פרשת ואתחנן

משה רבינו צופה לארץ המובטחת - צייר:James Tissot 1836-1902

פרשת ואתחנן היא הפרשה השנייה בספר דברים. היא נפתחה בבקשתו של משה רבינו:"וָאֶתְחַנַּן, אֶל-ה' בָּעֵת הַהִוא, לֵאמֹר. ה' אלוקים...". תרגם יונתן בן עוזיאל:"אבקש רחמים מלפניך ה' אלוקים". ומהי בקשתו של משה רבינו (בשבוע בו חל תשעה באב :"אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת...הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן". ויונתן בן עוזיאל תרגם:"ההר הטוב הזה, שבו תבנה עיר ירושלים, והר הלבנון שבו עתיד לשכון השכינה".. רבי יצחק אברבנאל פירש:"הר המוריה ששם קדש אברהם אבינו ע"ה את השם המיוחד והלבנון שהוא בית המקדש. וב"ספרי" נאמר:" לבנון - שמלבין עונותיהם של ישראל". והמקרא סיפר כי בקשתו של משה רבינו הוגשה בעבר והתשובה כבר ניתנה:"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, רַב-לָךְ--אַל-תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד, בַּדָּבָר הַזֶּה . ובצל ההחלטה המצערת אנו נקרא את פרשת השבוע.

• ראו גם:ויקי-קדומים לשבוע פרשת ואתחנן - שבת נחמו - תשע"ב

תוכן הפרשה

עשרת הדברות בבית הכנסת "שטיבל" בקדומים מזכוכית תוצרת האי מוראנו ב(ונציה) - באדיבות משפחת פלורנטל

הפרשה עסקה בנושאים הבאים:

1. עתיד עם ישראל לאחר עידן משה רבינו - הקב"ה אמר למשה:"וְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ" והוא הבטיח את עתידו של העם:"וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּה', אֱלֹהֵיכֶם--חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם . ואילו על בני ישראל שלא נוכחים כתב פרשן המקרא חזקוני כי כל איש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו, אפילו היה מבין באי ארץ ישראל שנאמר:"וַיְהִי כַאֲשֶׁר-תַּמּוּ כָּל-אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, לָמוּת--מִקֶּרֶב הָעָם .
2. מעמד הר סיני - מה שנמסר לבני ישראל אמור להיות  :"...חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים". אך למרות היתרון שיהיה לעם אם ישמרו על התורה, משה רבינו צפה את העתיד:"וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ; וְהִשְׁחַתֶּם" ובתקווה להשפיע על העם בעתיד הוא הזהיר:"וְהֵפִיץ ה' אֶתְכֶם, בָּעַמִּים; וְנִשְׁאַרְתֶּם, מְתֵי מִסְפָּר, בַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר יְנַהֵג ה' אֶתְכֶם שָׁמָּה.. ובסוף תגיע הגאולה:"בַּצַּר לְךָ--וּמְצָאוּךָ, כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; בְּאַחֲרִית, הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד-ה' אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ .רבי סעדיה גאון פרש:"יָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ":"דע זאת, והשב אל לבך:בשמים ממעל ועל הארץ מתחת, בשמים העליונים והארץ התחתונה".
3. גיבוש ההתנחלות בעבר הירדן - משה רבינו בחר את ערי מקלט וקבע את גבולות ההתנחלות של השבטים בעבר הירדן המזרחי. פרשן המקרא ספורנו כתב:"וַיִּירְשׁוּ אֶת-אַרְצו. אַחַר שֶׁכָּבְשׁוּ אֶרֶץ נושָׁבֶת, שֶׁיָּכְלוּ לְקַיֵּם בָּהּ הַמִּצְות וְאֵין מַחֲרִיד, הואִיל לְבָאֵר אֶת הַתּורָה וְהַמִּצְוָה וּלְהַזְהִיר עֲלֵיהֶם.
4. מתן לוחות הברית - משה רבינו מציין כי:"לֹא אֶת-אֲבֹתֵינוּ, כָּרַת ה' אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת (שרובם מתו במדבר): כִּי אִתָּנוּ,אֲנַחְנוּ אֵלֶּה פֹה הַיּוֹם כֻּלָּנוּ חַיִּים." ואנוכי:" פָּנִים בְּפָנִים, דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר--מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.. ורש"י פרש:"פנים בפנים -אמר ר' ברכיה: כך אמר משה: אל תאמרו אני מטעה אתכם על לא דבר, כדרך שהסרסור עושה בין המוכר ללוקח, הרי המוכר עצמו מדבר עמכם".
5. הבטחת עתיד העם - אחרי מעמד הר סיני העם חרד:"וְעַתָּה, לָמָּה נָמוּת, כִּי תֹאכְלֵנוּ, הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת; אִם-יֹסְפִים אֲנַחְנוּ, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד--וָמָתְנוּ . אך הקב"ה הבטיח את עתידו של העם:"וּלְמַעַן, יַאֲרִכֻן יָמֶיךָ...אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ, וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד: כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ, לָךְ--אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ. וספורנו פירט:"לְמַעַן תִּחְיוּן וְטוב לָכֶם. כְּדֵי שֶׁתִּחְיוּ חַיֵּי עַד בְּאפֶן טוב וּמְאֻשָּׁר.וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן. וְשֶׁתִּקְנוּ אותו אֲרִיכוּת יָמִים לְעולָם שֶׁכֻּלּו אָרךְ, בִּהְיותְכֶם בָּאָרֶץ בְּלִי צַעַר וּבְאֵין מַחֲרִיד וּמונֵעַ . איזו הבטחה !
6. שמע ישראל - הפרשה המיוחדת במינה, הנאמרת:"בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" . ובה אנו צוונו על חינוך הילדים:"וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם". רש"י פרש:"לבניך -אלו התלמידים. מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר בנים אתם לה' אלוהיכם, ואומר בני הנביאים אשר בבית אל, וכן בחזקיהו שלמד תורה לכל ישראל וקראם בנים שנאמר בני עתה אל תשלו. וכשם שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר בנים אתם לה' אלוהיכם, כך הרב קרוי אב, שנאמר אבי אבי רכב ישראל וגו':
7. אזהרה מהמגע עם הגויים - בני ישראל הצטוו:"הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן, בָּם:

. הרמב"ן כתב כי לא תוכל כלתם מהר -יבטיח שהשם יכריתם כלם, וישלח בהם את הצרעה להאביד הנשארים והנסתרים והנה כלם יאבדו, אבל אמר שלא יכלה אותם במלחמה ביום אחד ולא שיגרשם מן הארץ בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. והוסיף עוד להבטיח שלא יהיו אלה הנשארים רובם, אבל השם יהומם מהומה גדולה ורובם יאבדו ביד ישראל. וכן אמר : הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך והורשתם והאבדתם מהר, שיאבדו רובם במהרה, לא שיכלו, עד אשר תפרה ונחלת את הארץ.

לבקש מתנת חינם

בשיחת השבוע עסק צבי לבנוני בנושא לבקש מתנת חינם - וכך הוא החל את דרשתו:

בתחילת פרשתנו משה רבנו מספר על התפילות שהתפלל לפני ה', כי יאפשר לו להיכנס לארץ־ישראל. את תפילתו הוא מתאר במילים: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא". את המילה 'ואתחנן' חז"ל מפרשים במשמעות של תחנונים וגם במובן של 'ואתחנם' (מלשון חינם), כלומר, בקשת מתנת־חינם, דבר שהמתפלל בעצם אינו ראוי לו. היה מקום לחשוב שמגיע לאדם כי הקב"ה ימלא את בקשותיו. הלוא הקב"ה ברא אותו, וממילא הוא חייב כביכול לספק את צרכיו. ובפרט שהוא בן אברהם יצחק ויעקב – אם־ כן הוא זכאי ל'סעודת שלמה בשעתה' (כלשון חז"ל) ויותר. ובמיוחד בהיותו שומר תורה ומצוות, שעל זה הבטיח הקב"ה: "אם בחוקותיי תלכו... ונתתי גשמיכם בעיתם".

בהמשך, הובא הקשר עם משה רבינו:"משה רבנו מלמד אותנו שהגישה הנכונה היא להתחנן ולבקש ולא לתבוע. גם אם יש לאדם מעשים טובים, עליו לפנות אל הקב"ה בלשוןתחנונים, מתוך התבטלות ולא בעזות־פנים חלילה, כמי שמבקש מתנת־חינם שאין הוא זכאי לה

ולסיום:" הקב"ה אינו חייב דבר זו מעלת הצדיקים, שמעשיהם הטובים אינם נחשבים בעיניהם, והם תובעים מעצמם פי כמה וכמה. לכן אין הם מרגישים שמגיע להם, אלא להפך, הם עומדים לפני ה' כאביונים המבקשים מתנת־חינם. וזו גם האמת וההתייחסות הנכונה אל הקב"ה, כפי שהמדרש אומר: "אין לברייה כלום אצל בוראו". עבודת האדם אינה תופסת מקום אצל הבורא, שכן המרחק שבין הבורא ובין הברואים הוא אין־סופי. לכן אין מקום שהאדם יחשוב כי נתן כביכול דבר־מה לקב"ה, והקב"ה חייב לשלם לו תמורתו. אלא כל מה שמבקשים מהקב"ה צריך להיות מתוך גישה שזו מתנת־ חינם, והקב"ה עושה חסד עם האדם ונותן לו את השפע אך ורק משום שהוא רב־חסד ובעל הרחמים.
(לקוטי שיחות כרך כד, עמ' 28 )

"מול בית פעור"

הרב מוטי אלון בשיחתו בשנת תשס"א בנושא מול בית פעור - מהי משמעות האיזכור של המקום, החוזר על עצמו פעמים אחדות במקרא, מסוף פרשת בלק, כאשר בנות מדיין פיתו את בני ישראל, עד לתיאור מקום קבורתו של משה רבינו, שאף הוא היה |מיל בית פעור".

וכך התחילה שדרשתו, אשר נכללה גם בחוברת "תכלת מרדכי": ,את נאומו ההיסטורי הראשון מסיים משה רבנו בתחילת פרשתנו (פרשת ואתחנן). לאחר שסקר בפרשת דברים את ארועי המדבר הבולטים - חטא המרגלים, פרשת המעפילים וכל מורשת הקרבות והמלחמות - הוא מזכיר את בקשתו-תפילתו האישית: "אעברה נא בארץ ואראה את הארץ" , ואת תשובתו השלילית של הקב"ה. את כל נאום הסקירה ההיסטורית הזה מסיים משה באיזכורה של נקודת הציון הבאה: "ונשב בגיא מול בית פעור" . לא "ונשב בגיא" סתם, אלא "מול בית פעור". ולא ציון עובדה "יבשה" בלבד, אלא גם איזכורה של האווירה והמגמה בישיבה בגיא:

" 'ונשב בגיא' וכו' - ונצמדתם לעבודה זרה..."

משה רבינו הדגיש את חשיבות האירוע. בכל הנאום ישנו איזכור של ארוע היסטורי, כשמזכיר משה את מעמד הר סיני, וכך - להבדיל - כשהוא שב ומזכיר את הפעור:"עיניכם הרֹאות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלֹהיך מִקִּרְבּך" .

"עיניכם הרואות" ראוּ את ה' משמיד גם את קֹרח ועדתו אשר הצו על משה ואהרֹן וגם את שלושים ושמונה שנות מתי מדבר שנפלו בעוון המרגלים. מזמן הם גם ראו את שלֹשת האלפים שנפלו בעוון חטא העגל ואת ה"עם הרב" שננשכו על-ידי הנחשים השרפים. מכל אלו לא מזכיר משה רבנו אלא את עוון הפעור. זהו החטא המפחיד אותו יותר מכל. זה מה שהוא אנטי-תזה לחוקים ולמשפטים עליהם הוא מדבר.

והוא השווה בין "הדבקים" לבין "הנצמדים" : עד כמה, ילמדנו הפסוק הבא מיד אחר-כך:

"ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כֻּלכם היום". כל ההולכים אחרי הפעור, עושים דבר אחד: הם לא דבקים בה' אלקים. לא חטא בלבד הם חטאו, לא נפילה מקומית בעבודה זרה הם נפלו. הפעור הוא הניגוד הגדול ביותר שקיים לדבקות בה'. אם יש פעור - אין דבקות בה'. אם יש פעור - ישנה הצמדות אליו: "ויצמד ישראל לבעל פעור" .

הצמדות - מכאן ודבקות - מכאן. חז"ל ידונו איזו מהם גדולה יותר: " 'הנצמדים לבעל פעור' - כצמיד פתיל (='המוקף על פי כלי שממרחין אותו בשעוה יפה' ), 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם' - כשתי תמרות הדבוקות זו בזו (='שדבוקות ואינן דבוקות'). במתניתא תנא: 'הנצמדים לבעל פעור' - כצמיד על ידי אשה (=אינן מחוברין, ונמשכין וזזין אילך ואילך'), 'ואתם הדבקים בה' אלקיכם' - דבוקים ממש (='משמע יפה יפה')".

כך או כך, ההצמדות הזו, יש בה די כדי להפוך את עוון הפעור לעוון היחיד שמזכיר משה כאנטי-תזה לדבקות בה' ובתורתו, כאנטי-תזה לחוקיו ומשפטיו הצדיקים.

והרב מסיים בהדגשת חשיבות האירוע לעתיד האומה:"כמה מופלאה היא העובדה שמשה רבנו נקבר דוקא בגיא בארץ מואב "מול בית פעור". משה, כך לפי חז"ל, הוא זה שמאז ועד עתה, לוחם את המלחמה בפעור: "...ואמר רבי חמא ברבי חנינא: מפני מה נקבר משה אצל בית פעור? - כדי לכפר על מעשה פעור" .

"ומדרש אגדה: בכל שנה ושנה בעצם שחטאו ישראל בבנות מואב, באותו פרק בית פעור עולה למעלה כדי לקטרג ולהזכיר עון, וכשהוא רואה קברו של משה - חוזר ושוקע, שמשה רבנו שקעו בקרקע עד חוטמו. וכל שעה שעולה - חוזר ונשקע למקום ששקעו משה רבנו" .

הפעור הוא לא ארוע היסטורי שהיה ונגנז בין דפי ספרי ההיסטוריה. "המה באו בעל פעור" הוא לא ארוע חד-פעמי. הפעור, שעולה ומציף בכל אחד מאתנו, צריך לחזור ולשקוע, ואם הוא שב ומציף - שוב הוא צריך לשקוע. הדרך לעשות זאת היא ב"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", בשמירת המחשבה מכל כהני הפעור השואלים אותה השכם והערב "מה אכפת לך". הדרך להתמודד היא בדבקות של "ואתם הדבקים בה' אלקיכם", הצועקים בקול גדול "והלא יהודי אני".

השבח לארץ ישראל

מבט לארץ ישראל מהר נבו (ים המלח נראה בבירור) - מקור התמונה:ויקישיתוף, צילם: Biorgen

מבט לארץ ישראל בגבולות ההבטחה - מקור התמונה:ויקישיתוף nasa

הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, כתב במעייני הישועה על השבח ארץ ישראל, היבט הלכתי - הקב"ה ברא בעולם זהב ויהלומים ושאר אוצרות טבע. האוצרות הללו הם גנוזים למי שיודע להפיק אותם. כך העולם מלא אוצרות גנוזים ורק מי שמתאמץ – יכול להשיגם, אם מגיע לו. כך גם הטוב של ארץ ישראל הוא גנוז. אם לא יודעים איך להפיק אותו - היא נשארת שממה, כמו שהייתה במשך על הגלות, אלף ותשע מאות שנה. אבל אם יודעים איך להפיק אותו היא "ארץ זבת חלב ודבש" כמו שרואים היום. וכמו שנראה עוד ועוד בעזרת ה' עלינו.

הגמרא אומרת כי כשבני ישראל יושבים בארץ ישראל - היא גם נותנת פירותיה בעין יפה וגם מתרחבת כמו עורו של צבי. על זה נאמר הפסוק (תהילים לא כ) "מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ פָּעַלְתָּ לַחֹסִים בָּךְ וכו". "ובודאי היא חמדה גנוזה. שלא לחנם שלח הקב"ה ראשי בני ישראל להיות מבינים, למצוא מתנה גנוזה זו שהאבות הקדושים השתוקקו לה. כמ"ש הקב"ה לאברהם אע"ה 'אשר אראך'.

ובאמת הקב"ה מסר לנו מצות התלויות בארץ אשר בכח מצות אלו נוכל להוציא מכח אל הפועל אותה חמדה גנוזה" (שפת אמת שלח תרנב). בשיעור זה נדבר על כמה מצוות שמלמדות על שבח ארץ ישראל. והמשמעות ההלכתית שלו.

תורת ארץ ישראל עשויה להשפיע על פסק הדין - חכמינו אמרו במדרש (רבה בראשית טז) "וזהב הארץ ההיא טוב" - מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ולא חכמה כחכמת ארץ ישראל". ויש לזה גם ביטוי בהלכה. המשנה במסכת מכות (דף ז/א) אומרת: "מי שנגמר דינו וברח ובא לפני אותו בית דין - אין סותרין את דינו". לא פותחים את הדיון מחדש לשמוע את הטענות וההוכחות, אלא מבצעים את פסק הדין שפסקו בעבר. ולא עוד אלא "כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בב"ד של פלוני ופלוני ופלוני עדיו" ומקיימים את הפסק הדין של בית הדין הראשון.

הגמרא אומרת כי יש מקרים בבית הדין פותח את הדיון מחדש לראות אם האדם אשם או לא. "תניא רבי יהודה בן דוסתאי אומר משום רבי שמעון בן שטח ברח מארץ לחוצה לארץ - אין סותרין את דינו. (אבל אם הנאשם שיצא חייב בדין ברח) מחוצה לארץ לארץ - סותרין את דינו מפני זכותה של ארץ ישראל". והסביר רש"י "אולי תועיל למצוא לו פתח של זכות". כי זכותה של ארץ ישראל תפעל שבית דין יוכל למצוא צד זכות. (וכן פסק הרמב"ם סנהדרין פי"ג ה"ח.) סמיכה – בארץ ישראל - מכוח ההלכה הזו פסקו מהר"י בירב ורבי יוסף קארו זצ"ל ורוב החכמים שישבו בארץ ישראל בעת ההיא כי אפשר לחדש את הסמיכה שבוטלה בתקופת החורבן של הרומאים אחרי הבית השני. שכך כתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מה' סנהדרין הי"א) "נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים, אם כן למה היו החכמים מצטערים על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל? לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן. ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין, והדבר צריך הכרע". ועל פי דבריו חידשו את הסמיכה ומכוחה כתב מרן רבי יוסף קארו את ספריו השולחן ערוך. וכל גדלות התורה והקדושה שיהייתה בימים ההם. והנך רואה שהם חשבו כי רק חכמי ארץ ישראל נחשבים למנין. ואם הם מסכימים למנות את מהרי בירב לסמוך – הוא יהיה סמוך. ואע"פ שהיהודים בארץ ישראל בתקופה ההיא היו רק עשירית אחוז מכלל היהודים בעולם. עם זאת למרות מספרם הקטן הם היחידים שיכולים להחשב קהל. ואם הם מסכימים להסמיך את מהר"י בירב. הוא יהיה סמוך.

למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם - בגמרא (בבא בתרא דף ק/א) יש דיון למה אמר הקב"ה לאברהם "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה". לפי רבי אלעזר בזה אברהם קנה את ארץ ישראל. לפי חכמים אי אפשר לקנות ארץ בהליכה. ואם כן למה נצטוה אברהם להלך בארץ. "משום חביבותא דאברהם הוא דקאמר ליה הכי כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו". אם כן האבות לא קנו את הארץ. ואף על פי כן כתוב בנביא "ושכנתי אתכם במקום הזה בארץ אשר נתתי לאבותיכם למן עולם ועד עולם" (יחזקאל כח כה). משמע שהאבות כן קיבלו את הארץ, וזה לא היה רק הבטחה בלבד.

בקישור לעיל אפשר לקרוא את כל הדרשה - מומלץ

ההבדלים בין שני המופעים של עשרת הדברות

ראו ערך מורחב:עשרת הדברות
קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

להלן טבלה המשווה של השינויים העיקריים בעשרת הדברות בין ספר שמות לספר דברים, וההבדלים העיקריים הם במצוות השבת:

ספר שמות פרק כ'

ספר דברים פרק ה'

(ו) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי: (ח) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: (י) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: (יא) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ: (יב) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: (יג) לֹא תִרְצַח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר: (יד) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:

(י) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו \{מִצְוֹתָי\}: (יב) שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: (יד) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיְהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ: (טו) וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: (טז) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: (יז) לֹא תִרְצַח וְלֹא תִנְאָף וְלֹא תִגְנֹב וְלֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁוְא: (יח) וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ:

על פי טבלת ההשוואה ניתן לראות שהשינויים העיקרים הם:

• באיסור עבודת אלילים, מִצְוֹתָי מגוף ראשון הופך בכתיב למִצְוֹתָו בגוף שלישי, אף שהקרי אינו משתנה.
• בעניין השבת:
  • זכור בספר שמות לעומת שמור בספר דברים.
  • בספר שמות הבהמה איננה מפורטת לעומת הפירוט שקיים בספר דברים "שורך וחמורך".
  • בדיברות בספר דברים קיים הסבר למנוחת העבד והבהמות של האדם.
  • הבדל בנימוק של מצוות השבת, בעוד שבדיברות בספר שמות הנימוק הוא שביתת האל במעשה בראשית וברכתו של היום בלוחות השניים הנימוק הוא הוצאת האל את ישראל ממצרים מעבדותם.
• בכיבוד אב ואם, נוסף ציווי של האל בדיברות בספר דברים, וכן הנימוק למען ייטב לך, על אריכות הימים המוזכרת בדיברות של שמות.
• באיסור עדות שקר, מתחלף השקר בשוא בספר דברים.
• באיסור לא תחמוד, בספר שמות מוקדם בית הרע לאשתו, לעומת ספר דברים שם הסדר הוא הפוך. בספר דברים מתחלף לא תחמוד אחד בלא תתאוה. וכן נוסף האיסור על שדה שאיננו נזכר בספר שמות.
• בספר דברים האיסורים של החלק השני בלוחות מתחברים על ידי וו החיבור.
• בשתים מהדיברות בספר דברים (שבת וכיבוד אב ואם) מחוזק או מדויק האיסור באמצעות המשפט "כאשר ציוך ה' אלוהיך".

הסיבה להבדלים - הביטוי "כאשר ציווך ה' אלוהיך" שמופיע בספר דברים, מלמד על כך שהנוסח שם לא נועד להיות ציטוט מדויק של עשרת הדיברות שבפרשת יתרו. עם זאת, הוגים שונים נתנו הסברים נוספים לכך שיש הבדלים בין הנוסחים. הסבר שמופיע במדרש הוא שהנוסחים השונים נאמרו שניהם על ידי אלוהים בבת אחת במעמד הר סיני.. הסבר נוסף מופיע בתלמוד, לפיו הנוסח שבספר שמות הוא הנוסח שנכתב בתחילה בלוחות הברית, לעומת הנוסח שבספר דברים שהוא הנוסח שנכתב בלוחות השניים, שנכתבו לאחר שמשה שבר את הלוחות הראשונים בעקבות חטא העגל.

קטע מעשרת הדיברות בספר שמות - A portion of the Penteteuch in Hebrew, British Library Oriental MS. 4,445 containing the Massorah Magna and Parva. This section contains Exodus 20:1-5. Source: Plate VIII. The S.S. Teacher's Edition: The Holy Bible. New York: Henry Frowde, Publisher to the University of Oxford, 1896

העונשים על מצוות בין אדם לחברו

יונתן בן עוזיאל תרגם ארבע הלוואים:" עמי בני ישראל - לא תהיו רוצחים, נואפים, גנבים, מעידים עדות שקר. לא חברים ולא שותפים עם (הנ"ל) ולא יתראה בכנסיותם של ישראל כי בעוון:.

1. רציחה - חרב יוצא על עולם.
2. ניאןף - מוות יוצא על העולם.
3. גניבה - רעב יוצא לעולם.
4. עדות שקר - עננים עולים ומטר אינו יורד ובצורת בא על העולם.

ילקוט שמעוני מצא קשר בין ה"לאווים" לבין מצוות כיבוד אב ואם:

1. דבר אחר כבד את אביך ולא תרצח וכי מה ענין זה לזה, אלא ללמדך אם יש לו לאדם ואינו זן ומפרנס אביו ואמו כאלו הוא רוצח לפני המקום.
2. דבר אחר כבד את אביך ולא תנאף ללמדך אם יש לו לאדם ואינו מכבד אביו ואמו כאלו הוא נואף לפני המקום.
3. דבר אחר כבד ולא תגנוב אם אינו עושה רצון אביו ואמו כאלו הוא גונב נפשות לפני המקום.
4. דבר אחר כבד ולא תענה כל שאינו מפרנס אביו ואמו כאלו הוא מעיד עדות שקר לפני המקום. המכבד אביו ואמו למה הדבר דומה למלך שבא אצלו בן אהובו א"ל בני מאין באת, א"ל מבית אביו ואמי, א"ל אביך ואמך מה הן עושין, א"ל נפטרו לשלום לבית עולמן, א"ל בני ברוך אתה ותהא לך קורת רוח בעולם שנתת מנוחה לאביך ואמך כו', עכשיו בא ואראך גנזי שמים כו', מה דרכי שמים שהוא רחמן על הבריות אף אתם תהיו רחמנים לפרנס את הבריות ותאריכו שנים (זה לזה) בטובה. כאשר צוך ה' אלהיך (כתוב ברמז רנ"ז). וכל בהמתך (כתוב ברמז רפ"א):

שמע ישראל

מתוך וקישיבה

"שמע ישראל" זוהי התפילה שמאחדת את כל חלקי עם ישראל, והייתה שגורה בפיהם לאורך כל הדורות. המשפט: "שמע ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד" מסמל:

1. את הקריאה לאחדות עם ישראל ("שמע ישראל")
2. קבלת עול מלכות שמיים ("ה' אלקינו")
3. אחדות הבורא ("ה' אחד")

שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל:ה' אֱלוהֵינוּ,ה' אֶחָד. (בלחש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד") וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלהֶיךָ, בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ, וּבְכָל מְאדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, וְדִבַּרְתָּ בָּם, בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת, עַל יָדֶךָ; וְהָיוּ לְטוטָפת, בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ, וּבִשְׁעָרֶיךָ.

לפני קריאת שמע ישראל, יש לדמיין שכל עם ישראל נמצאים יחד ואתה פונה לכל עם ישראל:

הכוונה הבסיסית: "שמע ישראל!" - הנך פונה לכל עם ישראל וקורא להם לשמוע, להבין ולקבל את מה שהנך עומד להגיד. "ה' אלוקינו!" - ה', שהוא אדון הכול, היה, הווה ויהיה, הוא האלוקים שלנו. "ה' אחד!" - ה' הוא האל היחיד ועוד שום אלוקות מלבדו.

מי שלא כיון לפחות את הכוונה הבסיסית בפסוק ראשון של קריאת שמע ובאמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", לא יצא ידי חובתו במצות קריאת שמע.

כוונות נוספות: בכל מקום בתפילה כשמזכירים שם הוי"ה (שם ה') יש לכוון שהשם יתברך הוא "אדון הכל, היה הווה ויהיה". וכשאומרים "אלוקינו", יש לכוון שהשם יתברך הוא "תקיף ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם".

"אחד" כשאומרים אות אל"ף של תיבת "אחד", יש לכוון שהקב"ה הוא אחד. וכשאומרים אות חי"ת של "אחד", יש לכוון שהקב"ה יחיד בשבעה רקיעים וכן בארץ (סה"כ שמונה, כגימאטרייה של האות ח'). וכשאומרים אות דל"ת של "אחד", יש לכוון שהשם יתברך מושל בארבע רוחות העולם (צפון, דרום, מזרח ומערב).

האות ע' של המילה "שמע" והאות ד' של המילה "אחד" נכתבות בספר תורה כאותיות גדולות, ויוצרות את המילה "עד". כלומר, יש לכוון שאתה עד לכך שהיינו כל עם ישראל במעמד הר סיני וראינו שה' הוא אחד ואין עוד מלבדו.

הכוונה באמירת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד": מיד לאחר הפסוק "שמע ישראל" יש לומר בלחש: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". משפט זה אינו מופיע בפרשת שמע ואינו מופיע בתנ"ך, ואומרים אותו משום תקנת חכמי ישראל.

מסופר בתלמוד מסכת פסחים (נו, א), שלפני פטירתו של יעקב אבינו, נאספו כל בניו אליו, ורצה לגלות להם את קץ הימים, ונסתלקה ממנו שכינה ולא יכל לגלות להם את הקץ. אמר לבניו: שמא יש בכם מי שאינו הגון, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, וכאבי יצחק שיצא ממנו עשו, ולכן איני יכול לגלות לכם את הקץ? פתחו כולם ואמרו: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד", כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אמרו חז"ל: ומה נעשה אנחנו? נאמר משפט זה, והרי לא נכתב בפרשה. לא נאמר אותו, והרי יעקב אבינו ע"ה אמרו. לפיכך תיקנו לאומרו בלחש. פסוק זה נחשב כהמשך לקבלת עול מלכות שמים שבפסוק הראשון, ולכן גם בו חובה לכוון לפירוש המילים, ואם קראו בלא כוונה צריך לחזור ולקוראו בכוונה (מ"ב סג, יב). יש להפסיק קצת בין פסוק שמע לפסוק בשכמל"ו (ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד), וכן יפסיק קצת בין פסוק בשכמל"ו לפסוק ואהבת, וכשאומר פסוק בשכמל"ו ירכין ראשו קצת למטה בתיבת "מלכותו", ויש סוד בדבר להוריד הארה אל השכינה מלכות עקרת הבית, ואע"ג דאומרים בשכמל"ו בלחש מכל מקום ישמיע לאוזניו קצת.

מילים, משמעות וכוונות (מאתר "המקדש" www.hamikdash.co.il) שמע ישראל"

עוד על "שמע ישראל"

הרב שמעון גולן מאפרת כתב בעלון לשבת
אין צורך להאריך בחשיבות הרבה המיוחסת ל"קריאת שמע", המופיעה בפרשתנו, בעולם המחשבה וההלכה. כוונתי לפסוק הראשון:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד.

אציין, לדוגמא, את דברי הרב יצחק זילברשטיין, בספרו "חשוקי חמד" בתחילת מסכת ברכות:

"אודיע לזכות הרבים מה שציווה בעל תפארת ישראל לבניו בענין מצות קריאת שמע. שיכוונו ג' שרשי אמונה: א. שמע ישראל מורה על האמונה במציאות ה', ובהתגלות התורה מהשם יתברך, ואז נשמע קול ה' וצוויו, וצריכים אנחנו לשמוע בקולו. ב. להאמין בה' אלוקינו, ומרומז האמונה בשכר, ע"י ה' שהוא מידת הרחמים, ובעונש ע"י אלוקים, שהוא מדת הדין. ג. במלות ה' אחד נרמז האמונה בהשארת הנפש. שכמו שה' אחד, כן הנשמה שהוא בדמות דיוקנו של הקדוש ברוך הוא אחת. ואין לה חלקים, וכל דבר שאין לו חלקים לא שייך אצלו פירוד החלקים ולא כיליון ומוות. ואמר התפארת ישראל בצואתו שהוא תמיד כשאמר שמע ישראל צייר בנפשו הקדושה, כאילו הוא ילד קטן, ואמו (שבה נמשלה כנסת ישראל) עומדת בצדו, וקוראת עמו פסוק שמע ישראל מילה במילה."

כן אציין את ההלכות העיקריות הנוגעות לכוונה בקריאת שמע, כמובא ב"שולחן ערוך" (אורח חיים סימן סא):

"יקרא קריאת שמע בכוונה, באימה, ביראה, ברתת וזיע. נוהגין לקרות פסוק ראשון בקול רם, כדי לעורר הכוונה. נוהגין ליתן ידיהם על פניהם בקריאת פסוק ראשון, כדי שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוון."

ענין מרכזי נוסף המופיע בפרשתנו הוא עשרת הדברות. לפי מדרש דברים רבה (ב/לא) שני הענינים קשורים זה בזה:

"ומהיכן זכו ישראל לקרות שמע? אמר רבי פנחס בר חמא: ממתן תורה זכו ישראל לקרות שמע. כיצד? את מוצא לא פתח הקדוש ברוך הוא בסיני תחילה אלא בדבר זה. אמר להם: שמע ישראל אנכי ה' אלקיך. נענו כולן ואמרו: ה' אלקינו ה' אחד. ומשה אמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד."

פיסקא אחרת במדרש (לה) מקדימה את קריאת שמע ליעקב אבינו:

"מהיכן זכו ישראל לקריאת שמע? משעה שנטה יעקב למיתה קרא לכל השבטים, ואמר להן: שמא משאני נפטר מן העולם אתם משתחווים לאלוה אחר? מנין שכך: כתיב (בראשית מט, ב) הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם. מהו ושמעו אל ישראל אביכם? אמר להן: א-ל ישראל אביכם הוא. אמרו לו: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. והוא אומר בלחישה: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אמר רבי לוי: ומה ישראל אומרים עכשיו? שמע אבינו ישראל! אותו הדבר שצויתנו נוהג בנו; ה' אלקינו ה' אחד."

דרשה דומה מופיעה במסכת פסחים (דף נו ע"א):

"דאמר רבי שמעון בן לקיש: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם. ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד - כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד."

דרשה זו משמשת מקור למנהגנו לומר אחרי הפסוק הראשון של קריאת שמע, בלחש: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד, כפי שמסיימת שם הגמרא:

"אמרי רבנן: היכי נעביד? נאמרוהו - לא אמרו משה רבינו, לא נאמרוהו - אמרו יעקב. התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי (בלחש). אמר רבי יצחק, אמרי דבי רבי אמי: משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה (תבשיל מתובל), אם תאמר - יש לה גנאי, לא תאמר - יש לה צער. התחילו עבדיה להביא בחשאי. "

המקור:קבלת דפי פרשת שבוע בדואר אלקטרוני: irdavid@zahav.net.il הערות, תגובות ותרומות ניתן להפנות לרב שמעון גולן, ת.ד. 2119 אפרת, טל' 02/9931950

וְעָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב בְּעֵינֵ֣י ה'

וְעָשִׂ֛יתָ הַיָּשָׁ֥ר וְהַטּ֖וֹב בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וּבָ֗אתָ וְיָֽרַשְׁתָּ֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטֹּבָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע יְהוָ֖ה לַאֲבֹתֶֽיךָ׃ (ו, י"א)

הטרגדיה היהודית

יהודים בצבא האוסטרי - ויקישיתןף, תרם:שנילי

הרב חיים סבתו בספרו "בואי הרוח" מתאר את עצמת הטרגדיה שגרמה מלחמה זו לעם ישראל. וכך הוא מתאר בספרו את מעשיהו של שכנו, ניצול שואה בירושלים:" אחרי שהפקיד את בנו, את סידורו ואת מסכת הגמרא הוא מפקיד בידו את הסיפור שאביו סיפר לו לפני מותו. והוא אומר לו כי יום ייבוא ותספר אותו לכולם למען ידעו בני, ובני בני, וכל יושבי הארץ הזאת את קללת הגלות. וכך סיפר:

" סתיו תרע"ה (1915), בשדה בקרב הייתי. מלחמה חסרת תכלית לחמתי. עם השחר השחור, מתנפלים בתעלה על החיילים שמולנו... כמו שלמדנו באימונים, תקעתי בחייל שממולי את הכידון הארור, עשרות פעמים, אולי מאות. החייל שמט את חרבו, נפל למרגולותי וצווח באימה:
שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד!'.
אוי זעק בנופלו, אוי לשבעת ילדי, אבוי למשפחתי.
בהלה אחזה בי, רעדתי כולי, מה עוללתי ? מה עוולתי! טוב היה לי למות, טוב מותי מחיי.
הבטתי בו מתפתל מכאב, ואז צעקתי:
ברִידֵר זֱיסֶ‏ער זֵיי מֱיר מוֹ‏חֵל, אִיך האבּ‏ נישט געווּ‏סט אז דוּ‏ בִּ‏יסט א יִיד
( אחי המתוק, מחל לי, לא ידעתי שאתה יהודי)
מחל לי, אנא מחל לי, אנא אמור שאתה מוחל לי.
...הוא בכה, אדמה נפלה על שנינו. אדמה חמה ורטובה.
...שמעתי קול בכי:
מחלתי לך אחי, אחי אתה, חייל אתה, לא ידעת, לא ידעת.
אנא מלא בקשתי האחרונה ואמחל לך. קבור אותי כדת וכדין ישראל.".

לאחר שאביו של פרקש סיפר את סיפורו לבנו, הוא החזיר את נשמתו לבורא עולם. ופרקש אומר לרב חיים סבתו: ... ייבוא יום ותספר אותו.

ייחוס ילד שאביו יהודי ואמו נכרייה

ערן שילה דן באתר משרד המשפטים למשפט עברי בנושא"כי יסיר את בנך" עוד על תפיסת ההורות בהלכה

לתפיסה העקרונית של המשפט העברי - לפיה מערכת הזכויות והחובות ההורית חופפת להורות הטבעית - יש חריג מרכזי בולט: בנם של ישראלי ונכרית, וכלשון הרמב"ם : "והבן מן הכותית אינו בנו". מקור דין זה בדרשת הפסוקים בספר דברים בפרשת ואתחנן: ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים, וחרה אף ה' בכם (דברים ז, ג-ד). הכתוב מורה "ובתו [של הנכרי] לא תקח לבנך" וסומך אל הוראתו טעם לאיסור: "כי יסיר את בנך מאחרי". מן העובדה שהכתוב מתייחס לחשש מפני הסרת הבן מאחרי ה', אך לא להסרת הילדים שהם עתידים להעמיד, למדו חכמים שילדיה של הכלה הנכרייה אינם מתייחסים אחר אביהם, וממילא אינם בגדר יהודים . וזה לשון התלמוד בעניין זה : אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: דאמר קרא: "כי יסיר את בנך מאחרי" - בנך הבא מישראלית קרוי בנך, ואין בנך הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה.

כיצד יש להבין דין זה? לפי התפיסה שהוצגה לעיל, ניתן היה להבין שילד זה אינו יכול לבוא בקהל ישראל, ואולי אף שהוא גוי גמור. אך כיצד ניתן להבין את ניתוק קשרי ההורות בין האב לבנו: "ואין בנך... קרוי בנך"? האם יש להבין דברים אלה כפשוטם? או שמא יש לסייג את הקביעה ולומר שחלק מן הזכויות והחובות ממשיך להתקיים? להלן נראה כי על אף הדרשה המפורשת, לא התעלמו חכמי הדורות מקיומה של "הורות טבעית", אך נחלקו בשאלת משקלה המשפטי .

והוא ציטט פסק דין מהווה והגיע למסקנה כי משקלה של ההורות הטבעית כיום היא גישה מצמצמת. בשנת תשט"ו בא בפני בית הדין הרבני בירושלים (בהרכב הדיינים עדס, אלישיב וזולטי) עניינם של יהודי ונכרייה שנישאו באיטליה, ונולד להם בן, שבעת הדיון עדיין היה קטין. במהלך הדיון גייר האב את הילד כדין בלא רשות אמו.

בהתבסס על דברי התלמוד במסכת כתובות , נפסק להלכה בשולחן ערוך : "עובד כוכבים קטן, אם יש לו אב - יכול לגייר [אותו]...". והנה במקרה שלפנינו גויר הילד על ידי אביו מולידו, אלא שמבחינה משפטית הוא אינו בגדר אביו, שהרי למדנו: "ואין בנך [הבא מן הנוכרית] קרוי בנך אלא בנה". בית הדין סבר שיש מקום לדון בשאלה אם העובדה שמערכת הזכויות והחובות ההוריות נותקה מעידה שאין לאב כל מעמד ביחס לבנו, וכפועל יוצא מזה שאינו יכול לגיירו, או שמא יש לתת משקל להורות הטבעית ולהכשיר את גיור הילד :

המקור:תיק 912/תשט"ו, פד"ר א, עמ' 375.

הַחְרָמַת עַמְמֵי הָאָרֶץ וֵאלֹהֵיהֶם

הפרשה דנה בפולחן של עבודת האלילים על הגבעות וההרים הרמים. וכך נאמר במקרא

	כִּי יְבִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם-רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. ב וּנְתָנָם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא-תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. ג וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא-תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא-תִקַּח לִבְנֶךָ. ד כִּי-יָסִיר אֶת-בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף-יְהוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר. ה כִּי-אִם-כֹּה תַעֲשׂוּ לָהֶם מִזְבְּחֹתֵיהֶם תִּתֹּצוּ וּמַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּ וַאֲשֵׁירֵהֶם תְּגַדֵּעוּן וּפְסִילֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ(דברים, ז',א'-י"א)

וביתר פירוט

	אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת-כָּל-הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ-שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת-אֱלֹהֵיהֶם עַל-הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל-הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן. ג וְנִתַּצְתֶּם אֶת-מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת-מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת-שְׁמָם מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא. ד לֹא-תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם(שם, י"ב,א'-ג)

זאב ח.ארליך (ז'אבו) במדורו "ארץ מקרא" במוסף השבת של מקור ראשון לפרשת ואתחנן תשס"ז, הציג את האתר נבי ע'ית כדוגמא לאתר כזה. וכך מתאר אותו אתר "עמוד ענן"

כיפה גבוהה ובולטת בזכות החורשה שעליה.

במקום "מקאם" (ציון קבר-לא הקבר עצמו) מבנה שיח ולו כיפה צבועה בתכלת, חדר בודד ובו קבועה בדופן הדרומית שקע המחרב לכוון מכה. נבי ע'ית הינו "נביא הטללים" או "נביא הרוויה" (כפי שמתורגם שמו מערבית) ובעבר היו ערביי השומרון בשנות בצורת מגיעים למקום, נודרים נדרים ושוחטים כבשים כשפניהם למכה. כנראה שבסיס המבנה ביזנטי, אך המתחם הגדול הוא אולי מחנה צבאי עותמאני.

במאמר מפורט מזהה הדר' יואל אליצור את ארץ צוף מולדתו של שמואל הנביא כאן באזור זה, ועל כן גם את "תומר דבורה" מקום ישיבתה של דבורה הנביאה "והיא יושבת בין הרמה ובין בית אל בהר אפרים" כאשר את בית אל ניתן לזהות עם הכפר בית-אלו הסמוך המשמר שם קדום זה ובו ממצאים ארכיאולוגים מתאימים. המקום לא מכונה שיח ע'ית, אלא נביא ע'ית, נביא ולא שיח'. כאמור על הכיפה ממערב למבנה השיח משטח חצוב באורך 17מ' עם עץ שז'אבו מזהה אותו כבמה כנענית עם שני כבשׁים. במורד הצפוני יש בורות מים ענקיים ובראש הכיפה לצד מבנה השיח, ניתן להבחין בגדר אבנים עתיקות שנשמרו לכמה נדבחים, שרידי דתות ומערות ובורות מים. כמו כן באזור אבני פסיפס מכנסיה. ממצא חרסים מן התקופה הכנענית, בית ראשון ובית שני, רומי וביזנטי.

• עמוד ענן

• ראו כאן את המאמר במלואו

שבע דנחמתא

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

שבע דנחמתא (או שב דנחמתא בארמית: שבע של נחמה) הוא כינוי לשבע ההפטרות שמפטירים בנביא, לאחר קריאת התורה, בשבע השבתות שבין תשעה באב לראש השנה, העוסקות בנבואות נחמה ובחזון הגאולה, כפי שיהיה באחרית הימים. ההפטרות לקוחות כולן מקובץ נבואות הנחמה שבספר ישעיהו, החל מפרק מ'.

על פי מנהג יהודי איטליה קוראים רק שלוש הפטרות הנחמה הראשונות (לפרשות ואתחנן, עקב וראה) ואילו שאר ההפטרות הן מעניין פרשת השבוע .

השבת הראשונה שלאחר תשעה באב נקראת "שבת נחמו", כשם ההפטרה שמפטירים בה.

ההפטרות הן:

1. "נחמו" (ישעיה מ', א'-כ"ו) - לפרשת ואתחנן.
2. "ותאמר ציון" (ישעיה מ"ט, י"ד עד נ"א, ג') - לפרשת פרשת עקב.
3. "עניה סוערה" (ישעיה נ"ד, י"א עד נ"ה, ה') - לפרשת פרשת ראה.
4. "אנכי" (ישעיה נ"א, י"ב עד נ"ב, י"ב) - לפרשת פרשת שופטים.
5. "רני עקרה" (ישעיה נ"ד, א'-י') - לפרשת פרשת כי תצא.
6. "קומי אורי" (ישעיה ס', א'-כ"ב) - לפרשת פרשת כי תבוא.
7. "שוש אשיש" (ישעיה ס"א, י' עד ס"ג, ט') - לפרשת ניצבים.

שבת נחמו

הרב משה גנץ כתב על שבת נחמו - שבת נחמו הנה התשובה לשבת חזון. אם בשבת שעברה קראנו בהפטרה נבואת תוכחה וחרבן, הרי בשבת זו אנו שומעים נבואת נחמה וגאולה. ההפטרות הללו שייכות תמיד לפרשות דברים ואתחנן. ומענין הדבר, שגם הפרשות הללו - דברים ואתחנן - גם הן עומדות זו מול זו. בפרשת דברים אנו שומעים על חטא המרגלים, שמאסו בארץ חמדה, ולעומת זה בפרשתנו תחנוניו של משה רבנו להכנס לארץ, ואמנם, יש קשר בין ענינים אלה שבפרשות לאלה שבהפטרות המקבילות.

בתהלים קו 2 נאמר על המרגלים: "וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו. וירגנו באהליהם, לא שמעו בקול ה'. וישא ידו להם להפיל אותם במדבר. ולהפיל זרעם בגויים, ולזרותם בארצות". למדנו בפסוקים אלה, שחטא המרגלים גרם לא רק את נדודי ישראל במדבר, כנאמר "להפיל אותם במדבר", אלא חטא זה היה גם סבה ראשונה לגלות. כנאמר בהמשך - "ולהפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות". וכעין זה גם בדברי חז"ל: אמר להם הקב'ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני אקבענה לכם בכיה לדורות.

לכאורה מוזר, שחטא המרגלים נקרא בתהלים "וימאסו בארץ חמדה". והרי על פי המתואר בתורה לא מאסו כלל, אלא פחדו ממלחמת שבעה עממים. אבל נראה, שזה וזה אחד הוא. מי שמכיר את מעלתה של הארץ ואת קדושתה, מי שחפץ בה מתוך עומק נשמתו, יתאמץ לעשות גם את הבלתי אפשרי לכאורה כדי להגיע אליה, ויבטח בישועת ה' שהובטחה לו. ומי שרואה את טובתה של ארץ ישראל רק דרך "וזה פריה", דרך פירותיה המבורכים, ואינו שם אל לבו את קדושתה של ארץ ישראל, אין בו כח לעמוד בעת קשה. וימאסו בארץ חמדה זהו התרגום הפסיכולוגי ל"אפס כי עז העם".

והנה משה רבינו בפרשתנו עומד ומתחנן לה' להכנס לארץ ישראל. ואמרו חז"ל: וכי לאכול מפריה הוא צריך? - אלא אמר משה: הרבה מצוות נצטוו בני ישראל שאינן מתקיימות אלא בארץ. אכנס לארץ כדי שיתקיימו על ידי. והדברים ברורים. רצון עז כזה להכנס לארץ אינו יכול להיות בנוי על שאיפה להנאה חמרית. מוכרח להיות כאן יסוד נשמתי רוחני חזק, שהוא יוצר את קשר הדבקות הזה אל הארץ.

וכאן אנו חוזרים אל הגאולה והנחמה. שהרי כך חתם ריה'ל את ספרו הכוזרי. "כי אמנם ירושלים תבנה, כשיכספו אליה בני ישראל תכלית הכוסף. כמו שנאמר אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". הנה כאן קשר עמוק אל ארץ ישראל - תכלית הכוסף. כשהארץ עדיין בשממתה, אין פירות, ואין תנאים כלכליים, רק אבנים ועפר, ובני ישראל מחוננים את אבניה ואת עפרה, הרי זה אות כי בא מועד, ואז הוא הזמן לרחמים ולחנינה.

הערות שוליים

פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח לך, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע