פרשת וירא

שלושת המלאכים - ציורו של גוסט דורא המקור:ויקישיתוף, Neutrality

פרשת וירא היא הפרשה הרביעית של ספר בראשית. היא נקראת על שם המילה הראשונה של הפרשה: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם"(ספר בראשית, י"ח,א'). אל אברהם מגיעים שלשה "אנשים", שהם "מלאכים". יש להם שליחויות אשר ישלימו אותן במרוצת הפרשה:

1. לבשר לשרה על הריונה.
2. להפוך את ערי סדום.
3. לרפא את אברהם ולאחר מכן, חילוץ לוט מסדום.

שהרי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות.(רש"י)

לקראת סוף הפרשה, אברהם נאלץ להתיישב בארץ פלישתים, לכרות ברית עם אבימלך מלך גרר ול"אחר הדברים האלה" הוא עומד בנסיון הגדול מכולם - עקידת יצחק.

הפרשה מקיפה 38 שנה מחיי אברהם: משנת 2048 לבריאת העולם, מועד הולדת יצחק, כאשר הוא היה בן 100 שנה עד עקידת יצחק בנו בהיותו "בן ל"ז שנים".

• 24 שיעורים לפרשת וירא

• ויקי קדומים - עלון אינטרנטי שבועי לנושאים אקטואליים בתחומים: מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל לפרשת וירא - תשע"ג

• ויקי קדומים - עלון אינטרנטי שבועי לנושאים אקטואליים בתחומים: מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל לפרשת וירא - תשע"ב

תוכן הפרשה

ניתן לחלק את הפרשה לשבעה חלקים, כמספר הקרואים לתורה בשבת:

1. ביקור המלאכים באהל אברהם - מתן הבשורה:"וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ". בכך תתממש ההבטחה האלוקית:"וְאַבְרָהָם--הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ--כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ".
2. הנסיון להציל את סדום - אמנם :"זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה; וְחַטָּאתָם--כִּי כָבְדָה, מְאֹד" ובכל זאת אברהם אבינו מנסה להציל את תושבי הערים בטענה:" חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה, לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע, וְהָיָה כַצַּדִּיק, כָּרָשָׁע; חָלִלָה לָּךְ--הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" .
3. חילוץ משפחת לוט - המלאכים מנסים להוציא את לוט מסדום אך :"טֶרֶם, יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן: כָּל-הָעָם, מִקָּצֶה. ה וַיִּקְרְאוּ אֶל-לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם" והתוצאה, מוכרת לכל עד היום הזה:"וַה', הִמְטִיר עַל-סְדֹם וְעַל-עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ, מֵאֵת ה' מִן-הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה. .
4. התחדשות - החיים נמשכים: ללוט נולדו:מואב ובן-עמי הוא אבי בני עמון "מלמעלה זימנו זאת" . לאחר מכן, אברהם מתיישב בגרר ולאחר שאבימלך, מלך גרר, חוטף את שרה ונענש משמים, הוא משלים ומיסב עימו לסעודה :"וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר, וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת, וַיִּתֵּן, לְאַבְרָהָם; וַיָּשֶׁב לוֹ, אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ, הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ: בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, שֵׁב" .
5. "וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר, וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר" - יצחק אבינו נולד. זו הפרשה הנקראת בראש השנה במועד שבו אנו אומרים בתפילותינו: "צאצאיה כן פקד לטוב היום". ישמעאל מורחק מיצחק אך גם לו צפוי גורל מיוחד והקב"ה מבטיח לו:" כִּי-לְגוֹי גָּדוֹל, אֲשִׂימֶנּוּ... וַיְהִי אֱלֹקים אֶת-הַנַּעַר, וַיִּגְדָּל, וַיֵּשֶׁב, בַּמִּדְבָּר, וַיְהִי, רֹבֶה קַשָּׁת. וַיֵּשֶׁב, בְּמִדְבַּר פָּארָן, וַתִּקַּח לוֹ אִמּוֹ אִשָּׁה, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם..
6. ברית עם אבימלך - ברית אשר תשפיע על עתיד יחסו של עם ישראל לפלישתים:"וְעַתָּה, הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹקים הֵנָּה, אִם-תִּשְׁקֹר לִי, וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי, כַּחֶסֶד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמְּךָ, תַּעֲשֶׂה עִמָּדִי, וְעִם הָאָרֶץ, אֲשֶׁר גַּרְתָּה בָּהּ" . אברהם מתיישב בבאר שבע ונוטה בה אשל "רב ושמואל, חד אמר: פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה.וחד אמר: פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות" (רש"י) .
7. עקידת יצחק - אף היא פרשה הנקראת בראש השנה ובאה לתת זכות לעם ישראל על הנסיון הקשה בו עמד אבי האומה "ה' יראה" כותב רש"י " עקידה זו לסלוח לישראל בכל שנה ולהצילם מן הפורענות, כדי שיאמר היום הזה בכל הדורות הבאים בהר ה' יראה, אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה". ואברהם זוכה לברכה המסכמת:" וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-ה': כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ. כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי." . ורמז לבאות: "וּבְתוּאֵל, יָלַד אֶת-רִבְקָה; שְׁמֹנָה אֵלֶּה יָלְדָה מִלְכָּה, לְנָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם.".

ביקור חולים וברית מילה

ברית מילה - המקור:הויקפדיה העברית

הרב שמואל אליהו, רבה של צפת, כתב בעלון לשבת "מעייני הישועה" לשבת פרשת וירא על מצוות ברית מילה וביקור חולים.
עצות ענר אשכול וממרא : פרשת השבוע פותחת בפסוק (בראשית יח, א) "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם". אומר רש"י: "באלוני ממרא - הוא שנתן לו עצה על המילה, לפיכך נגלה אליו בחלקו", עכ"ל. חז"ל אומרים שהיו לאברהם אבינו שלושה חברים, והם בעלי ברית אברהם: ענר, אשכול וממרא, והוא שאל בעצתם אם למול כמצות ה'. ענר ואשכול יעצו לו שלא למול, וממרא יעץ לו למול, וזה רמוז בר"ת של שמם, ענר אמר לו: עינוי נפש רע, אשכול אמר לו: אין שוה כלום למילה, ואילו ממרא אמר לו: מול מהר רופאך קל. וקשה, וכי אברהם אבינו היה צריך ליטול עצה מחבריו אחרי שהקב"ה ציוה עליו למול?! אלא, אברהם אבינו לא רצה ליטול עצה אם לשמוע בקול ה' חלילה, אלא התייעץ אתם אם למול בפרהסיא או בצנעא, וממרא יעץ לו למול בפרהסיא, ולכן נגלה ה' בחלקו. ועוד טעם, מאחר והם היו בעלי ברית אברהם, אמר אברהם: עתה הקב"ה כורת עימי ברית על ידי ברית המילה, ואני חייב להודיעם אם גם הם מוכנים למול את עצמם.

מעלת ברית מילה : מצות ברית מילה גדולה ועצומה. ויש חשיבות רבה למצוות המילה וכן לסעודת ברית המילה. ויצר הרע שהוא נקרא ס"מ נגד זה, וידוע שראשי התיבות של שמו (סמא"ל): ס'עודת מ'ילה א'ין ל'עשות, לפי שהוא מונע מכל איש ישראל מלהגיע לסעודת ברית כיון שהיא משופעת בקדושה, הן במעמד ברית המילה שהקב"ה מוחל את עוונותיהם של כל העומדים שם אם מהרהרים בתשובה, והן בדברי תורה שאומרים בסעודה. ולכן מובא שלא מזמינים לסעודת ברית מילה אלא רק מודיעים, מכיון שאם אינו יכול להגיע, זה לא טוב (עיין לשו"ע יו"ד סי' רס"ה סעי' י"ב).

וירא וירץ לקראתם : כתוב "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" (בראשית יח, ב). וקשה, אם היה אברהם אבינו כל כך חלש וכואב, כיצד פתאום קם ורץ לקראת המלאכים? אלא שבשעה שאדם מקבל בשורה טובה הוא מקבל כוחות חדשים והוא מסוגל להתגבר על כל כאב, וכשראה אברהם אבינו את האורחים כל כך שמח שהנה נזדמנה לו מצות הכנסת אורחים וקיבל כוחות חדשים ורעננים והיה מסוגל לרוץ לקראתם.

וירא אליו ה' - מעלת מצות ביקור חולים : פרשת השבוע פותחת באחת המצוות החשובות - מצות ביקור חולים. לאחר שאברהם אבינו מל את עצמו על פי ציווי ה', בא הקב"ה לבקרו, שנאמר (בראשית יח, א) "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם". אומר רש"י: "לבקר את החולה - אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו" (כשלחמו בני יעקב באנשי שכם כתוב "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים". ואין הכוונה שביום השלישי זה שיא הכאבים, אלא הכאבים מתחילים כבר ביום הראשון, וכיון שביום השלישי הגוף נחלש מאד, הכאב מורגש ביתר שאת. וכן אברהם אבינו היה ביום השלישי חלש, ולכן בא הקב"ה לבקרו). רש"י הבין שמטרת בואו של הקב"ה היתה לבקר את החולה, כי בפסוק לא כתוב שדיבר הקב"ה עם אברהם אבינו, אלא רק כתוב שנראה אליו – וכיון שזה היה אחרי מילתו, מוכח שהקב"ה בא לבקרו. ויש לשאול, מדוע היה צריך הקב"ה לבקר את אברהם אבינו ולהשאירו בחוליו, ואחר כך לשלוח אליו את המלאך רפאל לרפאותו? הרי כתוב בהמשך "וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם" – מי הם השלושה? אומר רש"י: "אחד (מיכאל) לבשר את שרה, ואחד (גבריאל) להפוך את סדום, ואחד (רפאל) לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות", והרי כשהקב"ה בעצמו בא לבקרו, היה מברכו ב"רפואה שלמה" ומרפאו? אלא בא הקב"ה ללמדנו שכדי לבקר את החולה לא צריך להיות רופא, ולא יאמר אדם כיון שאני לא רופא איני מצווה על ביקור חולים, אלא כל אדם חייב במצוה זו. זאת ועוד, רצה הקב"ה ללמדנו שמעלת מצות ביקור חולים גדולה עד מאוד, ואפילו הקב"ה בעצמו שיכל לרפאותו מייד, בא לבקרו בהיותו חולה (ותוך כדי כך שלח לו את המלאך רפאל לרפאותו).

• כאן תוכלו לקרוא את השיעור במלואו

שאלת שלום לאשה

מהפכת סדום ועמורה - ציור של ג'ון מרתין - מקור:ויקישיתוף

הבריחה מסדום - המקור:ןיקישיתוף - ציורו של גוסט דורא

"באר אברהם" בבאר שבע - המקור:ויקיפדיה, צילם:בית השלום

בפרשה מוצגת שאלה החשובה לעניני יום יום. נאמר בתחילתה " וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בָאֹהֶל" (י"ח,ט'). מבאר רש"י "ויאמרו אליו" - נקוד על אי"ו שבאליו (יש שתי נקודות על האותיות י' וו'). ותניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מקום שהכתב רבה על הנקודה אתה דורש הכתב וכו', וכאן הנקודה רבה על הכתב אתה דורש הנקודה, שאף לשרה שאלו איו אברהם, מכאן למדנו שישאל אדם באכסניא שלו לאיש על האשה ולאשה על האיש.

במסכת בבא מציעא נאמר : לימדה תורה דרך ארץ שישאל אדם באכסניא שלו... והאמר שמואל: אין שואלין בשלום אשה כלל ! - על ידי בעלה שאני".(פ"ז ע"א)
ואומר רש"י:"על ידי בעלה - לא שישאל לה לשלום, אלא לבעלה ישאל מה שלום הגברת ? ".
וכן אומרים התוספות (שם בד"ה על ידי): "היינו דוקא לשאול איה פלונית. אבל לשאול בשלומה - אפילו על ידי בעלה אסור כפי שמסופר באירוע המתואר בפרק "עשרה יוחסין" (מסכת קידושין,ע',ב').

וכך הגמרא מספרת : (להלן התרגום) ההוא גברא דמנהרדעא דעל לבי מטבחיא בפומבדיתא אמר להו הבו לי בישרא אמרו ליה נטר עד דשקיל לשמעיה דרב יהודה בר יחזקאל וניתיב לך אמר מאן יהודה בר שויסקאל דקדים לי דשקל מן קמאי אזלו אמרו ליה לרב יהודה שמתיה אמרו רגיל דקרי אינשי עבדי אכריז עליה דעבדא הוא אזל ההוא אזמניה לדינא לקמיה דרב נחמן אייתי פיתקא דהזמנא אזל רב יהודה לקמיה דרב הונא אמר ליה איזיל או לא איזיל אמר ליה מיזל לא מיבעי לך למיזל משום דגברא רבה את אלא משום יקרא דבי נשיאה קום זיל אתא אשכחיה דקעביד מעקה אמר ליה לא סבר לה מר להא דאמר רב הונא בר אידי אמר שמואל כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה א"ל פורתא דגונדריתא הוא דקא עבידנא א"ל מי סניא מעקה דכתיב באורייתא או מחיצה דאמור רבנן א"ל יתיב מר אקרפיטא א"ל ומי סני ספסל דאמור רבנן או איצטבא דאמרי אינשי א"ל ליכול מר אתרונגא אמר ליה הכי אמר שמואל כל האומר אתרונגא תילתא ברמות רוחא או אתרוג כדקריוה רבנן או אתרוגא דאמרי אינשי אמר ליה לישתי מר אנבגא אמר ליה מי סני איספרגוס דקריוה רבנן או אנפק דאמרי אינשי אמר ליה תיתי דונג תשקינן אמר ליה הכי אמר שמואל אין משתמשים באשה קטנה היא בפירוש אמר שמואל אין משתמשים באשה כלל בין גדולה בין קטנה נשדר ליה מר שלמא לילתא א"ל הכי אמר שמואל קול באשה ערוה אפשר ע"י שליח א"ל הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה על ידי בעלה אמר ליה הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל שלחה ליה דביתהו שרי ליה תגריה דלא נישוויך כשאר עם הארץ"

תרגום לעבריתאדם אחד בא לקנות בשר בבית המטבחים שבעיר פומבדיתא . אמר להם הבו לי בשר !. אמרו לו: המתן עד שיטול שלוחו של רב יהודה את המשלוח עבור אדונו. כעס אותו איש ואמר מיהו יהודה בר שויסקאל ? וכינה אותו בביטוי גנאי "גרגרן". אדרבא שיבוא לקחת את הבשר לפני ?

הלכו ואמרו לרבי יהודה מה אמר עליו אותו אדם והוא נידה אותו, כדין המבזה תלמיד חכם. סיפרו לרבי יהודה שאותו אדם רגיל לבזות אנשים על ידי כך שהוא מכנה אותם "עבדים". הלך והכריז עליו שגם הוא עבד ואסור להתחתן עימו.

האדם הנפגע זימן את רבי יהודה לדין בפני רב נחמן בנהרדעא. שלח לו, לעירו, לפומבדיתא כתב הזמנה לדין. הלך רבי יהודה לרב הונא להתיעץ עימו האם עליו ללכת לפני רב נחמן, כי מהדין הולכים לבי"ד באזור מגוריו של הנתבע והרי הוא לא גר בנהרדעא. שאל אותו: אלך או לא אלך ? אמר לו רב הונא: ללכת אתה לא צריך שכן אתה גדול ממנו בתורה ואינך כפוף לבית דינו של רבי נחמן. אבל, היות ורבי נחמן היה חתנו של הנשיא לך אליו.

בא אליו רבי יהודה ומצא את רבי נחמן עושה מעקה לגגו. הזכיר לו את אמרתו של רב הונא בר אידי: אמר שמואל, כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור בעשיית מלאכה בפני שלשה ? הוא השיב לו. לאחר מכן הקשה קושיה נוספת ושוב השיב לו. וכך המשיכו בדיון עד שהוא הציע לו לשתות כוס יין.

אמר לו [רב נחמן לרב יהודה] ישתה מר אנבגא [כוס מחזיק רביעית, והיו רגילים לשתות בשחרית משקה הנקרא אספרגוס], אמר לו [רב יהודה לרב נחמן] וכי מכוער בעיניך לשון אספרגוס שקוראים חכמים או לשון אנפק שקוראים בני אדם? [רב יהודה התכוון לתפוס את רב נחמן בדבריו ולקנטרו, להודיעו שלא היה לו להינשא עליו להזמינו לפניו- רש"י] אמר לו [רב נחמן לרב יהודה] תבוא דונג [בתי] ותשקה אותנו, אמר לו [רב יהודה לרב נחמן] כך אמר שמואל:"אין משתמשים באשה"-והרי קטנה היא?" בפירוש אמר שמואל אין משתמשים באשה כלל בין גדולה בין קטנה. ...]

נשדר ליה מר שלמא לילתא (אשתו), א"ל, הכי אמר שמואל, קול באשה ערוה. אפשר ע"י שליח ? (שנאמר השמיעני את קולך - כלןמר מותר לשמוע את תגובתה - ואם אשאל בשלומה תשיבני בפה שלה) . א"ל, הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה. על ידי בעלה. אמר ליה, הכי אמר שמואל אין שואלין בשלום אשה כלל. שלחה ליה דביתהו, שרי ליה תגריה (פטור אותו מלפניך), דלא נישוויך כשאר עם הארץ (רב יהודה כל-כך הביך את ר' נחמן בשאלותיו ואשתו של רב נחמן לא רצתה שישתמע מזה שבעלה הוא-עם-הארץ ולכן ביקשה מר' נחמן שישחרר את רב יהודה מן הדין". בסיכום, מסתבר כי אשתו של רב נחמן, שהאזינה לדו שיח, אשה חזקה הייתה ולא רצתה שיתבזה (בעלה רב נחמן) מכל אחד וכלן הציע לו לסיים את הויכוח, שהרי כל דבר שאתה אומר הוא סותר אותך.(וכך נחשפה דעתם בנושא שאנu עוסקים בו).

(בסוף דברי ר' יהודה התגלו כנכונים כיון שהוא הודה שהוא מבית חשמונאי ומסורת היא ביד כולנו שכל האומר שהוא מבית חשמונאי-הוא עבד )

דעת הרב מרדכי אליהו

הרב מרדכי אליהו אשר שוחח בנושא זה מצטט : ואומר רש"י, אין שואלים בשלום אשה "שמא מתוך שאילת שלום יהיו רגילים זה עם זה ע"י שלוחם ויבואו לידי חיבה". ואומרים התוספות (שם בד"ה אין שואלין):"והא דאמר בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פז.) איה שרה אשתך ששואלין בשלום האשה על ידי בעלה, היינו דוקא בשאילת שלום, אבל לשלוח לה בשלום אפילו ע"י בעלה אסור".

וכתב הרמב"ם (פכ"א מהל' איסו"ב ה"ה):"אסור להשתמש באשה כלל בין גדולה בין קטנה בין שפחה בין משוחררת, שמא יבוא לידי הרהור וכו'. ואין שואלין בשלום אשה כלל ואפילו על ידי שליח". ועל כן, אסור לאדם שבא לבקר את חברו לשאול אותו לשלום אשתו, שאין זה מדרך הצניעות. אבל מותר לומר "אשתי מוסרת דרישת שלום לאשתך" (כדברי הט"ז), או "מה שלום הגברת" (כדברי רש"י), ובפרט אם היתה אשתו חולה או מאושפזת בבית החולים וכדומה, אך לא ימסור לה ד"ש בשמו. ומכאן אנו רואים כמה יש להזהר אפילו בביטוי קטן מעין זה.אבל אם היתה אשת חברו חולה או שהיתה מאושפזת בבית חולים, מותר לשאול את בעלה מה שלומה ואם יצאה מביה"ח וכדו'.

הרב מרדכי אליהו מספר "כי בדרך כלל, לאחר השיעור מתקבצות נשים בפתח בית הכנסת כדי שאברך אותן, ואם אעבור מולם ללא שאתייחס אליהן, יאמרו שהרב לא מתייחס לנשים, ולבסוף גם דברי הלכה לא ירצו לשמוע מפיו. ועל כן משום דרך ארץ אני עומד ומברך אותם ואת בני ביתם, מבלי להכיר אותן אלא בברכה כוללת."

מקור: הרב הגאון מרדכי אליהו שליט"א - מעלת הצניעות - "קול צופייך" - גיליון 333 אתר בית מדרש ישיבת בית אל

הכנסת אורחים

הכנסת אורחים - מודלים חיוביים ושליליים מאת: הרב מוטי אלון אם צריך להגדיר נושא אחד החורז את פרשתנו כולה כמדומני שהוא יהיה 'הכנסת אורחים'. יש בה בפרשה מודלים חיוביים ומודלים שליליים, ברמות הקיצוניות ביותר, לנושא הזה. הפרשה פותחת באברהם אבינו כשהוא - וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח־הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם׃ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה׃(י"ח,א') ולקראת סיומה, לפני שמגיעים אל פרשת העקידה, היא מספרת על אברהם היושב בבאר שבע - וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל־נְעָרָיו וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל־בְּאֵר שָׁבַע וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם בִּבְאֵר שָׁבַע׃ (כ"ב, י"ט) על פי חז"ל, גם שם לא היה האשל הזה רק עץ נפלא שנתן פירות במדבר אלא גם מקום להכנסת אורחים - 'אכילה, שתיה, לינה'. כך למדו רבותינו נוטריקון במילה זו. 3 מן הצד ההפוך לאברהם אבינו, הרי שנפגוש בפרשה את סדום, שכל דינה בא עליה בשל הכנסת האורחים הנוראית שלה. גם את נציב המלח אליו הפכה אשתו של לוט כולנו זוכרים עוד מסיפורי גן הילדים, כפי שמביא שם רש"י - ותהי נציב מלח. במלח חטאה ובמלח לקתה. אמר לה תני מעט מלח לאורחים הללו, אמרה לו אף המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה?! )ב"ר נ, ד(. 4 ובתווך - בין אברהם לאשת לוט ולאנשי סדום - לוט, שנמצא בסדום אך משתדל באמת להכניס אורחים, לטוב או למוטב. מה הענין ב-'להכניס'? ואחרי ההקדמה הזו - צריך לברר מהי באמת הכנסת האורחים? למה זה כל כך מהותי עד כדי כך שעל פי זה מאפיינים את הרוע של סדום מול החסד של אברהם. יש עוד הרבה דברים

• [ראו ערך מורחב:הכנסת אורחים

הרב מרדכי ברלין הכנסת אורחים ומצוות ביקור חולים

הכנסת אורחים וביקור חולים שיעורו של הרב מרדכי ברלין בפני באי כולל משכן בנימין ליד ישיבת קדומים כ"ה חשון תשפ"א

מהפכת סדום ועמורה

מראה נוף בקעת ים המלח ליד מצדה - נחזה להיות שרידי ערי סדום

ערך מורחב: מהפכת סדום ועמורה

מהפכת סדום ועמורה הוא אירוע מרשים, המתואר במקרא, מוזכר בדברי הימים וניתן להווכח בתוצאות שלו עד היום הזה באזור ים המלח. וכך הוא מתואר: "וה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵשׁ: מֵאֵת ה', מִן-הַשָּׁמָיִם. וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל-הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה... וַיַּשְׁקֵף, עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל-כָּל-פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן" (ספר בראשית, פרק י"ט, כ"ה - כ"ח).

נוסעים וחוקרים ניסו למצוא עדויות ארכיאולוגיות ל"מהפכה". מצפון לים המלח, בערבות מואב, במקום המשוער של "שטים" תלוליות ע'סול נמצאו תילים והיו ששיערו כי אלו ערי סדום. הצורות המיוחדות של גבעות חוואר הלשון, בייחוד בין עין גדי לבין מצדה הלהיבו את הדמיון והועלתה הסברה כי אלו המבנים של ערי סדום. מה שנותר מהאמור במקרא היא העיר [[צוער (עיר מקראית){צוער]] בדום ים המלח - מקום מקלטו של סדום ונציב המלח ליד הר סדום המכונה בשם "אשת לוט".

מאבות האומה לומדים איך להתפלל

מאת: אברהם בלס "שוחרי ירושלמי"
וכעת לצד התוכני. שני התלמודים דנים בשאלה מדוע יהודים מתפללים 3 תפילות. אחת הסיבות היא כנגד האבות. אולם אם נשים לב ישנו הבדל עקרוני מאוד בין התלמידים בטעם זה. לפי התלמוד הבבלי אבות העולם – אברהם, יצחק ויעקב תקנו את התפילות. לפי התלמוד הירושלמי תפילות מאבות למדום (ברכות ד, א). מדובר בהבדל עקרוני מאוד. לפי התלמוד הבבלי היות והאבות תקנו שלוש תפילות, הרי שישנה חובת ליהודי מישראל להתפלל שלוש תפילות ביום. אולם לפי התלמוד הירושלמי לא רק שישנה חובה של שלוש תפילות, אלא שאם אנו לומדים מהאבות, הרי שאנו לומדים כיצד להתפלל. התורה מגלה לנו שאברהם ראה את חורבן סדום מהמקום בו הוא התפלל. בפשטות מדובר במקום שאברהם אבינו התפלל על סדום. בדרך כלל אנו מבינים שתפילה היא סוג של בקשה, אולם אם אנו בוחנים את הדו שיח בין אברהם לקב"ה, הרי שאין מדובר פה רק בתחנונים, אלא בנין דרישה מהקב"ה שיפעל לעולם צודק. מתפילתו של אברהם אנו מבינים שהקב"ה תובע מהאדם במקרה שהוא מבין שישנם דברים שאינם צודקים להביע זאת במילים ולא לחשוב כלל שלכאורה מדובר בחוצפה כלפי שמיא. כמו שאמרנו מהאבות לומדים לא רק את חובת התפילה, אלא גם כיצד מתפללים – תפילות מאבות למדום.

מקורות:תלמוד ירושלמי ברכות ד, א "ריב"ל אמר תפילות מאבות למדום תפילת השחר מאברהם אבינו (בראשית יט, כז) וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' ואין עמידה אלא תפילה כמה דתימר (תהילים קו) ויעמוד פינחס ויפלל תפילת המנחה מיצחק אבינו (בראשית כד) ויצא יצחק לשוח בשדה ואין שיחה אלא תפילה כמה דאת אמר (תהילים קב) תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו תפילת הערב מיעקב אבינו (דברים כח) ויפגע במקום וילן שם ואין פגיעה אלא תפילה כמה דתימר (ירמיהו כז) יפגעו נא בה' צבאות ואומר (ירמיהו ז) אל תשא בעדם רינה ותפלה ואל תפגע בי".

אימותיהן של עמון ומואב, ורות המואבייה

ערך מורחב: אימותיהן של עמון ומואב, ורות המואבייה

הרב יהודה זולדן מהמדרשה לבנות באוניברסיטת בר אילן עורך השוואה בין בנות לוט לבין רות המואביה במאמרו אימותיהן של עמון ומואב, ורות המואבייה.

ומסכם: היה צורך לקלוט ולעבד במשך דורות רבים את תכונת העזות והפריצות של בנות לוט, ששורשה בכוונות חיוביות, לתכונה שתהיה מופנמת ומוטבעת בתוך הנהגת המלכות בישראל, כהתנהלות שנעשית בקדושה ובחיוב. כך הסביר זאת הרב שמואל בורנשטיין :הנה זקני זצוקללה"ה מקאצק אמר דענין המלוכה לא היה נמצא בישראל והיו צריכים לקחת זאת מעמון ומואב. עכלה"ק. והפירוש פשוט כי באשר כל ישראל חברים כאיש אחד המה אינו שייך שאחד ישתרר על חבירו כמו שאין האבר האחד שבאדם משתרר על האבר האחר... ולכן הוצרכו ישראל ליטול המלוכה מעמון ומואב משום דקליפת מואב גיאות, כמו שכתוב: "שמענו גאון מואב גא מאד" . ועל כן היתה נפש דוד המלך עליו השלום טמועה בשביה בתוך קליפת מואב כדי להוציא ענין ההתנשאות מהקליפה ולהביאה אל הקדושה להתנשא ולהשתרר לשם שמים.

על מנהיג להנהיג את עמו, להילחם את מלחמותיו ולבסס את עמידתו. יש צורך במנהיגות חזקה עם עָצמות גדולות, ותכונות אילו נרכשו ממואב, וכפי שמסופר באריכות ובפירוט בפרשה.

שרה אמנו - אם כל חי

ערך מורחב:מאמר אם כל חי

רבי מנחם עזריה מפאנו-הרמ"ע כתב על פקידת שרה אימנו בבן את המאמר אם כל חי. מאמר, אשר במבוא שלו נכתב שהוא נועד "לדרוש ברבים בכסא ליום חננו", דהיינו בראש השנה. הדרשה עוסקת בביאור הנס אשר התרחש לפי חז"ל באותו היום. הרמ"ע מפאנו מבאר למה היא נקראה "אם כל חי": "שכשם שנתמנה אברהם אב המון גוים כך היתה שרה אמנו אם כל חי פירוש אם לכל איש חי אלו הצדיקים שאפילו במיתתם קרויים חיים וכל הגרים העתידים להתגייר בכלל הזה".(א',ד').

ה"מאמר" הוא אחד משלוש הדרשות המובאות בקובץ "עשרה מאמרות" של הרמ"ע. אלו הם מאמרים המבוססים על תורת הקבלה. ‏‏.

המאמר נסב סביב האמור בפרשת וירא:"וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹקים." (ספר בראשית, כ"א,א'-ב').

הרמ"ע מפאנו מתחיל את דרשתו בבירור המשמעות של השימוש בשם ה', בפסוק הראשון של הפרשה, לתאור פעולתו של הקב"ה. הרי מעשיהו הוא כולו ממידת החסד ואילו השימוש בשם ה' מקובל במקרים בהם נוהגת מידת הדין. במאמר הוא מצטט את מאמר חז"ל :"אמרו רבותינו ע"ה (עליהם השלום) כל מקום שנאמר וה' (הכוונה) הוא ובית דינו". הקב"ה נוהג עם הצדיקים ב"מידת הדין" הוא: "הוצרך להִמָ‏לֶ‏ך עם מדת הדין, לפי שקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה". דהיינו, למרות שהמניע להעניק בן לשרה נבע מרחמים, היה גם צורך לבדוק האם הוא עומד גם במבחן מידת הדין. וכן התוספת של האות וי"ו , במלת וה', היא עצמה אות של רחמים ובאה למעט בגדרי הרחמים ולהוסיף בית דינו וכמדומים אנו שהוא מעוט רחמים ואינו אלא רבוי רחמים שגם הבית דין מסכים לפעולה זו(חלק א', סימן א')

הרמ"ע תיאר את הנס, אשר התרחש בראש השנה. נאמר "פקד", מדובר בלשון צווי " הוא בלי ספק חדוש בריאה בטבע". הוא לומד זאת מהשימוש במונח "כי הוא אמר" אשר נכתב בספר תהילים על בריאת העולם : "כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי; הוּא צִוָּה, וַיַּעֲמֹד" (ל"ג,ט') ובפרשתנו נאמר: "פקד את שרה כאשר אמר".

חז"ל אמרו כי שרה לא הייתה עקרה, כמו אישה רגילה בעלת תכונה זו, אלא מאז שנולדה, כפי שאמרו חז"ל "שעקר מטטרון (הרחם) לא היה לה והוצרך הקב"ה לצוות על יצירת הכלי הזה בה בדרך פלא". מכאן גם הקשר עם ראש השנה. ביום זה נברא העולם וביום זה נברא הרחם של שרה אמנו (א', ד').

הבכי של הגר

גרוש ישמעאל והגד - ציור של אוגוסט דורא המקור:ויקישיתוף - Neutrality

הפרק העוסק בשילוח הגר עם בנה ישמעאל מעורר רגשות. האמנם יש מקום לגירוש אכזרי של האם על ידי אברהם אבינו ושרה אימנו. טו"ר רחל לבמור, דוקטורנטית במחלקה לתלמוד, מנסה לבחון את הנושא בשיחה לפרשת השבוע בשנת תשס"ח של אוניברסיטת בר-אילן. היא מבקשת לבחון את האירוע מנקודת ראות של אם. וכך הוא מתחיל: מצד אחד: "וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד, הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת, כִּי אָמְרָה, אַל-אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד; וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד, וַתִּשָּׂא אֶת-קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ"(כ"א,ט"ז) ומצד שני: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים, אֶת-קוֹל הַנַּעַר". היא בוכה ואלוקים לא נענה לה, הוא שומע את הנער.

ואיך היא נהגה מקודם:" וַתַּשְׁלֵךְ אֶת-הַיֶּלֶד, תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם". היא זורקת את הילד לגורלו. כותבת לבמור "אנו שומעים על אי שמיעת האם את בכיו". היא אפילו מתרחקת ממנו "הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת". הגר מצטיירת כאשה אנוכית במידה חריפה מאין כמוהה. ישמעאל בוודאי לא אשם, גורלו המר היה, שקבל טיפול מכזאת אם.

הקב"ה נותן לה הוראות ישירות:" קוּמִי שְׂאִי אֶת-הַנַּעַר, וְהַחֲזִיקִי אֶת-יָדֵךְ בּוֹ"(י"ח). קודם כל עליה לתפקד כמו אם ולהחזיק את בנה בידה. עד לרגע זה היא לא חיפשה מים והרי היא כבר הייתה מנוסה במציאת מים במדבר. בפעם הקודמת שהיא ברחה נאמר:"וַיִּמְצָאָהּ מַלְאַךְ ה' עַל עֵין הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר" (ט"ז,ו'). אחרי קבלת ההוראות:"וַיִּפְקַח א-לֹקים אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא בְּאֵר מָיִם וַתֵּלֶךְ וַתְּמַלֵּא אֶת הַחֵמֶת מַיִם וַתַּשְׁקְ אֶת הַנָּעַר". בהמשך אנו רואים את התוצאה, בן הזוכה ליחס כזה מאימו: ""וַיְהִי אֱ- לֹקים אֶת הַנַּעַר וַיִּגְדָּל וַיֵּשֶׁב בַּמִּדְבָּר וַיְהִי רֹבֶה קַשָּׁת" - רק כך יוכל להתקיים.

מסכמת לבמור:"הסיפור על שתי האימהות הללו וגישותיהן השונות לילדיהן מגלם בעָצמה רבה את דברי רבי שמעון בן לוי: "אמר רבי שמעון בן לוי: כל שהוא אכזר על רחמנין סוף שהוא נעשה רחמן על אכזרים. כל שהוא רחמן על אכזרים סופו ליפול בחרב"." והיא משלימה בהערה:"מדרש שמואל, פרשה יח ד"ה (ד) ויחמול שאול. בפעולת שרה אמנו שלא רחמה על הגר ועל בנה היא הניחה את הבסיס לכך שבנה יצחק לא ייפול בחרב -הרי היא המאכלת. בפעולת הגר שהתאכזרה בהשלכת ילדה היא גרמה לכך שהצאצא שלה -יתנהג כמבוגר "יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ" (בר' ט"ז:י"ב)."

עקידת יצחק

ערך מורחב:עקידת יצחק

עקידת יצחק הוא הנסיון החשוב ביותר בו עמד אברהם אבינו. לכן, הוא מוזכר בתפילות ישראל בתור זכות לצאצאיו: קוראים את הפרשה בראש השנה, תוקעים בשופר של איל כדי להזכירה ומזכירים אותה בברכת הזכרונות: "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור" וכן בהזדמנויות נוספות.

העקידה הייתה "עַל אַחַד הֶהָרִים, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" "אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה". לפי המסורת במקום בו נמצאת אבן השתיה. לאחר ניסוי אברהם הוא זוכה להבטחה האלוקית על עתיד עם ישראל. הוא שב לחברון ולפי המפרשים, כאשר שרה אימנו שמעה מה שקרה "פרחה נשמתה". הפרשה לאחריה פרשת חיי שרה מספרת על מות שרה.

המבחן האחרון

אברהם אבינו עבר סדרת נסיונות שמטרתה להכשירו כאבי האומה היהודית. העם שהנהגתו וקיומו הוא על טבעי.הקב"ה אומר לאברהם (בשפת יום-יום) -"אנא עמוד בנסיון זה, כי אם לא, יווכח שאין ממש בנאמנותך לי" האם לא היה מובן מאליו שלאחר שאברהם אבינו עבר תשעה נסיונות , ביניהם השלכת עצמו לתוך כבשן האש אצל נמרוד, לא היה די בכך גם אלמלא עבר אברהם אבינו את נסיון העקידה ?

מסביר הרבי מלובאוויטש - ר' מנחם מנדל שניאורסון: לכל אדם ישנם דברים פנימיים ועמוקים שבשבילם הוא מוכן לוותר על דברים אחרים שטחיים וחיצוניים למשל: אדם מוכן לוותר על כספו כדי להיות בריא או על נוחיות מסוימת-כדי "להרוויח" דבר נעלה וחשוב ונחוץ יותר מבחינתו לכן מצינו גם אצל אומות-העולם שהוגי-דעות ומחוללי-מהפכות הסכימו לוותר אפילו על חייהם על-מנת שרעיונותיהם והאידאולוגיה שהם הפיצו(שהם אצלם הדבר הכי עצמי וקשור אליהם)- תוכח כאמיתית.

אך מאברהם אבינו דרשו הרבה יותר לא רק שיוותר על חייו אלא שגם יוותר על ה"אידאולגיה" שלו-"האמונה בא-ל אחד"-בשביל לקיים את רצון-ה' כי הרי ברור שאין לאברהם אבינו ולאמונה שלו שום המשכיות אם יהרג יצחק. ואברהם אבינו הוכיח בהתנהגותו שהדבר היחיד שמענין אותו הוא: לא מה הוא(=בתור "נברא" ויהי הנעלה ביותר שיכול להיות) מעונין להפיץ-כ"אידיאולוגיה" אישית. אלא מה הקב"ה(="הבורא") מבקש ממנו. כל עוד אברהם אבינו לא עבר את הנסיון הזה- הוא אינו יכול להוות בסיס לעם-היהודי רק כאשר קיים אברהם את ציווי ה'- הוא(=ויחד עמו כל עם ישראל-זרעו) התרוממו מדרגת נברא חלק(אמנם נעלה והכי גבוה-אבל חלק) מכל הדומם צומח חי ומדבר שבנבראים להיות חלק מן הבורא-ונשמתו-"חלק אלוקה ממעל ממש"(תניא קדישא פרק ב')

בן, ילד ונער

הרב בנימין לאו במאמרו על פרשת השבוע הילד בן שלושים התיחס לשימוש במונחים : בן, ילד ונער בפרשה לגבי יצחק אבינו וישמעאל.

תחילה נקרא ישמעאל בן על-ידי הוריו :""ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק" (שם כ"א, ב'). שרה אימנו משנה דעתה והוא כבר "בן האמה" :": "ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק. ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (שם, ט-י). אלוקים כבר עובר לכינוי "נער" - לא בן לאביו ולא בן האמה אלה אישיות בפני עצמה:": "ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה, כי ביצחק יקרא לך זרע" (שם, יב). כאשק שרה אימנו שולחת את הגר ואת בנה כבר אברהם אבינו מלא רחמים שהרי הוא רק "ילד":"ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה" (שם, יד).

התפתפתחות דומה עוברת עם יצחק אבינו. יצחק הוא בן שלושים ובכל זאת עדין מכונה בן, כאשר האב עוקד את בנו הרי המונח המתאים הוא בנו:" את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק". בהמשך הווא כבר פונה למלוויו ומכנה את יצחק נער - את ישמעאל הוא לא כינה כך:""שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם" (שם כב, ה). תוך כדי העלייה להר נכמרים רחמי האב והוא שוב "בני":"ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני, ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעלה. ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעלה בני, וילכו שניהם יחדו" (שם, ז-ח). אך בסוף המלאך קובע יצחק אבינו הוא נער.

הרב לאו מסכם: קול המלאך האומר "אל תשלח ידך אל הנער" מלווה אותנו מאז סיפור העקידה בגלגולים שונים. באלפי שנות גולה היתה העקידה סמל של הקרבה וקידוש ה'. בעשרות שנות מדינה נהפכה העקידה למאבק עד מוות לתקומת האומה. מדי פעם שומעים קול של הורים מתקוממים האומרים מעומק לבם הפצוע: "אני לא אקריב בכורי לעולה, לא אני" (רעיה הרניק), אך הילדים ממשיכים לעלות להר ולהתמסר לחיים של נתינה והקרבה. תחושת השליחות של בנינו, המבקשים להמשיך את הקיום של ישראל בארצו, מביאה אותם לנקודות גובה ומהם הם אומרים לנו "הנני". ואנו מבקשים שמלאך יתלווה להם בדרך וישמור צאתם ובואם, מעתה ועד עולם.

נַחֲבֹר אָח אֶל אָח

האחים: יצחק וישמעאל מוליכים לקבורה - ביחד - את אביהם למערת המכפלה - illustrators of the 1728 Figures de la Bible, Gerard Hoet (1648-1733) and others, published by P. de Hondt in The Hague in 1728

מתוך:צבי אלפר ספר שירים בשביל החיים

הֲלָנֶצַח תֹּאכַל חֶרֶב?!
קָשָׁה כִּשְׁאוֹל קִנְאָה
יִשְׁמָעֵאל מֵנִיף חַרְבּוֹ
עַל עַם ה' וּמְשִׁיחוֹ.

בְּכוֹר אֲנִי לְאָבִי
אוֹתִי שִׁלַּח בְּרֹב צַעַר
וַאֲנִי עֲדַיִן נַעַר.
פֶּרֶא אָדָם אָנֹכִי
לֹא אֲוַתֵּר עַל בְּכוֹרָתִי.
לִי מִשְׁפָּט הַבְּכוֹרָה
אָנֹכִי אֶצְחַק לָאַחֲרוֹנָה!

אָחִי, יִשְׁמָעֵאל, הַנַּח חַרְבְּךָ
הֶרֶף מִמֶּרְחַץ דָּמִים וּמִרְמָה!
כְּבַר אָמַר הַבּוֹרֵא:
אֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק
זַרְעוֹ כְּחוֹל הַיָּם יִרְבֶּה
אֶת הָאָרֶץ יִירַשׁ לָעַד.

נְשִׂיא אֱלֹקִים הָיָה אָבִינוּ אַבְרָהָם
בּוֹ נִתְבָּרְכוּ כָּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה
גַּם אַתָּה, אָחִי יִשְׁמָעֵאל,
עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ תְּבֹרַךְ,
אַךְ אֶל הַחֶרֶב יָדְךָ אַל תִּשְׁלַח.

נַחֲבֹר אָח אֶל אָח
אֵיבַת עוֹלָם נִשְׁכַּח
לַכֹּל נָבִיא שָׁלוֹם וּמָזוֹר
בְּרִית ה' לְאַבְרָהָם
לֹא תָּשׁוּב אָחוֹר.

פניני רש"י

• ויאכלו (המלאכים) - נראו כמו שאכלו, מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג: (י"ח,ט')

• ואברהם שב למקומו - נסתלק הדיין נסתלק הסניגור והקטיגור מקטרג, ולפיכך (יט א) ויבאו שני המלאכים סדומה [בערב] להשחית (י"ח,ל"ג).

• ויאמרו לא - לאברהם אמרו כן תעשה, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול (י"ח ה).

• המלט על נפשך - דייך להציל נפשות, אל תחוס על הממון(י"ח,י"ז.)

• אמר רבי לוי: כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות לסוף מאכילים אותו מבשרו (י"ח,ל"ג).

• ויאמרו לא - לאברהם אמרו (י"ח ה') כן תעשה, מכאן שמסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול (י"ט,ב').

• כי לא אוכל - לשון יחיד, מכאן אתה למד שהאחד הופך והאחד מציל, שאין שני מלאכים נשלחים לדבר אחד (י"ט,כ"ב).

• רק אין יראת אלוהים - אכסנאי שבא לעיר, על עסקי אכילה ושתיה שואלין אותו או על עסקי אשתו שואלין אותו אשתך היא או אחותך היא. (כ',י"א).

הפטרה הפרשה

הסיפור על משמש הפטרת פרשת וירא עוסקת במפגש בין אלישע הנביא והשונמית:"וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי-הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל-אֱלִישָׁע..."ספר מלכים ב' ג') לפי מנהגי כל העדות. ההפטרה כוללת את פסוקים א-לז בפרק ג', אך לפי נוסח ספרד מסיימים בפסוק כ"ג. אלחנן סמט דן במאמרו על הפרשה על הפטרת וירא על הדמיון בין סיפור השונמית לבין המסופר בפרשת וירא. הוא הציג אחדות מנקודות הדמיון בין שני המקומות הללו:

1. פקידתה של אישה חשוכת בנים בבן - שרה בפרשת וירא והשונמית בהפטרה. שניהם נאמרת לאישה בשורת פקידתה שנה מראש ובלשון דומה. הצֵרוף " כָּעֵת חַ יָּה" מופיע במקרא רק בשני הסיפורים הללו. בשני המקומות באה בשׂ ורת הפקידה על רקע הכנסת אורחים מיוחדת אשר לה זכה המבשר.
2. קבלת הבשורה בתגובה מפקפקת של האישה המיועדת להיות אֵם.
3. התגשמות מדויקת של הבשורה בהולדת הבן במועד המובטח, ואף הלשון דומה בשניהם. אצל שרה נאמר: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אׂתוֹ אֱקים" (בראשית כ"א, ב), ואצל השונמית נאמר: "וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִי שָׁע" (פסוק יז).
4. לאחר שנולד הבן ובהיותו ילד רך, מתבקשים חייו בחזרה - בציווי על אברהם להעלות את בנו לעולה ובמות בן השונמית, ובשניהם לבסוף זוכים הוריו בבנם כשהוא חי, והילד כאילו 'נולד מחדש'.

זאב ח. ארליך (ז'אבו) במדורו "ארץ מקרא" מתייחס לפתיחה להפטרה, המתארת את "נס פח השמן":" וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ (לפי המסורת עובדיה הנביא הָיָה יָרֵא אֶת ה' וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָכְי {לָךְ} בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן: וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כָּל שְׁכֵנָיִכְי {שְׁכֵנָיִךְ} כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי: וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי: וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא מֹיצָקֶת {מוֹצָקֶת}: וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן:" (ד',א'-ו')}. הוא שואל מה הקשר בין קטע זה לפרשת השבוע, הרי ניתן היה להתחיל את ההפטרה לאחר הקטע.

ארליך מצטט את הכתוב במסכת מגילה:"דתניא משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת והלכות חג בחג פורים " (ד'א'). אמנם מוזכרים רק "[שלשת הרגלים" אבל מפורים אנו לומדים גם על האיזכור בפרשת זכור. מכאן האפשרות כי הוספת קטע זה בא להזכיר את חגהחנוכה אשר צפוי, בדרך כלל, בחודש וחצי אחרי קריאת ההפטרה.

האם ייטלו את אהבה ואת היראה?

פירוש מופלא מובא בחסידות חב"ד בקשר לבקשת השונמית מהנביא:בעצם היא אומרת לו (ע"פ החסידות)-"עבדך אישי מת" זאת-אומרת-נכבתה אש האהבה שלי אל הקב"ה ועתה בא ה"נושה" שזהו היצר-הרע שמטרתו להשכיח ("נושה" זה גם מלשון "נשני אלוקים מכל עמלי" שפירושו "השכיחני ה' את כל צרותי")את אש האהבה שהיתה ליהודי אל הקב"ה והוא בא לקחת את שני בני שהם "חסד וגבורה" ראשית המידות העליונות ע"פ הקבלה.

שמסמלות את האהבה והיראה אל הקב"ה ועתה רוצה ה"נושה" "לקחת" את שני התכונות האלו של אהבה ויראה לקב"ה אל אהבה ויראה זרות-אהבה זה הכוונה ל"תאוות זרות" ו"יראה" זרה זה הכוונה לפחדים "פן יחסר לחמו" וכל מיני דאגות שלא באות מקדושה.והפתרון הוא "כלים ריקים אל תמעיטי"-כלומר קיום מצוות מעשיות בפועל ממ"ש שזה ממשיך את השמן של הקדושה העליונה שוב להדלקת אש האהבה ל-ה' שנכבתה.

חסידים ראו בזה גם פירוש לדברי משה רבינו לפני מותו-"כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וסרתם מן הדרך"(=סוף פרשת "וילך") שלכאור' מתעוררות כאן שני שאלות :א)כיצד מדבר משה רבינו-"אוהבם של ישראל" בגנותם של ישראל" והלא הכתוב עיקם שבע אותיות והעיקר שלא לדבר בגנות בהמה או חיה טמאה? ב)איך משה מתייחס אל העתיד בצורה כה פסימית היפך הענין של בטחון ואמונה שיהיה רק טוב?

אלא שמשה רבינו אומר להם בפשטות דעו לכם "משה רבינו לא מת"-(כך כתוב בזוהר) זאת-אומרת שאם תסתכלו עלי כמת ("עבדך אישי מת")-אזי בודאי שזה יגרום ח"ו ש"השחת תשחיתון"-היות שיבוא "הנושה -"המשכיח" ויאמר שכל ענין משה ותורתו כבר מת-ושייך להיסטוריה וממילא אפשר כבר להעביר את ההתלהבות ממשה רבינו ומתורתו ואת היראה ממשה רבינו וממצוות התורה (="שני בני") לתאוות זרות וכו' ופחדים רעים-אך אם תסתכלו עלי כ-חי וקיים בצורה נצחית-יהיה המשיכה שלכם אל משה ותורתו נצחית לעולם ועד. וכן ראינו בחטא העגל שכאשר אמרו בנ"י -"זה משה האיש לא ידענו מה היה לו"-זה מיד גרם שעשו את העגל.

ובזה יומתק גם פשר התעקשותם של חסידי חב"ד לומר על הרבי מליובאוויטש את התוארים "שליט"א ו"חי וקיים"-ויש לזה גם עוד טעמים רבים. יחי אדוננו מורינו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד

עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינ

שיעור הרב מרדכי אלון וירא תשפ״א

הרמב"ם
הי' נסיונות שנתנסה אברהם אבינו כולם דבר הכתוב.

1. הא' הגרות באמרו יתברך לך לך מארצך וגו'.
2. הב' הרעב אשר נמצא בארץ כנען בבואו שם והוא יעדו ואעשך לגוי גדול וזה נסיון גדול והוא אמר ויהי רעב בארץ.
3. והג' חמס המצרים עליו בהלקח שרה לפרעה.
4. הד' הלחמו בד' מלכים.
5. הה' לקחו הגר לאשה אחר שנואש מהוליד משרה.
6. הו' הוא המילה אשר צוה בה בימי הזקנה.
7. הז' חמס מלך גרר עליו בלקחו שרה גם כן. # הח' גרש הגר אחרי הבנותו ממנה.
8. הט' הרחקת בנו ישמעאל והוא אמרו יתברך אל ירע בעיניך על הנער וגו' וכבר העיד הכתוב איך היה קשה בעיניו הדבר הזה באמרו וירע הדבר מאד בעיני אברהם אלא ששמר מצות הש"י וגרשם.
9. העשירי עקדת יצחק:

תפארת ישראל
עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם

• (א) שהושלך לאור כשדים ומסר נפשו על קדושת שמו ית',
• (ב) לך לך,
• (ג) ויהי רעב,
• (ד) שנלקחה שרה,
• (ה) מלחמת (ה') [ד'] המלכים,
• (ו) כי גר יהיה זרעיך, שהראהו צרת בניו,
• (ז) שנצטוה לגרש הגר,
• (ח) שיגרש גם ישמעאל בכורו,
• (ט) מילה בן צט' שנים,
• (י) עקידה. ולמה נתנסה בכל אלה, אם לדעת את אשר בלבבו, מי איכא ספיקא קמי שמיא:

להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו עליו השלום - להכי נסהו הקב"ה כל כך, כדי להודיע להכל, כמה גדולה היתה אהבתו לאלהיו, ושלא לחנם בחר בו הקב"ה מכל דורו:

הערות שוליים

פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח לך, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע