בלעם מברך את בני ישראל ציור משנת 1736

פרשת בלק היא הפרשה השביעית של ספר במדבר. בני ישראל הגיעו ליעדם האחרון, בטרם הכניסה לארץ כנען וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, מֵעֵבֶר לְיַרְדֵּן יְרֵחוֹ[1]. בלק מלך מואב נכח בתוצאות המלחמה נגד האמורי ומבקש כי בלעם בן בעור יסייע לו :" כִּי יָדַעְתִּי, אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר, יוּאָר" [2]. בלעם נענה לו אך הבהיר כי :"וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ--אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" [3].

ואכן, בלעם הגיע לארצו של בלק, ובמקום קללות באות ברכות - תהליך החוזר על עצמו. ואחרי נבואה על הצפוי באחרית הימים :"וַיָּקָם בִּלְעָם, וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ; וְגַם-בָּלָק, הָלַךְ לְדַרְכּוֹ. [4].

תכסיס אחרון הציע בלעם לברק:"א"ר אבא בר כהנא כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים אמר להם אלהיהם של אלו שונא זימה הוא והם מתאוים לכלי פשתן בוא ואשיאך עצה עשה להן קלעים והושיב בהן זונות זקינה מבחוץ וילדה מבפנים וימכרו להן כלי פשתן עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות והושיב בהן זונות זקינה מבחוץ וילדה מבפנים... [5].

על מהות הברכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מ"בסוד לשיח" לפרשת בלק - בעריכת שאול שיף

על הפסוק מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל , אמר רבנו יוסף חיים , ה- 'בן איש חי' זצ"ל : "מה" היא מלת ענווה, כמו 'ונחנו מה' [ שמות ט"ז , ז ] . אם תרצה לדעת מה היא הסגולה ההופכת את הבית לנווה נעים שטוב לחיות בו ולשוב אליו _ הרי זו הענוה, שאחד מבני המשפחה אינו מתגאה על זולתו ! אם תרצה לדעת מה היא הסגולה להשראת השכינה על הנווה המשפחתי, הרי זו הענווה , שעל ידה משרה ה' שכינתו במעון בני הזוג ! שבת שלום ומבורך וממנה יתברכו כל ששת הימים. שאול שיף. "ויאמר א-לוקים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור את העם כי ברוך הוא" (כ"ב י"ב‎)

רש"י: "לא תלך עמהם - אמר לו (בלק): אם כן אקללם במקומי, אמר לו (הקב"ה): לא תאור את העם. אמר לו (בלק): אם כן אברכם, אמר לו (הקב"ה): אינם צריכים לברכתך, כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה: לא מדובשיך ולא מעוקציך". והדברים תמוהים – וכי בלעם היה כל כך לא יציב ובלתי צפוי, שברגע שאין הקב"ה מאפשר לו לקלל הוא מיד מברך ? הרי זה חסר הגיון לחלוטין ! אלא מובא בספר "גנזי יוסף" הסבר נאה בשם קדמונים :

מצאנו במדרש (שיר השירים רבה ב', מ"א) "מפני מה היתה רבקה עקרה ? כדי שלא יאמרו שברכת רשעים (לבן), שבירכו אותה "אחותנו את היי לאלפי רבבה" התקיימה. מכאן, שברכת רשעים היא בעצם קללה, שהרי אנחנו רואים אצל רבקה שהברכה שקיבלה הזיקה לה ובגינה נעשתה עקרה. זו גם היתה מזימתו של בלעם הרשע, וכך הוא אמר להקב"ה: אם איני יכול לקללם – לפחות אברך. כוונתו היתה כמובן שברכתו תזיק להם כפי שברכת הרשעים הזיקה לרבקה. ברם, טעותו של בלעם היתה בכך, שכל זה היה שייך רק לגבי רבקה, כי הברכה הראשונה אותה קיבלה רבקה היתה אכן מלבן, ואילו הקב"ה לא בירך אותה קודם לכן, ולכן אם היתה רבקה נפקדת – היו כולם אומרים שברכתו של לבן עשתה פירות, ולכן היה הכרח שתהיה רבקה עקרה, כדי שיהיה הדבר מפורסם שלא היתה כל תועלת בברכתו של לבן. אבל אצל מי שהכל יודעים שכבר התברך מפי הקב"ה, ורק לאחר מכן בירכוהו גם רשעים, _ אצלו ודאי שברכת הרשעים לא תזיק, כי מי יתפתה לחשוב שברכת הרשעים נשאה פירות, הלא כולם יודעים שהקב"ה בירך אותו קודם לכן. וזה מה שהקב"ה השיב לבלעם: "כי ברוך הוא" – אני בירכתי אותם עוד לפניך, ולכן אתה ב"ברכתך" כבר לא תוכל להזיק להם

תוכן הפרשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

בפרשה נידונים הנושאים הבאים:

  1. בלעם התבקש לקלל את ישראל - בלק בן ציפור, מלך מואב חשש כי :" עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל (עם ישראל) אֶת-כָּל-סְבִיבֹתֵינוּ, כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר, אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה" - פרושו של דבר לחסל דבר מה עד תומו, כפי שהשור אינו משאיר שריד מהעשב שהוא לוחך - זה חששו מעם ישראל.[6].
  2. הקב"ה מורה לבלעם ופתיחת פי האתון - " וְאַךְ, אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ--אֹתוֹ תַעֲשֶׂה" [7]. ספורנו פרש :"ואך - על כורחך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, ואעפ"כ וילך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה: הרמב"ן פרש:"טעם הנס הזה (פתיחת פי האתון), להראות לבלעם "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם" [8], להודיעו כי השם פותח פי הנאלמים, וכל שכן שיאלם ברצונו פי המדברים, גם ישים בפיהם דברים לדבר כרצונו כי הכל בידו, ולהזהירו שלא ילךאחר נחש וקסם ויקללם בהם, כי מנחש וקוסם היה.
  3. ברכת: "מי מנה עפר יעקב" - ובסיומה מבקש בלעם:"תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ"[9] אור החיים פרש כיצד באה לידי ביטוי משאלתו:" והוא מאמר תמות נפשי מות ישרים ובזה תהיה אחריתי כמוהו כי הניצוץ ידבק באיש ישראל והרי הוא כמוהו, ומצינו בדברי המקובלים (ס' הגלגולים להאריז"ל) כי נפשו של בלעם באה בחמורו של רבי פנחם בן יאיר, וזה יורה שנתקן באחריתו, והגם שמת על ידי ישראל היה הניצוץ משוקץ והוצרך להתלבן בגלגולים וליבונים ועמד עד שבא לאתונו של ר' פנחס בן יאיר ומשם עלה למקומו הראשון:
  4. ברכת : הֶן-עָם כְּלָבִיא יָקוּם, וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא[10] - רש"י פרש:"כשהן עומדין משינתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין"
  5. ברכת:"מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל" [11]- חז"ל אומרים שבלעם התפעל מסידור אוהליהם של ישראל, משום ש"ראה פתחיהם שאינן מכוונים זה מול זה"1. בלעם מברך אפוא את ישראל על הכבוד שהם נוהגים זה בזה, כשהם דואגים שלא לפגוע איש בצנעת חייו של שכנו.
  6. "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים"[12] - פרש ספורנו:"דָּרַךְ כּוכָב. גַּשְׁמִי וְנִצְחִי, כְּאָמְרו "וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוכָבִים לְעולָם וָעֶד" [13]).
  7. קנאות פנחס בעון פעור - הפרשן ספורנו התיחס להבטחה:" בְּרִיתִי שָׁלום. מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת, כְּעִנְיַן "עושֶה שָׁלום בִּמְרומָיו" [14]. כִּי אָמְנָם הַהֶפְסֵד לא יִקְרֶה אֶלָּא בְּסִבַּת הִתְנַגְדוּת הַהֲפָכִים. וְזֶה אָמְנָם נִתְקַיֵּם בְּפִינְחָס שֶׁהֶאֱרִיךְ יָמִים הַרְבֵּה מְאד מִכָּל שְׁאַר אַנְשֵׁי דורו, עַד שֶׁהָיָה הוּא מְשַׁמֵּשׁ בְּמִשְׁכַּן שִׁילה בִּזְמַן פִּלֶּגֶשׁ בְּגִבְעָה, שֶׁהָיָה בְּלִי סָפֵק אַחֲרֵי מות יְהושֻׁעַ וּשְׁאַר "הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהושֻׁעַ" [15], וְכָל שֶׁכֵּן אִם הָיָה בִּזְמַן יִפְתָּח שֶׁכָּתַב לְמֶלֶךְ בְּנֵי עַמּון "בְּשֶׁבֶת בְּנֵי יִשְרָאֵל בְּחֶשְׁבּון וּבִבְנותֶיהָ כו' שְׁלשׁ מֵאות שָׁנָה" [16]. וּכְבָר סִפְּרוּ זַ"ל שֶׁפִּינְחָס לא רָצָה לָלֶכֶת אָז אֶל יִפְתָּח לְהַתִּיר נִדְרו. וְכָל שֶׁכֵּן לְדִבְרֵי הָאומֵר אֵלִיָּהוּ זֶה פִּנְחָס, וְהוּא עֲדַיִן חַי וְקַיָּם.

ארץ מואב[עריכה | עריכת קוד מקור]

מפת מואב לפי המקרא, מפה מקורית נלקחה מהפמה בערך שיראל, שונתה על ידי יום טוב - הויקיפדיה העברית

ראו ערך מורחב:מואב

מואב היתה ארץ בעבר הירדן- המזרחי. מקומה היה ברמה ההררית המכונה הרי מואב. מיקומה: ממזרח לים המלח ולנהר הירדן, מדרום לרמת הגלעד ומצפון לאדום

מואב היה בנו של לוט, אחיינו של אברהם, ואימו היתה בתו הבכורה, לאמור:"וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מוֹאָב: הוּא אֲבִי-מוֹאָב, עַד-הַיּוֹם" [17].

לקראת סוף פרשת חקת סיפר הכתוב על כיבוש ארץ האמורי. זאת, לאחר שהתבקש לאשר את מעבר בני ישראל בתחומו. להלן: וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים, אֶל-סִיחֹן מֶלֶךְ-הָאֱמֹרִי לֵאמֹר. אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, לֹא נִטֶּה בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם--לֹא נִשְׁתֶּה, מֵי בְאֵר: בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, עַד אֲשֶׁר-נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ. וְלֹא-נָתַן סִיחֹן אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֶּאֱסֹף סִיחֹן אֶת-כָּל-עַמּוֹ וַיֵּצֵא לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל הַמִּדְבָּרָה, וַיָּבֹא יָהְצָה; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל. וַיַּכֵּהוּ יִשְׂרָאֵל, לְפִי-חָרֶב; וַיִּירַשׁ אֶת-אַרְצוֹ מֵאַרְנֹן, עַד-יַבֹּק עַד-בְּנֵי עַמּוֹן--כִּי עַז, גְּבוּל בְּנֵי עַמּוֹן'. [18].

בקשתו של בלק בן ציפור מלך מואב הובא בפרשתנו והיא באה בהמשך לכיבוש ארץ האמורי בידי בני ישראל. הפרשן ספורנו הסביר:" וַיֵּשֶׁב יִשְרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמורִי. וּמִכָּל זֶה שֶׁסִּפֵּר הִתְבָּאֵר שֶׁיִּשְרָאֵל אָז לא יָשְׁבוּ בְּאֶרֶץ מואָב, אֲבָל יָשְׁבוּ בְּאֶרֶץ הָאֱמורִי, כְּמו שֶׁבֵּאַר יִפְתָּח בְּאָמְרו "לא לָקַח יִשְרָאֵל אֶת אֶרֶץ מואָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּון" (שופטים יא, טו).

יוצא כי ארץ מואב לא נכבשה על-ידי בני ישראל. גם משה רבינו בספר דברים ציין זאת והוסיף את הסיבה:"וַנֵּפֶן, וַנַּעֲבֹר, דֶּרֶךְ, מִדְבַּר מוֹאָב. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי, אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב, וְאַל-תִּתְגָּר בָּם, מִלְחָמָה: כִּי לֹא-אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ, יְרֻשָּׁה--כִּי לִבְנֵי-לוֹט, נָתַתִּי אֶת-עָר יְרֻשָּׁה. הָאֵמִים לְפָנִים, יָשְׁבוּ בָהּ--עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם, כָּעֲנָקִים. רְפָאִים יֵחָשְׁבוּ אַף-הֵם, כָּעֲנָקִים; וְהַמֹּאָבִים, יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים. [19].

בלעם בן פעור[עריכה | עריכת קוד מקור]

בלעם, מלאך ה' והאתון ציור:Gustav Jaeger: (1808 Leipzig - 1871 Leipzig) ויקישיתוף

בלעם בן פעור היה נביא. חז"ל מנו אותו בין שבעה נביאי אומות העולם. [20]. אפילו העריכו, כי בנבואתו היה קרוב למשה רבנו וזאת לפי פרשנות הפסוק "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה" - בישראל לא קם אבל באומות העולם קם. יש מדרשים הטוענים אף שהיה גדול בכמה דברים ממשה רבינו [21].

בתלמוד הוא מתואר כמי שיכול לכוון לשבריר השנייה שבו הקב"ה כועס. [22] בספר הזוהר היחס אליו בעיקר שלילי. כך הוא מתואר כשרף עצים המתערב באפרסמון בעת חטיבתם, וכמי שמשתמש בכתרים תחתונים לא קדושים לעומת משה שמשתמש בכתר של המלך העליון. [23] עוד הוא מתואר כמי שכוחו גדול בעיקר בכישוף בשל היותו בעל מום ושתום עין. (זח"ב רלז, א)

לפי מסכת סוטה בפירוש לפסוק "הבה נתחכמה לו" - [24] נאמר: "שלושה היו באותה עצה – בלעם, יתרו ואיוב. בלעם שיעץ נהרג, איוב ששתק התיסר, יתרו שברח בניו מיושבי לשכת הגזית" – פרשן המקרא חזקוני סבור כי מדובר בבלעם – סבו של בלעם שקלל.

בספרות המדרשית מתואר בלעם כחוזה את הופעתו של אדם שייחס את עצמו לאל, והוא מתנבא על אובדנו.[25]

Cquote2.svg ר' אלעזר הקפר אומר: נתן האלהים כח בקולו (של בלעם) והיה הולך מסוף העולם ועד סופו. בשביל שהיה צופה וראה את האומות שמשתחוין לשמש ולירח ולכוכבים ולעץ ולאבן, וצפה וראה שיש אדם בן אשה שעתיד לעמוד, שמבקש לעשות עצמו אלוה להטעות כל העולם כולו, לפיכך נתן כח בקולו שישמעו כל אומות העולם. וכן הוא אומר תנו דעתכם שלא לטעות אחר אותו האיש, שנאמר 'לא איש אל ויכזב'. ואם יאמר שהוא אל הוא מכזב. ועתיד הוא לומר שהוא בן אלהים ואינו אלא בן אדם, שנאמר 'ובן אדם ויתנחם'. שהוא עתיד להטעות ולומר שהוא מסתלק ובא לקיצים, ההוא אמר ולא יעשה. ראה מה כתוב 'וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משֻׂמו אל' (במדבר כד כג), אמר בלעם אוי מי יחיה מאותה אומה ששמעה אחר אותו האיש שעשה עצמו אלוה. Cquote1.svg
ילקוט שמעוני על ספר במדבר פרק כ"ג, רמז תשס"ה (מהדורת י' שילוני, עמ' 485).

וכך למעשה הוא בא לידי ביטוי בפרשת השבוע.

כתובת בלעם[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראו ערך מורחב:כתובת בלעם

כתובת בלעם

כתובת בלעם בן בעור היא כתובת עתיקה (המאה ה-9 לפנה"ס|840–המאה ה-8 לפנה"ס|760 לפנה"ס), שנמצאה בתל דיר עלא (Deir Alla, שיש המזהים אותו עם היישוב המקראי סוכות, צפונית-מזרחית למפגש נחל יבוק עם נהר הירדן.

בשנת 1967 חשף צוות חפירות הולנדי מבנה של מקדש בתל דיר עלא שבירדן, כשמונה קילומטרים מנהר הירדן, בקרבת נחל יבוק. על קירות המקדש נמצאו חרוטים על גבי סיד שטויח, מספר כתובות במצב השתמרות קשה ביותר, שעד היום פיענוחן שרוי במחלוקת. למרות קשיי הפיענוח, הצליחו החוקרים לפענח מספר שורות, שזיכו את אסופת הכתובות שנמצאו באתר בשם "כתובת בלעם". כתובת זו מזכירה אדם בשם "בלעם בר בער", וכוללת שני "צירופים" שמכילים נבואות אפוקליפטיות וסיפורי בלהות על השאול. הכתובת נכתבה בדיו שחורה ואדומה על קיר מטוייח, גובהה מטר, רוחבה 31 ס"מ והיא כוללת כ-55 שורות. מאחר שהיא נמצאה במצב קשה ביותר, היה צריך לשחזרה מחדש. רובה של הכתובת כתובה בלשון שירית.

(הועתק מהויקיפדיה העברית)

בלק בן ציפור[עריכה | עריכת קוד מקור]

בלעם מקבל את שליחי בלק illustration from the 1890 Holman Bible

בלק הקריב, במצוות בלעם, ארבעים ושניים קרבנות: הוא ערך והכין שבעה מזבחות, בשלושה מקומות, שהם בסך-הכול 21 מזבחות. על כל מזבח הקריב שתי בהמות - פר ואיל - וסכום קרבנותיו היה 42. בתלמוד אנו מוצאים שני מאמרים על כך. האחד מתמקד בשכר שזכה בו בלק בעקבות הקרבנות הללו, ולומד מכאן את שכרה של מצווה - אפילו נעשתה שלא לשמה:

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושניים קרבנות שהקריב בלק הרשע - זכה ויצתה ממנו רות, דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: רות - בת בנו של עגלון מלך מואב בן בנו של בלק מלך מואב.
– הוריות י, ב; ועוד.

המאמר השני מתייחס לכוונתו הרעה של בלק, ומבאר שאף היא התקיימה - אבל באופן ממוזער. הכוונה היא למעשה הנביא אלישע והדובים, שמסופר בספר מלכים-ב, פרק ב.

אמר רבי חנינא: בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב - הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים.
– מסכת סוטה מ"ז, א'.

(הועתק מהויקיפדיה העברית)

אתונו של בלעם[עריכה | עריכת קוד מקור]

התנהגותה של האתון, בעלת יכולת דיבור הביאו את החז"ל לקביעה: במסכת אבות "פי האתון" נחשב בין עשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, כלומר ברגע האחרון של בריאת העולם - דהיינו שיש בהן מרכיב ניסי.

במסכת עבודה זרה בתלמוד הבבלי מתואר ויכוח בין בלעם לאתונו, על טיב הקשר ביניהם:

בעידנא דחזו ליה דהוה רכיב אחמריה אמרו ליה: "מאי טעמא לא רכבתא אסוסיא?" אמר להו: "ברטיבא שדאי ליה"; מיד "ותאמר האתון הלא אנכי אתונך". אמר לה: "לטעינא בעלמא"; אמרה ליה: "אשר רכבת עלי". אמר לה: "אקראי בעלמא"; אמרה ליה: "מעודך ועד היום הזה, ולא עוד אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה", כתיב הכא "ההסכן הסכנתי" וכתיב התם "ותהי לו סוכנת".
– מסכת עבודה זרה, ד', ב'

בלעם מתבייש באתונו, וטוען שהוא רוכב עליה רק מפני ששלח את סוסו למרעה. האתון סותרת את דבריו, והוויכוח ביניהם מסתיים בטענה ניצחת של האתון "ולא עוד אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה" - תוצאה שאליה מגיעים חז"ל באמצעות ניתוח השורש ס.כ.ן המשותף לדברי האתון בספר במדבר ולסיפור אבישג השונמית בספר מלכים א].

שד"ל מוציא את סיפור האתון מידי פשוטו, וצמצם את הנס שבו:

לא ייבצר מעם האל לעשות שתדבר האתון, אבל לא היה אפשר שלא יחרד בלעם ושני נעריו חרדה גדולה עד מוות ולא היה אפשר שיהיה בו כוח להשיב לה דבר. על כן ייתכן שלא דיברה כדיבור של בני ארם, כי "ותדבר" אין כתוב כאן, אבל השמיעה בפה קול יללה שהיה מובן ממנו "מה עשיתי לך?", והוא בכעסו השיב לעומתה כאדם הצועק לבהמתו (כב, כט): "כי התעללת בי", והיא חזרה ונערה כאילו תאמר (כב. ל) "הלא אנכי אתונך" - אז נכמרו רחמיו עליה ואמר (שם. ל) "לא", כלומר: אין דרך הבהמה הזאת להתעלל בי. והנה אמת כי ה' פתח את פי האתון. כי כאופן משונה ממנהגה. והנה הפסוק "ה' שפתי תפתח" אין עניינו דיבור חוץ מן הטבע.

(הועתק מהויקיפדיה העברית)

"לא תלך עמהם"[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב חננאל עמי ישראל זייני ראש ישיבת אור ישועה ביאר:"בפרשת השבוע, פרשת בלק, ישנו מעשה שעליו התעכבו כל המפרשים. וכך מספרת התורה (במדבר כב, ט-כב): "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם וַיֹּאמֶר מִי הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה עִמָּךְ: וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל הָאֱלֹהִים בָּלָק בֶּן צִפֹּר מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח אֵלָי: ... וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא". וכשבלעם אומר לשרי בלק שאינו יכול ללכת אתם, ובלק שולח משלחת שניה, אומרת התורה: "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה: וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב: וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ".

והדברים אינם מובנים: הקב"ה אומר לבלעם לא ללכת אתם, ולאחר מכן אומר לו "אם לקרא לך באו האנשים קום לך אתם", ואח"כ "ויחר אף אלהים כי הולך הוא"? על מה ולמה? הקב"ה בעצמו התיר לו ללכת!

אם נסתכל ברשב"ם, נראה שהכעס של הקב"ה, הוא לא על עצם ההליכה, שעליה בלעם קיבל היתר, אלא: "כי הולך הוא - ברצון, מתאוה לקללם, אע"פ שהיה יודע שאין הקב"ה רוצה" (רשב"ם פסוק כב). ברש"י הדברים קצת יותר חריפים. הכעס של הקב"ה הוא: "כי הולך הוא - ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאוה לילך" (רש"י שם). אבל לפי שני הפירושים האלו, לא קיבלנו תשובה: למה הקב"ה אוסר עליו בהתחלה ללכת, ואח"כ הוא מתיר לו?

והוא השיב [‏http://www.orvishua.org.il/heb/files/parasha/1246016189.pdf הקש לקריאת כל ההסבר].

וסיים את הפרשנות במילים אלו:"כאשר הקב"ה אומר לבלעם לא ללכת, הוא אומר לו: "לא תלך עמהם" בצורה שוה להם, בכוונה משותפת להם לקלל את עם ישראל – לא תלך. אבל בהמשך אומר הקב"ה "קום לך אתם". תהיה טפל אליהם. להגיד להם עתידות – בבקשה. להשתתף איתם במאבק מול עם ישראל – חס ושלום. לכן כועס הקב"ה על בלעם . כשבלעם הולך. כי שם אומרת התורה "וילך עם שרי מואב"

הקב"ה לא מביט כשעם ישראל עובר על דתו, מפני ש"ה' א-היו עמו". יהודי, גם כאשר הוא חוטא, ה' א-היו עמו. בתוך תוכו הנשמה שבו, חלק א-וה ממעל, על כרחו תגרום לו לחזור בתשובה (דגל מחנה אפרים פרשת בלק).

ועל זה התפלל שלמה המלך בחנוכת בית המקדש, ועל זה אנו מתפללים (מלכים א ח, נז-נח): "יְהִי ה' א-ֹהֵינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ ... לְהַטּוֹת לְבָבֵנוּ אֵלָיו לָלֶכֶת בְּכָל דּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבֹתֵינוּ". שאנו נזכה שה' יהיה עמנו, ומתוך כך יטה את לבבנו ללכת בכל דרכיו.

תמונת ראי הפוכה[עריכה | עריכת קוד מקור]

יעקב מאיר כתב בעיתון הארץ על פרשת השבוע על פרשת בלק. תחילה הוא העלה את הרעיון:"בפסוקיו האחרונים של ספר במדבר מתארת התורה את נביאה הגדול במלים הבאות: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" [26]. על כך אומר המדרש: "בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ואיזה זה? זה בלעם בן בעור" [27].

והוא הביא את דברי חז"ל המבהירים כיצד נהפכה מחשבתו:"אמר רבי יוחנן: מברכתו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. ביקש לומר שלא יהו לכם בתי כנסיות ובתי מדרשות, אמר: ?מה טובו אהליך יעקב'. לא תשרה שכינה עליהם, אמר ?ומשכנותיך ישראל'. לא תהא מלכותן נמשכת, אמר: ?כנחלים נטיו'. לא יהא להם זיתים וכרמים, אמר: ?כגנות עלי נהר'. לא יהא ריחן נודף, ?כאהלים נטע ה. לא יהיו להם מלכים בעלי קומה, ?כארזים עלי מים'. לא יהיה להם מלך בן מלך, ?יזל מים מדליו'. לא תהיה אימת מלכותן, ?ותנשא מלכותו'" [28]..

ר' יוחנן נשען על פערים בטקסט ובונה מהם עולם שלם, הפוך לפשט הפסוקים אך נשען עליהם וצומח מתוכם. חז"ל אינם פוגעים בבלעם כנביא אמת, אבל רוצים לגלות את רצונו הפנימי. רגע לפני נבואתו האחרונה פונה בלעם לבלק ואומר לו: "ועתה הנני הולך לעמי, לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" [29].. בלעם פותח את פיו ונושא את משלו האחרון בדבר כוחו הלא-מוגבל של עם ישראל, אך אין כל עצה בדבריו; חז"ל נאחזים בפער הזה ודורשים שבלעם נתן עצה לבלק וגילה לו את נקודת התורפה של ישראל. "אמר לו (=בלעם לבלק) אלוהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן".

בהמשך רוקם בלעם תוכנית לפיתוי בני ישראל באמצעות כלי פשתן, והתוכנית הזאת מסבירה מדוע נסמכה פרשת בלעם לפרשת "ויחלו העם לזנות"; מסבירה מדוע יהרוג משה את בלעם בפרשת מטות ומסבירה גם מדוע כעס עליו הקב"ה כשעלה על האתון והצטרף אל שרי בלק.

הקשיים הפרשניים יושבו. בלעם מצויר כנביא המבקש להרע לישראל, אך המוטיבציה של חז"ל לגלות זאת מעלה את ההשערה שמא ישנו רובד נוסף, סמוי, בדרשותיהם. רובד הקשור אולי בהשוואתו של משה לבלעם. חז"ל מתארים את בלעם כנביא שפער נפער בין המתרחש בלבו לבין מה שבוקע מפיו.

ברכותיו של בלעם ועם ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]

פרופ' עלי מרצבך כתב בדף שבועי ברכותיו של בלעם ועם ישראל

תחילה הוא העלה את השאלה:"בפרשתנו מסופר על המפגש בין בלק לבלעם. במפגש זה מבקש בלק מבלעם לקלל את עם ישראל, אך בסופו של דבר בלעם מברך את העם. הברכות היפות הנאמרות מפי בלעם מול בני ישראל מייצגות ללא ספק את עם ישראל מראשיתו ועד לאחרית הימים, והן נהפכו במשך הדורות לברכות מפורסמות ביותר, כגון "מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (כד:ה). השאלה הטבעית המתעוררת כאן היא מדוע כשמזכירים היום ברכה לישראל משתמשים דווקא בברכותיו של בלעם הרשע, ומדוע הן נעשו כה מפורסמות? וכי לא היה ניתן למצוא ברכות מפי צדיקים? מיהו "בלעם" זה, שברכותיו חקוקות בכל מקום ולאורך כל תולדות ישראל?

הפתרון נמצא בפסוק הבא:"וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-בִּלְעָם בֶּן-בְּעֹר פְּתוֹרָה אֲשֶׁר עַל-הַנָּהָר אֶרֶץ בְּנֵי-עַמּוֹ לִקְרֹא-לוֹ לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם" (כ"ב,ה'). בדרך כלל כאשר התורה מזכירה דמות חדשה, היא טורחת לתת לנו פרטים על האיש. והנה כאן נוהגת התורה ב"קמצנות". חז"ל דרשו פסוק זה בדרך מעניינת. על השם המיוחד של בלעם אומרת הגמרא שבלעם הוא "בלא עם" (סנהדרין קה ע"א). אין באמירה זו משחק מילים בעלמא, אלא יש כאן קביעה עמוקה ועקרונית על אישיותו ומהותו של בלעם. בלעם מנותק מכל עם שהוא, הוא נטול עם ונטול שורשים, ובת זוגו היא האתון. כל מטרתו היא שכל העמים, בייחוד עם ישראל, ייעלמו מהעולם כעם וכאומה

והמסקנה:לכן, רק הברכות של בלעם הן ברכות אובייקטיביות ואמִתיות, כי הוא אינו בתוך עם כלשהו, אלא מחוץ ל"משפחת העמים". מנקודת מבט כזו, כאשר עומדים מבחוץ וכששומרים על מרחק, קל לראות התנהגות של עַם כלשהו ראייה נכונה ומדויקת. לכן בלעם המנוכר לחלוטין יכול לברך, והברכות שלו אמינות ומשמעותיות מאוד. פירוש זה עונה על שאלתנו הראשונה ומסביר היטב למה ברכותיו של בלעם נהפכו לכֹה מפורסמות.

על משמעות השימוש במושג "שלוש רגלים" ראו בקישור לעיל


הרב אביגדֹר הלוי נבנצל כתב השבוע על שמירת העיניים - והתיחס גם לברכות בלעם.

על הפסוק שהזכרנו, "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בּיִשְׂרָאֵל", אומרים חז"ל, שזוהי עצה רעה שהתכוין בלעם לתת לישראל אמנם הקב"ה הוא זה ששם דברים אלו בפיו של בלעם, ואולם בלעם הוסיף להם כוָנה רעה משלו, וכפי המבואר כאן למעלה [30]

ומהי העצה? - העצה היא זו: לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל! גם אם יש ליקויים רוחניים בעם ישראל - אָוֶן וְעָמָל - הקב"ה מתעלם מהם. כביכול אינו מביט ואינו רואה אותם. "לֹא הִבִּיט... וְלֹא רָאָה...". ואם כך, הרי לא צריכים לפחד יותר מדי! אפשר לחטוא כמה שרוצים, ולא יקרה שום דבר! ומה אומרים חז"ל על "עצה" זו? הם אומרים כך:

"לְמה היו דומין (משה ובלעם)? לְבֶן מלך שהיו לו שני פדגוגין (חונכים שאחראים עליו) , אחד אוהב ואחד שונא. זה שהיה אוהב, היה מזהירו ואומר לו: "בני, הזהר בעצמך שלא תעשה עבירה! שאביך דַּיָּן, ואם שומע שעברת עבירה, אע"פ שהוא אביך, אינו נושא לך פנים"! והאחד שהיה שונא אותו, אמר לו: "מה אתה מֵיצֵר? אביך מלך! ע שׂה כל תאותך, ואל תִּ תְ י רא משום בריה, כי אביך אינו מקפיד עליך" (והתכוין בעצה זו לגרום לכך, שהמלך יכעס על בנו וידיח אותו מירושת המלכות). כך, הבן - אלו ישראל,

הַשְּׁנֵי פדגוגין - הם משה ובלעם. משה היה אוהבם ואמר להם: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם... וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם"... [31] ... אבל בלעם היה אומר: אל תיראו! בניו אַתם, עֲשו כל מה שאתם מבקשים, ואינו מקפיד עליכם" [32] , וכפי שאמר בלעם: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל". אפשר לחטוא כמה שרוצים, ולא יקרה שום דבר! נמצא, שכל מטרתו של בלעם בפסוק זה היתה לתת עצה רעה לישראל, להסיתם לחטוא, כדי שהקב"ה יכעס עליהם ויענישם, (וכפי שיעץ גם לבלק לעשות, להחטיא את ישראל כדי שהקב"ה יענישם).

לקריאת המאמר כולו הקש בקישןר לעיל

הן עם לבדד ישכון[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב מרדכי גרינברג כתב בעלון שבת בשבתו על הפסוק הן עם לבדד ישכון נביא האומות בתארו את ישראל השתמש בביטוי - "הן עם לבדד ישכון". כבר דרשו דורשי רשומות שאם נחבר את האות הראשונה שבסדרת האותיות היחידות עם האחרונה שבהן (א-ט, ב-ח...) - תישאר האות ה בודדה. וכשנחבר את הראשונה שבסדרת העשרות עם האחרונה שבהן (י-צ, כ-פ...) - תישאר האות נ בודדה. שתי אותיות אלו רומזות לפסוק - "הן עם לבדד ישכון", העם בודד כשם שהאותיות "הן" בודדות.

הגדרה זו אינה אומרת רק שעם ישראל מנותק משאר האומות, אלא שבתחומים רבים אנו שונים ומיוחדים, וחוקי ההיסטוריה שחלים על האנושות כולה, אינם חלים עלינו. מאז ימי בלעם הוכיחה המציאות קביעה זו, ואף חכמי האומות ציינו זאת. הפילוסוף הצרפתי סארטר כתב לפני מלחמת ששת הימים, "איני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית, העם היהודי הוא מעֵבר לזמן, ולכן איני יכול לחרוץ משפט על הדילמה של יחסי ישראל-ערב, מבלי להביא נקודה זו בחשבון". הלורד בלפור אמר בוויכוח שהתעורר בבית הלורדים בעקבות ההצהרה המפורסמת: ידוע לי היטב מספר הערבים בא"י, כשם שהיה ידוע לי בעת שהצהרתי את ההצהרה... אני מקבל את עיקרון ההגדרה העצמית לגבי כל העמים והארצות, בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט. אך איני יכול לקבל עיקרון זה לגבי הערבים בא"י, מפני שא"י יחידה ומיוחדת היא...

וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה אמר: יש אנשים שאוהבים יהודים ויש שלא, אבל אף אדם חי גוי לא יוכל להכחיש את העובדה שהם, מעבר לכל ספק, הלאום היותר עצום והיותר נפלא שהופיע בעולם.

ד"ר יעקב הרצוג ז"ל מספר בספרו "עם לבדד ישכון", על ביקורו של לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל במשרד החוץ הבריטי. שר החוץ הבריטי בראון ניסה לשכנעם שהזמן פועל לרעת ישראל, ולפתע, לתמהונם של כל הנוכחים, התחיל לדבר אל עצמו, הוא ניענע בראשו ואמר: מה אמרתי? אמרתי שהזמן פועל נגד ישראל, איך אני יכול לומר זאת, הלא אי אפשר לכרוך את המילים "זמן" ו"ישראל" ביחד. ישראל היא מעבר לזמן. הפקידים הבריטים הסתכלו עליו, וודאי חשבו על רישומו של המשקה על מוחו של שר החוץ... ד"ר הרצוג כתב, שטעתה הציונות הקלאסית, כשמגמתה היתה להפוך ל-a normal people, ובאו העובדות וטפחו ע"פ התיאוריה הזאת. הציונות גרסה שהמושג של "עם לבדד ישכון" הוא מושג אנורמלי, ובאמת המושג "עם לבדד ישכון" הוא המושג הטבעי של בית ישראל.

קטנוּת ותקיפות בכפיפה אחת[עריכה | עריכת קוד מקור]

בעלון לשבת של תנועת חב"ד שיחת השבוע במדור שולחן שבת (מעובד על–פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש) , כתב צ’ לבנוני על קטנוּת ותקיפות בכפיפה אחת

בתוך ברכותיו של בלעם מופיעות נבואות על העתיד. אחת מהן היא הפסוק "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל". חז"ל מפרשים שהפסוק הזה מדבר על המלך המשיח. אולם הרמב"ם מפרש את חציו הראשון של הפסוק על דוד המלך ואת חציו השני על המשיח: "דרך כוכב מיעקב – זה דוד; וקם שבט מישראל – זה מלך המשיח".

ידוע הכלל שכאשר יש שתי דרשות של חז"ל על פסוק אחד חייב להיות קשר ביניהן, ובוודאי אין סתירה ביניהן. עלינו למצוא אפוא את הקשר בין שתי הדרשות האלה, שלכאורה סותרות זו את זו, שכן לפי דרשה אחת הפסוק אמור על המלך המשיח ולפי דרשה אחרת על דוד המלך.

את הקשר אנו מוצאים בדברי חז"ל שאילו זכינו הייתה הגאולה השלמה באה מיד עם הכניסה לארץ־ישראל, ובית־המקדש הראשון היה קיים קיום נצחי. והלוא בית־המקדש הראשון נקרא על שם דוד. יתרה מזו, על המשיח נאמר "ועבדי דוד מלך עליהם". הרי שהמשיח עצמו נקרא 'דוד'.

אך הדבר מעורר שאלה: הלוא דוד והמשיח מייצגים דברים המנוגדים מן הקצה אל הקצה. דוד מייצג קטנות, כמו שנאמר "דוד הוא קטן". כל מה שעשה ופעל בא ביגיעה ובעמל והיה כרוך במלחמות, עד שאמר לו הקב"ה: "דם לרוב שפכת". לעומת זה, המלך המשיח מייצג גדלות – "הנה ישכיל עבדי, ירום ונישא וגבהּ מאוד". גם פעילותו תהיה ברוח ה' שבקרבו, והוא יביא את העולם לידי שלום מוחלט, עד ש"וכתתו חרבותם לאיתים.

ומסכם:שתי התנועות הנפשיות האלה צריכות להיות אצל כל יהודי, שהרי הגאולה העתידה היא תוצר של עבודתנו בזמן הזה, ועל־כן גם בעבודתנו הרוחנית צריכים להיות שני המרכיבים האלה שיהיו אצל המשיח. מצד אחד יהודי נדרש שתהיה בו ענווה ושירגיש עצמו בטל ומבוטל לפני הקב"ה, אך דווקא מתוך ההתבטלות הזאת צריך להיות בו התוקף של המשיח בכל הקשור לעמידה איתנה על כל ענייני התורה והמצוות, ושלא להתבייש ולהתרשם מפני המלעיגים ומפני כל מיני הפרעות וקשיים. כשכל יהודי עובד את עבודתו בשתי התנועות הנפשיות האלה הוא מקרב את ביאת משיח־צדקנו, שאצלו יבוא השילוב הזה לידי ביטוי שלם ומלא.

המקור:תורת מנחם כרך לז, עמ' 131


יסוד האמונה בביאת המשיח במקרא הוא בפרשת בלעם ?[עריכה | עריכת קוד מקור]

(בעקבות שיעורו של הרב ברוך ספיר בכולל משכן בנימין ליד ישיבת קדומים - תמוז תשפ"א - האחריות לסיכום היא על המחבר בלבד)

  • במסכת בבא בתרא למדו :
עוד נאמר בברייתא: ומי כתבן, מי כתב את כל ספרי המקרא? ומפרטים: משה כתב את ספרו ספר התורה, ופרשת בלעם נבואת בלעם שבתורה, ואת ספר איוב. (י"ד: לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ)

רש"י מבאר:"פרשת בלעם - נבואתו ומשליו אף על פי שאינן צורכי משה ותורתו וסדר מעשיו:

  • במסכת ברכות נאמר :
ד ומכאן שבים אל נושא הפרק, ענין קריאת שמע. אמר ר' אבהו בן זוטרתי אמר ר' יהודה בר זבידא: בקשו חכמים לקבוע את פרשת בלק (ברכות בלעם) בקריאת שמע, שתהא חלק מן הקריאה שבכל יום, ומפני מה לא קבעוה — משום טורח צבור, שאין להטריח על הרבים בהוספת דברים.

טוומעתה באים לברר מאי טעמא [מה טעם] רצו להכניס את פרשת בלק? אילימא [אם לומר] משום שהוזכרה בה יציאת מצרים, דכתיב [שנאמר] בה: "אל מציאם ממצרים כתועפות ראם לו" (במדבר כג כב) — אין פרשה זו מיוחדת בכך, שהרי מצויות פרשות רבות אחרות שהוזכרה בהן יציאת מצרים, ואם כן לטעם זה לימא [יאמר] פרשת רבית (ויקרא כה, לה–לח), או פרשת משקלות (שם יט, לג—לז), דכתיב [שנאמר] בהן גם כן יציאת מצרים, וקצרות הן ואין בהן טורח ציבור. טזאלא אמר ר' יוסי בר אבין: טעם הדבר הוא משום דכתיב [שנאמר] בה בפרשה זו האי קרא: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו מברכיך ברוך ואורריך ארור" (במדבר כד, ט), שיש בכך מעין הדברים שבקריאת שמע, "בשכבך ובקומך". יזעל כך שואלים: אם בשל פסוק זה בלבד חשובה פרשת בלק לאומרה בקריאת שמע, ולימא האי פסוקא [ויאמר אם כן פסוק זה] בלבד ותו לא [ולא עוד].(י"ב: לפי הרב עדיין שטיינזלץ)

  • בפרשת בלק מצוטט בלעם :
אֶרְאֶ֙נּוּ֙ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִֽיַּעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֙בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כׇּל־בְּנֵי־שֵֽׁת׃

הרמב"ם כתב במשנה תורה לרמב"ם · ספר שופטים · הלכות מלכים ומלחמות · פרק אחד עשר{{ציטוט| תוכן=המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות, ככל מִצְוָתָן האמורה בתורה.

וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה מעידה עליו, שנאמר: "ושב יי אלהיך את שבותך ורחמך, ושב וקבצך מכל העמים. אם יהיה נדחך בקצה השמים, משם יקבצך יי אלהיך ומשם יקחך. והביאך יי אלהיך..." (דברים,ל|ג'ה')ואֵלו הדברים המפורשין בתורה, הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים.

אף בפרשת בלעם נאמר, ושם נִבָּא בשני המשיחים: במשיח ראשון, שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שיעמוד מבניו, שמושיע את ישראל מיד בני עשו.

ושם הוא אומר (במדבר כד יז-יח):

  • "אראנו ולא עתה" – זה דוד;
  • "אשורנו ולא קרוב" – זה מלך המשיח.
  • "דרך כוכב מיעקב" – זה דוד;
  • "וקם שבט מישראל" – זה מלך המשיח.
  • "ומחץ פאתי מואב" – זה דוד, וכן הוא אומר: "ויך את מואב וימדדם בחבל" (שמואל ב ח ב);
  • "וקרקר כל בני שת" – זה המלך המשיח, שנאמר בו: "ומשלו מים עד ים" (זכריה ט י).
  • "והיה אדום ירשה" – לדוד, שנאמר: "ותהי אדום לדוד לעבדים..." (שמואל ב ח ו, שמואל ב ח יד);
  • "והיה ירשה שעיר איביו" – זה המלך המשיח, שנאמר: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו" (עובדיה א כא)

סיכום
הנבואה אודות המשיח לא נכתבה במסגרת התורה. היא כלולה ב"פרשת בלעם" שאף היא נכתבה על-ידי משה רבינו. סיבה אפשרית לכך שלא הגיע העת, במדבר סיני, להציג את נושא המשיח שאז היה מזוהה על משה רבינו. בפרשת בלעם ניתן היה ליחס אותה לאחרית הימים לצאצאי דוד המלך.

דרך כוכב מיעקב[עריכה | עריכת קוד מקור]

בלק מאוכזב מאד מברכותיו (הכפויות) של בלעם לישראל, ומגרש אותו מארצו:וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ אָמַרְתִּי כַּבֵּד אֲכַבֶּדְךָ וְהִנֵּה מְנָעֲךָ ה' מִכָּבוֹד.

בלעם אמנם נוטש, אולם משאיר "ירושה" מסוימת:וְעַתָּה הִנְנִי הוֹלֵךְ לְעַמִּי לְכָה אִיעָצְךָ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.

התורה אינה מפרטת את העצה, אולם מציגה נאום פרידה של בלעם (פרק כד פסוקים טו-יט):

וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן.
נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ-ל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן מַחֲזֵה שַׁדַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם.
אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת.
וְהָיָה אֱדוֹם יְרֵשָׁה וְהָיָה יְרֵשָׁה שֵׂעִיר אֹיְבָיו וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל.
וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב וְהֶאֱבִיד שָׂרִיד מֵעִיר.

אין ספק שמדובר כאן על נבואה עתידית; אֶרְאֶנּוּ וְלֹא עַתָּה אֲשׁוּרֶנּוּ וְלֹא קָרוֹב. לפי רש"ר הירש הדבר הוא בגדר הרגעה לבלק:

"אני רואה את הדבר בבהירות כאילו הוא מאורע של ההווה, אף על פי שאין הוא מתרחש עתה, אלא אני חוזה לעתיד הרחוק שאירועיו אינם קרובים. בכך הוא מרגיע את בלק, החושש שישראל ההולך וגדל מסכן אותו ואת עמו בזמן הקרוב. הדברים הם המשך ישיר למאמרו האחרון: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָעָם הַזֶּה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים."

במסגרת ראייה עתידית זו, ננסה להבין לְמָה רומז בלעם בביטוי דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וְקָם שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל. רש"י מפרש:
"דרך כוכב - כתרגומו, לשון דרך קשתו (איכה ב ד), שהכוכב עובר כחץ... כלומר יקום מושל.
וקם שבט - מלך רודה ומושל...
ומחץ פאתי מואב - זה דוד, שנאמר בו השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית (שמואל ב ח ב).
וקרקר - לשון קורה כמו אני קרתי (מלכים ב, יט, כד) מקבת בור נקרתם (ישעיה נא, א) יקרוה עורבי נחל (משלי ל, יז) פורי"יר בלע"ז (נֶקֶב):
כל בני שת - כל האומות, שכלם יצאו מן שת בנו של אדם הראשון."

לפי רש"י הן כּוֹכָב והן שֵׁבֶט מסמלים "מושל". אין רש"י מפרש האם הכוונה לאותו מושל והפסוק הוא תקבולת פשוטה, או שהכוונה לשני מושלים שונים. יתירה מזאת: את התגשמות הנבואה וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב רש"י רואה בדוד (זה דוד, שנאמר בו השכב אותם ארצה). האם הוא הכּוֹכָב והשֵׁבֶט?

[הערה חשובה הקשורה לדברי רש"י: על הביטוי דָּרַךְ כּוֹכָב הוא אומר: "כתרגומו, לשון דרך קשתו". אולם בתרגום אונקלוס נאמר: "כד יקום מלכא מיעקב ויתרבא משיחא מישראל". על מה בדיוק מסתמך רש"י? נראה לי שכוונת הדברים היא שרש"י מסתמך על התרגום לפרש את המילה כּוֹכָב במשמעות של מלך/שליט. האיזכור של דרך קשתו הוא לצורך פירוש המילה דָּרַךְ, שאותה מפרש רש"י בהקשר שאותו מלך יהי דרוך ומוכן לבצע את משימתו וּמָחַץ פַּאֲתֵי מוֹאָב וְקַרְקַר כָּל בְּנֵי שֵׁת.

(אולי) בניגוד לרש"י, רשב"ם מפרש:"כל בני שת - לפי הפשט זה מלך המשיח."

על השאלה כיצד משתלב פירוש זה עם דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, עונה רמב"ן:

"בעבור כי המשיח יקבץ נדחי ישראל מקצה הארץ, ימשילנו לכוכב הדורך ברקיע מקצה השמים, כמו שנאמר בו (דניאל ז, יג): וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתא. ואמר שהוא רואה לזמן רחוק, שידרוך כוכב מקצה השמים ויקום ממנו שבט מושל, ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת בן אדם שהוא אבי כל האומות. והזכיר פאתי מואב, להודיע לבלק כי עמו לא יפול ביד ישראל עתה, אבל באחרית הימים לא ינצל מואב מיד השבט המושל בו."

הערה מענינת מצויה בדברי אבן עזרא:

"וחסרי דעת יחשבו, כי המפרש דרך כוכב על דוד הוא מכחש ביאת המשיח. חלילה חלילה, כי המשיח מבואר היטיב בנבואת דניאל, כאשר פירשתי, שהזכיר עמידת מלכי יון, וקום החשמונאים, ועמידת בית שני ושני המצור, והגלות והישועה זה אחר זה. ואין צורך לנביא בעולם עם דברי משה שהוא העיקר."

רמב"ם בהלכות מלכים (פרק יא הלכה א) כותב:

"המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם; מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצוותה האמורה בתורה. וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר: ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך... אם יהיה נדחך בקצה השמים... והביאך ה'. ואלו הדברים המפורשים בתורה הם כוללים כל הדברים שנאמרו על ידי כל הנביאים. אף בפרשת בלעם נאמר, ושם ניבא בשני המשיחים; במשיח הראשון שהוא דוד שהושיע את ישראל מיד צריהם, ובמשיח האחרון שעומד מבניו שמושיע את ישראל מיד בני עשו. ושם הוא אומר;

אראנו ולא עתה - זה דוד, אשורנו ולא קרוב - זה מלך המשיח,
דרך כוכב מיעקב - זה דוד, וקם שבט מישראל - זה מלך המשיח,
ומחץ פאתי מואב - זה דוד, וכן הוא אומר ויך את מואב וימדדם בחבל, וקרקר כל בני שת - זה המלך המשיח שנאמר בו ומשלו מים עד ים.
והיה אדום ירשה - זה דוד, שנאמר ותהי אדום לדוד לעבדים, והיה ירשה - זה המלך המשיח שנאמר ועלו מושיעים בהר ציון."

הן אבן עזרא והן רמב"ם מתייחסים לדוד ולמלך המשיח, אלא שיש ביניהם הבדל מהותי. לפי אבן עזרא יתכן שפרשתנו מדברת רק על דוד, אולם זה אינו סותר את האמונה בביאת המשיח, שכן ענין המשיח, גם אם אינו מבואר בפרשתנו, מפורש במקומות אחרים (כגון ספר דניאל). הרמב"ם, לעומתו, טוען שפרשתנו עוסקת גם בדוד וגם במשיח .


נקדיש את הלימוד לרפואת שליו בן אודיה, נועם אליה בן רוית, תמרה בת רוזה ורפואה קרובה לבוא

קבלת דפי פרשת שבוע בדואר אלקטרוני: irdavid@zahav.net.il הערות, תגובות ותרומות ניתן להפנות לרב שמעון גולן, ת.ד. 2119 אפרת, טל' 02/9931950

נבואת אחרית הימים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הממלכה הרביעית - סמל רומא העתיקה - היום סמל העיר רומא פרוש הראשי-תיבות: .S.P.Q.R (לטינית: Senatus Populusque Romanus, הסנאט והעם של רומא;

נבואות בלעם הסתיימו בפסוק הבא:"וְצִים מִיַּד כִּתִּים, וְעִנּוּ אַשּׁוּר וְעִנּוּ-עֵבֶר; וְגַם-הוּא, עֲדֵי אֹבֵד." (כ"ד,כ"ד). תרגום ירושלמי ותרגום יונתן בן עוזיאל ניסו לפרש פסוק זה:

צים - הכוונה לצבא גדול שיצא מ"למברניא" (כנראה לומברדיה - צפון איטליה) ומארץ איטליה, ואליו יצטרפו לגיונות שיצאו מקונסטנינו (היום:קונסטנטינופול [33] ויצעדו לאשור וישעבדו כל בני עבר (כל המזרח שהיה מוכר באותם הימין). אך סופם יהיה "עֲדֵי אֹבֵד" ויפלו בידי מלך המשיח ויאבדו עד עולם.

הרמב"ן מונה את ארבעת המלכויות כמו בספר דניאל :אשור, בבל, יוון ורומא. "רומא" היא הממלכה השלטת עד ימיו. אשר לישמעאל, דהיינו פלישת הערבים לאסיה, אפריקה ואירופה, אין הדבר נחשב אצלו ל"ממלכה" נוספת. אמנם רבי אברהם אבן עזרא תב בפירוש לספר דניאח (ז',י"ד) כי גם מלכות ישמעאל תכלל בממלכות. אך הרמב"ן הגיב שהסיבה היא "שנפל פחדם עליו וטען איך לא תמנה מלכות גדולה ועצומה כמוה. וזאת הטענה מחסרון דעת(הדגשה המחבר) כי ארבעת הממלכות שראה דניאל כולם עומדות בזו אחר זו, כל אחת גוברת על קודמתה ותופסת המלכות ממנה"

הכללת הברכות בתפילה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב דוד דב לבנון באתר ישיבה כתב ברכת בלעם - ברכה או קללה? והביא את הדיון בחז"ל לפיו:"כל כך חשובה היא פרשה זו שחז"ל בקשו לקבוע אותה בכל יום בברכות שמע, וכך מובא בגמ' (ברכות דף יב עמוד ב) "אמר רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע", ופרש"י "כרע שכב - דדמי לבשכבך ובקומך, שהקדוש ברוך הוא שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלווים ושקטים כארי וכלביא" . ומסבירה הגמ' "ומפני מה לא קבעוה - משום טורח צבור". לפי הפשט יש טורח הצבור לקרוא פרשה כ"כ ארוכה, אולם אם הפרשה כ"כ חשובה האם לא כדאי להשקיע זמן בקריאתה?

אך בהמשך יש עוד הסבר:"כך מפורש במדרש (ילקוט שמעוני תורה פרשת בלק רמז תשעא) "אבל בלעם כשברכן היו ברכותיו שוות ואין בהם פגם לפיכך גבה דעתן של ישראל ובאו לידי תקלה בעצת בלעם". אפשר שבגלל זה חשבו חז"ל שיהיה בזה טורח הצבור אם יזכירו בכל יום את שבחן של ישראל, ובפרט את התוצאה של קריאת שמע שנותנת להם כוח כארי וכלביא, ומוטב לעסוק בקבלת עול מלכות שמים "בשכבך ובקומך".

מדוע הפכו כל הברכות לקללות חוץ מ"מה טובו אהלך יעקב משכנותיך ישראל"? מפני שכל המצוות כאשר מקיימים אותן מתוך גאווה ושלא לשמן השפעתן הולכת ופוחתת עד שעלולים הם להפסיק לקיים אותן. אבל בלמוד תורה הדבר שונה, אמרו חז"ל "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה" ועוד אמרו "אמר הקב"ה: הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שהמאור שבהן מחזירן למוטב", ולכן כיון שברכן בתורה "מה טובו אהלך יעקב", לא יכול לצאת מזה דבר רע, וברכה זו נשארה ברכה קיימת אף אם עזבו את קיום המצוות, המאור שבתורה מחזירן למוטב.

האם בלעם היה נביא, ומה הקשר בין ברכה לנבואה?[עריכה | עריכת קוד מקור]

מאת: בנימין קוסובסקי
פרשת בלק מביאה אותנו לבירורים יסודיים בסוגיית הנבואה.

שאלות רבות אינן ברורות דיו: מה הקשר בין היותו של בלעם נביא לזה שהוא יכול לברך ולקלל? מדוע מבקש בלעם רשות מה'? ומדוע חושב שיוכל לקלל את ישראל?

האם האלוהים של בלעם הוא אלוהי ישראל? מנין קיבל את האמונה באל אחד? ואיך כל זה קשור לתפילה שלא נענית?

כדי לענות על שאלות אלו נדרש גם להבנה האם הנביא מקבל מילים מהשמים, או שמקבל רק "רעיונות" שאותם הוא מנסח בעצמו למילים?

בנות מואב ?[עריכה | עריכת קוד מקור]

וַיַּרְא, פִּינְחָס בֶּן-אֶלְעָזָר, בֶּן-אַהֲרֹן, הַכֹּהֵן; וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. ח וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ-יִשְׂרָאֵל אֶל-הַקֻּבָּה, וַיִּדְקֹר אֶת-שְׁנֵיהֶם--אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-הָאִשָּׁה אֶל-קֳבָתָהּ; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה, מֵעַל, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל painting :Sebastiano Ricci, (ספר במדבר כ"ה,ז'-ח')1734.

במקרא נאמר:"וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב" (כ"ה,א'). שואל רבי יצחק אברבנאל וכי אלו היו בנות מדיין אלא "והתנכרו עצמן לומר מואביות אנחנו". הוא נימק זאת במובאות הבאות:

  1. התורה ציוותה עלינו לזכור את הרעות אשר עשו לנו בדרך עמי מואב ובני-עמון אבל את הרעה הגדולה ביותר להצמד לבעל פעור הוא אינו זוקף לחובתם.
  2. ה"מואבים" נאסרו ולא "המואביות" ולכן לא נאסרה רות המואביה. אילו חטאו בנות מואב הרי הן היו גרועות יותר מהגברים.
  3. המדינים נמסרו להריגה, כולל כל אישה יודעת זכר שנאמר:" צָרוֹר, אֶת-הַמִּדְיָנִים; וְהִכִּיתֶם, אוֹתָם. יח כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם, בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר-נִכְּלוּ לָכֶם עַל-דְּבַר-פְּעוֹר"(שם, ט"ז)

ואברבנאל הסביר את הסיבה לשימוש בכינוי בנות מואב. בעל-פעור היה בגבול מואב ובנות מדיין התנהגו כמו המואביות. הן ידעו כי בני ישראל השלימו עם מואב. וכך בני ישראל סברו כי הם פוגשים מואביות. ומזה באו לזבוח לבעל פעור כמנהגן. בני ישראל נמשכו לתאוות המשגל והשתחוו לבעל פעור.

אנקולוס הוסיף :"כי הן היו מוכרות מאכל ומשתה בפחות מהמחיר" על מנת למשוך אליהן את בני ישראל.

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. ספר במדבר, כ"ב,א'
  2. שם,ו'
  3. שם,כ'
  4. כ"ד, כ"ה
  5. מסכת סנהדרין ק"ו
  6. כ"ב, ד'
  7. שם,כ'
  8. שמות ד יא
  9. כ"ג,י'
  10. כ"ג,כ"ג
  11. כ"ד,ה'
  12. שם,י"ד
  13. דניאל יב, ג
  14. איוב כה, ב
  15. שופטים ב, ז
  16. שופטים יא, כו
  17. בראשית י"ט, ל"ז
  18. במדבר כ"א, כ"א-ל"ה
  19. ב', ח'-י'א
  20. "שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם - ואלו הן: בלעם ואביו ואיוב, אליפז התימני, ובלדד השוחי, וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי" בבלי מסכת בבא בתרא טו ב
  21. תדבא"ר כ"ח, במדבר רבה י"ד כ'
  22. תלמוד בבלי, ברכות ז א
  23. זוהר שמות, פרשת בלק
  24. ספר שמות א' י'
  25. ראו גם בלעם וישו - הקִרבה בין שתי הדמויות בטיפולוגיה מדרשית, מאת ד"ר דן יפה, הפקולטה למדעי היהדות, אוניברסיטת בר-אילן.
  26. דברים לד, י
  27. ספרי דברים שנ"ז י'
  28. שם
  29. שם כד, יד
  30. ואולם ה' ששם דברים אלו בפי בלעם, התכוין כמובן לדבר אחר, וכפי שבאר הנצי"ב ב"העמק דבר", וז"ל: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וגו', כי האוֶן שיש ביעקב אינו בעצם מושרש בלב יעקב... אלא כמו שאדם רוצה לעשות אָוֶן ע"י רוח שטות וכיוצא בזה". והיינו, שחֵטא של אדם מישראל לעולם אינו חטא בעומק, אלא חיצוני ומקרי בלבד, ובהבטה פנימית - אין כאן חטא בעצם. ולכן אין החטא גורם לסלק מאיתם השכינה, וכמבואר בסוף הפסוק: "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל - ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ".
  31. דברים יא, טז-יז
  32. תנחומא, הוספה לפרשת דברים
  33. לפי הויקיפדיה: , "עיר קונסטנטינוס, רומא החדשה", הייתה בירתהּ של האימפריה הרומית (330–395), האימפריה הביזנטית (395–1204, 1261–1453), האימפריה הלטינית (1204–1261) והאימפריה העות'מאנית (1453–1922).
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.