פרשת בהר

שנת היובל - צייר:Henry Le Jeune (1820-1904)

נושאי הפרשה

הפרשה עוסקת בנושאים הבאים:

1. שַׁבַּת הָאָרֶץ - הלכות שמיטה ויובל. רש"י מפרש:" אף על פי שאסרתים עליך, לא באכילה ולא בהנאה אסרתים, אלא שלא תנהוג בהם כבעל הבית, אלא הכל יהיו שוים בה, אתה ושכירך ותושבך.
2. איסור הונאה - הפרשן ספורנו מרחיב :"וְלא תונוּ. אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים וּגְנֵבַת דַּעַת וְעֵצות רָעות, אֲפִלּוּ בִּלְתִּי שׁוּם דְּרָרָא דְמָמונָא. כִּי אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם. אֱלהֵי הַקּונֶה וֵאלהֵי הַמּוכֵר, וּמַקְפִּיד אֲנִי עַל אונָאַת כָּל אֶחָד מֵהֶם" (י"ז)
3. הבטחת שפע - זו ברכה התלויה בדבר - "וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ:" ורש"י מוסיף:"ואכלתם לשבע - אף בתוך המעים תהא בו ברכה. (י"ט)
4. שדה אחוזה - יהיה לישראל. אך גם ללויים יהיה אחוזה - אבל רק בתחום אחד :" וְעָרֵי הַלְוִיִּם בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם:" (ל"ב)
5. וחי אחיך עימך - הרמב"ן פירש:"וטעם וחי אחיך עמך - שיחיה עמך, והיא מצוות עשה להחיותו, שממנה נצטווינו על פקוח נפש במצוות עשה. ומכאן אמרו (תו"כ פרשה ה ג): וחי אחיך עמך, זו דרש בן פוטירי שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותה הוא מגיע לישוב ואם שניהם שותים שניהם מתים. דרש בן פוטירי, מוטב ישתו שניהם וימותו, ולא יראה אחד במיתתו של חברו, עד שבא רבי עקיבא ולמד, וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חבירך. וחזר ואמר וחי אחיך עמך, לחזק ולהזהיר.(ל"ב)
6. בין עבד עברי לכנעני - הכתוב מדגיש:"לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד" ורש"י מפרש:" עבדת עבד - עבודה של גנאי, שיהא ניכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעול לו מנעליו" (ל"ט)
7. פדיון עבד הנמכר לגוי - כולם שותפים לגאולה:"אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ וְנִגְאָל" (ל"ט)

פרשה קצרה אך מלאה דאגה ליחסים בין אדם לחברו.

"מה עניין שמיטה אצל הר סיני"

• שיחתו של הרב מוטי אלון על הפרשה

רש"י בפרשת משפטים הוא מבאר את הופעת המונח :"עבד ה'" :" אזן ששמעה על הר סיני (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע. לפני מעמד הר סיני, כם ישראל מוכנים "בנין" - "וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהוָה בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל:" (שמות, ד, כ"ב)

ומהלך הפרשה:

	לא תעשו לכם אלילם. כנגד זה הנמכר לנכרי, שלא יאמר הואיל ורבי מגלה עריות (ר) אף אני כמותו, הואיל ורבי עובד עבודת אלילים אף אני כמותו, הואיל ורבי מחלל שבת אף אני כמותו, לכך נאמרו מקראות הללו (ת"כ פרק ט, ו.). ואף הפרשיות הללו נאמרו על הסדר, בתחלה הזהיר על השביעית, ואם חמד ממון ונחשד על השביעית, סופו למכור מטלטליו, לכך סמך לה, וכי תמכור ממכר, (מה כתיב ביה או קנה מיד וגו' דבר הנקנה מיד ליד) לא חזר בו, סוף מוכר אחוזתו, לא חזר בו, סוף מוכר את ביתו, לא חזר בו, סוף לוה ברבית, כל אלו האחרונות קשות מן הראשונות, לא חזר בו, סוף מוכר את עצמו, לא חזר בו, לא דיו לישראל אלא אפילו לנכרי: ואבן משכית. לשון כסוי, כמו ושכותי כפי (שמות לג, כב.), שמכסין הקרקע ברצפת אבנים: להשתחות עליה. אפילו לשמים, לפי שהשתחואה בפשוט ידים ורגלים היא, (ש) ואסרה תורה לעשות כן, חוץ (ת) מן המקדש: {ב} אני ה'. נאמן לשלם שכר: (פרק כ"ו)

(עד הדקה ה:27:00)

ההתחדשות

מתוך "מעייני הישועה"

מדוע קושרת התורה את עניין השמיטה והיובל לברכות והקללות

בנימין קוסובסקי מדוע קושרת התורה את עניין השמיטה והיובל לברכות והקללות שבפרשת בחוקותי.

בנימין קוסובסקי: מדוע קושרת התורה את עניין השמיטה והיובל לברכות והקללות שבפרשת בחוקותי.

"מה ענין שמיטה אצל הר סיני" - את השאלה הזו כולנו מכירים.

בשיעורנו ננסה להבין מדוע קושרת התורה את עניין השמיטה והיובל לברכות והקללות שבפרשת בחוקותי.

ה' כורת ברית עם ישראל לפני הכניסה לארץ ישראל - שנדע "כי לי כל הארץ".

לקראת השנה השביעית המתקרבת אלינו כדאי שנדע את משמעותה של השמיטה.

האם זו מצווה חברתית שנועדה לעזור לחלשים? האם יש לה גם משמעות אחרת? מה ההבדל בין הציווי על השמיטה בחומש שמות לזה שבחומש ויקרא? האם יש סיבה לחזור עליו שוב?

כל מי שרוצה לראות את חומש ויקרא במבט עילי ולנסות להבין מעט את עניינו של הספר מוזמן לשמוע את שיעורנו.

עקרון הערך הנוכחי

בתורת המימון מקובל העקרון של חישוב ערך נוכחי בתור בסיס לקביעת ערך מוצר, דהיינו: ערכו של מוצר נקבע זרם ההכנסות שניתן לקבל ממנו בניכוי ההוצאות הכרוכות הייצורו. המקרא כבר עומד על כך בפרשה ורש"י מבאר:

"במספר שנים אחר היובל תקנה" - זהו פשוטו ליישב מקרא על אופניו על האונאה בא להזהיר, כשתמכור או תקנה קרקע דע כמה שנים יש עד היובל. ולפי השנים ותבואות השדה שהיא ראויה לעשות ימכור המוכר ויקנה הקונה, שהרי סופו להחזירה לו בשנת היובל. ואם יש שנים מועטות וזה מוכרה בדמים יקרים הרי נתאנה לוקח, ואם יש שנים מרובות ואכל ממנה תבואות הרבה ולקחה בדמים מועטים הרי נתאנה מוכר, לפיכך צריך לקנותה לפי הזמן. וזהו שנאמר במספר שני תבואות ימכר לך, לפי מנין שני התבואות שתהא עומדת ביד הלוקח תמכור לו. ורבותינו דרשו מכאן, שהמוכר שדהו אינו רשאי לגאול פחות משתי שנים, שתעמוד שתי שנים ביד הלוקח מיום ליום, ואפילו יש שלש תבואות באותן שתי שנים, כגון שמכרה לו בקמותיה. ושני אינו יוצא מפשוטו, כלומר מספר שנים של תבואות, ולא של שדפון, ומעוט שנים שנים:

גורלו של עבד עברי

כל העבדים העבריים, לרבות אלו שלא רצו להשתחרר מעבודתם לאחר שש שנים, כמקובל, כולם יוצאים בעל-כורחם לחופשי בשנת היובל. כך לא יווצר מצב שיהודי יהיה עבד לעולם. כל המצוות הנוהגות בשנת השמיטה נוהגות גם בשנת היובל.

אדם שנקלע לקשיים כספייים ומצבו בכי-רע עד כי הוא מוכרח למכור את אחוזתו, מצווה עלינו להגיש לו עזרה. "ובא גואלו הקרוב וגאל את ממכר אחיו" - על משפחתו הקרובה מוטלת החובה לנסות לקנות את הקרקע. אם לא נמצא מי שיצליח לעשות זאת והקרקע נמכרת לזר, זכותו של המוכר להחזיר לעצמו את רכושו - אחרי שיוטב מצבו - וזאת תמורת הסדר כספי הוגן.

אך מה קורה אם מכירה זו לא תרמה להתאוששות המיוחלת וידידנו עומד לפני התמוטטותו - "וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך, והחזקת בו" - קיימת חובה אלמנטרית לעזור לו לשקם את מפעלו ולא לצפות לרגע שימכור את עסקיו במחיר מגוחך. העזרה היא כמובן כספית ומתבטאת בנתינת הלוואות - ללא ריבית - שכן צווינו: "אל תקח ממנו נשך וריבית".

כאשר לא הועילו כל הפתרונות והמסכן הוכרח למכור עצמו לעבד, הרי שהאדון צריך לנהוג בו בזהירות רבה. אסור לו להעבידו בפרך ועליו לדאוג לכל מחסורו בתנאים שווים לאלו בהם הוא עצמו חי. עד כדי כך, שאם לאדון יש רק כר אחד עליו הוא ישן, הרי הוא חייב לתיתו לעבדו!

עוד בנושאי פרשת השבוע התקשרות חוויה יהודית רוחנית

כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו

(מאת : הרב שמעון גולן אפרת)

בפרשתנו ("בהר", פרק כה מפס' כה ואילך) אנו קוראים על אדם הנאלץ, עקב מצבו הכלכלי הקשה, למכור את נחלתו:

כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ. וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.

בהמשך הפרק מופיעות ההלכות הקשורות במי שמוכר "בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה", במי שמוכר "בָתֵּי חֲצֵרִים אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב" ובמי שמוכר בית ב"ְעָרֵי הַלְוִיִּם".

כפי שראינו לאחרונה במספר פרשיות, גם פרשה זו נדרשת במישור ההלכתי ובמישור האמוני-רעיוני. ב"ספרא" (תורת כהנים, בהר פרשה ג) נדרשת הדרשה ההלכתית:

"מנין שאין אדם רשאי למכור את שדהו ולהניח אפונדתו וליקח לו בהמה וליקח לו כלים וליקח לו בית אלא אם כן הֶעֱני? תלמוד לומר כי ימוך ומכר - הא אינו מוכר אלא אם כן העני. יכול יצא מכל נכסיו בבת אחת? תלמוד לומר: מאחוזתו. מאחוזתו - ולא כל אחוזתו."

שתי הלכות בספרא:

1. אדם אינו רשאי למכור את אחוזתו לצורך "ספקולציה" (ליקח לו בהמה וליקח לו כלים) אלא רק אם מצבו הכלכלי הידרדר (הֶעֱני).
2. גם כשהוא נאלץ למכור, אינו רשאי לצאת מכל נכסיו בבת אחת, אלא עליו להותיר משהו ברשותו.

לקריאת המאמר כולו ולקבלת עלון פרשת השבוע של הרב נא לפנות במייל: irdavid@zahav.net.il

לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו

(מאת:ד"ר יואל שילה המכללה האקדמית אשקלון)

"אונאת דברים" היא האיסור שלא לומר לאדם אחר דברים המצערים אותו. חכמים למדו איסור אונאת דברים מהפסוק בפרשתנו: " וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת-עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱ‑לֹהֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱ‑לֹהֵיכֶם " (כה: יז), ואמרו: "באונאת דברים הכתוב מדבר",שהרי איסור אונאת ממון נלמד מפסוק אחר באותו פרק. ונאמר במשנה (בבא מציעא ד, י): כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים. לא יאמר לו 'בכמה חפץ זה' והוא אינו רוצה ליקח. אם היה בעל תשובה לא יאמר לו 'זכור מעשיך הראשונים'. אם הוא בן גרים לא יאמר לו 'זכור מעשה אבותיך'.

התלמוד מביא עוד דוגמאות לדברים האסורים משום אונאת דברים:

אם היה גֵר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה. אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו, לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה – ויודע בו שלא מכר מעולם, אלא שמתכוין להתל דרך בזיון במוכר או בחמרים. אם כן, אסורה כל אמירה שיש בה גרימת צער לאדם אחר.

חז"ל כללו בדיני אונאת דברים גם הדרכה לתקינות היחסים בין איש לאשתו, כפי הציטוט שבכותרת. כידוע, שלום בית אינו מובן מאליו, ועל בני הזוג לחזור ולטרוח שוב ושוב כדי להשכינו ביניהם. חז"ל עמלו רבות כדי להוציא מלב האיש את התחושה שיש לו בעלות על אשתו. האישה אינה קניינו של הבעל אלא שותפה מלאה שלו, גם אם יש ביניהם הבדלים ברמת ההשכלה, ברמת ההכנסה, במעמד החברתי או בחלוקת התפקידים בבית ומחוצה לו. ישנן אמירות נגד אלימות של האיש כלפי אשתו, הן מילולית הן פיזית, ורמב"ם מביא בשם חז"ל "שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו... ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז".

והנוהג כך, "האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו... עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך". ועוד אמרו: "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו שאין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו".

ההפטרה: על ענתות של משפחת ירמיהו הנביא

זאב ארליך,כתב בצמדורו "ארץ מקרא" במוסף השבת של מקור ראשון בי"א אייר תשס"ח על ענתות וירמיהו :מבט משפחתי

בהפטרה נאמר - וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ, הָיָה דְּבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. ז הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר, קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת. ח וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר יְהוָה אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה וַיֹּאמֶר אֵלַי קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה קְנֵה לָךְ, וָאֵדַע כִּי דְבַר יְהוָה הוּא. ט וָאֶקְנֶה אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, וָאֶשְׁקֲלָה לּוֹ אֶת הַכֶּסֶף שִׁבְעָה שְׁקָלִים וַעֲשָׂרָה הַכָּסֶף. י וָאֶכְתֹּב בַּסֵּפֶר וָאֶחְתֹּם וָאָעֵד עֵדִים, וָאֶשְׁקֹל הַכֶּסֶף בְּמֹאזְנָיִם. יא וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה, אֶת הֶחָתוּם הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְאֶת הַגָּלוּי. יב וָאֶתֵּן אֶת הַסֵּפֶר הַמִּקְנָה אֶל בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה בֶּן מַחְסֵיָה לְעֵינֵי חֲנַמְאֵל דֹּדִי וּלְעֵינֵי הָעֵדִים הַכֹּתְבִים בְּסֵפֶר הַמִּקְנָה, לְעֵינֵי כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה. יג וָאֲצַוֶּה אֶת בָּרוּךְ לְעֵינֵיהֶם לֵאמֹר. יד כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָקוֹחַ אֶת הַסְּפָרִים הָאֵלֶּה אֵת סֵפֶר הַמִּקְנָה הַזֶּה וְאֵת הֶחָתוּם וְאֵת סֵפֶר הַגָּלוּי הַזֶּה וּנְתַתָּם בִּכְלִי חָרֶשׂ, לְמַעַן יַעַמְדוּ יָמִים רַבִּים. {ס} טו כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת ( ירמיהו ל"ב)

הקשר לפרשה

והקשר המשפחתי

הערות שוליים

לקריאת המאמר כולו הקש כאן: דף שבועי לפרשת השבוע בהוצאת אוניברסיטת בר אילן

פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח לך, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע