פרשת ויגש

יוסף מתוודע אל אחיו - תחריט דורה - המקור:ויקישיתוף,Ragesoss

פרשת וַיִּגַּשׁ היא פרשת השבוע האחת-עשרה בספר בראשית. היא קרויה כשם המילה הראשונה של הפרשה:"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה" (מ"ד,י"ח)). בפרשה זו נפתחה תקופה ארוכה של מאתיים ועשר שנות גלות.

יעקב אבינו מהווה נושא במחצית הפרשיות של הספר ויוסף הצדיק - שליש. תופעה הצביעה על חשיבותו של הספר לתיאור כינונו של עם ישראל על-ידי יעקב אבינו ויוסף הצדיק.

תחילתה של הפרשה בתיאור חי של המגע שנוצר בין בני יעקב לבין יוסף אחיהם. הוא יודע את זהותם ואחלו הם - לא. המתח בינהם עולה לשיא עד הרגע שהוא מתוודע אל אחיו. מכאן נוצרת שלווה והקורא חש בנחת - הסתיימה פרשת ההתנכלות ליוסף, ובהפתעה - אפילו ברוח טובה. פרעה מזמין את יעקב אבינו ובניו לרדת למצרים . שבטי ישראל מתיישבים, עם צאנם ובקרתם, השנוי לעם המצרי, בארץ גושן. יוסף ממסד את "המדיניות הכלכלית החדשה" :"וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד-הַיּוֹם הַזֶּה..." (מ"ז,כ"ו).

תחילתה של הפרשה היא בשנת 2,238 לבריאת העולם והיא מספרת על חמשת שנות הרעב שנותרו, מתוך השבע שיוסף חזה לפרעה מלך מתרים בחלומו.

• לקט דברי תורה לפרשת ויגש

• לקריאת (עלון) לשבוע פרשת ויגש - הראשון לחודש טבת - תשע"ג הקש כאן וקרא

• לקריאת ויקי קדומים - עלון אינטרנטי שבועי לנושאים אקטואליים בתחומים: מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל לשבוע חנוכה ופרשת ויגש תשע"ב הקש וקרא

חלוקת הפרשה

יעקב יורד מצרימה -תחריט גוסטב דורה

הפרשה מתחלקת לנושאים הבאים:

1. התנצחות יהודה ויוסף - הפרשנים מדגישים כי מאחורי דבריו של יהודה עומדת הסכנה כי בני יעקב ייגרמו נזק פיזי למצרים. כבר שם הפרשה מעיד על כך ויגש, כפי שנאמר על בצעידה לקראת מלחמה:"ויגש יואב והעם אשר עמו למלחמה" . עוד כתב מדרש תנחומא:"אמר רבי יודן: כשהייתה חמתו של יהודה עולה, היו שתי שערות יוצאות מתוך לבו וקורעות את בגדיו ...כיון שראה יוסף שעלתה חמתו של יהודה, אמר: עכשיו תאבד מצרים." בקיצור, התנהגותו של בנו של רועה צאן, המיועד להיות אבי מלכות עם ישראל, משפיעה על המשנה למלך מצרים.
2. יוסף מתוודע - השיא של הפרשה. הקורא מצפה שוב ושוב לראות כיצד המפגש נוצר. יוסף התפרץ לעבר אחיו במשפט הידוע:" הַעוֹד אָבִי חָי" (מ"ה,ג'). והם:"(וְ)לֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו". ויוסף הנבון מיישר מייד את ההידורים ומסביר להם:"הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (ה') - אתם חשבת שהבאתם לאסון, מסתבר כי אלוקים חשב אחרת - התוצאה חיובית.
3. הזמנת פרעה - פרעה שולח הזמנה לבני-יעקב ומורה להם :"וּקְחוּ אֶת-אֲבִיכֶם וְאֶת-בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת-טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת-חֵלֶב הָאָרֶץ"(י"ח). ואפילו עגלות הוא שולח עימם כדי להוביל את המטען.
4. "ירידת" בני ישראל - בטרם ירדו למצרים, יעקב זוכה להבטחה ב"בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה" (חלום אחרון לספר בראשית) :"...אַל-תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם-עָלֹה . .." (מ"ו,ג'-ד')). ובשבעים נפש יורדים מצרים :"בָּנָיו וּבְנֵי בָנָיו אִתּוֹ בְּנֹתָיו וּבְנוֹת בָּנָיו וְכָל-זַרְעוֹ" (ז'), אפילו בני יוסף שנולדו במצרים נכללים בחבורה.
5. המפגש עם פרעה - יוסף יוזם את "פגישת הפיסגה": יעקב ונבחרת מבניו באים אל פרעה מלך מצרים. ובפגישה "...וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת-פַּרְעֹה" ^{[(מ"ז,ז'))]}. מלך מצרים נותן :"לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ" (י"א)
6. הסתגלות המצרים- עוד חמש שנים, בהן "איו חריש וקציר". העם מתרגל לכך שלא יהיה לו כסף, שדות ומקנה. "וְאֶת-הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל-מִצְרַיִם וְעַד-קָצֵהוּ"(כ"א) בכך הוא משווה את מעמדם לאלו של בני יעקב: אלו ללא אדמה משלהם וגם אלו באותו מצב. נוצר שיויון: לבני ישראל ללא נחלה בדיוק כמו שאין יישוב קבע לעם המצרי.

מְרַגְּלִים אַתֶּם

מרגלי"ם - ראשי תיבות: מאמי רחל גנבתם למדינים ישמעאלים מכרתם (זוהר, ילקוט עם לועז בראשית ב, עמ. תשמא).

יוסף ידע שאחיו אוהבים לחקור ולשאול אנשים:

יוסף זכר שאיש בשכם אמר לו: "נָסְעוּ מִזֶּה, כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים: נֵלְכָה דֹּתָיְנָה" (ביאור:בראשית לז יז). ניתן להבין שהאחים שאלו בשכם הרבה אנשים: איפה יש מקום טוב לצאן, וכך הרבה אנשים ידעו שהם הלכו לדותן.
יוסף שאל את הישמעאלים איך זה קרה שהם לקחו אותו, והתברר לו שאחיו ישבו ליד הבור, עשו מדורה ואכלו לחם. סביר שהישמעאלים סיפרו לו שהאנשים ההם שאלו אותם מה הם לוקחים ולאיפה הם הולכים, ואז הם הציעו להם לקנות/לקחת את העבד מהבור. יוסף הבין שאחיו חקרו את כל השיירות ובחרו בשבילו שיירה נושאת "נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט" למצרים (ביאור:בראשית מז כה), כדי להבטיח שהוא ימכר לאנשים עשירים שמשתמשים בסבונים ותמרוקים ואוכלים דברים יקרים, וכך באמת היה, ופוטיפר קנה אותו.
יוסף לא ידע שכך היה במקרים האלה, אבל יהודה, שנעשה ראש לאחים, נהג לשאול במקום לקבוע:

יהודה שאל את אחיו: "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ" (ביאור:בראשית לז כו).
האחים שאלו את יעקב: "הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא" (ביאור:בראשית לז לב).
יהודה שאל את הזונה: "הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ" (ביאור:בראשית לח טז).
יהודה שאל את אביו: "אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ, נֵרְדָה" (ביאור:בראשית מג ד).
יהודה שאל את יוסף: "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי" (ביאור:בראשית מד לד).
עכשו, האחים באו למצרים ואין ספק שהם יתחילו לחקור ולשאול, ועלולים לגרום לו צרות. יוסף נבהל מאחיו והיה חייב להפחיד אותם לא להעיז לחקור אודותיו. יוסף הבין שהם יחפשו אותו בבתי זונות או בבתי מרחץ (חז"ל) לכן יוסף אומר להם בלגלוג: "מְרַגְּלִים אַתֶּם, לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם". בהמשך, כאשר יעקב מתלונן עליהם שהם סיפרו על בנימין, האחים עונים: "הֲיָדוֹעַ נֵדַע" (ביאור:בראשית מג ז) שהשליט יודע כל כך הרבה עלינו, ומבזבז עלינו זמן.

בנימין - הגנב ?

המקור: שבתון - לכל המשפחה היהודית: העורך:עו"ד מאיר מזרחי

ויגש אליו יהודה - תכונה יהודית

יהודה בפולמוס עם יוסף צייר:Joseph Tissot (French, 1836-1902

הרב שמואל אליהו, רבה של העיר צפת כתב בעלון קול צופיך לשבת ויגש את הדברים הבאים:
בכל הסיפור של מפגש יוסף ואחיו אנו רואים שליוסף יש נפש רגישה הוא לא יכול להתאפק ויוצא אל החדר הפנימי ובוכה. גם האחים מלקים את עצמם שבשעה שהוא התחנן אליהם הם לא שעו אליו. הם חשבו שעל זה שהקשיחו את ליבם הם נעשנו.

הרגישות הזו מלוה את עם ישראל מראשית היסודו. אבינו מרן הרב זצוק"ל היה רגיל לומר כי זאת הסיבה שבגללה אומר יעקב "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי". למה יעקב חושב שהוא הולך למות? הוא חשש מהתרגשות. זה בגנים שלו מסבתא שלו, שרה אימנו שנפטרה בגלל בשורה טובה. שסיפרו לו שיצחק עלה על המזבח וניצל. הבשורה הטובה הזאת הייתה גדולה מידי בשבילה והיא נפטרה מן העולם.

לכן בני יעקב מפחדים לספר ליעקב כי יוסף חי. ידוע המדרש שמספר כי הם שלחו את סרח בת אשר שתספר ליעקב מה שקרה עם יוסף. היא הייתה ילדה קטנה ובאה לרקוד לפני יעקב ולשיר לו על יוסף שהוא חי. לאט לאט נכנסים הדברים שלה באוזניו והוא מצליח לעכל את הבשורה הטובה בלי נזקים.

מה_נדבר_ומה_נצטדק

• המקור ספריא

מי היתה אסת בת פוטחפרע

• המקור ספריא

העוד אבי חי

אחי יוסף ברגע החשיפה Léon Pierre Urbain Bourgeois, 1863 oil on canvas, at the Musée Municipal Frédéric Blandin, Nevers

התפרצותו של יוסף הצדיק באומרו: " אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי מעוררת את המפרשים לשאלה מדוע דווקא עכשיו החליט לחשוף את עצמו וכן, מדוע הוא שואל אותם אם יעקב חי, הלוא מנאומו של יהודה עולה בבירור שיעקב חי, והוא אבֵל ומצטער מאוד על אבדנו של יוסף?
הפרשן רבי עובדיה ספורנו כתב : הַעוד אָבִי חָי. אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלּא מֵת מִדַּאֲגָתו עָלַי ?{{ש} הרב שמואל דוד לוצאטו - הוא השד"ל - משער כי "חתימת דברי יהודה ("פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת-אָבִי") החרידה את דמיונו, ונדמה בעיניו כאילו אביו בסכנה, על כן צעק העוד אבי"
הרב יהודה זולדן מהמדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן בדף השבועי לפרשת השבוע מציג הסברים אחדים.

• אלו היו דברי תוכחה: "רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי (=כשהגיע לקרוא פסוק זה, בכה): "ולא יכלו אחיו לענות אֹתוֹ כי נבהלו מפניו". ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא – על אחת

כמה וכמה!

• הרב נפתלי צבי יהודה ברלין מפרש את דרשת ר' אלעזר כך : חז"ל הבינו פשט הקרא שהוא כמתמיה. אם באמת עוד אבי חי, ולא מת מדאגתו עלי? בהיותו יודע שהיה אהוב אצלו מכל בניו. ותמיה זו הייתה תוכחה לאחיו. דאפילו אם לפי מחשבתם דנו את יוסף בצדק, מכל מקום היה להם לחמול ולחוש על אביהם שהרי ידעו כי אהבתו עזה אליו. ועל זה כתיב "ולא יכלו אחיו לענות אותו" מפני הפחד והבושה... וזה מאמרם דכל שכן תוכחה של הקב"ה שיודע תשובותיו של אדם שאינו באמת כל כך, על אחת כמה וכמה .
• הרב שלמה אפרים לונטשיץ, בעל "כלי יקר", מציע פירוש דומה :העוד אבי חי – אע"פ שכבר אמרו לו שהוא חי, לפי דברי יהודה, מכל מקום חשב יוסף אולי אמרו לו כן כדי שייכמרו רחמיו על הזקן ולא יגרם לו מיתה, כי נפשו קשורה בנפשו. על כן שאל שנית "העוד אבי חי". ולבבם לא כן ידמה וחשבו שלא נתכוון לשאול אם הוא חי או לא, אלא שבא להזכיר עוונם. על כן אמר: "העוד אבי חי", לומר שאבי הוא ולא אביכם, כי לא חסתם על צערו כאילו אינו אביכם, על כן נבהלו ולא יכלו לענות דבר.
• הרב שמשון רפאל הירש מוסיף מילה אחת בלבד בפירושו לפסוק זה: "העוד אבי חי" – באמת?

נציע הסבר לתוספת זו. ייתכן שדברי התוכחה הללו מורכבים יותר אם נניח שהאחים הבינו שיוסף אכן מוכיח אותם, אף שיוסף לא התכוון כלל להוכיחם. ובדבריו: "העוד אבי חי" ביקש תשובה מדויקת ונכונה לספק שהתעורר אצלו בעקבות נאומו של יהודה. האומנם יעקב עדיין חי? לאורך כל הדרך, מאז שאחי יוסף באו למצרים, קיבל יוסף מסרים ברורים שיעקב חי, ובד בבד הוא נהג עם אֶ חיו בקשיחות שנראית כמתוכננת מראש. את רגשותיו, את הבכי, הוא כבש או יצא למקום אחר לפרוק אותם שם . אלא שיהודה בנאומו הצליח לערער אצל יוסף את הביטחון בהנחה שיעקב אכן חי. רק מההלם של האחים, מתוך שהם אכן פירשו את דבריו כתוכחה, הבין יוסף שאכן יעקב באמת חי, ועל כן ציווה אותם לעלות אל אביהם ולהביאו למצרים.

מעלת השור ומעלת האריה

"בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל.." (אולי על קרני השור) סמל יוסף - תבנית נחושת בבית הכנסת "נחל יהונתן" בקדומים צפון

"גור אריה יהודה" סמל שבט יהודה - חריטה במתכת בארון הקודש ההית הכנסת ע"ש ארווין מוסקוביץ בקדומים צפון

כתב אברהם גולדשטין, מישיבת אור ישועה בחיפה

במדרש תנחומא סימן ג' ממשילים את שני האחים לשני החיות הגדולות: אמר רבי יהושע בר נחמיה: מי הוא שרו של שור ארי. כך יוסף שור, שנאמר, "בכור שורו הדר לו.." ויהודה ארי, שנאמר, "גור אריה יהודה..".

מי עמד כנגד השור? הארי, שנאמר "ויגש אליו יהודה..". צריך להבין למה דווקא יהודה הוא זה שיכול לעמוד כנגד יוסף. ננסה להבחין בין גישתו של יוסף לגישתו של יהודה. המדרש ממשיל את חמתו של יהודה ל"חמת מלך מלאכי מות.."(משלי טז יד) מסביר המלבי"ם: "חמה היא טמונה טמונה בלב, והתגלותה להנקם נקרא אף והנה חמת אדם הדיוט אינה מסוכנת א"י להינקם תיכף אבל המלך כשיתעורר חמתו הוא המלאכים ששולח המות כי בחמתו ישחית רבים וצריך לבקש איש חכם אשר בחכמתו יכפרנה".

מסבירים לנו במדרש שרצה יהודה לשרוף את כל מצרים וראה יוסף שהוא לא יוכל לעצור אותו, מיד קם והתוודה בפני האחים. החמה כמו שמסביר המלבי"ם היא תגובה היוצאת ישר מן הלב, כשראה יהודה העול של נסיון של יוסף לקחת את בנימין לעבדות מיד רצה להרוס את מצרים. יהודה הוא מנהיג של האחים, הוא לא מקבל רוע הגזירה, הוא ניגש ישר להפר את הגזירה. בראייה של יהודה אין בעיות, יש פתרונות, המניעות לא יבנו את מסגרת חיי אחיו, אלא הוא ערב להם.

לעומתו יוסף, הוא החכם מהמשך הפסוק: "חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה"(משלי טז יד) מספר המדרש תנחומא שראה יוסף שאחיו הולכים להחריב את העיר, מיד התוודה לאחיו כדי לפייסם. יוסף הוא איש שמתחשב תחילה במה שקורה. יוסף ראה שיהיה רעב במצרים והכין את הכל לבוא אחיו, הוא ראה שאחיו לא יעצרו וישרפו את מצרים ואז לא היסס ומיד התוודה, כי מטרתו היא לשם אחיו. -יוסף דואג שיהיה מצב הנוכחי במיטבו לקראת אחיו- דאגה למצבם הקיומי. ההנהגה של יוסף היא זאת שתקיים את אחיו במצרים. הדבר מתבטא בכך שיוסף אומר לאחים שיגידו לפרעה שהם רועי צאן שלא יתערבבו עם מצרים ושיהיה להם איזור משלהם.

בהפטרה שמתמצתת את הפרשה נאמרת הנבואה של חיבור בין שני המלכויות לעתיד לבוא של יהודה ויוסף ומצוין שם שיהודה יהיה בראש. בא"י מטרתו של יוסף לדאוג שאחיו יתקיימו בתנאים הטובים ביותר. אך מי יוביל? מי ידאג לעתיד? היחיד שיכול לדאוג לכך הוא יהודה, שקרנו מתרומם למעלה כל פעם שמחפשים פתרונות.

התגלות יוסף אל אחיו

אחי יוסף לפני יוסף - ציור:Claes_Cornelisz__Moeyaert 1633 המקור:ויקישיתוף Eloquence

ההתגלות של יוסף אל אחיו, מסבירה לנו דברים רבים: למה נחשדו כמרגלים, למה יוסף שם כסף באמתחתם, איך הוא יודע להושיב את אחיו לפי גילם, למה הוא שואל על האבא ומדוע הוא מתעניין בבנימין.

מרן הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו כתב על כך בעלון פרשת השבוע "מעייני הישועה". הוא מצטט ממסכת חגיגה את רבי אליעזר שכאשר היה מגיע לפרשה זו היה בוכה. נאמר בה:"רבי אלעזר כי מטי להאי קרא בכי: ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו - ומה תוכחה של בשר ודם כך, תוכחה של הקדוש ברוך הוא - על אחת כמה וכמה" . הוא היה בדעה שזה מה שיקרא שנגיע לאחר 120 לבית דין של מעלה "שם התבררו לנו כל השאלות שהיו לנו על העולם ועל הנהגת אלוקים". ברגע אחד התברר הכל ניבהל כמו האחים:"וְלֹא-יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (מ"ה,ג'). והוא משיב:"ומה תוכחה של בשר ודם כך, של הקדוש ברוך הוא - לא כל שכן ?"

הרב אליהו הוסיף כי לא מדובר בתוכחה, רק אהבה. יוסף שומר על כבוד האחים שלו ושולח את המצרים החוצה בעת ההתוודעות. הוא בוכה מרוב אחוה. אם כי בית פרעה וכל מצרים שומעת זאת. הוא מנחם אותם בטענה :"...כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם" (ה') . והוא מסביר להם אפילו מדוע:"... לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" (ז).

והרב מסכם, אין תוכחה יש רק אהבה. ורבי אליעזר אומר שכך יהיה לעתיד לבוא. הכל נעשה מתוך אהבה ואיך המצאנו כלל את המשפט:"וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת יְהוָֹה אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ" (ספר דברים, א', כ"ז) "והרי הכל היה אהבה גמורה, אהבת עולם".

מפגש יוסף עם אחיו - ציורים

המפגש הדרמטי הוא נושא לציורים רבים. הנה אחדים מהם: המקור:ויקישיתוף

יור מתוך the Providence Lithograph Company

צייר צרפתי מהמאה ה-19 - Charles Thévenin

אל תרגזו בדרך

כאשר נפרדו השבטים מיוסף אחיהם, לקראת חזרתם לארץ כנען, כדי להביא את יעקב, אמר להם יוסף: "אל תרגזו בדרך". רש"י מביא את פירוש המדרש, שיוסף הורה להם: "אל תתעסקו בדבר הלכה, שמא תרגז עליכם הדרך".

בקשה זו של יוסף תמוהה לכאורה. הלוא התורה מאחדת ועושה שלום, כמו שנאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". חז"ל גם הורו "אל ייפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה, שמתוך כך זוכרהו". מדוע אפוא הזהיר יוסף את אחיו שלא לעסוק בדברי תורה ?

שיחת השבוע של חב"ד] עוסקת בנושא זה. והיא משיבה: ,שיוסף הזהיר את אחיו מעיסוק בלימוד עיוני, מפלפולי התורה, שמזה יכול להתפתח עניין של "תרגזו בדרך". לעומת זה, ההוראה להיפרד "בדבר הלכה" היא לומר הלכות פסוקות, שאין עליהן קושיות, ועניינים כאלה מאחדים ומוסיפים קִרבה."

ודבר התורה מגיע לכלל מסקנה: "כאשר יהודים נפרדים זה מזה, עליהם לחזק את האהבה והאחדות שביניהם, כדי שכל אחד ואחד מהם ימלא במקום שהוא הולך אליו את שליחותו של הקב"ה. הדרך לעשות זאת היא דווקא על־ידי ענייני הלכה, שאין בהם מחלוקת, וממילא לא יכול לצאת מהם עניין של פירוד לבבות, אלא שלום ואחדות דווקא."

הולדת הסליחה

הרב יונתן זקס, לשעבר רבה הראשי של בריטניה כתב בסדרה "שיג ושיח" על הולדת הסליחה

לדעתו, מקורו של מנהג הוא מהתנהגות יוסף הצדיק כלפי אחיו. ממנו היהדות למדה דרך זו התנהגות ובהמשך לאנושות. לדעתו, התופעה יכולה להמנות בין " (ה)רגעים המשנים את העולם." זה קרה רגע לפני שהוא גילה את זהותו לאחיו. בתהליך הסליחה הוא מונה את השלבים הבאים:

1. הכרה בחטא.
2. וידוי ובמקרה זה הם מודים באחריות המשותפת לחטא.
3. והחשוב מכל, כשהנסיבות שהיו בעת החטא מתקיימות בשנית, ויש לחוטא הזדמנות לחטוא שוב,

אך הוא נמנע מכך כי הוא השתנה.

אין מדובר ב"שיכוך כעס" כמו בתרבות יוון או "פיוס" כמו בין חיות. המושג האמיתי של הסליחה, אומות העולם למדו מהתנהגות יוסף.

על העגלות

רש" כתב כל ד"ה את כל דברי יוסף - "סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו, בפרשת עגלה ערופה, זהו שאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא אמר אשר שלח פרעה".ומדרש רבה מוסיף, באותו הקשר, ר' לוי בשם ר' יוחנן בר שאול:אמר להם: אם יאמין לכם הרי מוטב, ואם לאו אתם אומרים לו: בשעה שפרשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק?! הה"ד: וירא את העגלות ותחי רוח ויאמר ישראל רב, רב כחו של יוסף בני, שכמה צרות הגיעוהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני, שחטאתי שאמרתי (ישעיה מ)נסתרה דרכי מה',ובטוח אני שיש לי, במה רב טובך".

אך יש גם הצגה אחרת של הנושא. לאחר שיוסף מתוודע אל אחיו, הוא מצייד אותם ביד רחבה "מִטּוּב מִצְרָיִם", במזון ובבגדים. אך בנוסף לכל הצידה והציוד, מקפידה התורה לספר לנו "וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה". לכאורה מדוע טורח הכתוב להזכיר כי מתן העגלות היה "עַל פִּי פַרְעֹה" ?

מסתבר כי העגלות לא שימשו רק כדי לשאת עליהן את יעקב ואת הכבודה הבאה עימו מצרימה. התורה ממשיכה ומספרת לנו, שכאשר מודיעים אחי יוסף לאביהם את החדשה המרעישה, ש- "עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא משֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם", הוא אינו מקבל את דבריהם - "וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם". אך כאשרר "וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ", - "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם". ומייד הוא שואל "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת". מה טיבו של המהפך, הבא לידי ביטוי גם בשינוי שם מפסוק אחד למשנהו "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב", ומייד אחר כך "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל..." ?

חנן חסן מחבר דבר התורה צהר עשה לתיבה מסביר: יעקב רואה את הָעֲגָלוֹת המלכותיות, שחותם בית המלוכה המצרי מוטבע עליהן. עֲגָלוֹת נחשבו כנראה באותו זמן, כטכנולוגיה חדישה יחסית, שנועדה לשמש את בית המלוכה ומוסדותיו. ולכן העֲגָלוֹת לא היו מצויות או זמינות לשימוש. מכיוון שהעֲגָלוֹת הן אמצעי שלטוני, ומכיוון שייצורן הוגדר אולי כ"סוד מדינה", לא ניתן בהוצאתן אל מחוץ לתחומה של מצרים. וכאשר ראה אותם האמין כי יוסף היה למשנה מלך מצרים.

הוא מציג רעיון, אשר הובא כבר על ידי רבי לוי יצחק מברדיטשוב . העגלות בנויות על גלגלים, המניעים אותן. תנועתו של הגלגל מחזורית היא, לומר לך ש"גלגל חוזר בעולם". אם הגעת אל המקום הנמוך ביותר שניתן להגיע אליו, לא נותר לך אלא לעלות. תנועתו הסיבובית של הגלגל העגול, כשכל נקודה שעל גביו יורדת ועולה חליפות, מקדמת את העגלה קדימה, בקו ישר. תנועתו של הגלגל הסובב, מייצגת בין השאר גם מורדות בתחומים שונים בחיים, עד כדי מכות כואבות, אך תנועה סיבובית זו היא בעצם "המנוע" המאפשר לעגלה לשאת את משאה ולהניע אותו ישר קדימה, אל היעד המיוחל. וראה זה פלא, יַעֲקֹב קיבל בשעתו מהמלאך שם חדש – יִשְׂרָאֵל, שם שאמור היה להחליף את השם יַעֲקֹב, אך עד כה, נמשך השימוש בשם יַעֲקֹב. מקורו של השם יַעֲקֹב בעקב הנמוך, ובקו העקום והעָגוֹל, "וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר". ופתאום, לאחר שיַעֲקֹב רואה את העגלות, הוא מתעורר לתחייה מבחינה רוחנית, רוח חדשה מפעמת בו וגורמת אצלו למהפך, המשתקף גם בכתוב "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ". הוא נקרא בשם יִשְׂרָאֵל, שם שהקידומת שלו מסמלת את הקו הישר. את התנועה קדימה.

ויברך יעקב את פרעה

הנילוס - היאור על רקע הפירמידות תמונה מהמאה ה-19

תמונה משנת 2005 צילם:Luestling ויקישיתוף

הרב שמעון גולן מאפרת כתב בדף פרשת השבוע לפרשה:

מספר שלבים עברו על יעקב אבינו מאז ירד מצרימה עד לרגע פגישתו עם פרעה מלך מצרים, שאותה מתארת התורה כך (פרק מז פסוקים ז-י):
וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה.
וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ?
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם.
וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה.
הביטוי וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה מוזכר פעמיים; בתחילת המפגש (פסוק ז) ובסופו (פסוק י). לפי רש"י מדובר בשתי ברכות שונות. כך הוא מפרש בענין הברכה הראשונה (פסוק ז):
"היא שאילת שלום כדרך כל הנראים לפני המלכים לפרקים."
וביחס לברכה השניה (פסוק י) הוא מפרש:
"ויברך יעקב - כדרך כל הנפטרים מלפני שרים מברכים אותם ונוטלים רשות. ומה ברכה ברכו? שיעלה נילוס לרגליו לפי שאין מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה, ומברכתו של יעקב ואילך היה פרעה בא אל נילוס והוא עולה לקראתו ומשקה את הארץ [תנחומא]."
יעקב בירך אפוא ברכה אחת בכניסתו, שאת תוכנה אין רש"י מציין, וברכה נוספת בעת פרידתו שתוכנה הוא שיעלה נילוס לרגליו.
בהערת אגב אבקש להעיר, שמדברי תרגום יונתן בן עוזיאל עולה שהברכה הראשונה של יעקב היתה שיעלה הנילוס, שכן כך הוא מתרגם את פסוק ז:
"ובריך יעקב ית פרעה ואמר יהי רעוא דיתמלון מוי דנילוס ויעדי כפנא מן עלמא ביומך."
ואילו בפרושו לפסוק י הוא מדבר באופן כללי:
"ובריך יעקב ית פרעה ונפק מן קדם פרעה."
עוד באותו נושא
"כלי יקר" מקשר את שאלת פרעה לנושא הנילוס שהוזכר לעיל:
 "לפי שהוגד לפרעה שכאשר בא יעקב היה הנילוס עולה לרגליו, והיה פרעה שמח על זה מאוד וחשב שכל זמן שיעקב חי יעלה הנילוס לרגליו לעולם וישקה את פני האדמה. וכאשר ראה את יעקב והנה הוא דל וכחוש ורקות בשר כמשפט הזקנים חשב פרעה שודאי הוא מופלג בזקנה והיום או מחר ימות, ואם כן במאי שמחו המצרים, כי במותו יחזור הנילוס למקומו על כן שאלו כמה ימי חייך, והשיב לו ימי שני מגורי מעט ורעים, הזכיר לשון מגורי לומר שלא מחמת רוב ימים הוא כל כך כחוש ורזה כי אם מחמת פחד ומגור מסביב, כי את אשר יגורתי יבוא לי, וכמה צרות צרורות באמתחותי - עלי היו כולנה, כל משך זמן ק"ל שנה, מעט ורעים היו ימי חיי ולא הגיעו את שני חיי אבותי, ויש לי עוד תקוה להגיע לפרק אבא שהיה חי ק"פ שנה, אף על פי שגם המה היה להם מגור מסביב מכל מקום האריכו ימים לכך נקט לשון מגוריהם גם כלפי אבותיו."
נראה ש"כלי יקר" אינו סובר שיעקב הוא שבירך את פרעה בעת פגישתם שיעלה נילוס לרגלו, שהרי כאשר פרעה נפגש עם יעקב זה היה לאחר שהוגד לו שכאשר בא יעקב היה הנילוס עולה לרגליו.

קבלת דפי פרשת שבוע בדואר אלקטרוני: irdavid@zahav.net.il הערות, תגובות ותרומות ניתן להפנות לרב שמעון גולן, ת.ד. 2119 אפרת, טל' 02/9931950

למה יעקב אבינו ירד למצרים

בנימין קוסובסקי, שיעור לפרשת ויגש - כיצד מתחילה גלות מצרים

בנימין קוסובסקי, שיעור לפרשת ויגש - כיצד מתחילה גלות מצרים

מה המטרה בירידת יעקב? – רק בשביל לראות את יוסף לפני מותו. הוא אומר אחרי שפוגש את יוסף: וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל בראשית פרק מה, כח וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת: וכן יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי: (בראשית פרק מו, ל)

לפי זה מדוע יעקב לא חוזר בחזרה למצרים לאחר הרעב?

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ:(בראשית פרק מו, א-ד)

יעקב עוצר בבאר שבע, במקום שה' עצר את יצחק מרדת מצרימה. אברהם יורד בגלל רעב. יצחק רוצה לרדת וה' אומר לו לא לרדת. יעקב לא יורד בגלל הרעב, אלא כדי לפגוש את יוסף. ה' אומר ליעקב שלא ירא לרדת, ומכאן שהוא היה ירא מרדת מצרימה. יעקב מבין את המשמעות, כי הוא רואה כיצד ברית בין הבתרים מתחילה להתקיים ויודע מה הולך להיות במצרים. זו הסיבה שה' מחזק אותו ואומר לו כי לגוי גדול אשימך שם, והוא גם מודיע לו שימות במצרים ויוסף ישים ידו על עיניו. מטרת הקורבן של יעקב שונה מקרבנות ההודאה של האבות שהיתה תמיד עולה, כאן זה זבח, של קבלת הדין.

רמב"ן: כי כאשר בא יעקב לרדת מצרים ראה כי הגלות יתחיל בו ובזרעו, ופחד ממנו וזבח זבחים רבים לפחד אביו יצחק שלא תהא מדת הדין מתוחה כנגדו. ועשה זה בבאר שבע שהוא בית תפלה לאבותיו, ומשם נטל רשות בלכתו לחרן. ואמר הכתוב זבחים, להודיע שלא היו עולות כאבותיו... מפני פחד ה' הקריב שלמים להשלים אליו כל המדות, כמו שדרשו (תורת כהנים ויקרא טז א) שלמים שמטילין שלום בעולם.

מדוע לא הודיע יוסף לאביו שהוא חי

מאת : הרב יעקב הלוי פילבר

הרמב"ן בפירושו לתורה (בראשית מב ט) שואל: "יש לתמוה, אחר שעמד יוסף במצרים ימים רבים והיה פקיד ונגיד בבית שר גדול במצרים, איך לא שלח כתב אחד לאביו להודיעו ולנחמו, כי מצרים קרוב לחברון בששה ימים, ואילו היה מהלך שנה [גם אז] היה ראוי להודיעו לכבוד אביו, ויקר פדיון נפשו ויפדנו ברוב ממון". ועל שאלת הרמב"ן מוסיף אברבנאל: "למה התנכר יוסף לאחיו ודיבר אתם קשות, והלא היה זה לו עוון פלילי בהיותו נוקם ונוטר כנחש... כל שכן אביו הזקן, שבע רוגז ומלא דאגות, איך לא חמל עליו והרבה צער על צערו במאסר שמעון". אבל כשאנו מתבוננים בהתנהגותו של יוסף אנו רואים שהוא פועל לא ממניעי נקמנות, שעל הכתוב: "ויאסור לעיניהם את שמעון" אמרו במדרש: "לעיניהם אסרו - כיון שיצאו להם, הוציאו והיה מאכילו ומשקהו ומרחיצו וסכו" (ב"ר צא). מכאן שכל מעשיו של יוסף היו רק כלפי חוץ, היה לו מניע פנימי שאליו חתר יוסף - מה רצה יוסף להשיג בהתנכרותו לאחיו?

אחת התשובות להתנהגותו של יוסף היא רצונו שהחלומות יתקיימו, אבל על כך שואלים בצדק האם רצון זה שווה לסבל הממושך של אביו, ומי התיר לו לחטוא כנגד אביו? על כך משיב הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר': "והודיע הכתוב שלא מחמת נקימה ח"ו התהלך עמם בעיקשות כזה, אלא משום שנזכר החלומות שהוא כעין נבואה, שהרי החלום הראשון כבר נתקיים, וא"כ עליו לראות שיקוים גם השני, ואם לא יעשה כן יהיה כמו כובש את נבואתו, ע"כ ביקש סיבה שיגיע לזה". וכך מסביר זאת הגר"א (באדרת אליהו): "ולכך הקדימה התורה: 'ויזכור יוסף את החלומות' - להודיע שכל מה שעשה לא עשה אלא מרוב צדקתו, ויקוימו החלומות, שלא להכחיש רצון וגזירת עליון, וזהו כלל התורה".

תשובה אחרת להתנהגותו של יוסף היא רצונו לאפשר לאחיו לשוב בתשובה שלימה על חטא מכירתו. הוא הבחין באחיו בבואם למצרים תחילתה של חרטה, כמו שמבואר במדרש:

"אמר להם יוסף לאחיו: תדעו שאתם מרגלים, למה הייתם הולכים ומחזרים בכל המדינה? אמרו לו: אח לנו ומכרנוהו לעבד, ומשעה שמכרנוהו אבינו יושב ומתאבל עליו, וירדנו וכסף בידינו, לומר בכל מקום שאנו מוצאים אותו אנו פודים אותו. . . אמר להם: ואם אינו מבקש למוכרו? אמרו לו: אפילו אנו נשרפים עליו אין אנו זזים עד שנפדה אותו". (תנחומא ישן, מקץ יז)

ולכאורה כיון שראה יוסף שהם מתחרטים על מעשה המכירה מדוע לא התוודע אליהם יוסף מיד, מהי הסיבה להמשך התנכרותו להם? יוסף ראה בחרטתם תשובה חלקית בלבד, והוא בקש להביאם לידי תשובה גמורה, כמו שהגדירה הרמב"ם: "איזו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו דבר שעבר בו, ואפשר בידו לעשותו, ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח" (הל' תשובה פ"ב ה"א). לכן אילץ אותם יוסף להביא את בנימין, ולהעמידם עם בנימין באותו מצב שעמדו בשעת מכירתו, ולבחון אותם האם שוב יפקירו את אחיהם ויסכימו שימכר לעבד.

וכך אמרו במדרש על הכתוב: "למה שילמתם רעה תחת טובה" - "למה ציוה יוסף כן (לצער את אחיו בגביע זה?) בקש לבחון ולידע באחיו אם ימשכו אהבה לבנימין אחיו ואם ימסרו נפשם עליו אם לא". יתכן שבשביל התקיימות החלומות בלבד לא היה יוסף משהה את אביו ואת אחיו בצער, אבל השילוב של קיום החלומות עם הרצון להביא את האחים לתשובה שלימה, הם הכריעו את הכף להתנהגותו של יוסף.

• אתר כיפה

התוכנית הכלכלית (המשך)

בפרשת מקץ יוסף הצדיק נטל על עצמו משימה, להכין את ארצו לקראת שבע שנות רעב. הוא עשה זאת בשלבים :מינוי פקידים , הקמת מחסנים, אגירה מוצלחת של המלאי ומכירתו עד שנאמר של כל הזהב והכסף שהיה בעולם היה בידי יוסף :"וַיִּתֹּם הַכֶּסֶף מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמֵאֶרֶץ כְּנַעַן...כִּי אָפֵס כָּסֶף."(מ"ט, ט"ו)

בפרשת ויגש התוכנית מקבלת אופי מתקדם:

• כל המקנה עבר לבעלות יוסף - "...וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל-מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא" (מ"ז,י"ז)
• מכירת האדמות והיות המצרים לעבדים - המצריפ מבקשים מיוסף :"קְנֵה-אֹתָנוּ וְאֶת-אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה" (י"ט)
• אין חריש ואין קציר מהסיבה שאין זרעים ומבקשים ממנו:"וְתֶן-זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם"(י"ט)
• העם משמה את מושבו - אם אין לו אדמה לא משנה היכן הוא גר. וכך נאמר בפרשה:"וְאֶת-הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל-מִצְרַיִם וְעַד-קָצֵהוּ" (כ"א)
• רק הכהנים שמרו על מעמדם - רַק אַדְמַת הַכֹּהֲנִים לֹא קָנָה כִּי חֹק לַכֹּהֲנִים מֵאֵת פַּרְעֹה וְאָכְלוּ אֶת-חֻקָּם אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם פַּרְעֹה עַל-כֵּן לֹא מָכְרוּ אֶת-אַדְמָתָם" (כ"ב).
• הסדר החדש - יוסף מספק את הזרעים והם משלמים על כך בחמישית מהיבול"...הֵא-לָכֶם זֶרַע וּזְרַעְתֶּם אֶת-הָאֲדָמָה. וְהָיָה בַּתְּבוּאֹת וּנְתַתֶּם חֲמִישִׁית לְפַרְעֹה וְאַרְבַּע הַיָּדֹת יִהְיֶה לָכֶם לְזֶרַע הַשָּׂדֶה וּלְאָכְלְכֶם וְלַאֲשֶׁר בְּבָתֵּיכֶם וְלֶאֱכֹל לְטַפְּכֶם...וַיָּשֶׂם אֹתָהּ יוֹסֵף לְחֹק עַד-הַיּוֹם הַזֶּה עַל-אַדְמַת מִצְרַיִם לְפַרְעֹה לַחֹמֶשׁ(כ"ג-כ:ו)

למה מוצג בפרשת כל הפירוט לעיל

לפרשת ויגש, שאלה ח' של הפרשן רבי יצחק אברבנאל
במה שאמרו המצריים ליוסף בשנה השנית, לא נכחד מאדוני כי אם תם הכסף ומקנה הבהמה וגו'. כי באמת לא ייפול בזה חשד כחש, כי אם לא נשאר להם כלום, איך יכחדו צרכם ורעבון בתיהם. ומה היה עניין מצרים שהיו לשמה כרגע, ובשנה אחת נשכח כל השבע, עד שבשנה השנית כבר תם הכסף והמקנה, ולא נשאר להם כלום. ולמה נזכר בתורה כל הסיפור הזה המיוחד למצרים, וחוק החומש, והעברת העם בערים וחוק הכוהנים, כי זה יאות בספרי דברי הימים למצרים לא בתורת האל.

בקיצור למה היה צריך להביא את הפרטים לעיל במקרא. והנה הפירוש ותחילה הסיכום: והנה נכתב כל הסיפור הז ה בתורת לסיבות.

1. האחת להודיעו שעיני ה’ על יראיו למייחלים לחסדו לחיותם ברעב. כי הנה ב היות בכל הארץ רעב מופלג, יעקב וביתו לשוד ולכפן צחקו. ובהיות ה מצרים מוכרים כספם ומקניהם גופותיהם ושדותיהם לכל בני ישראל, היה לחם במושבותם בלא כסף ובלא מחיר מקנה.
2. והשנית, שמהשגחת השם היה, שבהיות רעב בכל הארץ, ויוסף מכלכל את כל בית אביו, לא הלשינו עליו אנשי דמים ומרמה, ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו.
3. והשלישית להודיע שבני יעקב היו רו אים בעיניהם גירוש המצריים ועלבונם, בהעברתם בערים מקצה הארץ ועד קצהו, שהיה זה להם נחמה על גירותם.
4. והרביעית שממה שראו את המצרים מקבלים על עצמם עול
5. החמישית ממה שיוציא ומאדמתם, ושהיה חוק הכהנים שמור, והם חופשים מעול מלכות ואוכלים מנת המלך דבר יום ביומ ו, לא הרע בעיניהם כשציוה השם לתת המעשר ללויים, ומעשר שני לעניים, והיות כהניה’ אוכלים את פת בגו ומתנותיו תמיד.

וזה טעם כל הסיפור הז ה.

עדויות היסטוריות על הרעב

הכתובת בדרום מצרים

חוקרי תולדות מצרים לא מצאו עדויות התומכות ברעב, שהיה לפי המשוער בשנת 2,229 לפנה"ס בימי פרעה "סאסטוריס הראשון" (Sesostris I). עם זאת בשנת 1890 מצא הארכאולוג צ'רלס ויבורן (Charles Wilbour) לוח באיי Sahal , המספרות על שבע שנות בצורת בימי מלכות פרעה (Djoser), אשר מלך בימי השושלת המלכותית המצרית השלישית. הלוח אינו מספר על שבע שנות שפע שקדמו לשנות הרעב ועל צבירה של תבואה לקראת שנות הרעב. מה שכן מסופר על שנות אנרכיה ואי-סדר בתום שנות הרעב וגידול בעומס המיסים על העם המצרי. פירוט מלא של הכתוב בכתובת .

"רעב ללא בצורת"

הרעב במצרים הוא מעורר שאלה. הרי מצרים ניזונה ממקור מים יציב, נהר הנילוס, לעיתים הוא עולה על גדותיו ומשקה שטחים רחבים ולעיתים הוא משקה רק את התחום המקובל. יוצא מכאן כי בצרות לא הייתה במצרים. ואכן הכתוב אין מזכיר את המילה בצורת. יוסף מספר לאחיו  :"כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר" (מ"ה,ו'). נשאלת השאלה מה גרם לכך שתושבי מצרים לא ייצאו חחרוש את השדות ולזרוע אותן  ?

זאב ח' ארליך (ז'אבו) מספר על רעיון רעב ללא בצורת - התרגיל המבריק של יוסף ארש העלה אותו, ר' שלום הלוי סגל ז"ל מעפרה. סגל היה סבור כי הכל היה פרי תכנונו הגאוני של יוסף..

כאשר יוסף ירד למצרים, הוא נוכח לראות ביציבות הכלכלית שלה, אשר בשנות בצורת ירדו אליה תושבי כנען, כמו אברהם אבינו. הוא בקש "לייצר" רעב ובכך לערער על השליטה המצרית בעולם ולהביא למפגש מחדש עם אחיו מכנען. הוא מסביר לפרעה כי המסר שהוא קבל מעיד על צפיה לשנות שפע ושנות רעב. המידע עובר למצריים וכאשר מגיעות "שנות הרעב" הם חדלים לחרוש ולזרוע. מעניין שאשר יוסף מספק זרעים, יש חריש ויש קציר. וכעבור שבע שנים הכל חוזר לסדרו.

משיח בן יוסף

ערך מורחב: משיח בן יוסף

משיח בן יוסף הוא בן דמותו של יוסף הצדיק. הרעיון מקורו ב"פרשת ויגש" לאחר שיוסף הצדיק התוודע לאחיו, הוא מתאר את ייעודו: "וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם...וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" (מ"ה,ה'). מכאן שיוסף נחשב לממונה על אספקת הצרכים החומריים של עם ישראל. הוא ה"משביר".

לעומתו, לצאצאי יהודה יש תפקיד רוחני, כמו הקמת הישיבה בארץ גושן:"  : "להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו". וביתר הדגשה לצאצאי דוד המלך מיועד לו תפקיד המשיח. במסורת היהודית, דואליות זו באה לידי ביטוי בתורת שני המשיחים, משיח בן דוד ומשיח בן יוסף.

דר' אלכסנדר קליין במאמרו משיח בן יוסף בדעה כי הדואליות זו של שני המשיחים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד היא נצחית. היא משקפת את שני הצדדים, הקיימים מאז ומתמיד: החומר והרוח. הקונפליקט לא פסח על עם ישראל, אלא שבאחרית הימים יהיה לכך פתרון ברוח דברי יחזקאל הנביא :

"וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר. וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יֱהֹוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם... וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא (יִהְיֻה ) [יִהְיוּ-עוֹד] לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד...וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקֹּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם...כה וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ-בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד-עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם ^[(]

ובמדרש מוצג גם כיצד יופיע משיח בן יוסף , שהוא האות התשיעי לגאולה:

"מיכאל (יתקע) תקיעה גדולה ויבקעו מחילות המתים בירושלם ויחיה אותם הקב"ה, וילך משיח בן דוד ואליהו הנביא ויחיו את משיח בן יוסף הנאסף בשערי ירושלם וישלחו את משיח בן דוד בשביל שארית ישראל הפזורים בכל הארצות. מיד כל מלכי אומות העולם נושאים אותם על כתפיהם ומביאים אותם להם וגו'.

הגלות בראי הגלויות

בני ישראל נאחזים במצרים למרות שהרעב ששרר בארץ כנען הסתיים, כמו שכתוב: "ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען, ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן" (מ"ז, ד'). ולא רק גרים אלה אפילו מתבססים כנאמר:"וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד" (שם, כ"ז).

הרב בני לאו במאמרו נאחזים בקליפת מצרים כעובר במעי אמוitemNo=1052085&contrassID=1&subContrassID=18&sbSubContrassID=0 בעיתון "הארץ" מוצא בפסוק לעיל צעקה גדולה וכתב:" המלים ויאחזו בה מלמדות על האופי האנושי שמתרגל למקום חדש, גם אם אין הוא שלו, ומבקש בכל כוחותיו לאחוז בו ולשייכו אליו... בלשונו הציורית של רבי צדוק הכהן מלובלין: "שנעשו נאחזים ונקלטים בקליפת מצרים כעובר במעי אמו".

הדימוי הזה מעורר מחשבות על הגדרת ישראל בתוך הגולה, בין אם היא ממצרים, מבבל, מספרד או גרמניה. כל עוד לא מגיע הרגע הנכון להתעוררות, אין רצון לצאת ממנה, היא במצבו של העובר השוכן בבטן אמו. הרפואה יודעת להתערב במקרה של עיכוב ביציאת הוולד, וגם יציאת מצרים נעשתה, לפי המסורת, במין "ניתוח קיסרי": "ויוצא ישראל מתוכם" .

בימי בית ראשון הגלות הייתה אמורה להימשך שבעים שנה אך החברה היהודית בבבל התבססה - כמו בפרשת השבוע, "ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד".

היהודים בדורו של רבי יהודה הלוי בחרו להישאר בגולה - "שלא יפרדו ממשכנותיהם וענייניהם". הגולה שואבת אותנו עם כל מחמדיה. התפילה של יהודי היושב בחו"ל על ירושלים וארץ ישראל היא בעיניו "כצפצוץ הזרזיר". בספרו "הכוזרי" משיב רבי יהודה הלוי לכוזרי : "הובשתני מלך כוזר, והעוון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלהים בבית שני, כמה שנאמרבספר <makor>זכריה רני ושמחי בת ציון, כי כבר היה הענין האלהי מזומן לחול כאשר בתחילה אלו היו מסכימים כולם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, רוצים בגלות ובעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם".

הרב לאו מקשר בין הפרשה לבין צום עשרה בטבת - החל לעיתים קרובות בשבוע בה נקראת פרשת ויגש - אשר נקבע כ"יום הקדיש הכללי": לזכר כל אותם רבבות יהודים שנרצחו ונטבחו בידי הנאצים ועוזריהם ומועד מותם לא נודע. רבים מיהודי אירופה שלפני המלחמה ההיא נאחזו בארצותיהם, "ויפרו וירבו מאד". והוא מסיים בכתוב בספרו של עמוס אילון "רקוויאם גרמני". יהודי גרמניה ביקשו בכל מאודם להיכנס לרחם של האומה שבעטה בהם בכזו אכזריות. " מאז ראשית הציונות, ועוד יותר לאחר השואה והקמת המדינה, התחיל תהליך של השתרשות יהודית באדמת ישראל. הפעם לא כעובר שצריך לצאת מבטן אמו אל חייו אלא כנטיעה משתרשת ומתעצמת: "ותשרש שרשיה ותמלא ארץ. כסו הרים צלה, וענפיה ארזי אל. תשלח קציריה עד ים, ואל נהר יונקותיה" .

ארץ גושן בעמק פאיום

עמק פאיוס המקור:ויקישיתוף

זאב ח' ארליך (ז'אבו) במדורו "ארץ מקרא" בשבועון "מקור ראשון" במאמר ארץ גושן בעמק פאיום מציג בשם בעל ההצעה ר' דניאל משה לוי (גולדמן), המובאת בספרו 'מקרא וארכיאולוגיה' הצעה אלטרנטיבית. לדעתו ארץ גושן היא ב"עמק פאיום" - "בלב המדבר שממערב לנילוס, כ-100 ק"מ מדרום לקהיר, נמצא שקע גדול הנקרא 'שקע פאיום'. שקע זה מפורסם באדמתו הפוריה, בכרמיו ובפרדסיו, ובעיקר בצמחי הבושם השונים הגדלים בו, "מיטב הארץ". אל שקע זה, המצוי, כאמור, בלב המדבר, מגיעה תעלת-מים היוצאת מאפיק הנילוס, ומספקת את מימיו, הנאגמים באגם גדול. התעלה נקראת בשם: 'בחר יוסף', כלומר, 'ים-יוסף' או 'נהר יוסף'." וזאת במקום הזיהוי המקובל, בצפון-מזרחה של מצרים, במזרח הדלתה של הנילוס.

הוא מביא לכך נימוקים אחדים:

• כתוב כי יוסף עולה לארץ גושן ועולה למקום מושב פרעה - לארץ גושן בהצעה המקורית אין לעלות ואין לרדת.
• המחוז מכונה TA-SHE והוא לא כלול ב-42 המחוזות הקדומים של מצרים.
• בשקע מצאו אלפי קברים של עם שהיה שונה "מתכלית השינוי מן המצרים". הוא חי בנפרד, שמר על מנהגיו ונעלם".
• התגלו גם פפירוסים "פפירוס ייסורי איפובאר" המתארים את אירועים הדומים למה שקרה בעת יציאת מצרים וכן את ארץ גושן, אם כי התיארוך המשוער שלהם הוא 600 שנה לפני יציאת מצרים !

על "ארץ גושן"

מאת: ד"ר משה רענן, מרצה במכללות 'הרצוג' ו'ירושלים לבנות' פורסם ב"שבת בשבתו" לשבת פרשת ויגש תשע"ד
"וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" (מו,לד)
. (ברשות המחבר ומכון צומת)

איתור מקומה של ארץ גושן היה נושא שמשך עניין מחקרי רב ועדיין לא הגיע לפתרון מוסכם. הפרשות שלפנינו מספקות כמה רמזים אשר אחד מהם נמצא בפסוק שבו פתחנו. על פי פסוק זה ארץ גושן היא חבל ארץ מתאים לרעיית מקנה צאן. מאידך גיסא מהמשך הפרשה משתמע שהיא גם ראויה לעיבוד חקלאי אינטנסיבי וכפי שאמר פרעה: "... בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן" (מז,ו). על מנת שנוכל לדעת מהם מאפייני ארץ מקנה שכדוגמתה נוכל לחפש במצרים נפתח בהיכרות עם חבל ארץ מקביל בארץ ישראל.

כבשים מחברון - מפתח לאיתור אזורי מרעה טובים הוא איכות הצאן הגדל בהם ובארץ ישראל היו אלה כבשי חברון. הם היו ידועים כמשובחים ביותר ולכן הועדפו לקרבנות. מצאנו בברייתא (מנחות, פז,א): "ת"ר: אלים ממואב, כבשים מחברון ... ר' יהודה אומר: מביאין כבשים שגבהן כרחבן וכו'". מפרש רש"י: "שגובהן כרחבן - שהיו רחבים מרוב שמנות כמו שגבוהים והיינו כר נרחב". על פי דברי הגמרא בסוטה (לד,ב) הסיבה לכך שכבשי חברון היו שמנים היתה, באופן פרדוקסלי, דווקא דלות הקרקע שסביבה. אומרת הגמרא: "ואין לך טרשים בכל א"י יתר מחברון... וחברון טרשים הוי? והא כתיב: ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא וגו', ואמר רב אויא, ואיתימא רבה בר בר חנן: שהלך להביא כבשים מחברון וכו'... מינה, איידי דקלישא ארעא, עבדה רעיא ושמן קניינא". מפרש שם רש"י: "דקלישא ארעא - עפר של טרשים דק וקלוש ומועט הוא ומתוך כך לא היו חורשים וזורעים אותה תבואה מאכל אדם. ועבדה רעיא - מצמחת ומעלה עשבים ואוכלים הצאן. ושמן קניינא - המקנה הצאן שכן דרך הצאן להשביח בארץ יבשה וטרשים יותר מארץ לחה".

אמנם הקרקע מסביב לחברון יבשה יחסית ואיננה פורייה אך היה בכך יתרון לגידול כבשים, משום ששטחי המרעה שעמדו לרשותם היו גדולים.

שדות דגן ושטחי מרעה- מימי קדם ועד היום מנוצלים השטחים שמסיבות שונות אינם ראויים לעיבוד חקלאי לרעייה. באזורי ספר המדבר אין די גשם לגידול עצי פרי אך ניתן להשתמש בהם לרעייה ובמידת מה גם לגידול חיטה ושעורה. בלשון המקרא ובלשון חז"ל נקראו מרחבים אלו בשם "מדבר". שורש המילה מדבר (ד.ב.ר) הוא להדביר את הצאן, כלומר, להביא את הצאן לאכול בו. בשטחים שבהם כמויות המשקעים היו גדולות די הצורך (אקלים ים תיכוני עם ממוצע שנתי מעל 400 מ"מ) השתמשו, בדרך כלל, לגידול עצי פרי ובעיקר גפנים וזיתים כפי שנהוג גם בימינו. ערכם הכלכלי של עצי הפרי שהיוו בסיס לתעשיית היין והשמן היה גבוה יותר במונחים של יחס תוצרת/שטח קרקע ולכן נדחקו שדות הדגן ושטחי המרעה לשולי החבל הים תיכוני, כלומר לאזורים בעלי אקלים צחיח למחצה (ממוצע משקעים שנתי של 200-400 מ"מ).

מעיון במפת המשקעים ואזורי אקלים בישראל (ראו בשרטוט) ניתן ללמוד שרצועת ספר המדבר בעלת האקלים הצחיח למחצה רחבה יותר ממזרח ומדרום לחברון בהשוואה לאזור ירושלים. רצועת ספר המדבר הנמצאת מזרחית לירושלים צרה ואילו ממזרח לחברון רצועה זו מתרחבת ומתלכדת עם השטחים שמדרום להרי חברון. כמויות המשקעים ברוב אזור ספר המדבר מתאימות למרעה טבעי או לשדות דגניים המספקים לאחר הקציר שטחי מרעה עשירים. מסיבה זו ניתן לשער ששטחי המרעה באזור חברון סיפקו מזון רב יותר לכבשים בהשוואה לכבשים שממזרח לירושלים ולכן היו איכותיים יותר.

על קו התפר - עתה "נחזור" לארץ גושן. אדמת ארץ גושן היתה פוריה ולכן נקראה "מיטב הארץ". חבל ארץ זה היה עשיר בדגה ובגידולים שונים כפי שתיארו בני ישראל: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם, את הקשאים ואת האבטחים...". יחד עם זאת היא היתה גם ארץ מרעה. ניתן לשער שארץ גושן שכנה בתפר בין שטחים חקלאיים מובהקים ובין המדבר. בדרך כלל נוף מסוג זה איננו אופייני למצרים משום שהמעבר משטחים המושקים על ידי הנילוס לרמות המדבר היבש לחלוטין חד מאד. יוצאת מן הכלל היא בקעה שבשוליה בנויה העיר איסמעיליה ודרכה עובר נחל טומילאת. בעזרת נחל זה ניתן היה להזרים מים מהנילוס אל הבקעה לצרכי חקלאות אך גם בלעדיו היו מקורות מים לצרכי מרעה. מי גשמים שזרמו מהרמות סביב הבקעה ומי תהום קרובים יצרו אזורי מעבר בין המדבר הקיצוני לשטחי החקלאות שקיבלו את מימיהם מהנילוס, שטחים שהיו מתאימים למרעה.

לפי דעת רוב החוקרים בקעה זו ובייחוד חלקה הצפוני הם ארץ גושן המתוארת בפרשתנו. בניגוד לדעה זו סבור פרופ' אב. נ. פולק שהשם 'גושן' איננו שמו של חבל ארץ מסוים אלא שם קבוע לאזור מעבר בין המדבר לארץ חקלאית המיושב על ידי רועים. את דעתו הוא מבסס על העובדה שהשם 'גושן' מופיע בספר יהושע גם בתחומי ארץ ישראל.

להעמקה ותגובות: במדור "להרחיב" בפורטל הדף היומי (תמורה, יד,ב) ראו שם:להביא כבשים מחברון – כבש הבית

גושן, חבל ארץ בין שתי נהרות. אילו נהרות ?

מאת: יעקב שני

מקריאת פרשת השבוע, ויגש, נראה שהיה עימות בין יוסף, וחמולתו, שרצו להתיישב בארץ גושן, לפרעה שהעדיף שישבו במצרים במקום אחר.

כשיוסף מעביר מסר אל אביו ומזמינו לבוא אליו, נסיונות השכנוע כוללות הבטחה שהוא יתן לו להתישב בארץ גושן.

(י) וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ: (ספר בראשית פרק מה)

האם גושן היתה כל כך קרובה לעיר הבירה המצרית ? האם גושן פוריה כל כך ? מה היה השיקול להציע אותה ? ויעקב מקבל את ההצעה ושולח את יהודה, כחלוץ לפני המחנה, לפני בוא כל 70 הנפש, הבאים מצרימה לגושן.

(כח) וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גּשֶׁן: (כט) וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד: (ספר בראשית פרק מו)

המלים "... לְהוֹרֹת לְפָנָיו גּשְׁנָה..." מוסברים שיעקב שלח את יהודה להקים ישיבה בגושן. אולם אם נלך בדרך הפשט, יתכן והכוונה היתה שיעקב שלח הוראה ליוסף שמושבו יהיה בגושן, דוקא ! כאשר יוסף מתדרך את אחיו ההולכים להפגש עם פרעה, הוא אומר להם:

(לד) וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן: (ספר בראשית פרק מו)

כך פרעה ישתכנע שטוב שתשבו בארץ גושן דוקא. (אגב מפסוק זה נראה שארץ גושן לא היתה כה קרובה למצריים, ההיפך, המצרים לא ייתקלו בכם לעתים קרובות אם תשבו בארץ גושן) כשיוסף מדווח לפרעה על בוא משפחתו, הוא מעמיד את מקום מושבם בארץ גושן כעובדא מוגמרת. "...וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן:"

וַיָּבֹא יוֹסֵף וַיַּגֵּד לְפַרְעֹה וַיֹּאמֶר אָבִי וְאַחַי וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם בָּאוּ מֵאֶרֶץ כְּנָעַן וְהִנָּם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן: (ספר בראשית פרק מז פסוק א)

וגם כאשר חמשת אחיו באים אל פרעה, הם מבקשים בפירוש

(ד) וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן: (ספר בראשית פרק מז)

האם פרעה מסכים לבקשתם המפורשת ? הנה הוא אומר ליוסף

(ה) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ: (ו) אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וְאִם יָדַעְתָּ וְיֶשׁ בָּם אַנְשֵׁי חַיִל וְשַׂמְתָּם שָׂרֵי מִקְנֶה עַל אֲשֶׁר לִי: (ספר בראשית פרק מז)

לכאורה נראה שכן, "... בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן...", אם נזהה את אֶרֶץ גּשֶׁן עם מֵיטַב הָאָרֶץ. אבל אז בולטת הכפילות "...בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן...", כאילו נאמר "בארץ גושן הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן...". מאידך, אם מיטב הארץ אינה אֶרֶץ גּשֶׁן, משמעות הפסוק היא הושב את אביך ואת אחיך ב X שהיא מיטב הארץ, ובעתיד, כשיקלטו, יֵשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן. עכשיו לא ! ומה יוסף עושה ?

(יא) וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה: (ספר בראשית פרק מז)

יוסף מושיב את אחיו בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה. לא בארץ גושן. והיכן הם ישבו ?

(כז) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד: (ספר בראשית פרק מז)

לפי הפסוק הזה, שהם ישבו בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּשֶׁן, ואנחנו טוענים ש...אֶרֶץ מִצְרַיִם אינה זהה ל...אֶרֶץ גּשֶׁן. קשה ויש להסביר את הפסוק הזה. גם תרגום אונקלוס וגם תרגום יונתן באים לעזרתינו, ונצטט את תרגום יונתן, המפרט יותר

(כז) ויתיב ישראל בארעא דמצרים ובנו להון בתי מדרשין ופלטין בארעא דגשן ואחסינו בה אחסנת חקלין וכרמין ונפישו וסגיאו לחדא: (תרגום חפשי: וישב ישראל בארץ מצרים ובנו להם בתי מדרש ומחסנים שאחסנו בהם אוצרות חקלאיים ויבולי כרמים, ויפרו וירבו מאד)

הם ישבו בארץ מצרים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה, ברַעְמְסֵס, אולם תקעו יתדות בארץ גושן, בתי מדרש ומחסנים, כדי שיהיה להם קשר יומיומי עם ארץ גושן. ולמה שאפו לשבת בארץ גושן ? בגלל הפסוק האמור בברית בין הבתרים, שהקב"ה מבטיח לאברהם את הארץ המובטחת, גבולות ההבטחה :

(יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְדֹוָד אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת: (ספר בראשית פרק טו)

וארץ גושן נמצאת ממזרח לנילוס, דהיינו היא בגבולות ההבטחה. הקשר היומיומי לארץ גושן הניב תוצאות, וישאל עברו לשבת בקביעות בארץ גושן כפי שכתוב בספר שמות:

(יח) וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי יְדֹוָד בְּקֶרֶב הָאָרֶץ: (ספר שמות פרק ח) (כו) רַק בְּאֶרֶץ גּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד: (ספר שמות פרק ט)

ועוד משהו לסיום:

שימו לב: התורה אומרת שבני ישראל באו לָגוּר בָּאָרֶץ מצרים, אולם יָשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן. בארץ מצרים הם גרים, בארץ גושן הם תושבים. בפסוקים שציטטתי יש פעמים שהפועל י.ש.ב. מתיחס לארץ מצריים, אבל זה בְּפִי פרעה או כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה.

התיישבות הקבע במצרים

ובהמשך לרעיון לעיל כתב זאז ויטמן במוסף השבת של מקור ראשון ירידה שלא לצורך עלייה

"...בהתאמה מלאה, גם בהמשך, כאשר יעקב נפגש עם יוסף הוא נקרא ישראל ואילו כאשר הוא נפגש עם פרעה הוא נקרא יעקב: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי". ואילו כאשר יוסף מציג את אביו לפני פרעה, התורה משתמשת חמש פעמים ברציפות בשם יעקב וכנגדן חמש פעמים בשם פרעה המזמין את יעקב:

וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת יַעֲקֹב אָבִיו וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יַעֲקֹב כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֶּיךָ. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם. וַיְבָרֶךְ יַעֲקֹב אֶת פַּרְעֹה וַיֵּצֵא מִלִּפְנֵי פַרְעֹה.

הירידה הכפולה מודגשת גם בכך שיוסף מושיב את בני משפחתו בארץ גושן, ואילו לאחר המפגש עם פרעה יוסף נותן להם בשם פרעה אחוזה בארץ רעמסס, ואחוזה מסמלת התיישבות והיאחזות של קבע: "וַיּוֹשֵׁב יוֹסֵף אֶת אָבִיו וְאֶת אֶחָיו וַיִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּמֵיטַב הָאָרֶץ בְּאֶרֶץ רַעְמְסֵס כַּאֲשֶׁר צִוָּה פַרְעֹה". יש המדייקים שישיבתם הייתה בגושן ואחוזתם ברעמסס, ולפי דרכנו ניתן לומר שאף אם מדובר באותו מקום, הרי התורה מדגישה על ידי השימוש בשמות שונים לאותו מקום את הישיבה הכפולה במצרים – ישיבת הארעי והיאחזות הקבע.

בכך גם מתבהר מדוע אנו לא שומעים מיד בתום שנות הרעב שיעקב או בניו מבקשים לחזור לארץ כנען. מלבד הירידה הארעית במטרה לראות את יוסף ולעבור את שנות הרעב בשלום לידו, יעקב נענה גם להזמנת פרעה שהזמינו להשתקע במצרים ולשבת בה ישיבת קבע, עד בוא עת הפקידה, המאפשרת לחזור לארץ כנען ולרשת אותה ירושת עולם.

מעתה, כאשר נאמר בהגדה של פסח את המדרש "ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם – מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם", נדע שאמנם בתחילה רצה יעקב להיענות רק להזמנת יוסף לגור במצרים, אלא שהקב"ה הורה לו לקבל גם את הזמנת פרעה לבוא ולהשתקע במצרים, על מנת להגשים את גזרת ברית בין הבתרים ש'גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה'.

מסגוּר מחדָש

• מסגוּר מחדָש

לסיכום המאמר:וסף מסגר את כל עברו מחדש. הוא לא ראה עוד את עצמה כאדם שאחיו עשו לו עוול. הוא הגיע לידי ראיית עצמו כאדם שאלוהים שלח אותו למשימה מצילת־חיים. כל מה שקרה לו היה הכרחי, כי קורותיו אלו הובילו אותו לעמדה שיוכל להגשים מעל גביה את מטרתו בחיים: להציל אזור שלם מגוויעה ברעב, ולהכין חוף מבטחים למשפחתו. מעשה תודעתי זה, המסגור מחדש, אפשר ליוסף לחיות בלי צריבה מתמדת של כעס ותרעומת. הוא אפשר ליוסף לסלוח לאחיו ולהתפייס איתם. הוא התמיר את האנרגיות השליליות של הרגשת העבר לאנרגיות של קשב ממוקד אל העתיד. מבלי שידע זאת היה יוסף מבשרה של אחת התנועות החשובות בפסיכותרפיה המודרנית. הוא הראה מה גדול כוחו של מסגור מחדש. איננו יכולים לשנות את העבר. אבל בשַ נותנו את האופן שאנו חושבים בו על העבר, אנו יכולים לשנות את העתיד.

וכך הוא מתאר
הנה דבריו אל אחיו בהתוודעוֹ אליהם לראשונה:
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו גְּשׁוּ-נָא אֵלַי, וַיִּגָּשׁוּ; וַיֹּאמֶר, אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה. ה וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה: כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. ו כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ; וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים, אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר. ז וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. ח וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. (מ"ה,ד'-ח')

והנה דבריו אל אחיו כעבור שנים, לאחר שיעקב אביהם נפטר והם פחדו שיוסף שמר למועד זה את נקמתו:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי. כ וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב. כא וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ--אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם. (נ,י"ט-כ"א)

הפטרת הפרשה

במאמר - גלות לצורך הגאולה, המופיע באתר מאמרים נכללת פיסקה הדנה בהפטרה. נציג את חלקה:

"התפייסותם של יוסף ואחיו בראשותו של יהודה הניחה את היסודות לאמונתם המאוחדת של עם ישראל בעת השעבוד, וחיזקה את בטחונם בהתגשמותן העתידיות של גזרות ה' יתברך". יוסף גם הניח את היסודות לאחדות ולאמונה של עם ישראל בעתיד לבוא. בהפטרת פרשת ויגש יחזקאל הנביא מנבא את האיחוד העתידי בין שבט יהודה ושבט יוסף לאחר שהפכו להיות לשני עמים מופרדים, לשתי ממלכות נפרדות. פיצול אשר פגע בעם ישראל לדורותיו הן בצד החומרי והן בצד הרוחני.

הנביא אומר כיהצלחתם של עם ישראל לעתיד לבוא תהיה בזכות איחוד הכוחות של עץ יוסף ועץ יהודה שעתידים להיות מאוחדים לאחר קבוץ הגלויות, שנאמר: "דבר אלהם כה אמר ה' אלהים הנה אני לקח את עץ יוסף אשר ביד אפרים ושבטי ישראל חבריו ונתתי אותם עליו את עץ יהודה ועשיתם לעץ אחד והיו אחד בידי... הנה אני לקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וקבצתי אתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם. ועשיתי אתם לגוי אחד בארץ בהרי ישראל ומלך אחד יהיה לכלם למלך ולא יהיו עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד" .

האיחוד בין שני החלקים של עם ישראל הוא כל כך קשה, עד כדי כך שלצורך זה הבטיח ה' לישראל את התערבותו, וכן מובא בגמ': "אמר רבי יוחנן: גדול קבוץ גליות כיום שנבראו בו שמים וארץ" .

הערות שוליים

פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח לך, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע