Family Wiki
Advertisement

דגם המשכן - יצירתו של מיכאל אוסניס מקדומים

הקודש ןקודש הקדשים

מזבח העולה - במציאות אין השור עולה על המזבח

הפרשה התשיעית בספר שמות היא פרשת ויקהל. שמה של הפרשה מקורו בפסוק הפותח את הפרשה :"וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם" (שמות ל"ה א'), היא מתחילה באזהרה על שמירת השבת ועוברת להכנות המעשיות לבנית משכן אוהל מועד.

הרמב"ן כתב כי יתכן כי הפרשה נאמרה למחרת רדת משה רבינו מהר סיני, בפעם השנייה. הוא הודיע להם כי הקב"ה סלח להם על מעשה העגל ועכשיו הם מתכנסים שמחים וטובי לב לשמוע על פרשת המשכן, שמשה כבא שמע אליה, כאשר עלה להר בפעם הראשונה.

נושאי הפרשה[]

הנושאים העיקריים של הפרשה הם:

  1. שמירת השבת - רש"י כתב:"הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת". מכאן לומדים על ל"ט אבות מלאכה האסורות בשבת - אלו המלאכות שנעשו במשכן.
  2. ליקוט התרומה מכל נדיב לב - כאן בה פירוט החומרים הנדרשים לבנית המשכן. הרמב"ן עוסק באלו המביאים את התרומות ומבאר את ד"ה ויבואו האנשים על הנשים - "בעבור כי הנדבה בתכשיטין היא מצויה אצל הנשים יותר, וכלן היו להן, ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד, ובאו תחלה, והאנשים אשר נמצאו להם הביאו עימהם, כי טעם על הנשים שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן."
  3. מינוי הבונים - בוני המשכן:בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן, אשר הקב"ה "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה". רבי אברהם אבן עזרא מבאר:"וימלא -הנה השם העיד כי הוא מלא "חכמה ותבונה ודעת". ותוספת עוד שהוא "חכם בכל מלאכה".
  4. וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא - העם נדרש להפסיק לתרום. רבי עובדיה ספורנו מדייק:"אַל יַעֲשׂוּ עוד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקּדֶשׁ. לא הִכְרִיז שֶׁלּא יָבִיאוּ נְדָבָה כִּרְצונָם, אֲבָל הִכְרִיז שֶׁלּא יַעֲשׂוּ עוד מְלָאכָה"
  5. עשיית המשכן - תחילה עשו את המשכן. מדרש רבה דורש את הפסוק:"שחורה אני ונאוה" (שיר השירים א א) לפי "המשכן כפרה למעשה העגל" - שחורה אני במעשה העגל, ונאוה אני במעשה המשכן.
  6. כלי המשכן - בניית הכלים: ארון העדות, שולחן לחם הפנים, מנורת התמיד ומזבח הקטורת ומסיים בשמן המשחה וקטורת הסמים.
  7. החצר ומזבח העולה - החצר, הכוללת את מזבח עולה, הכיור ואפילו את היתדות.

מקומה של השבת[]

הציווי על שמירת השבת בא בפרשת כי תשא, אחרי פרשת המשכן ולפני מעשה העגל ובפרשתנו אחרי מעשה העגל. סדר פרשיות זה : משכן - (בבלי שבת - ע"ג ל') שבת - משכן, מורה שסמיכות הפרשיות לא נועדה רק ללמדנו על השבת והלכותיה, אלא גם על מהות ההבדל שבין המשכן לעגל, כשקיומה של מצוות השבת יכול להוות קריטריון נוסף המבחין בין עבודת האדם את עצמו, לעבודת ה' כנה ואמיתית.

איתן פינקלשטיין בעלון שבתון, ויקהל-פקודי, תשס"ז ממשלי זאת למעשה הבא: משל למה הדבר דומה? לאב שהלך למדינת הים, ופקד על בנו לעבד את שדהו ואף התיר לו להתפרנס מן השדה עד שובו. במקרה זה, יהיה קשה לדעת האם הבן המעבד את השדה מקיים את מצוות אביו, או שמא למעשה מתייחס הבן לשדה כרכושו האישי ולמעשה גוזל הוא את השדה. אך במידה והבן נמנע מלעבד את השדה בפרקי זמן מסוימים, רק משום שכך ציווהו אביו, נוכל לדעת בוודאות שעיבוד השדה משמעותו קיום רצון האב, ולא מימוש שאיפותיו האישיות של הבן.

גם הקמת המשכן יכולה לנבוע מתוך רצונו של האדם לממש את עצמו, ולחוש חוויות רוחניות נשגבות. ככלל, קידומו של העולם והשלמת בריאתו, יכולים להוות קיום צו ה', או לחילופין פעולות המבטאות את רצונו האנוכי של האדם לפעול למען עצמו. נראה שהנקודה המבחינה בין שתי האפשרויות, בין תהליך שמשמעותו היא הקמת משכן ובין פעולות שהן למעשה בניית עגל, היא נכונותו של האדם להפסיק מלקדם את העולם – בשל צו ה'. נראה שדרשתנו באה ללמדנו, שרק אדם שמקיים את "ובַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ", המלאכה שעשה כל ששת הימים – מלאכת שמים היא, כשם שרק אדם שפסק ביום השביעי מלהקים את המשכן, יכול לדעת שהוא אינו בונה עגל לעצמו חלילה, אלא משכן לשם ה'.

סוד "לעשות את השבת"[]

נרות שבת
צילם: Olaf.herfurth - ויקישיתוף

* שיעורו של הרב מוטי אלון בירושלים תשע"ד

פרשיות ויקהל-פקודי דנות בבנית המשכן. אך בהקדמה הובאו שלושה פסוקים שעוסקים בשבת

Cquote2.svg וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה'; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת. לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת.(שמות, ל"ה,א'-ג' Cquote1.svg

.

רש"י דן בקטע ופירש

Cquote2.svg ויקהל משה - למחרת יום הכפורים כשירד מן ההר, והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידים, אלא הן נאספים על פי דבורו, ותרגומו ואכנש. Cquote1.svg

הציווי נאמר, למחרת יום הכיפורים, לאחר שמשה רבינו ירד מהר סיני עם הלוחות השניים ומקהיל את העם.

אך במקום להציג מלאכת המשכן משה רבינו הבהיר בלשונו של רש"י:" ששת ימים - הקדים להם אזהרת שבת לצווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת". ובהמשך מוצגת השאלה, מה המיוחד בציווי על איסור הדלקת אש ביום השבת, או בלשונו של רש"י

Cquote2.svg לא תבערו אש - יש מרבותינו אומרים הבערה ללאו יצאת, ויש אומרים לחלק יצאת Cquote1.svg

. האם המצווה היא מייצגת את ל"ט המלאכות האסורות בשבת - הבערת אש היא כמו כולם - או שהיא מיוחדת במינה.

בציווי בתחילת הפרשה נאמר " ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה" , האם העבודה בששת ימים היא מצווה עשה, הלא הדגש הוא על מצוות לא תעשה לא לעשות מלאכה כמו שנאמר במכילתא

נראה דוגמאות להופעת המונח:

  1. בעשרת הדברות - "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד, וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ" (שמות, כ',ח')
  2. סוף פרשת משפטים - "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת" (שם, כ"ג, י"ב)
  3. הפרשת כי תשא - "שֵׁשֶׁת יָמִים, יֵעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ, לַה'" (ל"א, ט"ו)

המונח שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוא מובא גם בהקשר לשבת, כמו בפרשת ויקהל, בנוסף לציינו את יום הכיפורים. מתי צויין "שבת" ומתי "שבת שבתון". האם יש קשר בין מוצאי יום הכיפורים לבין המצווה שאין השבת דוחה את בניית המקדש.

בפסוק הבא, מובא "לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם". מה פתאום "עושים" את השבת ? מתי "שבת" ומתי "שבת שבתון" ? (הדקה ה15:00)

"ששת ימים תעשה מלאכה[]

לפרשת_ויקהל_האם_צריכים_לעבוד_ששה_ימים_בשבוע-0

לפרשת ויקהל האם צריכים לעבוד ששה ימים בשבוע-0

הרב מרדכי ברלין: לפרשת ויקהל: האם צריכים לעבוד ששה ימים בשבוע. השיעור ניתו לבאי כולל "משכן בנימין" ליד "ישיבת קדומים" כ"ג אדר א' תשע"ט

ערך המלאכה מאת: הרב דוד לנדאו (עלון מכון מאיר)

בפרשתנו מופיעה הגשמת הציווי לבניית המשכן על ידי מעשה אדם. נפגשים בעשיה הממשית עם העבודה ומלאכת הקודש. העניין של עבודה תופס מקום במציאות החיים של האדם. "ששת ימים תֵעָשה מלאכה". כאן נמצא המפתח לגישה היסודית האמיתית לעניין המלאכה. מה הגדרת המונח הלקסיקוני הזה? יש שתופסים את המונח של מלאכה במובן של מעשה גופני, חומרי, חיצוני וחולי. זו טעות. הפגישה הראשונה שלנו עם המלאכה היא במלאכת המשכן, מלאכת עבודת הקודש, ומכאן נמשך ערך למלאכה בכל החיים כולם. ערך המלאכה מתחיל מהפְּנים, מהקודש. הוא נמשך מהקודש אל החול, ולא מהחול אל הקודש. ראשית המלאכה היא עשיית הציווי השייך ל"ושכנתי בתוכם" , והוא יסוד כל החיים כולם. הקודש קודם לחול, ולא החול לקודש. "ששת ימים תֵעָשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קֹדש שבת שבתון לד'." השבת היא הנשמה, המרכזיות, הפנימיות, וממנה נמשך ערך המלאכה של ששת ימים. האדם נמצא בזמן, וכל ערך הזמן הוא מתוך שישראל מקדשים את הזמן. ערך החיים כולם נובע מקדושת הזמנים. בפרשיות הציווי מופיעה השבת באופן כללי, "ושמרו בני ישראל את השבת" . ועכשיו, בפרשיות הקיום, היא מופיעה בהתפרטות ההלכות . יש הבחנה בין שתי הפרשיות של שבת: פרשת הציווי ופרשת הקיום. הציווי הוא המשך הקדושה מן השמים. הקיום הוא ירידת הקדושה לתוכֵנו. בפרשת "ויקהל" מופיע עניין השבת למעשה, ממקור השביתה השמימית. יש מקום להעמקה ולהבחנה במושג של מלאכה. יש שני אופנים לתפיסת עניין המלאכה. מצד אחד יש עצם המלאכה: גוף המעשה הגשמי הטכני. האדם מכה בפטיש ועושה מעשה. מצד שני יש את עניין המלאכה בכלליותו, במובן מופשט ואבסטרקטי. מכאן החילוק היסודי בין הפרשה הראשונה של שבת לשניה. בפרשת "כי תשא" אנחנו עדיין באווירה השמימית של הציווי. לכן נפגשים במציאות הרוחנית של מלאכת מחשבת. ובפרשתנו לוקחים את הפטישים כדי לעשות את המלאכה. לכן יש הבדל דקדוקי. פה נאמר "ששת ימים תֵעָשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קֹדש", בלשון נקבה, כי מדובר על ממשיות המלאכה ביחס לאדם. אבל בפרשת "כי תשא" נאמר: "ששת ימים יֵעָשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון" , לשון זכר. כי מדובר על המושג העליון, הכללי והמופשט של מלאכה. מן המחשבתיות של המלאכה נמשכת ממשיותה. הצד הפרקטי המעשי מקורו במחשבת האדם, בתכניתו וברצונו

מתוך "שבתון"כ"ג אדר א' תשע"ט

תיאור מעשה הבנייה בשנית[]

מלאכת המשכן מובאת בפעם הראשונה בתור ציווי בפרשיות: תרומה ובתצוה ופעם נוספת בפרשיות ויקהל ובפקודי. פרופ' נחמה ליבוביץ בדפים לפרשת השבוע מצטטת את הרב שמשון רפאל הירש מעיר לפרשותינו [1] :"... חזרה כפולה ומשולשת זו תובן אם נשים אל לבנו, שלכל המשכן על כל פרטי חלקיו נועדה משמעות סמלית, אבל שום דבר לא ישמש כסמל, אם לא נועד והותקן בכוונה תחילה למען המטרה הסמלית הזאת."

והוא עורך השוואה עם כתיבת ספר תורה:"נזכור גם, שאפילו ספר תורה, שהוא בעל משמעות סמלית מובהקת עד כדי כך, שהיינו סבורים שאין לו כלל משמעות אחרת ושקדושתו טמונה בו עצמו – אף על פי כן שימושו בקודש מותנה בכוונה שבלב הסופר בשעת כתיבת האותיות. והרי קדושת ספר תורה תופסת רק אם נכתב לשם קדושת ספר תורה, והסופר חייב לומר, ולפחות להתכוון, "לשם קדושת השם" לפני שהוא כותב את השמות הקדושים, את ה'אזכרות', וזאת לגבי כל "אזכרה" לחוד..."

ומכאו הוא שב לנושא המשכן:" כן נזכור, כי תודעתם של העושים במלאכת המשכן על דבר משמעותם הסמלית של הכלים היתה חשובה פי כמה לגבי חלותה של עצם המשמעות הסמלית על הכלים, שהרי הארון, השולחן, המנורה, היריעות,ף הבגדים וכו' – כולם היו חפצים שבדרך כלל עומדים לתשמיש של חולין. אם נזכור זאת, ניטיב להבין מדוע אין הכתוב מסתפק בסיפור פשוט וקצר: הביאו הכל אל משה, ומשה הקים את המשכן כאשר ציווה ה'. הרחבת הדיבור על ידי הכתוב באה ללמדנו, כך אנו סבורים, כי האומנים ומשה שיוו לנגד עיניהם את קדושתם ומשמעותם הסמלית של כל פרטי החלקים שמהם הורכבה כללות המשכן – הן בשעת העשייה, הן בשעת ההבאה, ולבסוף בשעת ההקמה. המשכן כולו וכל אחד מחלקיו נעשו, הובאו והוקמו בקדושה, וכך הובטחה להם קדושתם."

כלי המשכן:"חפצים שבדרך כלל עומדים לתשמיש של חולין" - הפעם: " הובאו והוקמו בקדושה, וכך הובטחה להם קדושתם."

"לֹא־תְבַעֲר֣וּ אֵ֔שׁ בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶ֑ם בְּי֖וֹם הַשַּׁבָּֽת׃"[]

רש"י: לא תבערו אש. יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים הַבְעָרָה לְלָאו יָצָאת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְחַלֵּק יָצָאת (שבת ע'):
רמב"ן: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת ענין הכתוב הזה ודאי לאסור בשבת גם מלאכת אוכל נפש, כי אמר כל העושה בו מלאכה יומת, ופירש שלא יבערו גם אש לאפות לחם ולבשל בשר כי האש צורך כל מאכל והוצרך לומר כן מפני שלא אמר העושה בו כל מלאכה כאשר אמר בעשרת הדברות (לעיל כ י) לא תעשה כל מלאכה, ואמר מלאכה סתם, והיה אפשר שנוציא מן הכלל מלאכת אוכל נפש, כי כן נאמר בחג המצות (דברים טז ח) לא תעשה מלאכה ואין אוכל נפש בכללו, ולכך הזכיר בפירוש שאף אוכל נפש אסור בו: וכלשון הזה מצאתי במדרש (מכילתא כאן) רבי נתן אומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת למה נאמר, לפי שהוא אומר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל, שומע אני יהא רשאי להדליק לו את הנר, להטמין לו את החמין, ולעשות לו מדורה בשבת, תל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת וזה קרוב למה שאמרנו, שלא היו מלאכות הללו שהן הנאה לגופו בכלל איסור הראשון. ורצה רבי נתן לומר שלא הוצרך הכתוב לאסור אפייה ובשול ושאר צרכי אוכל נפש, שכבר אמר להם את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו (לעיל טז כג), אבל עדיין כל מלאכות שאדם נהנה בהן ואינן עושין אלא הנאה לגוף כגון הדלקת הנר ומדורה ורחיצת גופו בחמין יהיו מותרות כי זה מעונג שבת, לכך נאמר לא תבערו אש לאסור הכל: ולרבותינו עוד בו מדרש בתלמוד (שבת ע) מפני שלא אמר כל העושה בו כל מלאכה יומת, או שיאמר כל המבעיר אש בכל מושבותיכם יומת, אמרו שיצאת להקל בה להיותה בלאו. ויש אומר שיצאה לחלק, לפי שהיתה בכלל לא תעשה כל מלאכה (לעיל כ י):

ראו מראי מקומות מפרשן המקרא הרמב"ן לא תבארו אש בכל משבתיכם ביום השבת

"חכמי לב"[]

משה רבינו פונה בבקשה:"וְכָל-חֲכַם-לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה' (שמות ל"ה י). רבי יצחק אברבנאל מבאר שמשה רבינו פנה לבעלי המלאכה מהעם כי יבואו לבנות את המשכן וכליו. לכן הוא פירט את כל סוגי הדברים הדרושים לבנייה. העם לא הכיר את העבודות האלה במצרים. משה פנה לציבור "שמי שמלטו ליבו לעשות איזה דבר שיבוא ויתנדב מעצמו". אם ליבו די חכם הוא גם יצליח לבצע את העבודה. אאדם אשר רוצה לעשות יצירה ומוכן להתאמץ, יתנדב ויצליח בעשייה.

הפירוט היה חשוב שכן לכל אדם יש נטיה או נסיון בעבודה מסויימת. כאשר משה הציג את העבודות הדרושות היו השומעים יכולים להכריז: אני אעשה יריעות, אני אעשה קרשים.

ד"ר יצחק קניגסברג, מפתח תקווה במאמרו :חכם לב באתר כיפה מתיחס למונח "חכם לב". המטרה היא להעביר לעוסקים במלאכת המשכן חכמה מיוחדת אשר רוח אלוקים בה, כדי שלא יהיה פגם במעשה ידיהם. כפי שנאמר: "ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. וימלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת כל מאלה ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן. מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב..." [2].

משה אוסף את כל עם ישראל ומסביר להם את כוונת הקב"ה להעביר חכמה מיוחדת לעוסקים במלאכת המשכן, היא חכמת הלב. בכך מתקיים המסר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".חכמת הלב תאפשר לעוסקים במלאכת המשכן לעמוד בקריטריונים המחמירים של: "כאשר ציוה ה' את משה".

כאשר הקב"ה רוצה להעביר מסר לבני תמותה, אין הוא מוגבל למערכת הייעודית לקליטת המסר. במעמד הר סיני העם רואים את הקולות – מערכת הראיה קולטת את המסר, ולא מערכת השמיעה, כמצופה.במכת החושך נאמר: " וימש חושך" – מערכת המישוש היא שחשה בתופעה ולא מערכת הראיה, כפי שהיינו מצפים. בבניית המשכן הלב קולט את חכמת רוח האלוקים ולא המוח כמתבקש. הביטוי "חכם לב" במקרה זה הוא אך טבעי ומתבקש.

מלאכת הטוויה[]

הטוויה של חכמות הלב

המשכן נעשה מארבעה סוגי יריעות שהונחו אחת על השניה לפי הסדר הבא (מלמטה למעלה): #יריעה ראשונה תחתונה – יריעות המשכן, # יריעה שניה – יריעות עזים, בצבע שחור - בצידי המשכן # יריעה שלישית – מכסה עורות אלים מאדמים, # יריעה רביעית עליונה – מכסה עורות תחשים. היריעות בצבע שחור הן אלו משיער עיזים

המקרא מספר לנו כי הנשים עסקו בשני סוגי טוויה (שמות ל"ה כ"ה-כ"ו(.

  1. "וְכָל-אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת-הַשֵּׁשׁ" - הקבוצה האחת טוותה חוטים ליריעות התחתונות של המשכן באמצעות מגוון חומרי גלם יקרים: סיבי צמר צבועים בתכלת, ארגמן, תולעת שני וסיבי פשתן.
  2. "וְכָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת-הָעִזִּים" - הקבוצה האחרת טוותה חוטים ליריעותיו העליונות מחומר גלם פשוט: שׂער עִ זים

"חַכְמַת-לֵב" טוו מחמישה חומרים ואילו "וְכָל-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה" - טוו את העיזים.

רש"י מסביר את העדיפות של הקבוצה השנייה :טוו את העזים -"היא הייתה אומנות יתירה, שמעל גבי העזים טווין אותן". רבי עובדיה ספורנו מרחיב בכך ומצביע על יתרון האחרונות:"טָווּ אֶת הָעִזִּים - מֵעַל הָעִזִּים, כְּדִבְרֵיהֶם זִכְרונָם לִבְרָכָה [3] ; לְמַעַן יִהְיֶה בַּטִּוּוּי זהַר נוסָף, כִּי בְּהַרְבֵּה מֵהַפְּשׁוּטִים יִמְעַט קְצָת מִטּוּב אֵיכוּתָם כַּאֲשֶׁר יֵעָקְרוּ מִמְּקום גִּדּוּלָם, כְּמו שֶׁיִּקְרֶה בִּדְבַשׁ דְּבורִים, בְּקַאסִיאָ"ה וּבְחָלָב וּבְזוּלָתָם".

דן בנושא איתמר דגן אלעד בדף שבועי של אוניברסיטת בר-אילן בנושא:נָשָׂ א לִבָּן אֹתָנָה בְּחָכְמָה. הוא מצטט את בעל מדרש הגדול [4] : "מלמד שמלאכתו קשה מן הכל לפי שהשערות שלעזים דקין ביותר וקשין". לדבריו, הכתוב ציין את חכמת הנשים בדברי שבח מיוחדים בשל תכונותיו של שׂער העִ זים המצריכות מומחיות רבה על מנת להתקין ממנו חוטים.

תרגום יונתן מפרש:"הֲווֹן עַזְלָן יַת מְעִיזַיָא עַל גְּוִייַתְהוֹן וּמְנַפְסִין יַתְהֵן כַּ ד הִינוּן חַיִּין' , דהייינו, היו טוות את העזים על גופן ומנפצות אותם כאשר הם חיים.

פירוש מיוחד במינו מצוטט במאמר. הוא מופיעה בקובץ דרשות על התורה של ר' ישראל ניימאן [5] , המסביר את טכניקת הטווייה המיוחדת בנימוק פסיכולוגי-דתי: "אפשר, שכל כך היו הנשים מתלבטין (= אובדות עצות) ומשתוקקין לעסוק בלי איחור (=ללא שהיות), שהי' הזמן מתארך להן להמתין בעשייתן עניני המשכן עד שתנטל הנוצה (= השער) 10 מהעזים, לזה עשו טוויתן בעוד הנוצה על העזים. פשוט, לא היה להן סבלנות להמתין עד לגז והחלו במלאתם עוד בהיות השערות על העזים ומכאן זכו לשבח.

המראות הצובאות: שלא יישאר אף כשרון חבוי[]

המראות_הצובאות_שלא_יישאר_אף_כשרון_חבוי-0

המראות הצובאות שלא יישאר אף כשרון חבוי-0

השיעור בירושלים, פרשת ויקהל פקודי תשעה

תוכן פרשיות "ויקהל פקודי" הוא בעצם חזרה על הנאמר בפרשיות קודמות, אבל עיון בהם תתן תמונה מרתקת שתענה על עניין החזרות.

ננסה להגדיר את הפרשיות, הרבי מלובביץ כתב שפרשיות תרומה ותצוה הם "אתערותא ד'לעילא" - הציווי של הקב"ה על משה רבינו, פרשת ויקבל היא "אתערותא מלתתא" - כל הפרשת נדבות - תוכנה הוא שמה "לכנס את עדת בני ישראל ולהותיא מהם את כל הכוחות, אחרי חטא העגל ויום הכיפורים. פרשת פקודי מספר על התוצאה "כבוד ה' מלא את המשכן".

נראה מראשית פרשת ויקהל את ייחודה של הפרשה בדוגמאות אחדות:

Cquote2.svg * קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה, לַה', כֹּל נְדִיב לִבּוֹ, יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' - ראשית "כל נדיב לבו"
  • וְכָל-חֲכַם-לֵב, בָּכֶם, יָבֹאוּ וְיַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה' - אחר-כך "חכם לב"
  • וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ; וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ, הֵבִיאוּ אֶת-תְּרוּמַת יְהוָה לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל-עֲבֹדָתוֹ, וּלְבִגְדֵי, הַקֹּדֶשׁ - וכאן "כל איש"
  • וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה' - האנשים וגם הנשים
  • וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ--אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם, וְאֵת אַבְנֵי הַמִּלֻּאִים: לָאֵפוֹד, וְלַחֹשֶׁן. כח וְאֶת-הַבֹּשֶׂם, וְאֶת-הַשָּׁמֶן: לְמָאוֹר--וּלְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים - גם הנשיאים וזה לא די בחנוכת המשכן הביאו את עגלות הצב
  • כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה, אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם, לְהָבִיא לְכָל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד-מֹשֶׁה--הֵבִיאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל נְדָבָה, לַה' - כל איש ואישה
Cquote1.svg

כולל גם החכמה האנושית:"וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה, לָדַעַת לַעֲשֹׂת, אֶת-כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ--לְכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה, ה'". הפרשת מתחילה ב"ויקהל" וההקדמה מסתיימת ב"וַיִּכָּלֵא הָעָם, מֵהָבִיא". ובפרק הבא, תוספת ייחודית:"וַיַּעַשׂ, אֵת הַכִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְאֵת, כַּנּוֹ נְחֹשֶׁת--בְּמַרְאֹת, הַצֹּבְאֹת, אֲשֶׁר צָבְאוּ, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד" (זה "חשבון בנק עצמאי" לא נכלל ברשימה הכוללת)

למה זה נכלל רק כאן ? ואיפוא מדרש האגדה המובא בחז"ל ? הרי בזכותם העמידו צבאות !


המראות הצובאות[]

אחד הנושאים המעוררים ענין בפרשה הוא עניין המראות הצובאות. המקרא כתב:"וַיַּעַשׂ אֵת הַכִּיּוֹר נְחשֶׁת וְאֵת כַּנּוֹ נְחשֶׁת בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (שמות ל"ח ח), אך הדבר אינו יותא כדי פשוטו.

רש"י מבאר:"בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות ואף אותן לא עכבו, והיה משה מואס בהן מפני שעשויין ליצר הרע, אמר לו הקב"ה אלו חביבין מן הכל שעל ידיהן העמידו הנשים צבאות רבות במצרים וכו', ונעשה הכיור מהם שהוא לשום שלום בין איש לאשתו להשקות מן המים שבו לאשה שקנא לה בעלה ונסתרה.

הרמב"ן מגיב על דבריו:"והטעם במדרש הזה, שבכל מלאכת המשכן קבלו התכשיטין מן הנשים, כדכתיב (לעיל לה כב): ויבואו האנשים על הנשים, והביאו חח ונזם וטבעת וכומז, והכומז כפי מדרשו (במסכת שבת סד א): יותר נמאס, אבל שם נתערבה כל הנדבה, אבל שיעשו כלי מיוחד מן התכשיט העשוי ליצר הרע לא היה משה בוחר בכך עד שנאמר לו כן מפי הגבורה.

ושואל : ולא ידעתי איך יתפרש לפי זה אשר צבאו פתח אהל מועד ואולי יאמר שהביאו הנשים הנדבה ההיא אל אהל משה שקראו אהל מועד, והוא עצמו קבל מהן על פי הדבור, כי אהל המשכן לא נעשה עדיין:

רבי אברהם אבן עזרא משלים :"שהיו הנשים האלה עובדות ה', וסרו מתאוות זה העולם, ונתנו מראותיהן נדבה, ובאות בכל יום ויום אל פתח אהל מועד להתפלל ולשמוע דברי המצות. ויתכן עוד שנאמר בדרך הפשט שעשה הכיור וכנו ממראות הנשים אשר באו מהן צבא גדול ונאספו אל פתח אהל מועד לתת מראותיהן בנדבת לבן, והיה נחושת המראות נחושת קלל ממורט ויפה מאד, ועל כן ייחד אותו מתחלה לכלי הזה, והנשים בראותן כן נאספות ובאות צבאות צבאות לתת כולן מראותיהן להיעשות בהן כל הכיור וכנו.

וגם נכון הוא שיתכוונו בכך מתחלה מפני עניין הסוטה, והן קבלו כן עליהם בשמחה והתנדבו לתת בו כל מראותיהן:

אך המקור לכל הוא מדרש תנחומא כתב:"במראת הצובאת - בנות ישראל היו בידן מראות, שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עכבו מלהביא לנדבת המשכן, והיה מואס משה בהן, מפני שעשויים ליצר הרע, אמר לו הקב"ה קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים. כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך, היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם ונוטלות המראות, וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים, לומר אני נאה ממך, ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם, ומתעברות ויולדות שם, שנאמר [6] תחת התפוח עוררתיך, וזהו שנאמר במראות הצובאות.

ונעשה הכיור מהם, שהוא לשום שלום בין איש לאשתו, להשקות ממים שבתוכו את שקנא לה בעלה ונסתרה, ותדע לך, שהן מראות ממש, שהרי נאמר [7] , ונחשת התנופה שבעים ככר וגו', ויעש בה וגו', וכיור וכנו לא הוזכרו שם, למדת שלא היה נחושת של כיור מנחשת התנופה, כך דורש רבי תנחומא"

"כפתור ופרח"[]

על המנורה נאמר "וְשִׁשָּׁה קָנִים, יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ: שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הָאֶחָד, וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה, מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי. שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד, כַּפְתֹּר וָפֶרַח, וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בְּקָנֶה אֶחָד, כַּפְתֹּר וָפָרַח" (שמות ל"ז י"ט)

כפתור ופרח הוא שמו של הספר שכתב הגיאוגרף-הרופא היהודי רבי אשתורי הפרחי. אשתורי הפרחי חי במאה ה-14 בארץ ישראל וסייר בה רבות. בספרו" כפתור ופרח" סיכם את כל מימצאיו ובהם זיהוי של כ-180 ישובים בארץ מימי המקרא, המשנה והתלמוד ובהם מודיעין, ביתר, אושא ועוד.

אשתורי הפרחי אף קבע את הכלל "ואודיעך כי שמות העיירות הכתובים בכתבי הקדש בכתב ובע"פ מעט שהשתנה שמם בין הישמאלים" במילים שלנו שגם תושבי הארץ שמרו על השמות היהודים (בשינוי קל) של היישובים. בנוסף, חקר את צמחי הארץ (בוטניקה) ומצא להם קישורים בספרות ההלכה. בספרו הוא מתאר את כל המצוות הקשורות בארץ וכן שירטט את גבולות ארץ ישראל. הספר הכפתור ופרח נחשב ספר הלכה יסודי לענין מצוות התלויות בארץ [8]

בין המשכן לבית המקדש[]

ההשוואה של תהליך הבנייה מצביע על הבדל מהותי בדרך הבנייה. הרב יוסף כרמל מישיבת בית-אל עומד על כך במאמרו :ארכיטקטורה והשפעותיה [9]

תחילה יש לשים לב כי המשכן נבנה מתרומות, מנדבת הלב של בני-ישראל, עד שהיה צריך לבקש מהם לחדול מלהביא תרומה. לעומת זאת, במקדש שלמה המלך המס לבנייה הנגבה בכח. לשם כך הוא גייס עשרות אלפי עובדים ואולי אף למעלה מכך, מצאצאי שבעת העממים שנותרו בארץ [10]

בבניה היו מעורבים זרים, בני העיר צור. לכאורה ללא מעורבות זו אי אפשר היה לבנות את המקדש ורק הברית בין חירם מלך צור ובין שלמה בן דוד מלך ירושלים פתחה את הפתח לבניה העצומה. הכתוב מציין כהקדמה לסיפור יסוד הבניין כי: "וַה' נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין שְׁלֹמֹה וַיִּכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם" [11] - דהיינו החכמה הייתה בכך שנוצרה הברית.

הברית אפשרה שיתוף פעולה בכמה תחומים:

  1. שלמה פונה אל חירם בבקשה לספק לו חומרי גלם שאין למצא כמותם בארץ ישראל "וְעַתָּה צַוֵּה וְיִכְרְתוּ לִי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן וַעֲבָדַי יִהְיוּ עִם עֲבָדֶיךָ וּשְׂכַר עֲבָדֶיךָ אֶתֵּן לְךָ כְּכֹל אֲשֶׁר תֹּאמֵר" [12] .
  2. שלמה מבקש מחירם ידע מקצועי ואנשי מקצוע גם בתחום כריתת העצים: "כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ כִּי אֵין בָּנוּ אִישׁ יֹדֵעַ לִכְרָת עֵצִים כַּצִּדֹנִים" (שם). גם בתחום הובלת העצים ארצה וחירם מכריז: "עֲבָדַי יֹרִדוּ מִן הַלְּבָנוֹן יָמָה וַאֲנִי אֲשִׂימֵם דֹּבְרוֹת בַּיָּם עַד הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁלַח אֵלַי וְנִפַּצְתִּים שָׁם" [13] וגם אנשי מקצוע היודעים כיצד לעבד את חומרי הגלם, מהנדסים ואדריכלים. כמתואר בכתוב: "וַיִּפְסְלוּ בֹּנֵי שְׁלֹמֹה וּבֹנֵי חִירוֹם וְהַגִּבְלִים וַיָּכִינוּ הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים לִבְנוֹת הַבָּיִת" [14] וכמו שפירש הרד"ק בשם תרגום יונתן: "ותרגם בוני שלמה ובוני חירם ארדיכלי והם האומנין הגדולים שיש אומנים אחרים תחתיהם".
  3. . שלמה מבקש אומנים (בחולם, להבדיל מאומנים בשורוק) שיודעים לעבד ולעצב מתכות יקרות זהב כסף ונחושת ובראשם חירם הצרי כמו ששלמה מבקש: "וְעַתָּה שְׁלַח לִי אִישׁ חָכָם לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַבַּרְזֶל וּבָאַרְגְּוָן וְכַרְמִיל וּתְכֵלֶת וְיֹדֵעַ לְפַתֵּחַ פִּתּוּחִים עִם הַחֲכָמִים אֲשֶׁר עִמִּי בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר הֵכִין דָּוִיד אָבִי" [15] .

המאמר ממשיך ומפרט את טיבו של שיתוף הפעולה ומסיים:"נדמה כי ויכוח זה עדיין לא שכך ואולי אף לא התברר כל צרכו, עד ימינו"

על ציץ ופרוכת ברומי[]

לאחר חורבן הבית הובאו איזכורים שונים לגבי מיקומם האפשרי של הציץ והאפוד. זאב ח ארליך (ז'אבו) סקר מימצאים אלו והביא אותן במדורו "ארץ מקרא" במוסף השבת של מקור ראשון מיום כ"ד באדר תשס"ט 20 במרץ 2003. ראו כאן המאמר

ההפטרה[]

באותן שבתות שאין הפרשה מחוברת לפרשת פקודי נאמרת ההפטרה הבאה (מלכים א ז' מ'-נ').

הפרשה מתארת את בניית כלי בית המקדש על-ידי חירם מלך צור שנאמר:"וַיַּעַשׂ חִירוֹם אֶת הַכִּיֹּרוֹת וְאֶת הַיָּעִים וְאֶת הַמִּזְרָקוֹת וַיְכַל חִירָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בֵּית ה'". אם כי האמנים היו מעיר החוף הפיניקית צור, הרי את החומרים יצקו בארץ-ישראל, כפי שכתוב:"בְּכִכַּר הַיַּרְדֵּן יְצָקָם הַמֶּלֶךְ בְּמַעֲבֵה הָאֲדָמָה בֵּין סֻכּוֹת וּבֵין צָרְתָן". התןצר היה :" נְחֹשֶׁת מְמֹרָט".

על העושר יעיד הפסוק:" לֹא נֶחְקַר מִשְׁקַל הַנְּחֹשֶׁת. ". ועדין הכתוב מספר כי נעשה שימוש גם בזהב: מִזְבַּח הַזָּהָב , ת הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר עָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים זָהָב, וְאֶת הַמְּנֹרוֹת ...לִפְנֵי הַדְּבִיר זָהָב סָגוּר וְהַפֶּרַח וְהַנֵּרֹת וְהַמֶּלְקַחַיִם זָהָב. וְהַסִּפּוֹת וְהַמְזַמְּרוֹת וְהַמִּזְרָקוֹת וְהַכַּפּוֹת וְהַמַּחְתּוֹת זָהָב סָגוּר וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת הַפְּנִימִי לְקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים לְדַלְתֵי הַבַּיִת לַהֵיכָל זָהָב - שש פעמים זהב לבנית בית המקדש.

הכרובים והבדים באבו-ע'וש[]

ארון הברית במקורות נצריים

זאב ח.ארליך (ז'אבו) במאמרו לפרשת ויקהל בשנת תשס"ח במדורו "ארץ מקרא" במוסף השבת של מקור ראשון מיון 29 בפברואר 2008 עוסק בנושא:"הכרובים והבדים באבו-ע'וש". נקודת המוצא שלו הם הדברים המובאים בהפטרה, בספר מלכים:

Cquote2.svg וַיְכַל חִירָם, לַעֲשׂוֹת אֶת-כָּל-הַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר עָשָׂה לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בֵּית ה' (א',ז',מ')

וַיָּבִאוּ הַכֹּהֲנִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה אֶל-מְקוֹמוֹ, אֶל-דְּבִיר הַבַּיִת--אֶל-קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: אֶל-תַּחַת, כַּנְפֵי הַכְּרוּבִים. ז כִּי הַכְּרוּבִים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם, אֶל-מְקוֹם הָאָרוֹן; וַיָּסֹכּוּ הַכְּרֻבִים עַל-הָאָרוֹן וְעַל-בַּדָּיו, מִלְמָעְלָה. ח וַיַּאֲרִכוּ, הַבַּדִּים, וַיֵּרָאוּ רָאשֵׁי הַבַּדִּים מִן-הַקֹּדֶשׁ עַל-פְּנֵי הַדְּבִיר, וְלֹא יֵרָאוּ הַחוּצָה; וַיִּהְיוּ שָׁם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ט אֵין, בָּאָרוֹן, רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים, אֲשֶׁר הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב--אֲשֶׁר כָּרַת יְהוָה עִם-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. י וַיְהִי, בְּצֵאת הַכֹּהֲנִים מִן-הַקֹּדֶשׁ; וְהֶעָנָן מָלֵא, אֶת-בֵּית יְהוָה. יא וְלֹא-יָכְלוּ הַכֹּהֲנִים לַעֲמֹד לְשָׁרֵת, מִפְּנֵי הֶעָנָן: כִּי-מָלֵא כְבוֹד-יְהוָה, אֶת-בֵּית יְהוָה.(ח',ו')

Cquote1.svg

להלן ההסברים שהוצעו על-ידי המחבר

כרובים ובדים תמיהות.jpg

הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לקרוא את המאמר במלואו

קישורים חיצוניים[]

הערות שוליים[]

  1. לו,ח
  2. ל"ה, ל-ל'ה
  3. <makor>בבלי שבת עד, ב;</makor> צט, א
  4. מהד' מרגליות לה:כו
  5. קראקוב, סוף המאה ה-19
  6. <makor>שיר השירים ח ה</makor>
  7. <makor>שמות לח כט</makor> ל
  8. מקור
  9. בעלון "ארץ חמדה" מובא גם באתר הישיבה
  10. עיין <makor>מלכים א ה' כט</makor> והשווה לדברי הימים ב, ב' א, טז-יז ואכמ"ל.
  11. <makor>מלכים א ה' כו</makor>
  12. שם, שם כ
  13. שם, שם כג
  14. שם, שם לב
  15. <makor>דברי הימים ב ב' ו</makor>
Advertisement