכון המקדש כשעוד הוצג בהקארדו (ירושלים), כיום הוא נמצא במדרגות היורדות לכותל מהעיר העתיקה - צילם אריאלי

פרשת בעלותך היא הפרשה השלישית של ספר במדבר. עיסוקה הוא בהשלמת התבנית של מהלכי בני ישראל במדבר סיני. תחילה הושלמה עבודת המשכן:חנוכת המנורה ואסמכת הלווים. עיסוק בבעיה שהתעוררה עם הטמאים שלא יכלו חגוג הפסח. חזרה לסדרי החניה והנסיעה, כולל השימוש בחצוצרות ולא רק במדבר סיני. שוב בעיה אקטואלית, בני ישראל נפרדים מיתרו. ואז החל לנסוע ארון הברית. אך, שוב בעיה אקטואלית: העם רעב ונזכר במאכלי ארץ מצרים. הקב"ה נותן לעם את השליו. ולבסוף, חזרה למציאות, מרים הנביאה נזקקת לתפילתו של אחיה, מושה רבינו.

נושאי הפרשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

אלה הם הנושאים העיקריים המובאים בפרשת השבוע.

  1. השלמת כינון עבודת המשכן: מעשה המנורה - "בְּהַעֲלֹתְךָ, אֶת-הַנֵּרֹת, אֶל-מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה, יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת." [1] . רש"י מבאר למה דווקא הוזכר נושא זה בסמיכות לפרשת נשא:"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עימהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות . הסמכת הלווים - "וְהִקְרַבְתָּ אֶת-הַלְוִיִּם, לִפְנֵי ה'; וְסָמְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְדֵיהֶם, עַל-הַלְוִיִּם. יא וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת-הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה', מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְהָיוּ, לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת ה'. [2] ובסוף הפרק נקבע תפקידם :"וְשֵׁרֵת אֶת-אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד, לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת, וַעֲבֹדָה, לֹא יַעֲבֹד; כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם, בְּמִשְׁמְרֹתָם"[3]. רש"י מהביא בהקשר זה כלל לחיים:"מבן כ"ה בא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים, ובן שלשים עובד, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים, ששוב אינו רואה:[4]
  2. פסח שני - נועד לאפשר לאלו שהיו טמאים בפסח להקריב את הקרבן במועד אחר - חודש לאחר הפסח. ואחרי שניתנה "הזדמנות שנייה" הכתוב סיכם:"וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא-הָיָה, וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ"[5]
  3. סדרי החנייה והנסיעה - נקבעה המתכונת:" בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל-הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו, יַחֲנוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִסָּעוּ; וּבְהֵעָלֹתוֹ,יִסָּעוּ.".[6] החצוצרות - עשיתן :"עֲשֵׂה לְךָ, שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף--מִקְשָׁה, תַּעֲשֶׂה אֹתָם"[7] ותפקידן: לנסיעה, להתכנסות,למלחמה וכן :" וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם, וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם. [8] סדר נסיעת המחנות - דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, המשכן ושבט לוי, דגל מחנה בני אפרים ודגל מחנה דן.
  4. הפנייה ליתרו - בקשה להשאר,ספורנו כתב:"כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מולַדְתִּי אֵלֵךְ. שֶׁלּא תִּסְבּל זִקְנָתִי אֲוִיר אֶרֶץ אַחֶרֶת וּמְזונותֶיהָ".[9]. הפרשן המשיך:"כְּאָמְרו "וַיְשַׁלַּח משֶׁה אֶת חותְנו, וַיֵּלֶךְ לו אֶל אַרְצו" (שמות יח, כז). וּבָנָיו הָלְכוּ עִם יִשְרָאֵל בְּלִי סָפֵק, כְּמו שֶׁהֵעִיד בְּסֵפֶר שׁופְטִים בְּאָמְרו "וּבְנֵי קֵינִי חותֵן משֶׁה עָלוּ מֵעִיר הַתְּמָרִים אֶת בְּנֵי יְהוּדָה" (שופטים א, טז).
  5. וַיְהִי בִּנְסעַ הָאָרן - פרשה קצרה עם סימנים מיוחדים. רש"י כתב:" עשה לו סימניות מלפניו ומלאחריו, לומר שאין זה מקומו.ולמה נכתב כאן? כדי להפסיק בין פורענות לפורענות וכו' כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז א):[10]
  6. קברות התאווה - בני ישראל התלוננו בהתבטאות מיוחדת:"זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים" [11] ולכך נמצא הפתרון: הם יזכו בשליו :"עַד חֹדֶשׁ יָמִים, עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם" [12] אך גם העונש הגיע על הזלילה ללא ריסון:"הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם--טֶרֶם, יִכָּרֵת; וְאַף יְהוָה, חָרָה בָעָם, וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם, מַכָּה רַבָּה מְאֹד"[13]
  7. מרים הנביאה נענשת בצרעת ומשה רבינו ביקש:"אֵל, נָא רְפָא נָא לָהּ"[14] והעם המתין למרים הנביאה כאות הוקרה:"וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, שִׁבְעַת יָמִים; וְהָעָם לֹא נָסַע, עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם" [15] ובילקוט שמעוני נאמר:"ויצעק משה אל ה' לאמר. בא הכתוב ללמדך דרך ארץ שכל זמן שאדם רוצה לבקש [שאלותיו צריך] שיאמר שנים ושלשה דברי תחנונים ואחר כך יבקש שאלותיו. אל ה' לאמר מה ת"ל לאמר אלא שאמר לו השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו עד שהשיבו הקב"ה ויאמר ה' אל משה ואביה ירק וגו' (כתוב ברמז קע"ז). אל נא רפא נא לה, מפני מה גלא האריך משה בתפלה שלא יהו ישראל אומרים מפני שהיא אחותו הוא עומד הרבה בתפלה.

הופעת עידן המשיחיות[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב חגי גולדין בעלון לפרשת השבוע מעייני הישועה כתב פרשת בהעלותך היא פרשה מוזרה. יש בה לכאורה אוסף נושאים שבמבט ראשון נדמים כלא קשורים אחד לשני: הפרשה מתחילה ממעשה המנורה;ממשיכה בעניינם של הלויים; פסח שני; תפקיד החצוצרות; בקשתו של משה מיתרו שיישאר עמם; פרשת ויהי בנסע הארון; המתאווים לבשר;האצלת הרוח לשבעים הזקנים; נבואת אלדד ומידד; ולבסוף חטאה של מרים בדיבורה על משה.

בספר שמונה קבצים [16] מופיעה פסקה מופלאה בה חורז הרב קוק את כל פרשת בהעלותך סביב נושא אחד והוא: הופעת עידן המשיחיות. כאשר עם ישראל מתקרב לארץ ישראל, מסביר הרב קוק, מתעורר הכוח המשיחי. קרי, הרצון לעבודת ד' שאיננה מגיעה מתוך סמכות חיצונית, גדולה אפילו כנבואתו של משה רבנו, אלא מתוך חיבור והזדהות פנימית. יש כאן שורת מקרים אשר במבט ראשון מערערים את מנהיגותו של משה אבל דווקא מתוכם מתברר מקומו של העם כולו בעבודת ד' מתוך תורתו של משה. הדבר מתחיל מכך שמשה 'מתקשה במעשה המנורה' על פי דברי חז"ל ונאלץ לקבל הדרכה ישירה מד' )"'וזה מעשה המנורה' – שהראו הקב"ה באצבע"(; ממשיך בהעמדת הלויים ושבעים הזקנים כמתווכים נוספים מלבד משה בין העם לקב"ה; חוסר ידיעתו של משה ביחס לדיני הטמאים בפסח ) "עמדו ואשמעה מה יצווה ד' לכם"(; השימוש בחצוצרות ובארון ברית ד' ככלי עזר למשה לתנועה במדבר; הזדקקותו ליתרו; תלונתם של המתאווים לבשר כלפי משה; נבואתם של אלדד ומידד )"משה רבנו מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ"( והתרסתה של מרים.

כל התופעות הללו מתבטאות בשלב ראשון כסוג של מרד, 'חוצפא ישגא', כלפי משה רבנו וזהו גם המצב בדורנו, דור התחייה. המבט האמוני מבין, כי למרות השלילה, כל אלה הינם פתח לבירור תורת הגאולה אשר בה כלל ישראל וכל אדם ואדם מישראל ימצא את נקודת החיבור וההשקה ל'אות שלו' בתורת משה.

מה הן שבעת קני המנורה[עריכה | עריכת קוד מקור]

שרטוט המנורה בכתב יד הרמב"ם

מנורת בית המקדש בתבליט על שער טיטוס

הרב מרדכי גרינברג כתב בעלון לשבת שבת בשבתו מה הם שבעת קני המנורה] בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". הקושי במקרא בולט, הרי שבעת הנרות הם מרכיבי המנורה, ואיך הם יאירו מול המנורה?

רש"י יישב את הקושי וכתב ש'המנורה' הכוונה לנר האמצעי, אלא שא"כ היה צ"ל "יאירו ששת הנרות". הספורנו כתב פירוש מחודש שיש לו השלכה לתקופתנו. ונקדים לדבריו מדברי הגמ' (חולין צב,א): "גפן ממצרים תסיע", אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה - אלו בעלי בתים, אשכולות שבה - אלו ת"ח, עלין שבה - אלו עמי הארץ וכו'... יבקשו האשכולות רחמים על העלין, שאילולא העלים לא מתקיימים האשכולות'". ופירש"י: "עלין שבגפן סובלים הרוח ומגינין על האשכולות שלא יכם שרב ושמש ורוחות. כך עמי הארץ חורשין וזורעין וקוצרין, מה שת"ח אוכלין".

עם ישראל הוא כגפן, אורגניזם אחד, שיש בו ת"ח, אנשי מדע, חקלאים, חיילים וכד'. אמנם ת"ח הם האשכולות וניצבים בראש הפירמידה, אך אם אנשי הרוח יתנתקו מאנשי המעשה, גם לת"ח לא תהיה תקומה. שכשבאה רוח סערה או שרב ומייבש את הפריחה, באותה עונה לא יהיו אשכולות.

והנה כך פירש הספורנו: כשתדליק את ששת הנרות אל מול פני המנורה, שהוא הקנה האמצעי, כשיפנה שלהבות כל הנרות אל הקנה האמצעי, אז "יאירו שבעת הנרות", כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל, כאשר "אור הימניים ואור השמאליים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי, שהוא עיקר המנורה... המיימינים (הם) העוסקים בחיי עולם, והמשמאילים העוסקים בחיי שעה עוזרים למימינים. 'אלמלא עליא לא מתקיימי איתכליא' (=ללא עלים לא מתקיימים אשכולות)... וירוממו שמו יחדו כמו שקיבלו עליהם... ויענו כל העם יחדיו".

הוי אומר: האומה הישראלית היא כגפן; אי אפשר לאשכולות בלי עלים, לת"ח בלי ע"ה, לימניים בלי שמאליים. כאשר מכוונים כולם אל הנר האמצעי שהוא התכלית, אז יש לכל אחד מקום במנורה.

"והיה בעת ההיא אחפש את ירושלים בנרות". אמרו ישראל: היכן הכבוד שהבטחת לנו "לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם... והיה לך ה' לאור", ואתה אומר שאחפש את ירושלים בנרות?! אמר להם הקב"ה: מה שאתם סבורים אינו כך, אלא כשם שהראיתי לזכריה את מראה המנורה... וכך הראה למשה "ועשית מנורת זהב טהור" - זו כנסת ישראל" (פסיקתא). לחפש את ירושלים בנרות אין הכוונה לאור מועט, אלא רומז לנרות המנורה; שכישראל יהיו מאוחדים כהוראת הנרות שבמנורה, אז יהיה לך ה' לאור.

ראו גם ערך מורחב:מנורת המקדש

הגוונים שבעם-ישראל נמשלו לשבעת קני המנורה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בית הכנסת העתיק בדורה אירופוס

העלון השבועי של חב"ד שיחת השבוע כתב הבסיס המשותף לכל הדרכים - גדולתה של האחדות דווקא בסבילת מגוון דעות והבדלי סגנונות, מתוך הבנה שהפסיפס המגוּון הוא המביא את השלמות. אבל היעד המרכזי חייב להישמר

האם יש אמת אחת או שלכל אחד ואחד האמת שלו? האם ראוי לרחוש כבוד לכל דעה ועמדה או שיש דעות שאינן ראויות לכבוד? האם סובלנות היא ערך מוחלט או שגם לה יש גבולות?

הגוונים שבעם-ישראל נמשלו לשבעת קני המנורה. כל אחד ואחד משבעת הקנים מאיר באורו הייחודי, וכך גם בעם-ישראל יש כמה וכמה דרכים וגישות, וכל אחת ואחת מהן תורמת לשלמותו של העם היהודי. גם שנים-עשר השבטים מייצגים שנים-עשר מסלולים בעבודת הבורא, ובכל אחד ואחד מהם מעלה משלו.

זו למעשה המשמעות העמוקה של אחדות-ישראל. אחדות אמיתית אין פירושה אחידות. אם הכול עשויים מעור אחד וחושבים אותה מחשבה, אין צורך לאחד דברים, שכן מראש יש רק דבר אחד. גדולתה של האחדות דווקא בסבילת מגוון דעות והבדלי גישה וסגנון, מתוך הבנה שהפסיפס המגוּון הוא המביא את השלמות.

אחדות אינה מחייבת ויתור על השקפות ועמדות. אפשר להיות מאוחדים גם אם אין מסכימים, ואפילו כשיש חילוקי-דעות נוקבים. אפשר לחוש כבוד זה לזה גם אם האחד סבור שחברו טועה טעות גמורה, ואף כשהוא מתנגד בתקיפות לדעתו. האחדות מביאה בחשבון ש"אין דעותיהם שוות", והיא מוצאת את הנקודה המשותפת, החזקה מכל ההבדלים והשוֹנוּת.

ועם זה, לא כל דבר הוא נר מאיר. המשותף לכל שבעת קני המנורה שכולם מפיצים אור. אמנם כל אחד ואחד מהקנים מאיר באורו המיוחד וב'צבע' הייחודי לו, אבל כולם מאירים. מי שירצה להתיז מים על הנרות בטענה שגם זו דרך לגיטימית – ברור שלא נקבל זאת כחלק מהמגוון היפה והחיובי שבתוכנו. כאן בדיוק עובר קו הגבול.

את מגוון הדעות והגישות אפשר להשוות גם למגוון החֵילות שבתוך צבא. לכל חיִל סגנון פעולה ייחודי, ובין מפקדי החילות גם ייתכנו הבדלי תפיסות. אבל המשותף לכולם שהם משרתים מדינה אחת וחותרים ליעד אחד – הגנה על הארץ ותושביה והרתעת כל אוייב. לא ייתכן שיהיה בתוך הצבא חיִל כלשהו שיחתור למטרות הפוכות.

את הכתבה במלואה קרא בקישור לעיל

מדוע נבחר שבט לוי[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב שמעון גולן מאפרת כתב:
בתחילת פרשתנו, מיד אחרי הציווי לאהרן; בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת, מתוארת (פרק ח פסוקים ה-כד) הקדשת הלויים לעבודתם. לא בכדי נבחרו הלויים לתפקידם, כמובא במדרש במדבר רבה (טו / יב):

"קח את הלויים, זה שאמר הכתוב (תהלים יא): ה' צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו. ה' צדיק יבחן - אין הקדוש ברוך הוא מעלה את האדם לשררה עד שבוחן ובודק אותו תחילה וכיון שהוא עומד בנסיונו הוא מעלה אותו לשררה... אף שבטו של לוי נתנו עצמן על קידוש שמו של הקדוש ברוך הוא שכשהיו ישראל במצרים מאסו בתורה ובמילה שכן יחזקאל מוכיחן (יחזקאל כ): כה אמר ה' אלקים ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואודע להם בארץ מצרים. מה כתיב בסוף אחריו? וימרו בי ולא אבו לשמוע אלי ואמר לשפוך חמתי עליהם. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הביא חושך על המצרים שלושה ימים והרג בהן כל רשעי ישראל... אבל שבטו של לוי כולם צדיקים היו והיו עושים את התורה, שנאמר (דברים לג): כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו - זו המילה. ולא עוד אלא בשעה שעשו ישראל את העגל לא נשתתפו שם שבטו של לוי, שנאמר (שמות לב): ויעמד משה בשער המחנה ויאספו אליו כל בני לוי. כיון שאמר להם משה: שימו איש חרבו על ירכו, מה עשו? שָׂמוּ ולא נשאו פנים. וכן משה מברכם (דברים לג): האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו. וכיון שראה הקדוש ברוך הוא שכולם צדיקים, ניסה אותן ועמדו בנסיונן, שנאמר: אשר נסיתו במסה, מיד אמר: והיו לי הלויים, לקיים מה שנאמר ה' צדיק יבחן."

השלב הראשון בהכשרת הלויים לתפקידם (פסוקים ו-ז) הוא טהרתם:

קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם. וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ.

ואכן, זה מה שבוצע בפועל כמתואר בפסוק כא:וַיִּתְחַטְּאוּ הַלְוִיִּם וַיְכַבְּסוּ בִּגְדֵיהֶם...

ופירשו רשב"ם וחזקוני:"ויתחטאו - כדכתיב לעיל הזה עליהם מי חטאת."
ורש"ר הירש הוסיף: "ויתחטאו הלויים - זו הזייה במי חטאת...ויכבסו בגדיהם - זו טבילה."

הזאת מי חטאת היא, בדרך כלל, טהרה מטומאת מת. מאיזו טומאה הוצרכו הלויים להיטהר? במדרש "פתרון תורה" (ילקוט מדרשים ופירושים עתיק מסוף תקופת הגאונים. מחברו לא ידוע), נאמר:

"למה לא אמר וקדשת, אלא אמר וטהרת אותם? מלמד שהלויים היו טמאים שהורגי נפשות היו שהרגו שלשת אלפים איש, שנאמר: ויפל מן העם, והורגי נפשות היו טמאים והיה ראוי עליהם לחטא מי חטאת... לכך נאמר: וטהרת אותם."

המאורע הגורם להקדשתם (מלחמתם בעובדי העגל) הוא הגורם לטומאתם! יתכן שלכך מתכוון רש"י (פסוק ז):"הזה עליהם מי חטאת - של אפר הפרה מפני טמאי מתים שבהם."

ומפורשים הדברים ברבנו בחיי:"וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת, של אפר פרה, והיה זה מפני טמאי מתים שבהם, שהרגו בעושי העגל, שנאמר: והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו."

חזקוני נמנע מלייחס את טומאתם דווקא לחטא העגל, אלא הוא יותר כללי:

"הזה עליהם מי חטאת לפי שמכאן ואילך מוטל עליהם להוריד ולהקים את המשכן הוצרכו הזאת שלישי ושביעי שהרי אי אפשר שלא נטמאו במת לשעבר."

קבלת דפי פרשת שבוע בדואר אלקטרוני: irdavid@zahav.net.il הערות, תגובות ותרומות ניתן להפנות לרב שמעון גולן, ת.ד. 2119 אפרת, טל' 02/9931950

פסח שני[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראו גם ערך מורחב:פסח שני

כבשים - צילם:Lestath ויקישיתוף

בפרשת השבוע נאמר, כי לראשונה, מאז יציאת מצרים, בני-ישראל חגגו את חג הפסח במדבר סיני. והנה היו אנשים שלא יכלו להקריב את קרבן הפסח במועדו והם פנו אל משה רבינו בבקשה :"וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה, אֵלָיו, אֲנַחְנוּ טְמֵאִים, לְנֶפֶשׁ אָדָם; לָמָּה נִגָּרַע, לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ, בְּתוֹךְ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, מֹשֶׁה: עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה, מַה-יְצַוֶּה ה' לָכֶם.(במדבר, ט', ז'-ח').

פרשן המקרא רבי יצחק אברבנאל ניסה להסביר מדוע משה רבינו לא השיב להם מייד, שהרי בשאלה מצוייה כבר התשובה: הם טמאים ועד י"ד לא יחול היום השביעי לטהרו. אברבנאל קשר את השאלה עם הציווי:" וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד-נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם; וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם (ה',ב'-ג').וכך ההם טענו (לדברי אברבנאל):" שהם לא מצורעים לשישולחו ממחנה שכינה וממחנה לויה וממחנה ישראל ולא יתחברו בהם ואינם גם-כן זבים וזבות לשישולחו ממחנה שכינה וממנה לוייה. אבל היתה טומאתה יותר קלה מכל אלה הטומאות שהם טמא מת שאינם משולחים אלה ממחנה השכינה בלבד...כי כמו שהם (הטמאים) יושבים עמהם (עם עם ישראל) בתוך מחניהם, כן היה ראוי שיקרבו קרבנם עם קרבנותיהם...". וכך תמנע מהם הבושה שתהיה סברה כי הסיבה לאי-הקרבת קרבן הפסח במועד היא העובדה שהם ערלים ובני נכר [17] .

זו הסיבה שמשה רבינו התקשה להשיב להם:"לפי שראה כוונתם רצוייה לשם שמים ואין יתברך מקפח שכר כל בריה ובריה ולכן הוא יתן דרך ישרה לשאלתם"

מדוע בקשתם זכתה לתגובה ? - הרי ניתן לומר שהיו אנוסים מעין "אונס רחמנא פטריה" ולכן אינם חייבים במצוה. על כך השיבו חז"ל במסכת ברכות:" דרש רב עוירא זמנין, אמר לה משמיה דר' אמי וזמנין אמר לה משמיה דר' אסי: אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע ! כתוב בתורתך (דברים י) אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד והלא אתה נושא פנים לישראל דכתיב (במדבר ו) ישא ה' פניו אליך אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל שכתבתי להם בתורה (דברים ח) ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך והם מדקדקים [על] עצמם עד כזית ועד כביצה:(כ',ב')

חצוצרות-כסף: שתיים ועוד[עריכה | עריכת קוד מקור]

זאב ח.ארליך (ז'אבו) כתב במדורו "ארץ מקרא" במוסף השבת של מקור ראשון מיום ט"ז סיון תשס"ז על "חצוצרות-כסף: שתיים ועוד". וכך הוא החל את מאמרו:

Cquote2.svg א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב עֲשֵׂה לְךָ, שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף--מִקְשָׁה, תַּעֲשֶׂה אֹתָם; וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה, וּלְמַסַּע אֶת-הַמַּחֲנוֹת. ג וְתָקְעוּ, בָּהֵן--וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ כָּל-הָעֵדָה, אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ד וְאִם-בְּאַחַת, יִתְקָעוּ--וְנוֹעֲדוּ אֵלֶיךָ הַנְּשִׂיאִים, רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. ה וּתְקַעְתֶּם, תְּרוּעָה--וְנָסְעוּ, הַמַּחֲנוֹת, הַחֹנִים, קֵדְמָה. ו וּתְקַעְתֶּם תְּרוּעָה, שֵׁנִית--וְנָסְעוּ הַמַּחֲנוֹת, הַחֹנִים תֵּימָנָה; תְּרוּעָה יִתְקְעוּ, לְמַסְעֵיהֶם. ז וּבְהַקְהִיל, אֶת-הַקָּהָל--תִּתְקְעוּ, וְלֹא תָרִיעוּ. ח וּבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, יִתְקְעוּ בַּחֲצֹצְרוֹת; וְהָיוּ לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם. ט וְכִי-תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם, עַל-הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם--וַהֲרֵעֹתֶם, בַּחֲצֹצְרֹת; וְנִזְכַּרְתֶּם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְנוֹשַׁעְתֶּם, מֵאֹיְבֵיכֶם. י וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם, וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם--וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם, וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹהֵיכֶם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. (במדבר, י, א'-י') Cquote1.svg

ובתנחומא הובהר:

Cquote2.svg וידבר ה' וגו'. עשה לך שתי חצוצרות כסף

זה שאמר הכתוב: שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם (שם כד ז).
בשעה שהכניס שלמה את הארון לבית המקדש, התחיל שלמה אומר: שאו שערים ראשיכם וגו', שהיו הפתחים שפלים, ואמר: הנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד.
אמרו לו השערים: מי הוא זה מלך הכבוד?
ביקשו השערים לירד עליו ולרוץ את ראשו אילולי שאמר: ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה. חזר ואמר: ה' עזוז וגבור וגו', שאו שערים ראשיכם.
אמר להם: התגדלו שמלך הכבוד עליכם.
מיד חלקו לו כבוד ונשאו עצמן ונכנס הארון.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם חלקתם לי כבוד, חייכם, כשאחריב את ביתי אין אדם שולט בכם.

תדע, שכל כלי בית המקדש גלו לבבל, שנאמר: ויתן ה' בידו את יהויקים מלך יהודה ומקצת כלי בית האלהים ויביאם ארץ שנער (דני' א ב). אבל שערי בית המקדש, במקומן נגנזו, שנאמר: טבעו בארץ שעריה (איכה ב ט).

ועוד
עשה לך,
משלך.

עשה לך
לך אתה עושה ואין אתה עושה לאחר, אתה משתמש בהן ואין אחר משתמש בהן.

תדע לך, שהרי יהושע תלמידו של משה לא נשתמש בהן אלא בשופרות. כשבא להלחם ביריחו, נתכנסו ליריחו שבע אומות, שנאמר: ותעברו את הירדן ותבואו אל יריחו וילחמו בכם בעלי יריחו האמורי והפרזי והכנעני והחתי והגרגשי החוי והיבוסי ואתן אותם בידכם ( יהוש' כד יא).

וכי שבע אומות היו בעלי יריחו שהכתוב אומר בעלי יריחו האמרי וגו'?
אמר רבי שמואל בר נחמן:
יריחו הייתה סוגרה של ארץ ישראל.
אמרו, אם נכבשה יריחו, מיד כל הארץ נכבשת, לפיכך נתכנסו לתוכה שבע אומות.

ומה כתיב שם?
וירע העם ויתקעו בשופרות (יהושע ו כ).
מלמד, שאפילו יהושע תלמידו לא נשתמש בהן.
ולא תאמר, יהושע בלבד, אלא משה רבנו עצמו עד שהוא בחיים, נגנזו.

 

Cquote1.svg


המאמר עוסק גם בחצוצורות בבית שני, החצצורות בממצא הארכיאולוגי והאמנותי, החצוצרות בורנו ואלו שאבדו בקבר יוסף.

שובה ה' רבבות אלפי ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

מאמרו של מאור עניתי, תלמיד שיעור ה'.אור וישועה "ויהי בנסע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך: ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל".

במסכת שבת (קטז.) נאמר שפסוקים אלו הינם ספר בפני עצמו. ידוע שהתורה נתנה להורות לנו מצוות ובכל ספר יש לנו מצוות המיוחדות לו ובפסוקים אלו אין לנו אף מצווה אחת.

איזו חשיבות ראו חז"ל בפסוקים הנ"ל שציינו אותם ספר בפני עצמו?

מדוע מופיע ספר זה דוקא בפרשתנו ולא נכתב ע"פ סדר המאורעות בפרשת במדבר?

הכלי יקר על הפס' אומר שבפסוקים אלו נרמז מצוות פריה ורביה, ופסוקים אלו חשובים מאוד שנקראו ספר בפ"ע כי במצווה זו תלוי קיום העולם וגורם להשראת שכינה בישראל, כמו שמובא ביבמות (סד.) כל מי שאינו עוסק בפו"ר גורם ששכינה תסתלק מישראל שנא' "להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך" בזמן שזרעך אחריך שכינה שורה אין זרעך אחריך על מי שורה? על העצים ועל האבנים?

נשאלת השאלה: איך לומדים מפסוקים אלו את מצוות פריה ורביה?

מסביר בעל הכלי יקר ע"פ הגמרא במסכת שבת: נאמר בפסוקים "שובה ה' רבבות אלפי ישראל" מלמד, שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל. ומחשיבות השראת השכינה בעם ישראל ובקיום העולם קבעו חז"ל שהפסוקים הנ"ל יהיו ספר בפ"ע. יהי רצון שיפוצו אויבינו וינוסו משנאינו מפנינו ותשרה עלינו שכינת ד' וזיו כבודו.

"הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה - ריבוע בריבוע![עריכה | עריכת קוד מקור]

פרשת_בהעלותך_תשעג_השיעור_ברעננה

פרשת בהעלותך תשעג השיעור ברעננה

פרשת בהעלותך תשעג השיעור ברעננה

הרב מוטי אלון דן בנושא הבשר. בני- ישראל במרחק של שלושה ימים מארץ ישראל !!! והנה התוכניות עומדות להשתנות. יש אירועי מקדים ומרכזי:

  1. האירוע המקדים לא ברור:"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי ה'; וַיִּשְׁמַע ה', וַיִּחַר אַפּוֹ, וַתִּבְעַר-בָּם אֵשׁ ה', וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. (רש"י: במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב.

רבי שמעון בן מנסיא אומר: בקצינים שבהם ובגדולים:) וַיִּצְעַק הָעָם, אֶל-מֹשֶׁה; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה', וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, תַּבְעֵרָה: כִּי-בָעֲרָה בָם, אֵשׁ ה'"

  1. ועתה האירוע המרכזי:" וְהָאסַפְסֻף (רש"י:אלו ערב רב שנאספו אליהם בצאתם ממצרים:) אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ, הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה; וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמְרוּ, מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה, אֲשֶׁר-נֹאכַל בְּמִצְרַיִם, חִנָּם; אֵת הַקִּשֻּׁאִים, וְאֵת הָאֲבַטִּחִים, וְאֶת-הֶחָצִיר וְאֶת-הַבְּצָלִים, וְאֶת-הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה, אֵין כֹּל--בִּלְתִּי, אֶל-הַמָּן עֵינֵינוּ.

האם ייתכן שלא היה להם צאן ובקר ? הרי שבטי ראובן וגד היה להם צאן רב בשנת הארבעים ! רש"י פירש: מי יאכלנו בשר - וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר (שמות יב, לח) וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו'. ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתם לארץ נאמר (במדבר לב, א) ומקנה רב היה לבני ראובן וגו', אלא שמבקשים עלילה) :"הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה - ריבוע בריבוע! הזכיר מעט את "האדום האדום הזה של עשיו". עשיו היה בכזה מינוס שהיה חשוב לו האדום !

השליו הנודד[עריכה | עריכת קוד מקור]

ויקיפדיה

ראו ערך מורחב:שליו נודד

"בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" [18], בני ישראל התלוננו בפני משה רבינו ואהרון הכהן כי חסר להם "סיר הבשר" ואין להם "לחם לשובע". ואכן, הקב"ה ממטיר להם את המן ומביא להם את עופות השלו. משה רבינו מצפה כי בעקבות :"...תֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ" - העם יהיה שבע רצון.

בספר במדבר בפרשת בעלותך הוזכר שוב השלו. בני ישראל מתלוננים: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר... זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה..." (במדבר י"א א). משה רבינו התלבט: "מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה ? ". אך הקב"ה אומר כי הם יקבלו בשר "עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם". ואכן, השלו הגיע והצליח להזין את העם ובכך עלה על בשיעורו על כמויות הבשר המקובלות שנאמר: "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם; אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם" - הצאן, הבקר והדגים לא הספיקו אבל השלו - כן !.

וכך תאר המקרא את בוא השלו:"וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה', וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן-הַיָּם, וַיִּטֹּשׁ עַל-הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם, עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ.וַיָּקָם הָעָם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים; וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה (במדבר י"א ל"א). הגיע מהים, קרוב למחנה, התפרז מסביב לנוחיות העם ובכמויות שהספיקו לו.

ועד היום, צבי אילן סיפר על צייד השלוים באל-עריש בעת ביקורו בסביבות העיר אחרי מלחמת ששת הימים. רשתות המתוחות בין עמודי עץ המיועדות לציד שלוים נראות בדרך מנחל בשור, דרומית מעזה עד סבחת אל-ברדוויל ‏‏[19]

והאספסוף אשר בקרבו[עריכה | עריכת קוד מקור]

Haasafsuf aser bekirbo.jpg

מתוך : "בסוד שיח" מאת שאול שיף

לא מוותר על איש[עריכה | עריכת קוד מקור]

עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) כתב במוסף השבת של מקור ראשון לא מוותר על איש ומרחיב:תשובתו של משה ליהושע – 'מי ייתן כל עם ה' נביאים' – היא יסוד עקבי בגישתו של האדם הגדול הזה, שכמעט נשבר מקטנותו של העם אך בה בשעה מסר נפשו כדי שהתורה תהיה שייכת לכול

מסקנתו:בספרים על דרך הסוד כתוב שאחת הבעיות של משה רבנו, שבגללה הוא צריך היה את שבעים הנביאים, היא שהוא איש כל כך גדול, עד שפשוט לא הבין מה אנשים רוצים. כשמשה אומר בייאוש: ״לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד הוא ממני״, הרי זה משום שהוא מסתכל על האנשים שאומרים ״תנה לנו בשר״ בדיוק באותה הסתכלות: ׳תראו את האנשים האלה, הם רוצים לאכול בשר. מה, הם משוגעים?!׳. הוא לא יכול להבין שאנשים יכולים לשבת ולבכות על הבצלים ועל השומים, זה נראה בעיניו בלתי אפשרי. ההרגשה שלו כאשר הוא עומד עם כל שרי האלפים ושרי המאות וכולם בוכים על הבצלים ועל השומים היא בדיוק כמו הרגשה של מבוגר היושב עם תינוק קטן, שמלכלך לו את הידיים. הוא לא מבין אותם.

לאיש משה שמדבר עם ה׳ פנים אל פנים, האיש הגבוה מכל העם משכמו ומעלה, יש בעיה להתמודד עם העם בחיי היום יום. ובכל זאת, הוא עומד על העיקרון שכולם יקבלו דעת. הוא אומר: ׳אני לא יכול לטפל בהם, אבל בכל זאת אני לא רוצה לוותר עליהם׳.

מכיוון שכולנו תלמידיו ולכן קוראים לו ״רבנו״, אז חוץ מפרטי ההלכה, איך לעשות טלית קטן וטלית גדול ומתי יורקים ב״עלינו״ – יש בפרשה עוד לימוד אחד גדול שניתן ללמוד ממשה רבנו. לימוד זה הוא מאוד ממשי בהשלכה שיש לו על השאלה איך צריך להסתכל על עם ישראל. יש פה הצהרה של משה רבנו. הוא אומר שהוא לא רוצה להשאיר את הקטנים בתור קטנים. משה יודע שיש כאלה; הוא סובל בעצמו מהקַטנוּת, מהנמיכות ומהנחיתות שלהם – אבל זה עניין אחר. למרות הסבל, הוא רוצה שכולם יקבלו את התורה מפי הגבורה: ״מי ייתן כל עם ה׳ נביאים, כי ייתן ה׳ את רוחו עליהם״.

המאמר הוא פרק מתוך ספרו החדש של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ), "חיי עולם – שיחות על פרשת השבוע', הרואה אור בימים אלה בהוצאת מגיד וביוזמת ארגון 'שפע'


האצלת הסמכות לזקנים[עריכה | עריכת קוד מקור]

ד"ר יאיר ברקאי בדף שבועי לפרשת השבוע דן בהאצלת סמכויות לזקנים ובין השאר הוא כתב על השיטה: בחירת הזקנים הוטלה על משה, אך התורה אינה מפרטת את דרך הביצוע: " וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל" (יא:כד). המדרש ממלא את פער המידע, כפי שרש"י מבאר על פי הספרי (בהעלתך צה):

"וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים " – במבוררים שבהם לסנהדרין, ונכתבו כולם נקובים בשמות, וע"י גורל, לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים, שישה שישה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמשה חמשה. אמר משה, אין שבט שומע לי לפְחות משבטו זקן אחד. מה עשה, נטל שבעים ושנים פתקין וכתב על שבעים זקן, ועל שנים חלק וברר מכל שבט ושבט ששה, והיו שבעים ושנים. אמר להם טלו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו זקן, נתקדש, ומי שעלה בידו חלק אמר לו: המקום לא חפץ בך. נראה שמשה בחר להסתייע בגורל על-פי ה' משתי סיבות:

  1. בכל דרך אחרת הבחירה קשה מאוד והייתה נמשכת זמן רב, ומשה הרגיש שעקב הנסיבות יש צורך במתן מענה דחוף לפתרון משבר המנהיגות.
  2. הוא ידע שיהיו שיתמרמרו על אי–בחירתם, והוא העדיף לנמק זאת במענה " המקום לא חפץ בך"! אלא שיש לשאול: אם הבחירה נעשתה בלאו-הכי על-פי ה', מדוע הטיל אותה ה' על משה? עונה הרש"ר הירש (ד"ה: "אספה לי"):

לעולם יראו את עצמם רק כמסייעים למשה, ועליהם לבצע ולהשלים את תפקיד העם שנמסר להם מידי משה. כלומר הנבחרים יבחינו בהשתתפות הפעילה של משה בתהליך הבחירה ויבינו שמכוחו ולמענו נבחרו.

ה' בחר להעניק סמכות לזקנים בדרך האצלה (יא:יז): וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ.

והחזקוני ( רבי חזקיה בן מנוח, המאה ה-י"ג צרפת) מקשה: וכי לא היה לו להקב"ה רוח אחרת לתת לשבעים זקנים אם לא לקחת ממשה? אלא כך אמר לו הקב"ה: אני אומר לך: אתה תדין את עמי ונתתי לך חכמה לדונם ואת רוחי נתתי עליך, ואתה אמרת: "לא אוכל אנכי לבדי" (יד), חייך - ינתן להם מרוחך!

כלומר יש בהסבר יסוד של מוסר השכל למשה, שהיה עליו לסמוך על הכוחות הנפשיים והשכליים שהעניק לו הבורא כאשר הטיל עליו את מלאכת הנהגת העם.2

אך אם נלך בדרכו של רש"ר הירש שהזכרנו, נוכל לנמק את בחירת הזקנים ע"י האצלה מרוחו של משה. ה' ביקש להטמיע בזקנים הנבחרים, את תלותם ברוח משה ואת התובנה שרוח ה' שנחה עליהם באה להם לא רק בזכות עצמם אלא משום שנבחרו על-ידי משה. כל זאת משום שכוח הנבואה שיינתן להם בעת ההאצלה הוא זמני וחלקי, ואילו נבואת משה היא מושלמת ותמידית (כך פירשו גם אברבנאל והמלבי"ם ).

גם משה הגיע לתובנות חדשות בעקבות חטא המתאוננים והבין שבדרגתו הרוחנית העליונה כ'איש הא-להים' אין הוא מסוגל להיענות לדרישות העם החומריות. העם קיבל את ציוויי ה' ממשה והתבקש ליישמם, אך משה לא היה שותף פעיל בתהליך ההזדככות הנפשית שהעם עבר מאז יצא ממצרים, בגלל הפער הרוחני שנוצר ביניהם מאז שהותו של משה על ההר עם ה'. עדות לכך משמש המסווה שמשה נאלץ לשים על פניו בפגישותיו עם העם. לכן היה צורך במעמד ביניים של אנשים נעלים שנבחרו מתוך העם, שיהיו מסוגלים להעביר לעם, בדרך שתתיישב על דעתם, את המסרים האלוקיים שמשה קיבל מאת ה'.

לכן, תשובת ה' לפניית משה היא בשני התחומים: בתחום המנהיגותי – האצלה מרוחו לזקנים, ובתחום החומרי: "וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר" (במ' יא:יח). הנה כי כן, גם ההיענות לחומריות צריך שתיעשה מתוך קדושה ולא מתוך תאווה.


"האישה הכושית"[עריכה | עריכת קוד מקור]

מרים הנביאה מתלוננת באוזני אחיה, אהרן, על אודות האישה הכושית אשר לקח משה. על פי הפירוש המקובל האישה הכושית הינה ציפורה. אך אז מתערב הקב"ה :"וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה". מרים נענשת וצפורה חוזרת לאלמוניות שלה בתור רעייתו של משה ואם בניו.

הסבר לתיאור הצבעוני של ציפורה ניתן בספר החיצוני:"יחזקאל הטרגיקאן" בתיאורו על יציאת מצרים הוא מספר על המפגש הראשון בין משה רבינו לבין בנות יתרו :
מ ש ה: הנה רואה אני שבע בנות אלה
צ י פ ו ר ה: הזר, הארץ כולה מכונה בשם לוב. יושבים בה שבטים בני גזעים שונים, כושים, אנשים שחורים. מושל הארץ אחד הוא, גם אדון וגם ראש צבא יחיד. הוא מנהיגה של עיר זו וגם שופט את בני אנוש בתפקידו ככוהן, והוא גם אבי ואביהן של אלה.

למעשה, הפתרון של המחבר הוא כי "מדיין" היא למעשה "לוב".

לא כן עבדי משה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב שמעון גולן מאפרת כתב בדף לפרשת השבוע
הקטע האחרון בפרשתנו (פרק יב פסוקים א-ח) מתאר אירוע שלא כל פרטיו ברורים ומובנים:

וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח.
וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'..
וְהָאִישׁ מֹשֶׁה ענו עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה..
וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם..
וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם..
וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ..
לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא..
פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.

התורה אינה מפרטת את הדיבור של מרים ואהרן במשה, אלא מציינת באופן כללי שדיבורם היה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח. המדרש (מדרש אגדה, בובר, פרק יב סימן א, והובאו עיקריו ברש"י) מפרט:

"בעת שהיו אותם שבעים (זקנים) מתנבאים, היו אומרים האנשים: אשרי אימותיהם של אלו שרואות בניהם נביאים. והיתה שם צפורה והתחילה עונה להם: אשרי אימותיהם, אבל אוי לנשותיהם. והיתה שם מרים ואמרה לצפורה: ולמה את אומרת ככה? אמרה לה צפורה: לפי שקיבל משה אחיך את התורה ונזקק לדיבור פירש ממני. מיד; מרים הגידה לאהרן והתחילו לדבר שניהם במשה, במה דברו עליו, על אודות האישה הכושית, ועשה שלא כהוגן שאישה כושית לקח וריחקה. האישה הכושית זו צפורה."

מעיון בפסוקים עולה שעיקר טענתם של מרים ואהרן הוא שהם שווים למשה; הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר, וכשם שהם לא פרשו מבני זוגם, גם משה אינו צריך לפרוש מאשתו. תגובת הקב"ה היא שיש פער בין משה לבינם.אמנם גם הם נביאים, אולם נבואתם היא בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ, ואילו אצל משה; פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט.

כדי להמחיש את ההבדל בין אהרן ומרים מחד גיסא, לבין משה מאידך גיסא, באים לידי ביטוי בעובדה שהקב"ה קורא לשלושתם; וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם, ומיד הוא מפריד ביניהם: וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם, כפי שמבאר ר' יצחק קארו, בעל "תולדות יצחק":

"יש להקשות למה קרא לשלושתן כיון שלא הוצרך רק לדבר לאהרן ומרים, שלא דיבר עם משה? ועוד: למה אמר להם שיכנסו לאהל כיון שלא דיבר שם עמהם?

ונראה שהכוונה לפי שחשבו שהם שווים למשה, שאמרו הרק אך במשה דבר ה', רצה הקדוש ברוך הוא להודיעם ההבדל שיש ביניהם, וזה לא לבד בדיבור שאמר שמעו נא דברי, אבל אף בפועל, ולזה ציווה לכולם שיצאו אל אהל מועד והפרידם ממשה, לומר שלא היו ראויים לשבת עימו במקום אחד. ועוד שדיבר עימהם בפני עצמם ולא שיהיה הוא עמהם בדיבור, שהיותם מחוברים שלשתן והפרידם לדיבור, נראה שאינם ראויים לשבדיבור אחד ידבר עם כולם, ושיש הבדל גדול ביניהם בנבואה, והוא מה שאמר להם בסמוך אם יהיה נביאכם, כלומר אתם נביאים לישראל והוא ראוי להיות נביא לכם, שהערך (היחס) שיש לישראל עימכם יש לכם עם משה."

קבלת דפי פרשת שבוע בדואר אלקטרוני: irdavid@zahav.net.il

הערות, תגובות ותרומות ניתן להפנות לרב שמעון גולן, ת.ד. 2119 אפרת, טל' 02/9931950

"אז תתחזק ותתרפא"[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב יחיאל מיכל לנדמן, יו”ר ארגון “חברים לרפואה” וראש פרוייקט “ניתוב תרופות”, בשבועון מצב רוח כתב: אהרון הכהן הגדול, מבקש את רחמיו של משה אחיו, על אחותם מרים שלקתה בצרעת ומבקש: “אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו ויאכל חצי בשרו”. בתגובה מתפלל משה לרופא כל בשר שיפליא לעשות: “אל נא רפא נא לה”.

מה אמר אהרן? – הרשב”ם והספורנו מפרשים שהפניה “אל נא תהי כמת”, אינה מכוונת למרים, אלא למשה. אהרון מבקש: אל תניח מאחוריך את שאר בשרך למות במדבר, שהרי אחותך מרחם אימך היא, ואם אינך דואג לריפוי גופה, הרי זה כאילו כלה חלק מעצמנו ובשרנו. כלומר, מי שאינו דואג לרפואת אחיו החולה – וכל ישראל אחים הם – ממית משהו בתוך עצמו, מאבד את חיותו. אם איננו מזדרזים לפעול בליבנו, נפשנו ומאודנו, להחלמה מהירה ולרפואה שלימה של חולה הזקוק לרחמי שמים, אנחנו ח”ו עומדים על דמו וממיתים במשהו את אנושיותנו.

משה רבנו ע”ה אינו משתהה ונושא מייד תפילה קצרה: “אל נא רפא נא לה” ובמדרש רבה )לפר’ כי תצא ( מתורגמת תפילתו: “רבנן אמרי: אמר משה, רבש”ע כבר עשית אותי רופא, אם אתה מרפא אותה מוטב ואם לאו, אני מרפא אותה!”

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. ספר במדבר, ח', א'-ד'
  2. שם, 'י'
  3. שם, כ"ו
  4. שם, כ"ב - פעם נאמר כי מתחיל לשרת בגיל 25 ולאחר מכן נאמר בגיל 30
  5. ט', י"ג
  6. שם, כ"ב
  7. י', ב'
  8. י', י'
  9. י', ל'
  10. שם, ל"ה
  11. י"ב, ה'
  12. שם, כ'
  13. שם, ל"ג
  14. י"ב, י"ג
  15. שם, ט"ו
  16. ח, קנז
  17. אברבנאל התיחס לאמור בספר יהושע: "כִּי-עֲרֵלִים הָיוּ, כִּי לֹא-מָלוּ אוֹתָם בַּדָּרֶךְ" (יהושע,ה',ז'). הפרשן בדעת הרלב"ג כי העובדה כי היו ימים רבים במקום אחד איפשר להם לקיים את מצוות ברית המילה
  18. ‏שמות ט"ז א‏‏
  19. צבי אילן עמ' 81‏‏


לקריאה נוספת[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • צבי אילן, סיני ורצועת עזה, מפעלי תרבות וחינוך בע"מ, תל אביב, 1968
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.