Family Wiki
Advertisement

ומשה היכה על סלע ויצאו ממנו מים המקוק:illustration from the 1728 Figures de la Bible ויקישיתוף

וכי הנחש ממית ומחיה: אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלן, ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמיים--היו מתרפאין; ואם לאו, היו נימוקים. (במדבר כא,ח) מיכאל אנג'לו בקפלה סיסטינה

פרשת חקת היא הפרשה השישית של ספר במדבר. פרשן המקרא ספורנו כתב מבוא לפרשה בזו הלשון:"זאת חֻקַּת הַתּורָה אֲשֶׁר צִוָּה ה'. בְּאָמְרו "הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת" [1] . וְהִנֵּה כְּבָר אָמְרוּ ז"ל 'לְכָךְ כָּתַב בָּהּ חֻקָּה, גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי וְאֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ'. וּשְׁלמה אָמַר עָלֶיהָ "אָמַרְתִּי אֶחְכְּמָה, וְהִיא רְחוקָה מִמֶּנִּי" [2] . וּמֵעִקְּרֵי הַהֶעֱלֵם בָּזֶה הוּא שֶׁהִיא מְטַמְּאָה אֶת הַטְּהורִים וּמְטַהֶרֶת אֶת הַטְּמֵאִים. אָמְנָם בַּהֲבִינֵנוּ אֶל כָּל הַמִּצְוָה, אוּלַי דָּבָר יְגוּנָב וְנִקַּח שֶׁמֶץ מֶנְהוּ.

וְזֶה כִּי מָצָאנוּ רִאשׁונָה: שֶׁכָּל הָעוסְקִים בָּהּ מֵעֵת שְרֵפָתָהּ וָאֵילָךְ טְמֵאִים, וְהֵם הַשּׂורֵף [3] וְהַמַּשְׁלִיךְ עֵץ אֶרֶז וְאֵזוב וּשְׁנִי תולָעַת בִּשְרֵפָתָהּ [4] וְהָאוסֵף [5] וְהַנּוגֵעַ [6] וְהַנּושֵא. אָמְנָם הַמַּזֶּה וְהַמְקַדֵּשׁ הֵם טְהורִים.

בפרשה אנו נפרדים ממרים הנביאה ומבארה של מרים ולעם אין מים ומשה רבינו אהרן הכהן חטאו בפרשת מי מריבה ונגזר עליהם לא להכנס לארץ כנען. אהרן הכהן מת ואלעזר בן אהרן הכהן התמנה במקומו וכל "בית ישראל" התאבלו על אהרן - המפשר והמגשר הלאומי.

תוכן הפרשה[]

בפרשת השבוע נידונים הנושאים הבאים:

  1. לקיחת פרה אדומה - רבי אברהם אבן עזרא כתב שהפרשה נסמכה לפרשת קרח "בעבור שהיא לכהן" - עוד מטלה על הכהנים מלבד אלו שפורטו בסוף פרשת קודמת.
  2. מות מרים הנביאה - הרשב"ם כתב שהיא מתה בחודש הראשון של השנה האחרונה מתוך ארבעים השנה במדבר סיני. אהרן הכוהן נפטר בחודש החמישי.
  3. פרשת מי מריבה - הרשב"ם כתב שלא כמו ברפידים [7] כאשר משה רבינו הכה על צור וייצאו ממנו מים. כאן נאתר :"וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם" [8] אך משה רבינו :" וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ--פַּעֲמָיִם". אהרן הכהן שלא הגיב נחשב לשותף לחטא.
  4. פניה למלך אדום - הבקשה היתה כי ירשה לבני-ישראל לעבור בארצו בדרך לארץ כנען. פרשן המקרא חזקוני כתב:"ולא נשתה מי באר, שטרחתם לחפור, רק מי נהרות שלא היה טורח בהם, והם של הפקר - נשתה. ובדרך המלך נלך - כפי שיצווה עלינו מלך אדום.
  5. מות אהרן הכהן - על התאור של המקרא:"וְהַפְשֵׁט אֶת-אַהֲרֹן אֶת-בְּגָדָיו, וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ; וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף, וּמֵת שָׁם"[9] פירשו:"כי בעת שתפשוט בגדיו מיד ימות".
  6. נחש הנחושת הרמב"ן הרחיב כאן וכתב:"וידוע מדרכי הרפואות, שכל נשוכי בעלי הארס יסתכנו בראותם אותם או בראות דמותם, עד כי נשוכי הכלב השוטה וכן שאר הבהמות השוטות אם יביטו במים יראה להם שם בבואת הכלב או המזיק וימותו, כמו שכתוב בספרי הרפואות ומוזכר בגמרא במסכת יומא (פד א).
  7. שירת הבאר - בזה הפרשה מסתיימת:"אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ-לָהּ. יח בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה. יט וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. כ וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב--רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.[10]

מנהיגות ואמונה[]

פסל משה רבינו מאת הפסל מיכאל אנג'לו - הצבת פסלו ברומא בשנת 1513 (במועד בואו של דוד הראובני לעיר, עוררה התרגשות רבה בקרב יהדות רומא - המקור:ויקישיתוף, צילם:Ulrich Mayring

הרב אליקים לבנון כתב בעלון השבת מעייני הישועה ציפיות הן חלק מובנה בנפש האדם. פועל מצפה ממעסיקו למלה טובה על עבודתו. תלמיד אשר שקד על לימודו, מצפה לציון טוב ממורהו. מה נאמר על מי שהקדיש את כל חייו למטרה מסוימת, והנה הוא רואה אותה מתגשמת לנגד עיניו. ודאי שהוא מצפה להיות יושב על במת הכבוד בטקס סיום הפרויקט.

משה רבינו, מאז לידתו, עת נמשה מן המים ע"י בת פרעה, נתון כל כולו למען בני ישראל ואח"כ למען "עם ישראל". "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". "ויך את המצרי". הבריחה למדין, המאבק נגד פרעה על השחרור, וכו' וכו'. "והנה אנחנו בקדש עיר קצה גבולך" (במדבר כ, טז).

עברו להם 40 שנות הנדודים במדבר, "פרויקט עם ישראל בארצו" הולך וקורם עור וגידים. והנה, אלה אשר נולדו ע"מ להכנס לארץ ישראל, מגיעים "כל העדה מדבר צין" (שם כ,א) עדה שלימה, שכבר מתו מתי מדבר (רש"י) אף הם מאמצים לעצמם את שיטת התלונות: למה העליתנו ממצרים, למה הבאתם אותנו למות במדבר. זו אכזבה ראשונה של משה רבינו כמנהיג. אך לא די בכך. תוצאת תלונות בני ישראל כנגד משה מביאה אותו לעשיית מעשה, ויצאו מים רבים. ובעקבות זה, הגזירה הנוראית: לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ!

120 שנה מוקדשים למען מטרה עליונה. והנה המטרה בהישג יד, אך גזירת הקב"ה אל משה: לא תהיה שותף בהתגשמות החלום! ומכאן ללימוד הגדול של מנהיגות בשיעור קומה אחר. ביטול כל הציפיות האישיות, לאחר שנים רבות של אמונה יוקדת, לשמוע הגדרה של "יען לא האמנתם בי". כאילו מתבקשת צעקה נוראית: ריבונו של עולם, כיצד אתה יכול לומר לי זאת, ולגזור עלי את הנורא מכל?

אך אצל משה רבינו, צדיק באמונתו, גם כאשר דבר ה' אומר, לא האמנתם. והוא ממשיך, ושולח מלאכים לאדום ולעוג מלך האמורי, ואף נלחם ומנצח. הכל מתוך מגמה להמשיך בדרך. שנים רבות יחלפו, עד שיעמוד מנהיג נוסף לישראל: ר' עקיבא. הקשר בין משה רבינו לר' עקיבא מסתכם במאמר משה בפי חכמים: 'יש לך אדם כזה (ר' עקיבא) ואתה נותן תורה על ידי?!' (מנחות כט,ב).

הכח של ר' עקיבא לומר: כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה, למסור נפשי על עם ישראל, ודאי נשאב מדמותו של משה רבינו שהיתה הולכת לפניו. זו היא מנהיגות אמיתית, מנהיגות מתוך אמונה מוחלטת!

פרה אדומה[]

(מהויקיפדיה העברית)

המקור:חבד אינפו המרכז למורשת ישראל נתניה

פרה אדומה, היא פרה בעלת שיער חום אדמדם, שבה משתמשים על מנת לטהר את האנשים שנטמאו בטומאת מת. לאחר תהליך שכולל, בין היתר, הזאה ממים המכילים מאפר הפרה - הופכים הטמאים לטהרה|טהורים.

את האפר שנוצר מהשריפה, מחלקים לשלושה חלקים: חלק אחד ניתן בחיל והוא נשמר לדורות. החלק השני ניתן למשמרות הכהנים, והוא מיועד לשימוש הכהנים; והחלק השלישי ניתן בהר הזיתים, ומשם הוא מתחלק לכל ישראל. לצורך הטהרה, נוטלים מן האפר, מפזרים אותו על מים ששאבו ממי מעיין, טובלים בתוכם אזוב, ומזים מהמים על הטמא ביום השלישי וביום השביעי מימי טהרתו, וכך הוא נטהר ("וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל-הַטָּמֵא, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" [11] .

הפרה האדומה הראשונה, שנשרפה בימי משה רבנו, נשרפה על ידי אלעזר בן אהרן הכהן, שהיה אז סגן הכהן הגדול ; אולם כל הפרות האדומות האחרות, שנשרפו לאחר מכן - היו כשרות גם בכהן הדיוט; ויש הסוברים שהפרות האדומות האחרות צריכות להישרף דווקא על ידי כהן גדול. למרות כוחה של הפרה האדומה לטהר את הטמאים, העוסקים בשריפתה - נטמאים טומאה קלה (של יום אחד). האפר שנשרף מפרה אחת, הספיק למשך כמה וכמה שנים, שכן ניתן לערב כמות קטנה של אפר במיכל גדול של מי מעיין, ודי בכמות קטנה מן המים כדי לטהר את הטמאים.

לפי הרמב"ם יש עשר פרות אדומות "ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו, עד שחרב הבית בשנייה--ראשונה עשה משה רבנו, ושנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית; והעשירית עושה המלך המשיח, מהרה ייגלה [12]

הגמרא ב[13] "הראשונה עשה משה והשנייה עשה עזרא. וחמש מעזרא ואילך. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים שבעה מעזרא ואילך. ומי עשאן? שמעון הצדיק ויוחנן כהן גדול עשו שתים שתים, אליהו עיני בן הקוף וחנמאל המצרי וישמעאל בן פיאבי עשו אחת אחת.."מכאן עולה שמאז הפרה האדומה שנעשתה בפיקוחו של משה רבנו [14] - לא נעשתה פרה נוספת בכל ימי תקופת ההתנחלות בארץ וימי בית המקדש הראשון, עד עזרא הסופר בראשית ימי הבית השני. הוי אומר, שהפרה של משה הספיקה לעם ישראל למשך תשע מאות שנה. אין בכך כל קושי: ניתן לצרף לשריפת הפרה עצים רבים, ללא כל הגבלה, כדי להרבות את האפר [15]. מן האפר ניתן לקחת גרגירים ספורים ולתת בכלי גדול מלא מים (כמות האפר לכל כלי - "כדי שייראה על פני המים", משנה מסכת פרה פרק ג משנה ג). בכך הוכשרו כל המים שבכלי לשמש כ"מי חטאת" המטהרים, וטיפת מים אחת מהם ספיקה לטהר את הטמא [16]


לקריאת הערך כולו הקש כאן פרה_אדומה קישור לויקיפדיה


פרשת פרה- אני הייתי שם אותה במקום ... אחר !!![]

לו הייתי יועץ של הקב"ה בעריכת התורה, לא הייתי שם את פרשת פרה אדומה, בפרשת חוקת. מה זה קשור למאורעות שקרו לבני ישראל במדבר. זה קשור להטהרות לפני הבאת קרבנות, אז יאה לפתוח בו את ספר ויקרא.

אה, עוד משהו. הרי השתמשו בפרה אדומה לפני כן. ביום השמיני לחנוכת המשכן, מתו נדב ואביהוא, ומי שטפלו בהם, ונטמאו עקב כך, היו מישאל ואליצפן . והם לא הספיקו להיטהר עד י"ד בניסן ובאו לשאול את משה מה לעשות בקשר לקרבן פסח. ואז נאמר למשה שיעשו בי"ד אייר פסח שני. אם כן הם נטהרו עד פסח שני עם אפר פרה אדומה. גם זה שייך לספר ויקרא !

ואם נרצה לכתוב אותה בזמן שהיא נתנה, אז פרשת פרה אדומה ניתנה במרה, ולכן אולי כדאי לשים אותה בפרשת בשלח.

בכל מקרה היא בכלל לא במקום . מה הקשר שלה לפרשת חוקת בספר במדבר ?

תשובה: עד פרשת חוקת (הכוונה ל... עד פרשת פרה אדומה) מסופר על מה שקרה לבני ישראל בשנה הראשונה והתחלת השנה השניה לצאת בני ישראל ממצרים.

מפרשת פרה אדומה ואילך מתואר מה שקרה לבני ישראל בשנה האחרונה להיותם במדבר. מות מרים - היה בי' ניסן, בדיוק שנה לפני שחצו את הירדן (בי' ניסן).

מה היה עם בני ישראל 38 שנה במדבר - לא מסופר בפירוש בתורה, התורה "העלימה" את זה. מחז"ל אנחנו יודעים שעם ישראל היה נזוף לפני המקום, הדבור לא היה עם משה כל השנים הללו. ודאי משה לִמֵּד תורה את העם, אבל מה עוד עשו בני ישראל ? הרמז לזה הוא פרשת פרה אדומה.

כל הדור היוצא ממצרים מתו, נטמאו ונטהרו. מתו, נטמאו ונטהרו. מתו, נטמאו ונטהרו. מתו, נטמאו ונטהרו. מתו, נטמאו ונטהרו. מתו, נטמאו ונטהרו. מתו, נטמאו ונטהרו. מתו, נטמאו ונטהרו. מתו, נטמאו ונטהרו. מתו, נטמאו ונטהרו. .... כעונש על הבכיה והצטרפותם לחטא המרגלים.

לכן, פרשת פרה אדומה, ולמה שהיא רומזת, נמצא בדיוק במקום, כי הוא מתאר 38 שנה של הקורה עם בני ישראל במדבר. 38 השנים שבין השנה הראשונה לשנה האחרונה, שנת ה 40 !

את זה דרשתי בדרשת בר המצווה שלי. כל השנים הטרידה אותי השאלה האם זו דרשה ברמת "ווֹרט" חסידי או שזו ממש אמיתה של תורה. לא יכולתי לשאול את הרב שעזרתי לו להכין לי את דרשת בר המצווה שלי, הרב אשר הלוי פולאק זצוק"ל, כי הוא הלך לעולמו. 38 שנה זה הטריד אותי עד ש... גליתי שזו אמיתה של תורה. אשתף אתכם בתגלית שלי:

יש לנו 6 זכירות שאנו אומרים מידי בוקר בסוף התפילה. (זה מופיע בסדורים)

  1. זכירת יציאת מצרים:לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
  2. זכירת מעמד הר סיני: רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד. פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ. וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ:יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ בְּחֹרֵב:
  3. זכירת מעשה עמלק ומחייתו:זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָֹה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ. וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ. וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ. תִּמְחֶה אֶת זֶכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. לֹא תִּשְׁכָּח:
  4. זכירת מסה אבותינו במדבר:זְכוֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֵת יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ בַּמִדְבָּר:
  5. זכירת מעשה מרים:זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָֹה יְ-הֹוָה אֱ-ֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם:
  6. זכירת שבת:זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ:

אחת מהם היא מן התורה, ומקפידים לקיים אותה בצבור בפומבי - והיא "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָֹה לְךָ עֲמָלֵק". מקיימים בפרשת זכור.

הגמרא שדנה ב"זכירות" הללו אומרת שאם כתוב רק "זכור" או רק "לא תשכח" - אזי הכוונה בלב בלבד, אולם אם כתוב גם "זכור" וגם "לא תשכח" אז הכוונה לזכור בפה, לא רק בלב.וזו הסיבה שמחיית עמלק היא זכירה שחיובה מן התורה, כי כתוב גם "זָכוֹר" וגם "לֹא תִּשְׁכָּח".

והנה ב 6 הזכירות הללו יש עוד זכירה אחת שכתוב בה גם "זכור" וגם "לא תשכח". כוונתי ל"זְכוֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֵת יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ בַּמִדְבָּר" . אז צריך לקיים אותה בפה, מן התורה. מתי מקיימים אותה ? – לא כתוב בספרי ההלכה !

יש "ראשונים" שאומרים שקריאת פרשת פרה לפני ר"ח ניסן היא מן התורה. אין לזה מקור ואין לזה סיבה ב"ראשונים". כך מקובל. הנה לפי הפירוש שפרשת פרה, במקום שהיא כתובה , רומזת ל... 38 השנים שבני ישראל היו נזופים לפני המקום, מובן למה אומרים שהיא מן התורה, כי על ידי קריאתה מקיימים את הזכירה של מה שהקצפנו את ה' במדבר, שלגביה כתוב בתורה גם "זכור" וגם "לא תשכח", ולכן היא מן התורה.

והכל בא על מקומו בשלום, ותמו לי 38 השנים הקשות.

את האמת אומר לכם שאני מרגיש פושע. למה ? כי הרי האמוראים בגמרא שדנו בשאלה אלו זכירות הם מן התורה, ידעו את התורה וידעו שיש פסוק האומר "זְכוֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֵת יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֶיךָ בַּמִדְבָּר:" ולא דנו בפסוק הזה המדבר בגנותן של ישראל. גם הראשונים שאמרו שקריאת פרשת פרה היא מן התורה ואמרו זאת ללא נימוק, ידעו את הסיבה למה הם אומרים זאת, בכל זאת לא נימקו כי לא רצו לדבר בגנותן של ישראל. הנה הקב"ה העלים, האמוראים העלימו, הראשונים העלימו, מור"י הרב אשר הלוי פולאק זי"ע העלים ממני, ואני, מי אני שאפרסם את זה ?

ואני, כל מגמתי לומר לכם כמה צריכים להזהר מלדבר בגנותם של ישראל. הרי חז"ל אמרו בכמה מקומות בגמרא "שֶׁאֲפִלּוּ רֵיקָנִין שֶׁבָּךְ (בישראל) מְלֵאִים מִצְוֹת כַּרִמּון". לפני זמן מה שאלו אותי איך אני מזהה מיהו צדיק נסתר ? אמרתי שזה כלל לא בעיה. כתוב במשנה במסכת סנהדרין:

כָּל יִשְׁרָאֵל יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה ס)"וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׁה יָדַי לְהִתְפָּאֵר"

אז אם אנו רואים מישהו, נניח ברחוב, ולא רואים עליו, לפי מעשיו והתנהגותו, שהוא צדיק, סימן שהוא צדיק נסתר, כי הרי הוא צדיק, שנאמר "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים...", ואם אנו לא מבחינים בצדקתו, סימן שהוא צדיק נסתר. וזו תשובת המשקל שלי למה שהעזתי פנים להפיץ גנותם של ישראל. יהי רצון שתשובתי תתקבל . אמן. כן יהי רצון. לשירותכם - תמיד, בברכה וכל טוב

יעקב שני - סופר סת"ם


מרכיבי מי הטהרה[]

עץ ארז - צילם:Alefirenko Petro ויקישיתוף

אזוב מכונה:זעתר - צילם:דוד שי ויקישיתוף


רבי יצחק אברבנאל כתב על תפקידם של מרכיבי מי הטהרה:"ולרמוז שעם אפר הפרה תוסר ותבטל הטומאה ההיא וכל הדברים הרעים העלולים ממנה, צוה יתברך שישליחו בתוך השרפה:

  • עץ ארז - כך שלא יכנס בה עפוש (היות וגוף האדם יתעפש יותר מכל מכל בעל חי אחר בעת יציאת הנשמה.
  • אזוב' שריחו טוב.
  • שני התולעת שמראו אדום ומשובח.

וכך עם מי הנידה יוסר עופשו וריחו הנבאש ומראו הירוק בסיבת עפוש דמו. (וכמו כן בקרבן במצורע)

הפרשן ספורנו הביא מדרשי חז"ל באותו נושא:[17]

  • עץ ארז - יורה על הגאוה.
  • האזוב - יורה על הפכה.

ובהיות שני תולעת עם שניהם, יורה ששניהם חטא, כאמרם:"בשמתא דאית בית, ובשמתא דלית ביה (משני הקצוות תטהרו ותעמדו על מיצוע המידות) ובפרט מי שיצטרך לנהוג נשיאות לטובת כולם.

תולעת שני[]

ראו ערך מורחב:תולעת השני

שני
שלשת הקסא #FF2400
ייצוג RGB R=255, G=36, B=0
ייצוג HSV H=6, S=255, V=255
ייצוג CMYK C=, M=, Y=, K=

שני הוא גוון של אדום כהה נוטה לעבר השחור וחסר כל מרכיב כחול, המופק מביצי כנימת מגן, עֲפָצִים שעל עצי אלון.

בכנס "חידושים בחקר ירושלים", שהתקיים באוניברסיטת בר-אילן, פורסם לראשונה דבר גילויה של "תולעת השני", ששימשה לטהרה ולצביעת צמר לצורך אריגים יקרים [פרוכות, מסכים, ובגדי כהונה] בצבע אדום מיוחד בבית המקדש. את הגילוי חשף ד"ר זהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ-ישראל ע"ש מרטין (זוס), והוא אף הצליח לאתר את הכנימה ולהפיק ממנה את צבע ה"שני".

לטענתו, "תולעת השני", ממנה הפיקו את צבע השני, היא כנימה ממשפחת הכרמילים. צבע זה שימש בתקופת המקרא ובימי הבית השני למטרות קודש וחול. מכל המקורות שנבדקו עולה כי מדובר בצבען מוכר, יקר ערך ונחשב מאוד בעיני הבריות בעת ההיא.


השני נקרא גם תולע, שְנִי תולעת, תולעת שָנִי, ואף שנים. המקור: הויקיפדיה העברית

הפרה (האדומה) של מלך המשיח[]

בנימין_קוסובסקי_הפרה_של_מלך_המשיח_-_לפרשת_חוקת

בנימין קוסובסקי הפרה של מלך המשיח - לפרשת חוקת

בנימין קוסובסקי: הפרה של מלך המשיח - לפרשת חוקת

שיעורו של הרב בנימין קוסובסקי מישיבת קדומים

חומש במדבר מורכב ברובו מסיפורים. עברו כבר כמה שבועות מאז סיימנו את חומש ויקרא, חומש המצוות. והנה עתה, אנחנו פוגשים בפרשייה שכלאורה קשורה באופן מובהק לחומש ויקרא - פרה אדומה.

כהרגלנו במסילה נלך, ולא נטה ימין ושמאל. אם פרשת פרה אדומה מופיעה כאן, זה סדר האירועים, וכאן היה הציווי עליה. ומה היה עם טומאת מת עד כה? האם היתה דרך אחרת להיטהר מטומאת מת? אחרי שנטפל בשאלה חשובה זו, נדרש להבין מדוע נצטוו ישראל על פרה אדומה רק עתה, ולא למרגלות הר סיני יחד עם כל חומש ויקרא. נברר את יסודה של הטומאה בכלל ואת יסודה של טומאת בפרט. ממה היא נובעת, איך מנתקים ממנה - ומדוע היא מנתקת ומרחיקה אותנו מאלוהים חיים.

ונגלה נקודה יסודית. כפי שדי ברור ממבנה הפרשייה, עשיית (או אולי הקרבת) פרה אדומה היא צורך בפני עצמו. ולא רק דרך להכנת אפר לזריקה על הטמאים. ומזה נגיע לשאלה הגדולה - מתי בדיוק, ובאיזה דור צריך להכין פרה אדומה, ומדוע הפרה העשירית, לפי המנין של חז"ל את הפרות האדומות שהיו במהלך ההיסטוריה - היא של מלך המשיח! למה כל כך חשוב שמלך המשיח יעשה פרה אדומה? מה הצורך בכך? נראה שגם אם נמצא ארגז של אפר מתקופת הבית השני, לא נוכל להסתפק בכך.

רוצים פרה אדומה! אבל צריך גם להבין למה.

מקום שריפת הפרה[]

יהודה עציון במדורו "לשכנו תדרשו", במוסף השבת של מקור ראשון לפרשת חוקת ו' תמוז תשס"ז 22 ביוני 2007 מעריך היכן נשרפה פרה אדומה בהר הזיתים

מפתח הסוד של פרה אדומה.jpg

מרים הנביאה[]

ראו ערך מורחב:מרים הנביאה

מרים הנביאה על שפת ים סוף בשירה - רייך מרים ‏(סטודיו ויטראז)‏ מקדומים

מרים הנביאה היא נביאה, אחות אהרן הכהן ומשה רבינו. בתם של עמרם בן קהת ויוכבד בת לוי. לדעת רבי יצחק אברבנאל השם מרים רומז על מרי המצרים, שמררו את חיי ישראל בעת שנולדה [18]. מרים נולדה בשנת ב"א שס"א (2,361) מבריאת העולם והייתה בת שבע כאשר נולד משה רבינו בשנת ב"א שס"ח. היא מתה באותה שנה שמת אחיה, אהרן הכהן ב"א תפ"ח (2,488) - בת קכ"ז שנים.

מרים הנביאה מוזכרת במקרא באופו מפורש במקרים הבאים:

  • כאשר דיברה סרה במשה רבינו, אחיה , ולקתה בצרעת. במקרה זה העם נעצר במסעו במדבר סיני, וממתין עד שמרים תוכל להצטרף חזרה למחנה, שנאמר: "וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד-הֵאָסֵף מִרְיָם. וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן" [19] .
  • מקובל לראות במרים אחת משלוש הדמויות המרכזיות בהנהגת העם ביציאת מצרים ובהליכה במדבר. ןכך כתב מיכה הנביא : "כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת-מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם" ו', ד' . וכן נאמר במסכת תענית : "שלשה פרנסים טובים עמדו להם לישראל, ואלו הם: משה, אהרן ומרים" [20] .

רש"י הסביר כי הסיבה שלא היה מים לעדה היתה "שכל ארבעים שנה היה להם מים בזכות מרים"

פרשת מי מריבה[]

"ומשה הכה על סלע" - ציור:Bacchiacca (1494–1557) National Gallery of Scotland

צבי פנטון כתב פרשת חקת: מי מריבה-ודברתם אל הסלע - פרשת "מי מריבה" נוצרה בשל מחסור במים, אף כאן נקהלו על משה ועל אהרן, אף כאן רב העם עם משה ואף כאן הושמעה טרוניה שכבר הושמעה בפעם קודמת: "ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו"- (כמו בשני מקרים קודמים: במרה ומדבר סין). אולם במקרה זה מושמעת טענה נוספת שכדוגמתה לא שמענו אף לא באחד מן המקרים הקודמים: "ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון ומים אין לשתות" [ה'].

עתה מגיע תורם של משה ושל אהרן לפעול. כאן – לא די בהספקת מים. כאן יש צורך לנאום לפני בני ישראל ולהעמיד אותם על טעותם כי מדבר צין אינו ארץ ישראל וכי המקום שבו הם חונים עתה אינו אלא תחנת מעבר, ארוכה אמנם, אך זמנית וחולפת. על משה ואהרן לשכנע אותם כי הקב"ה לא נטש אותם וכי עדיין נכונו לו עלילות ומופתים, בעת שיביא אותם לארץ הטובה.


לאור זאת, יש לפרש את המלים "ודברתם אל הסלע" במובן של "ודברתם על הסלע" {כפי שפרשו רבינו סעדיה גאון והרמב"ן}, כלומר, על משה ועל אהרן לשאת נאום בפני העם על הסמליות של הוצאת מים מן הסלע - ומן הסלע דוקא – כדי שהעם יאמין, כאמור, שהמקום הוא זמני והקב"ה עדיין עומד לקיים את הבטחותיו ולהכניסם אל ארץ טובה ומבורכת השותה מים מן השמים, מן הנחלים, ממימי התהום, והנותנת פירות שונים, שבהם היא מתברכת. זו הסיבה שה' חוזר ואומר: "והוצאת להם מים מן הסלע" על אף שכבר אמר: "ונתן מימיו" שכן החזרה באה להדגיש – מן הסלע דוקא, ולא ממקום אחר….

אך שני המנהיגים נמנעו, משום מה, לשאת את הנאום האמור והעדיפו לגעור בעם: "שמעו נא המורים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים?" הוצאת המים מן הסלע על ידי הכאה נעשתה כדין, כפי שנעשתה אז ב"מסה ומריבה" [שמות, י"ז, א'-ז'], אך חסרונו של הנאום הנדרש הותיר את העם ללא מענה לשאלותיהם ונשמטה ההזדמנות המתאימה לקדש את ה' על ידי העמקת האמונה ביכולת ה' להביאם ארצה, והפחת התקוה בעם, שאמנם הוא עומד לעשות זאת.

לקריאת המאמר כולו הקש בקישור לעיל

על חטאם של משה ואהרון[]

משה רבינו היכה בסלע ואהרן הכהן לידו ציור:1633–1635 by Nicolas Poussin

ד"ר אפרים יצחקי כתב בדף שבועי על חטאם של משה ואהרון - רבים המפרשים שניסו למצוא מה חטאו של משה; על מה בדיוק נענש באי היכנסו לארץ. כל מפרש הביא את המפרשים שהיו לפניו, דחה אותם ומצא חטא אחר למשה. למשל, בעל "אור החיים" בפירושו לפרשתנו (כ:ח) מסכם יפה את העניין: פרשה זו רבו עליה כל מפרשי התורה... נקדים להבין מה היתה שגגתו של משה בענין זה אשר היה סיבה לגזירתו. וראיתי שנאמרו י' דרכים בענין מפרשי התורה והנה הֵנה בקצרה. בעל "אור החיים" מונה אותם זה אחר זה (ראו שם), אך דוחה את כל הפירושים שקדמו לו וכותב: הנה כל העשרה דרכים אינם מוציאים אותנו ידי חובת האמת. וצא ולמד מה שטען רמב"ן על ג' מהם ודחאם, ומה שטען ראב"ע על ג' אחרים ודחאם. ואני טוען על השאר.

ומסכם:"ואילו בפרשתנו תגובת משה הייתה "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל- פְּנֵיהֶם". משה ואהרון ברחו מפני בני ישראל, ונוצר רושם שהם פחדו מהעם. כביכול אין בידי הקב"ה להושיע. תגובת ה' הייתה בהתאם: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל- אַהֲרֹן יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת- הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם". הבריחה שלכם כביכול הראתה לישראל חוסר אמונה מצדכם. למנהיג אסור לפחד מהעם, ולכן אינכם יכולים להמשיך בהנהגה: "לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר- נָתַתִּי לָהֶם". בכל המהלך הזה היה שותף גם אהרון, לפיכך נזכר הוא עם משה.

דבר דומה אירע לשאול ולדוד. שאול חטא בחֵ טא של רחמים: "וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר" (שמו"א טו:ט). אף שזה מעשה יהודי, הקב"ה לא היה מוכן לסלוח לשאול וקרע ממנו את הממלכה. ואילו לדוד, שחטא חטאים כבדים ביותר, סלח הקב"ה ולא קרע ממנו את הממלכה, הכיצד?! כמובן, יש לכך פירושים והסברים רבים, ונביא רק אחד מהם: הממלכה נקרעה מעִ ם שאול לא רק בגלל החטא, אלא מפני שאמר: "יָרֵאתִי אֶת- הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם" (שם כד). לדעתי, גם משה וגם אהרון הודרו מההנהגה כיוון שברחו לתוך אוהל מועד כשביקש העם מים, ולא הפגינו מנהיגות ראויה


לקריאת המאמר כולו הקש בקישור לעיל

סוד הנהגתו של אהרן הכהן[]

מתוך עלון השבת בסוד שיח

נחש הנחושת[]

המקור:Gerard Hoet (1648-1733),

הרב יהודה זולדן כתב בדף שבועי על נחש הנחושת - ממשה רבנו עד חזקיה מלך יהודה - "בני ישראל מתלוננים "כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלֹקל" (כא:ה), ועקב כך שולח ה' בהם נחשים שרפים. רבים מבני ישראל מתים מפגיעת הנחשים, וכאשר משה מתפלל בעד העם, הוא מצטווה: " עשה לך שרף ושים אֹתו על נס והיה כל הנשוך וראה אֹתו וחי. ויעש משה נחש נחֹשת וישִמהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחֹשת וחי" (שם:ח-ט).

מה הקשר בין ההבטה על אותו נחש והצלתו של הנשוך, ובניסוחם הידוע של חכמים: "וכי נחש ממית או נחש מחיה, אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נימוקים" (מ' ראש השנה ג: ח). הרמב"ן (כא:ט) רואה במעשה ההסתכלות על הנחש סגולה רפואית מצד אחד, ועניין חינוכי מצד שני - להביא לתודעת האדם מי הוא זה שבכוחו להמית ולהחיות:

והנראה בעיני בסוד הדבר הזה, כי הוא מדרכי התורה שכל מעשיה נס בתוך נס, תסיר הנזק במזיק, ותרפא החולי במחליא … והכלל, כי צוה השם שיתרפאו במזיק הממית בטבע ועשו דמותו ושמו, וכשיהיה האדם מביט בכוונה אל נחש הנחשת שהוא כעין המזיק לגמרי, היה חי, להודיעם כי השם ממית ומחיה.

הריפוי באמצעות הגורם המזיק עצמו, תעורר את הנשוך להאמין שה' הוא המרפא, הוא המחיה והוא הממית, לא התרופה. זו תהיה התשובה גם לטענותיהם על האוכל הקלוקל. לא האוכל מחיה, אלא הקב"ה, המאכיל.

הראי"ה קוק, קושר את הנחש לממד הרוחני-ערכי של העולם. הנחש הוא שורש החטא, הפירוד והמוות של העולם, וההסתכלות בו מתקנת את החטא (שמועות ראיה, פרשת חוקת עמ' 13) :

הנחשים השרפים היוו את מקור הרעה שבאה על ישראל. אלא שמקור זה עצמו שימש אף להצלתם. ניטשטשו התחומים בין המות לחיים, לא הנחש ממית אלא החטא, ההחטאה, המחיצה וההבדלה. 'כי אם עוֹנֹתיכם היו מבדִלים בינכם לבין א-לֹהיכם' (יש' נט:ב). הנחש הוא שהביא את המיתה לעולם, את הפירוד. התבוננות בסיבות החטא 'והביט אל נחש הנחֹשת', מביא רפואה, אחדות וחיים לעולם – 'וחי'. הכרה זו כשהיא חודרת לתודעה, היא מסלקת את יראת המות 'וראה אֹתו וחי'.

לקריאת המאמר כולו הקש בקישור לעיל

על מה מכפרת מיתת צדיקים[]

הרה"ג רבי שמואל אליהו שליט"א, רבה של העיר צפת מבית הכנסת היכל יעקב כתב בעלון קול צופיך לפרשת חקת תשע"א על מה מכפרת מיתת צדיקים בשבוע זה אנו קוראים על מיתת אהרון ומרים ועל פטירתו הצפויה של משה רבינו. על פטירתם של אהרון ומרים אמרו חכמינו ש"מיתת צדיקים מכפרת". גם על פטירת משה מסופר בפרשה זו. וגם עליה נאמר כי היא למען עם ישראל. (דברים פרק ג כו) "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי". ולכן לא התקבלה תפילת משה והוא מת בעבר הירדן ולא נכנס לארץ. ננסה בשיעור זה לדעת על מה מיתת צדיקים מכפרת?

התוספות מביא מדרש שמסביר על מה הכפרה: "ומה צוה הקב"ה להביא פרה אדומה? לכפר על מעשה העגל, משל לולד שטינף לחצר המלך אמר המלך תבוא אם זה הולד ותקנח צואת בנה, כך אמר הקב"ה תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל". (מדרש אגדה במדבר פרק יט.( אם כן אנו למדים שלא מדובר כאן בטהרה וחטאת פרטית של הנטמא אלא של כלל ישראל שסוחבים על גבם את חטא העגל. על חטא זה נאמר "וביום פקדי ופקדתי" שהקב"ה אומר כי בכל פורענות שעם ישראל מקבל יש מעט פרעון של העונש הנגזר עליהם בחטא העגל. "אמר רבי יצחק: אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון". (סנהדרין דף קב עמוד א והעגל הראשון שכתוב כאן הוא להבדיל בינו לבין העגלים שעשה ירבעם בן נבט. ומהו אחד מעשרים וארבע בהכרע ליטרא? כשמוכר שוקל ללוקח את הסחורה. הוא מוסיף אחד חלקי עשרים וארבע על מנת שהמשקל של הסחורה והמשקולות לא יהיה מאוזן אלא ינטה לצד הלקוח). שריפת פרה אדומה מיועדת לכפר על החטא הזה. לא מדובר בחטא של אדם פרטי אלא בחטא של האומה. חטא שנעוץ עמוק עמוק בשורשי החיים של העם הזה. קלקול לאומי. "חטא העגל". כל טהרה של פרה אדומה גם מטהרת את הטמא וגם מכפרת על אותו חטא עגל נורא שבו עם ישראל עובדים עבודה זרה במקום שבו הם קיבלו תורה. על מה מכפרת פטירת צדיקים הלימוד הזה מלמד שפטירת צדיק מטהרת ומכפרת ברמות הלאומיות הגבוהות ולא רק ברמות הפרטיות של חטא של פלוני ואלמוני. משהו הרבה יותר עמוק ושורשי. שמגיע עד חטא העגל, חטא עמוק מאוד שמתגלה אחר כך בעגלים שהעמיד ירבעם בן נבט בדן ובבאר שבע. עגלים שמלווים את עם ישראל שנים רבות מאוד והם לא מצליחים להתנתק מהם עד חרבן הבית הראשון.

לקריאת המאמר כולו הקש בקישור לעיל

וישב ממנו שבי[]

הרב כרמיאל כהן מישיבת ברכת משה כתב על פניני הרמבן בפרשת חוקת - הכנעני שפתח במלחמה עם ישראל הצליח לשבות ממנו שבי. רש"י כותב בעקבות חז"ל: וישב ממנו שבי - אינה אלא שפחה אחת. מניין למדו זאת? ומה פשר ביאור זה?

מבאר הרמב"ן: נתעוררו החכמים בזה, מפני דעתם שלא יהיו ישראל מנוצחים כלל מאויב זולתי בעת קלקלתם, כגון במלחמת עמלק הראשונה מפני שאמרו: 'היש ה' בקרבנו' (שמות יז, ז), ובשניה, מפני חטאם במרגלים שהזהירם משה ממנה (לעיל יד, מא - מה), אבל בכל מלחמת מצוה לא נפקד מהם איש כל ימי משה. ולפיכך פירשו הכתוב הזה, וישב ממנו השבי שהיה בידו, והיא השפחה הזו ששבו אותה ישראל מהם, כלשון בכו כלשון בכור השבי (שמות יב, כט) שהוא בכור השפחה, כי לא אמר וישב ממנו אנשים או נשים וטף.

עצם התיאור של שביית שבי מבני ישראל מעורר תמיהה. בכל מלחמות המצוה שנלחמו ישראל בימי משה לא אירע לישראל כל נזק, אלא אם כן חטאו. במלחמת עמלק, למשל, נוצר מצב של "וגבר עמלק" רק בעקבות חטאם (וגם מצב זה השתנה כידוע). במעשה המעפילים הוכו ישראל כיון שחטאו ולא שעו לאזהרת משה. אך כאן במלחמה זו לא תואר כל חטא לפניה, ואם כן יש לתמוה: כיצד הצליח הכנעני לפגוע בישראל? זוהי הבעיה שעמדה בפני חז"ל, לדעת הרמב"ן;

ופתרונם הוא: השבי ששבו הכנענים לא היה של אנשים מישראל אלא של שפחה אחת כנענית ("שבי" לשון יחיד) ששבו ישראל מהם בעבר, ועתה החזירוה הכנענים אליהם. פתרון זה מבוסס על ההשוואה: שבי=שפחה (ראה שמות יב, כט בהשוואה לשמות יא, ה). יש לשים לב שעל פי זה מתבאר הביטוי "שבי" כאילו הוא מיודע – השבי.

אמנם כך ביארו חז"ל, אך הרמב"ן מציע הצעה אחרת "על דרך הפשט": ועל דרך הפשט, ענין הכתוב כי לא הרג מהם הכנעני הזה שום אדם, אבל שָבָה מהם מעטים וכאשר נתן ה' אותו בידם השיבו את הכל, ולא נפקד מהם איש. והזכיר הכתוב זה, להודיע כי מפני שראו ישראל מתחלה כי גבר הכנעני נדרו הנדר הזה להחרים כל שללם לה' וישמע ה' בקולם.

ונפשנו קצה[]

הרב חיים בן-עטר – אור חיים הקדוש פרש על הפסוק:"כִּי אֵין לֶחֶם, וְאֵין מַיִם, וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה, בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" [21] ד"ה ונפשנו קצה וגו'. אולי שהרגישו לצד הסיבוב של ארץ אדום וקצרה נפשם בדרך חשבו כי זה נסבב לצד היות מזונם מהמן ולא מהלחם, והטעם כי מטבע הולכי דרכים לאכול דבר שהוא קצת קשה להתעכל כי באמצעות ההליכה ממהר להתעכל וכל שנתעכל צריכין למזון פעם אחרת ולזה כשהם אוכלים לחם הם מתחזקים והולכים בכח מה שאין כן באכילת המן שהוא דבר רוחני ותכף מתעכל וזה יסובב שיהיה להם טורח הדרך כי הבטן ריקנית, ולזה הקדים הכתוב ואמר לסבוב את ארץ אדום וגו' וזה סיבה להרגשת העם שדברו ואמרו אין לחם וגו', ונפשנו קצה בלחם הקלוקל פירוש שמתקלקל תכף ומיד ואינו שוהה להתעכל, ורזל אמרו (במדר כאן) כי המדברים היו שיורי העם שנגזרה עליהם גזירה למות במדבר שלא היה להם נחת רוח במדבר והיו קצים בחייהם מה שאין כן הנכנסים שהיה להם נחת רוח במדבר

נורמה חדשה למשפט העמים[]

יצחק אלדרור במוסף השבת של מקור ראשון הביע דעה מענינת על מעמד קביעת מורמה חדשה במשפט העמים משפט העמים - ציטוט דברי המושלים בתורה מעיד על הרצון לבסס את כיבוש הארץ מתוך התייחסות לעמים החיים במרחב ולנורמות הבינלאומיות. המזרח התיכון החדש שכונן סיחון שינה את מסלול הכיבוש העברי

תחילה הוא ציטט מהמקרא:"פרשת השבוע מצטטת, באופן שאין לו כל מקבילה בחמישה חומשי תורה, שני מקורות חיצוניים. הראשון נשמע כמקור 'כשר', ישראלי:


עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת ה':
אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן

וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים אֲשֶׁר נָטָה לְשֶׁבֶת עָר
וְנִשְׁעַן לִגְבוּל מוֹאָב.

כעשרה פסוקים מאוחר יותר, התורה מצטטת שוב – הפעם מקור זר, אלילי:

 עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹשְׁלִים:
בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן
כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִרְיַת סִיחֹן
אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָמוֹת אַרְנֹן.

אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָ עַם כְמוֹשׁ
נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן

וַנִירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִיבוֹן
וַנַּשִּים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא

תופעה זו, של ציטוט מספרים חיצוניים, ישראליים, מוכרת לנו מן הנביאים והכתובים. כך למשל מוזכרים "ספר הישר" (יהושע י, י"ג; שמואל ב' א, י"ח), דברי הימים למלכי יהודה ומלכי ישראל (במספר מקומות בספר מלכים) ורשימות של נביאים (דבהי"א כט כ"ט). במגילת אסתר אף מוזכר ספר חיצוני: דברי הימים למלכי פרס ומדי

מהם הוא עבר להפטרה:"מלך עמון (נציג העמים-אחים מואב ועמון) תובע מיפתח את החזרת "השטחים הכבושים" מימי יציאת מצרים, זה 300 שנה. בהסתמך על המסופר בפרשתנו, יפתח מזכיר למלך שישראל נמנעו מעימות עם מואב והשטחים נכבשו מסיחון מלך האמורי. אם כן, סיפור מלחמת סיחון במואב בפרשתנו משמש כסנגוריה כנגד ערעור עתידי על הריבונות הישראלית על עבר הירדן המזרחי.

יפתח גם מוסיף טיעון דתי: "הלא את אשר יורישך כמוש אלוהיך אותו תירש ואת אשר הוריש ה' א-לוהינו מפנינו אותו נירש". בדבריו הוא רומז לעמון על האמור ב"שירת המושלים" המוכרת: "אוי לך מואב, אבדת עם כמוש, נתן בניו פלטים ובנותיו בשבית למלך אמורי סיחון". כלומר, כיבוש ישראל את ארץ סיחון, אשר נכבשה ממואב, נובע מעליונות ה' על כל אלוהי העמים.

והמסקנה:נראה לי ש"אהבת ה'" ו"צדקתו" באו לידי ביטוי, בראש ובראשונה, במניעת מלחמת "יש בררה" של ישראל במואב. כאמור, לפי דברים ב', רצון ה' היה שנכבד את ריבונותן של הארצות השכנות לכנען ובסופו של דבר נחיה איתן בשלום. על-כן, על-אף ניסיון הקללה שנכשל ופיתוי בעל-פעור, שהצליח לפגוע בישראל, לא יצאו הם להילחם במואב. המסקנה מהתנהגותו של מואב הייתה שינוי הגישה אליו: "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם". (דברים כג ז').

בניגוד לתגובה המאופקת כלפי מואב, נצטוו ישראל על מלחמת נקם במדיין, השותף המשני ליוזמות הקללה והפיתוי. מואב, שהוביל יוזמות אלו, נענש רק בהוצאה מחוקי האחווה, משום ש"ויגר מואב מפני העם מאד" (כב ג). את מדיין, שלא הייתה לו שום סיבה לחשוש, נצטווינו לצרור "בנכליהם אשר נכלו לכם". יחס דומה נקבע לעמלק, שעל-אף היותו חלק מאדום שנחשב "אח" לישראל הפך לאויב עולם, משום שלא הייתה לו שום סיבה לפגוע בישראל, אלא "אשר קרך בדרך".

ואם יתקומם הקורא "יפה הנפש" על האכזריות ו"חוסר המידתיות" בענישת מדיין – השמדת כל זכר מטף עד זקן, וכן הנשים והנערות הבוגרות – ועל התיאור הנלהב והמפורט של חלוקת שלל המלחמה והמלקוח (פרק לא), נאמר לו "בואו חשבון", לא אבדה מדיין: כעבור כ-200 שנה כבר פושטים "השכוני באהלים", נוודים מדיינים וחבריהם, על "שדות שבעמק" – "כארבה לרוב" (שופטים ו-ח) ויוצאים גדעון ו"שלוש מאות איש המלקקים" להילחם באויב הישן-חדש.

כן, גם לאחר שהובסו במלחמה, שבים ועומדים אויבינו עלינו "בכל דור ודור" – במלחמה בפה, בערעור על מוסריותנו ובשוד חקלאי…

יצחק אלדרור הוא מהנדס בתעשייה האווירית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט בסיון תשע"א, 1.7.2011

לקריאת המאמר כולו הקש בקישור לעיל

"וממדבר מתנה"[]

מדבר סיני 1972

בספר במדבר הובא שיר ששרו בני ישראל על הבאר שנפתחה לפניהם במדבר סיני:"בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים, כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם, בִּמְחֹקֵק, בְּמִשְׁעֲנֹתָם; וּמִמִּדְבָּר, מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה, נַחֲלִיאֵל; וּמִנַּחֲלִיאֵל, בָּמוֹת. וּמִבָּמוֹת, הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב--רֹאשׁ, הַפִּסְגָּה; וְנִשְׁקָפָה, עַל-פְּנֵי הַיְשִׁימֹן "[22]

ביטוי זה, המצוי בפרשת חוקת מהווה בסיס למדרשים חג השבועות. מדרשים הדנים בטבעו של המדבר ומדוע דווקא בו ניתנה התורה. תחילה הביא את המדרש הדן בו ישירות:

דרך לימוד התורה[]

רבא, בנו של ר' יוסף בר חמא, פירש את הפסוק הזה על הדרך שאדם צריך לעבור כשהוא לומד תורה: " "כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל (ושהכל דשין בו) - תורה ניתנה לו במתנה... וכיון שניתנה לו במתנה - נחלו אל... וכיון שנחלו אל - עולה לגדולה (כמו במות) ... ואם הגביה עצמו (התגאה) - הקדוש ברוך הוא משפילו (כמו גיא)... ולא עוד אלא ששוקעין אותו בקרקע (ונשקפה על פני הישימון)..." " "[23]

עוד על מדרש זה: "וממדבר מתנה"

מתי יש לרדוף אחר הכבוד[]

הפטרת הפרשה מספרת על מלחמת יפתח הגלעדי עם בני עמון. הנושא המרכזי העולה מפרק זה הוא הנושא של כבוד עם ישראל. מלך בני עמון דרש חבלי מולדת, ויפתח בשום פנים ואופן לא הסכים לוותר אף שהדבר הביא למלחמה.

כבוד עם ישראל הוא נושא חשוב מאין כמותו שאף יש לו מקור מעניין מתוך התלמוד הירושלמי.

המושג כבוד האדם הוא אמנם מושג מרכזי גם בתלמוד הירושלמי (ונרחיב עליו בהזדמנות אחרת). הכבוד העצמי של האדם הוא בסיס לצמיחת האישיות. אדם צריך להאמין בכוחות שיש בו לפעול ולקדם דברים. אולם רדיפת הכבוד יש בה משמעות שלילית מאוד, רדיפת הכבוד נושקת לגאווה – המחשבה של אדם שמגיע לו. האם ישנה רדיפת כבוד שהיא מותרת או אף רצויה?

הירושלמי מספר (סוטה ט, ט"ז) על תלמיד חכם שמת ואז אמרו התקינו כסא ליהושפט מלך יהודה שרץ אחרי הכבוד יחד עם מי שברח מפני הכבוד. הרב שמת היה אחד שברח מפני הכבוד, אולם מה העניין של יהושפט שרדף אחר הכבוד.

אצל יהושפט המלך כתוב בספר דברי הימים ב (יז, ו) וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי יְקֹוָק וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה. דרכי ה' מסמלים את הצד הציבורי של התורה. אין מדובר כאן בכבוד פרטי, אלא בכבוד ציבורי. מלך מציין את כבוד האומה. כבוד עם ישראל הוא דבר מרכזי וראוי לרדוף ולהעצים אותו ככל היותר.

בניגוד לרדיפת הכבוד הפרטי שהיא שלילית, רדיפת הכבוד הציבורי היא חיובית.


חזקו ואמצו אברהם בלס - הירושלמי - הנשמה של הציונות הדתית

'מי דמך פקיד ואמר פנו חצר מפני הטומאה והתקינו כסא ליהושפט מלך יהודה אמרו יבוא זה שרץ אחר הכבוד אחר זה שברח מן הכבוד'


הערות שוליים[]

  1. ספר במדבר, ח', ז'
  2. ספר קהלת ז', כ"ג
  3. פסוק ו
  4. פסוק ו
  5. פסוק ט
  6. פסוק יא
  7. ספר שמות, י"ז,ו'
  8. ספר במדבר, כ',ח'
  9. שם,שם, כ"ו'
  10. כ"א, י"ח
  11. ספר במדבר י"ט, י"ט
  12. משנה תורה - ספר טהרה - הלכות פרה אדומה פרק ג סימן יג
  13. מסכת פרה פ"ג מ"ה
  14. במדבר פרק יט
  15. משנה מסכת פרה פרק ד משנה ד
  16. רמב"ם משנה תורה הלכות פרה אדומה פרק י הלכה ח).
  17. מסכת ערכים ט"ז,ב' ו- תנחומא פרשת מצורע ד'
  18. אוצר ישראל
  19. במדבר י"ב ט"ו-ט"ז
  20. ט ע"א
  21. כ"א,ה'
  22. כ"א,י"ח-כ'
  23. תלמוד בבלי, עירובין נד., נדרים נה.
Advertisement