פרשת יתרו

Miscan Rache Givat Shalem Miri Raich Pesifas3 — לוחות הברית על הר סיני - ויטראז' של מירי רייך בבית הכנסת נחמת רחל בקדומים

פרשת יתרו היא הפרשה החמישית בספר שמות. שמה בה מיתרו, חותן משה רבינו, הבא למחנה ישראל במדבר סיני. וכך נאמר בפסוק הפותח את פרשה:"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי-הוֹצִיא יְהוָֹה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" .(ספר שמות, י"ח,א').. עיקרה של הפרשה הוא מעמד הר סיני.

משכה של הפרשה מהגעת בני ישראל לרפידים בכ"ג אייר ^[1] עד לאחר מתן תורה בו' סיון שנת ב"א תמ"ח (2,338) לבריאת העולם - כשבועיים.

ראו גם ויקי קדומים - עלון אינטרנטי שבועי לנושאים אקטואליים בתחומים: מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל

תוכן הפרשה[]

הפרשה מתחלקת לנושאים הבאים:

יתרו מביא את משפחת משה למדבר סיני - רש"י כתביתרו -"שבע שמות נקראו לו: רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קיני, פוטיאל...יתר, על שם שיתר פרשה אחת בתורה ^[2] "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם..."
בחירת השופטים - 78,600 במספר (ראו להלן), כאשר יהיו:"אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע".
חנייה מול ההר - "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. ... וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר".
משה עולה להר - ומקבל את הבטחה :"וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (ו)
הכנות למעמד הר סיני - להתקדש, לכבס את הבגדים, לקבוע תחום מוגבל להר :" הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. " וכן "אַל-תִּגְּשׁוּ אֶל-אִשָּׁה".
מתן תורה - לוחות הברית וכן שאר המצוות כמו שרש"י כתב בפרשת משפטים :"מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני".
מִזְבַּח אֲדָמָה - ולא "אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב"

על הקשר של הפרשה לעמלק[]

שיעורו של הרב מוטי אלון לפרשת יתרו והיה ידיו אמונה

ויבא עמלק וגו' . סמך פרשה זו למקרא זה, לומר תמיד אני ביניכם ומזמן לכל צרכיכם, ואתם אומרים (פסוק ז) היש ה' בקרבנו אם אין, חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך, היה אותו הבן רואה חפץ ואומר, אבא טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שניה וכן שלישית, פגעו באדם אחד, אמר לו אותו הבן ראית את אבא. אמר לו אביו אינך יודע היכן אני, השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו: (רש"י , שמות, י"ז ח')

הקשר בין יתרו לבין עמלק[]

המקור: הרב יואב אוריאל אתר בני עציון

הופעת יתרו לאחר מלחמת עמלק בין יציאת ישראל (שהסתיימה בקריעת הים) לבין מעמד הר סיני מופיעים בתורה שני נושאים: הפרנסה והיחס לגויים. מיד לאחר קריעת הים מופיעים ארבעה מאורעות העוסקים בפרנסת ישראל: מרה, אילים, המן והוצאת המים מן הצור. בפרשיות אלו מתרחש בירור פנים ישראל העוסק באופי החיים הישראלים העומדים לראשונה בפני עצמם.

אחר פרשיות הפרנסה מופיעות שתי פרשיות המבררות את היחס בין העם הנולד לשאר העמים: מלחמת עמלק והצטרפות יתרו. כבר בשירת הים התברר כי ניסי מצרים הולידו חיל ורעדה בקרב אומות העולם – "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת: אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן" (טו, יד-טו). ובכן, עמלק ויתרו מבררים יחדיו כי המורא מזרוע ה' יכול להוביל לשתי אפשרויות שונות של יחס הגויים לישראל: ניתן להתנגד לישראל ולהילחם בהם עד חרמה כפי שעשה עמלק. מאידך: ניתן להצטרף ולהסתפח אליהם מתוך התפעלות מיד ה' שנגלתה עליהם.

יחסי עמלק ויתרו - לא במקרה מייצגים עמלק ויתרו שבא ממדין את שתי הגישות ההפוכות ביחס לישראל. עמלק ומדין הם שכנים. במלחמת מדין בגדעון היו עמלק שותפים למדין - "וְהָיָה אִם זָרַע יִשְׂרָאֵל וְעָלָה מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם וְעָלוּ עָלָיו" (שופטים ו, ג).

במסכת זבחים (קטז, א) מתברר הקשר הישיר בין הפרשיות – על פי דעה אחת בתנאים יתרו לא בא אלא בתגובה למלחמת עמלק: "וישמע יתרו כהן מדין - מה שמועה שמע ובא ונתגייר? ר' יהושע אומר: מלחמת עמלק שמע, שהרי כתיב בצדו: ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב".

יש לתמוה על ביאור זה, שהרי בכל פרשת יתרו לא נזכרת מלחמת עמלק, והתפעלותו של יתרו מוסבת על ניסי יציאת מצרים. אם כן היכן רואים שבא בעקבות מלחמת עמלק? אלא שעצם הגישה של התחברות לישראל ננקטה בתגובה לגישה ההפוכה שבה נקט עמלק.

במדרש שמות רבה (כז, ו) מתבאר הקשר בין יתרו לעמלק באופן שונה – יתרו היה שותף מלכתחילה לעמלק, אך עשה תשובה: "עמלק ויתרו היו בעצה עם פרעה כשראה יתרו שאבד הקדוש ברוך הוא את עמלק מן העולם הזה ומן העולם הבא תהא [=התחרט] ועשה תשובה, שכן כתיב למעלה: 'כי מחה אמחה את זכר עמלק', ואחר כך: 'וישמע יתרו', אמר: אין לי לילך אלא אצל אלוה של ישראל".

השותפות בין יתרו ועמלק מתמיהה מאד – כיצד יתרו שהתגלה בצדקותו בפרשת שמות וכבר נעשה חותן משה הפך לאויב קיצוני של ישראל כעמלק? יתכן שאנו פוגשים כאן את ההשלכות החריפות של ניסי מצרים וקריעת הים: יד ה' שהתגלתה במצרים מילאה את יתרו, כעמים נוספים, לפחד המלווה בשנאה. אך לאחר מלחמת עמלק חזר לאהבתו הראשונה[1].

אם כן, עמלק ויתרו פעלו בדרכים הפוכות. מאז ולדורות עמלק ושבט הקיני בני יתרו מייצגים שני הפכים הסמוכים זה לזה. בלעם רואה את שניהם יחדיו, ומתנבא כלפיהם שני חזונות מנוגדים (במדבר כד, כ-כא): "וַיַּרְא אֶת עֲמָלֵק וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק וְאַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אֹבֵד. וַיַּרְא אֶת הַקֵּינִי וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ".

ובספר שמואל (א טו, ו) שאול פונה אל הקיני בעצה ידידותית לסור מעמלק לפני השמדתו: "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק".

עמלק ניצב כחוצץ בין יציאת מצרים לבין מתן תורה. הוא הגיע כאשר 'רפו ידי בני ישראל מן התורה וניסה למנוע מעם ישראל לקבלה. לעומתו, יתרו קירב את בני ישראל אל קבלת התורה. עוד בטרם מתן תורה הוא יסד את הנהגת המשפט בישראל. ההצעה של יתרו להקים מערכת המשפט יצרה את התשתית לפרשת משפטים שתגיע בסוף מתן תורה. הרי לא ניתן היה לומר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" אלא לשופטים שכבר התמנו[2].

[1] התגובה של יתרו למעשה עמלק ניכרת גם בפירוש הספורנו (יח יב). הספורנו עומד על כך שבעקבות ניצחון עמלק בנה משה מזבח. מיד לאחר מכן יתרו בא והקריב עולות וזבחים לאלוקים. הספורנו מעמיד אפשרות שיתרו הקריב את קרבנותיו על המזבח שבנה משה.

[2] (ראה ר' יוסף בכור שור כא, א).

יתרו כהן מדין[]

Jan Victors 003 — יתרו ומשפחת משה רבינו ציור:Jan Victors (1619-1676

הפרשה פותחת בפסוק:"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה ..." - תחילה הוא כֹהֵן מִדְיָן ורק לאחר מכן מובא הקשר לפרשתנו חֹתֵן משֶׁה . חנן חסון, מחבר דף שבועי לפרשת השבוע בשם "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה" כתב:" חשוב לזכור שיִתְרוֹ היה בעברו מומחה לכל סוגי עבודה זרה, ואין עבודת אלילים שלא התנסה בה. אדם ברמתו של יִתְרוֹ, שמשה היה "מתכבד" בו בעבר , זכה לכבוד בשל היותו חתנו , מגלה שכל סוגי האלוקות שסגד להם, אין בהם ממש, ושדוקא חתנו משמש כשליחו של האלוקים, הא-ל האחד בורא העולם.

ויש כאן מסר חשוב כפי שמביא רש"י, יתרו אינו בוש בטעותו, וגם לא בכך שחתנו עולה עליו, והוא הולך לו אל המדבר הריקני, אל חתנו, כדי ללמוד אצלו את תורת האמת, להתוודע לאלוקי ישראל ובעצם להתגייר, לקבל על עצמו עול מלכות שמים. יִתְרוֹ הוא הדמות היחידה העושה זאת, אף שכל העמים שמעו את סיפור יציאת מצרים וקריעת ים סוף, שמעו והזדעזעו, אך לא זזו ממקומם, מקטנות המוחין שלהם. האמת אינה חשובה להם עד כדי כך. כאן אנו יכולים לראות אפס קצהו של רמז, על הקשר הרוחני הדו-כיווני שבין נשמותיהם של יִתְרוֹ ומשה, שעל פי קבלה הם גלגוליהם של קין והבל, השבות לתקן עולם, במתכונת של קשר רוחני ואמיץ של חֹתֵן וחָתָן.

יחד עם זאת רש"י מפרש על ד"ה וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ' - "נעשה בשרו חדודין חדודין, מיצר על איבוד מצרים, היינו דאמרי אינשי גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באפיה" - עד עשרה דורות יש להזהר מביזוי גר.

מפירוש אורח חיים הקדוש[]

בשיעור לפרשת שבוע של הרה ראובן אלבז

למה קודם הזכיר את אליעזר למרות שגרשם נולד קודם.

ושם האחד אליעזר וגו'. טעם אומרו האחד, כי לצד טעם קריאת השמות טעמו של זה קדם לטעמו של שם גרשם שבתחלה הצילו מחרב פרעה ואחר בא למדין וגר שם, וטעם שלא הקדים קריאת שם אליעזר הוא כי קרא למאורע שהיה בו אז בארץ נכריה ואחר כך הלך לחפש מאורעות קודמות, או לפי מה שפירשנו בפסוק גר הייתי (שם) שיכוין על גרותו בעולם הזה בחינה זו קדמה להצלתו מחרב פרעה ולזה הקדימו, ולצד בחינת גרות ב' בארץ נכריה קדם לו כוונה הרמוזה בקריאת שם אליעזר וכנגד זה אמר האחד ולזה הוצדך לפרש מה הוא העזר שכנגדו קרא לו שם ואמר ויצילניוגו', ובזה יוצדק לומר עליו שם האחד, וזולת אומרו ויצילני מחרב פרעה הייתי מפרש שהעזר הוא אחר הגרות והקדימה שהקדים לומר גר הייתי וגו' תחייבני לפרש כן ויסתם בפני ידיעת טעם אומרו האחד:

בתיה בת פרעה – תיקון התאומה היתירה[]

סוד צפורה והשנייה בתיה בת פרעה והשתי תאומות ז" ('חסד לאברהם' לרבי אברהם אזולאי). "בתיה בת פרעה וצפורה בת יתרו שתי אחיות תאומות ... ולקחו פרעה ויתרו כאסופי מן השוק מחמת יופיין ותהי להם לבת" ('מדרש תלפיות' לרבי אליהו הכהן). . כפיות טובה מול הכרת טובה פרעה נמצא כפוי טובה: יוסף הציל את מצרים מהרעב, אך פרעה עשה עצמו כאילו אינו מכיר את סיפור יוסף ושיעבד את עמו של יוסף בצורה קשה. ע"פ הכתוב בתורה (ולא כמסופר באוצר המדרשים שם) לא כך נהג יתרו: כששמע ש"איש מצרי" הציל את בנותיו מיד הרועים, הוא לא הסתפק באמירת "כל הכבוד" באוזני בנותיו. הוא האיץ בהן להביא את האיש הזר לביתו, אכסן אותו, סיפק לו עבודה ואף נתן לו את בתו לאישה . ועתה ניתן דעתנו לשאלה השנייה: מדוע זכתה דווקא ציפורה להיות אשתו של משה?

ציפורה מייצגת בצד האמוני את ההכרה בבורא עולם, ובצד המעשי – את החמלה והמוסריות. בזה היא דומה לבת פרעה, שהצילה את משה מטביעה במי היאור. המדרש מעלה אפשרות שאולי יש לשתיהן מוצא משותף: "עוד מצאתי כתוב כי הבל נולדו עמו שתי תאומות... והשתי תאומות זה סוד צפורה והשנייה בתיה בת פרעה" ('חסד לאברהם' לרבי אברהם אזולאי). "בתיה בת פרעה וצפורה בת יתרו שתי אחיות תאומות... ולקחו פרעה ויתרו כאסופי מן השוק מחמת יופיין ותהי להם לבת" ('מדרש תלפיות' לרבי אליהו הכהן). נראה שכוונת המדרש היא שיופיין לא היה חיצוני בלבד אלא גם פנימי. ונפרט את הדברים:
א. בצד האמוני: גיור
בת פרעה:
ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מלמד שירדה בת פרעה לרחוץ מגלולי אביה" (סוטה יב ע"ב), או כלשון רש"י: "לטבול שם לשם גירות".
וציפורה:
והיא נקראת צפורה כי היא רצה כציפור להביאו (את משה) וכן בגלל שטיהרה את הבית מגילולים (של עבודה זרה) כמו הציפור של מצורע שמטהרת אותו מטומאתו. וכן בנות יתרו נתגיירו ונכנסו לדת ישראל... וצפורה היתה יראת ה'... היא סיפרה ליתרו כי אלוקי העברים הוא א-ל גדול ונורא ועושה נפלאות גדולות בכל עת והוא הציל את אברהם מאור כשדים... כי לאלוקי ישראל אין דבר קשה לאל ידו לעשות הכל (ילקוט מעם לועז, ל"ה).
ב. בצד המעשי: פעולה מעשית של חמלה נגד גזֵרה לא מוסרית של אביהן שתיהן חמלו על משה והצילו אותו מגזֵרה לא מוסרית של אביהן:
בת פרעה: "וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" (שמ' ב:ו). הכתוב מדגיש שבת פרעה הבינה מיד שמדובר בתינוק יהודי ולכן, היא לא הצילה אותו במקרה אלא מתוך הכרה מוסרית: חמלה כנגד גזֵרה לא מוסרית של אביה שציווה להשליך תינוקות מבני ישראל ליאור.
ציפורה בת יתרו: כאמור "ותחמל עליו" - לאחר שיתרו שם את משה בבית הכלא, היא שסיפקה לו מים ומזון, והיא ששכנעה את אביה להוציאו לחופשי (אוצר המדרשים, ערך 'משה'); חמלה כנגד גזֵרה לא מוסרית של אביה שהכניס את משה לבית הכלא.
נמצא שלא מקרה הוא שדווקא יתרו זכה להיות חותן משה, ודווקא ציפורה זכתה להיות אשתו. הם זכו בזה בזכות היותם אנשים שלא רק מאמינים בעקרונות מוסריים אלא אף מוכנים לפעול לפי עקרונות אלו גם כשהדבר דורש מאמץ ותובע מחיר

בר אילן פרשת השבוע שמואל לובושיץ יתרו חתנו חותן משה

בתיה בת פרעה היא התאומה היתירה של הבל. כעת היא נולדת בחיקו של קין-פרעה, והיא מצילה את הבל מיד קין – את משה מיד פרעה, ודואגת גם שפרעה יגַדלוֹ בביתו.

'ותאמר מילדי העברים זה' בגימטריה 'זהו הבל שקם עליו קין ורצחו'רמה עה"כ (1080). [ועוד 'ז"ה' ר"ת ז'ה ה'בל].

ההבדל בין בתיה וצפורה

והנה בתיה בת פרעה וצפורה בת יתרו שתיהן התאומות של הבל מגלגולו הקודם.

צפורה היא התאומה הראשונה שלא נטמאה על ידי קין, ובתיה היא התאומה היתירה עליה נסב הויכוח ונטלה קין ונטמאה על ידו.

לאור זאת נבין מדוע משה לקח את צפורה ולא את בתיהרמו, היות ובתיה נטמאה על ידי קין, 'לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה', הגם ש'רחצה מגלולי בית אביה', ולכן לא נישאה לשום אדםרמז ונכנסה חיים לגן עדן.

ולעומת זאת צפורה שמה מעיד עליה 'צרופה' ומזוככת, 'צפרה' – 'צפרא' תרגום של בוקר, 'צפרה' בגימטריה 'שמיכה' כפי שדרשו חז"ל על הפסוק ותכסהו בשמיכה 'שְׁמִי-כֹּה', שמי מעיד עליה שלא נגע בה סיסרא, וכל שכן צפורה שלא נגע בה קין (שפתי כהן בראשית א-א).

'צפרה' גימטריה 'למשה' (375), ו'צפורה' גימטריה 'משה הבל' עה"כ (382) ('דבש לפי' ערך צ'). ['צפרה' גימטריה 'צעירה' שנולדה קודמת לבתיה היתירה].

משנת הגלגולים

מניין המוט של משה רבינו
ויהי אחרי כן וירד משה אל גינת רעואל אשר אחרי הבית, ויתפלל שם אל ה׳ אלוקיו אשר עשה איתו נפלאות רבות. ויהי בהתפללו ויבט נגדו והנה מטה ספיר מוצב ארצה, והוא נטוע בתוך הגינה. ויקרב אל המאה וירא והנה חקוק בו שם ה׳ אלוקים צבאות, כתוב ומפורש על המטה. ויקראהו וישלח את ידו ויתלוש כהתלש עץ יער מסבכו, ויהי למטה בכפו. והמטה הזה, הוא המטה הנברא בה כל מפעלות אלוקינו אחרי בראו שמים וארץ וכל צבאם ימים ונהרות וכל דגתם. ויהי בהגרש אלוקים את האדם מגן עדן ויקח את המטה בידו, ויצא ויעבוד את האדמה אשר לוקח משם. ויגע המטה עד נח וינתן אל שם ואל תולדותיו, עד געתו אל יד אברהם העברי. ויהי בתת אברהם את כל אשר לו ליצחק בנו, נתן אליו גם את המטה הזה. ויהי בברוח יעקב פדנה ארם ויקח אותה בידו, ויהי בשובו אל אביו נטוש לא נטשו. וגם ברדתו מצרימה ויקח אותו בידו ויתנהו אל יוסף שכם אחד על אחיו, כי בחוזקה לקח אותו יעקב מיד עשו אחיו. ויהי אחרי מות יוסף ויבואו שרי מצרימה בית יוסף. ויגע המטה אל יד רעואל המדיני, ויהי בצאתו ממצרים ויקח אותו בידו ויטעהו בתוך גינתו. ויבחנו כל גיבורי קינים לתלוש אותו, בבקשם לקחת את ציפורה בתו ולא יכלו. וישאר המטה ההוא נטוע בתוך גינת רעואל, עד בוא אשר לו המשפט ויקחהו. ויהי כראות רעואל את המטה ביד משה, ויתמה על ככה ויתן את ציפורה בתו למשה לאישה. בעת ההיא מת בעל חנן בן עכבור מלך אדום, ויקבר בביתו בארץ אדום. ויהי אחרי מותו וישלחו בני עשו ארץ ארם ויקחו משם איש מעיר אשר בארם ושמו הדר, וימליכו אותו עליהם תחת בעל חנן מלכם. וימלוך הדר על בני אדום ארבעים ושמונה שנה. ויהי במלכו ויועץ להילחם את בני מואב להשיבם תחת בני עשו כבראשונה, ולא יכול. כי שמעו בני מואב את הדבר הזה, ויקומו וימהרו וימליכו עליהם מלך מאחיהם.

מה יתרו לא הבין[]

מסורת_-_נתן_דטנר_וצוות_כנר_על_הגג — מסורת - נתן דטנר וצוות כנר על הגג

**שואליפ את הרבי - מתוך "כנר על הגג" הדקה ה-6:00**

חשוב לזכור שיִתְרוֹ היה בעברו מומחה לכל סוגי עבודה זרה, ואין עבודת אלילים שלא התנסה בה. כמו כן, היה בעל ניסיון במלכות. אם כך, קצת קשה להבין כיצד עלה על דעתו לעלות הצעה כזאת:

כתבו חז"ל:"נמצאו דייני ישראל שבעת רבוא ושמונת אלפים ושש מאות" (תלמוד בבלי, סנהדרין יח.): בני ישראל בזמן יתרו היו 600 אלף, מכאן שהיו 60 אלף שרי עשרות, 12 אלף שרי חמישים, 6000 שרי מאות ו-600 שרי אלפים, בסך-הכל 78600. לכל עשר משפחות היה שופט, לכל חמישים משפחות היה שופט בדרגה גבוהה יותר, וכן הלאה. אם כך, בכל בלוק של 5 קומות (20 משפחות) יש לפחות שני שופטים!

כתב הרב מוטי אלון בשיעור לפרשת דברים:" אני רוצה להגיד דבר שישמע קצת מוזר: העם לא רצה רק לשמוע את הפסק של משה, הם גם רצו לראות את הרבי. הם מוכנים לשבת בתור מהבוקר עד הערב, כדי לפגוש את משה רבנו, ואת זה יתרו לא יכול להבין. "מדוע אתה יושב לבדך", האם אני יושב לבדי?! הרי "וכל העם נצב עליך מבקר עד ערב". עם כל הניסיון הטוב שלי יתרו חותני, אין לי סיכוי להסביר לך את זה, אתה לא תבין את זה אף פעם. אפילו להסביר לך למה לא תבין את זה אני לא יכול. או שאתה מבין מה הפשט של קרבה למשה רבנו או שאתה לא מבין! אתה צריך לתפוש שאתה מציע לי הצעה לוגיסטית מצוינת, אבל אתה יודע מה יש בהצעה הזאת? סדר טכני מדויק. בזה אתם יותר טובים מאיתנו, האם אני פעם אמרתי שלא? אתה יודע יתרו מה הייחוד שלי? דבר אחד פשוט: העם הזה שמע ישירות את הקדוש ברוך הוא מדבר אליו בהר סיני. רק אחר-כך הם כבר לא יכלו - "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", הם כמעט מתו, "ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמע, ואל ידבר איתנו אלוהים פן נמות". אז מה ההצעה שלך עכשיו? אתה בא ואומר: למה שאתה תדבר? אני אארגן לך שבעת אלפים עוזרים ועוזרי עוזרים, פלוס עוזר פרלמנטרי לעוזר השבעת אלפים... אתה לא מבין בכלל מה הפשט של עם ישראל שפוגש את האלוקים בהר סיני. אתה לא מבין את הצורך הזה שלנו להתחבר עם הר סיני. "משה קיבל תורה מסיני", ואם אי אפשר להיפגש יותר עם סיני, רוצים להיפגש עם משה בלי מחיצות.

המקור - אתר קרן ישעי

מה היה תפקיד ה"שופטים"[]

Venezia Campanile -Palazzo Ducale — ארמון הדןג'ה ומגדל הפעמונים

רבי יצחק אברבנאל בפירושו לפרשת יתרו מתלבט, למה נבחרו 55,600 איש להיות שרי אלפים, שרי מאות ושרי עשרות - האמנם היה צורך במספר כה רב של שופטים ?

הוא הביא דוגמא מרפובליקת וינציה, אשר שימש לה יועץ. הנה השאלה והתשובה: ז) השאלה הו' ברבוי השופטים שיעץ יתרו לעשות וכן עשאם משה שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות כי הנה לענין המשפט היה די בשרי האלפים ומה צורך לשרי מאות וכל שכן לשרי עשרות כי בידוע שמה שיעשו שרי החמשים הוא מה שיעשו שרי המאות אף כי שרי עשרות שהיה דבר בטל ומותר גמור. ואם עד אותו זמן היה מספיק משה לבדו לשפוט את כל העם איך אחר כך לא נסתפקו בעשרה או בעשרים מנהיגים ושופטים ובחרו לעשות כל כך מהשופטים שהיה עולה מנינם אל מ"ח אלף ות"ר שופטים כמו שהוכיחו (ד' י"ח) בפרק קמא דסנהדרין והביאו רש"י בפירושיו:

סיכום: 55,600 איש לא היו שופטים. אלו היו המכונסים לתת עיצה, כמו בוינציה (איטליה), עיר שבה היה רבי יצחק אברבנאל. והאופן הג' הוא גם כן כפי ההנהגה הכוללת. וענינו שבעיר רבתי עם שרתי במדינות יש דברים שאין ראוי שיעשו אותם כי אם בהתקבץ אלף איש מהמונים על זה. ויש דברים שיעשו אותם מהסכמת ועצת מאה איש יועצים ממונים עליהם ויש דברים שנעשים בהסכמת ועצת חמשים או ארבעים אנשים ממונים בהם. ויש דברים שהממונים עליה' הם עשרה בלבד על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע.

והתשובה:

ואמנם בריבוי השופטים שיעץ יתרו ועשה משה שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות שעולה מנינם מ"ח אלף ושש מאות כמו שזכרו חז"ל כתב הראב"ע בפשע ארץ רבים שריה ואין ספק שהוא דבר קשה ומבהיל והיה דעתו שהיו השרי אלפים שרים שהיו להם בבתיהם אלף איש משרתים אותם וכן שרי מאות שהיה לכל אחד מאה איש בביתו לשרתו וכן השאר.

והוא אצלי דעת נפסד כי ישראל לא היו במצרים אלופים ומלכי' לשיהיו לאחד מהם אלף משרתים או מאה. והנה במשה לא זכר הכתוב אלא משרת א' ומשרתו יהושע בן נון נער. ואיך יהיה לאחד מן העם הנכנעים אתמול בחומר ובלבנים אלף משרתים או מאה או חמשים ולא עשרה ואם היתה העדה כלם קדושים ובתוכם השם למה יהיו קצתם עבדים ושכירים לקצתם ולמה ישתעבדו אלו לאלו.

האם למצוא אוכל לנפשם איש לפי אכלו יכוסו על המן. וגם פסוק בפשע ארץ רבים שריה אינו אלא כשיהיו כלם במדרגה אחת שאין קצתם שרים ונכנעים לקצתם. אבל השרים כל מה שיעלו למספר יותר גדול תהיה הנהגת העם יותר מתוקנת ובלבד שיסודר זה תחת זה ויעלו כלם לראש אחד כמו שביאר אבונצור בהתחלות הנמצאות. ודמיון זה תמצא באיברי האדם ובהתקשרות הנמצאו' בסדר העולם זה בזה עד הסבה הראשונה יתב' ומה הבטול שיהיה בזה הדבר כן רוצה לומר השרי עשרות תחת השרי חמשים והם תחת השרי מאות והם תחת השרי אלפים.

ואפשר לפרש בזה שהיתה עצת יתרו מפני היות מחנה ישראל גדול ורב שימנה משה מנהיגים ושופטים וכדי שיהיה כל אדם נכנע לפניהם נתן לכל שר מאותם המנהיגים אנשים תחתיו לשמשו וילכו אחריו בעת הצורך לצאת בצבא או למסע את המחנות או ליסר ולהעניש את השופטים ומהמנהיגים ההם היה מי שמעלתו כל כך שיהיו לו אלף אנשים שומרים לראשו וסרים למשמעתו ומה שלא יהיה כל כך מעולה יהיו לו מאה איש ולאחר נ' ולאחרים לכל אחד כפי מעלתו ושלמותו אבל המנהיגים ההם מעטים היו והם ישפטו את העם בכל עת.

והנכון בעיני שבענין המשפט ובענין המלחמות שהם הדברים היותר כוללים לעם ראה יתרו בחכמתו ומשה אדונינו ג"כ שהמנוי כל עוד שיהיה יותר כולל יהיה יותר בלתי מסודר ולכן לא שיערו לעשות שרי רבבות ולא שרי מאות אלפים וכיוצא בזה לפי שההקפה באנשים רבי' תבלבל ההנהגה והספיק שיהיה המינוי היותר כולל על אלף אנשים כי בענין המשפט יספיק שאדם אחד ישפוט אלף איש ובענין המלחמות יותר מבואר שעל המעט ימצא איש זרוע אחד יוכל להנהיג ולסדר אלף איש לצאת ולבוא כראוי. ואמנם השרים אשר תחתיהם רוצה לומר שרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות.

הנה יצטרכו עם השרי אלפים בענין המשפט ויתחלפו בהנהגותיהם ובמנוים בשלש' אופנים והאופן הא' שיתחלפו באיכות והנהגה כי מהם ישפטו דיני נפשות ומהם דיני ממונות וגם מאלה קצתם ישפטו בעניני המקרקעים וקצתם בסחורות וכיוצא מהחלופי' בכל שבט ושבט באופן יהיו שופטים רבים בהכרח. והאופן הב' שיהיה ג"כ התחלפות באיכות וכמות הדבר הנשפט וכלם בדיני ממונות כאלו תאמר שמהם יהיו שופטים עד עשרה שקלי כסף ומהם עד חמשים ומהם עד מאה ומהם עד אלף ומשם ומעלה היה הדבר הקשה יביאון אל משה ושזאת היתה הכוונה בשרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות ר"ל שרים שופטים על אלף כסף שרים שופטים על מאה וכן השאר.

והאופן הג' הוא גם כן כפי ההנהגה הכוללת. וענינו שבעיר רבתי עם שרתי במדינות יש דברים שאין ראוי שיעשו אותם כי אם בהתקבץ אלף איש מהמונים על זה. ויש דברים שיעשו אותם מהסכמת ועצת מאה איש יועצים ממונים עליהם ויש דברים שנעשים בהסכמת ועצת חמשים או ארבעים אנשים ממונים בהם. ויש דברים שהממונים עליה' הם עשרה בלבד על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע.

ואתה תדע שכל מיני אופני היועצים האלה אשר זכרתי לך פה הנה הנם היום הזה בעיר הגדולה ויניצי"א כי יש ביניהם העצה הגדולה שהיא יותר מאלף איש ויש עצה אחרת נקראת פרגחי"י שהיא ממאתים איש בלבד. ויש עצה אחרת מארבעים אנשים אחרים נקראת קוורינטיא"ה ויש עצה אחרת מעשרה אנשים בלבד נקראה קושיג"ו די דיי"ן.

ואין ספק אצלי שעל זה נאמר כאן שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות רוצה לומר שרי אלפים שיהיו אלף איש שרים נכנסים בעצה ההיא ושרי מאות נכנסים בעצה אחרת ושרי חמשים בעצה אחרת ושרי עשרות בעצה אחרת וזה בכל שבט ושבט כי לא היה המספר הזה מיוחס לנשפטים אלא לשופטים ולמנהיגים שכפי איכות הדברים המתיעצים היו היועצים ממונים להנהגתם ואין להקשות להיות שרי אלפי' סמוך ואני פרשתיו מוכרת כי כן פירש"י (במדבר י"ג כ') ימי בכורי ענבים ימים שהענבים מתבשלים בביכור ועשה מוכרת מלת ימי שהוא סמוך וגם אפשר לפרש ע"ז הדרך שרי אלפים ושרי מאות שרים ממנין האלפים הממונים על הדבר המיוחד לאלף וכן שרי מאות והשאר. ויהיה אם כן שרי סמוך כפי משמעותו ואמר שהאנשים הממונים האלה על הנהגות הצבור הם ישפטו את העם בכל עת כי בבוא האנשים אשר להם הריב לפני השופט במעט רגע ישפטו ביניהם וילכו להם. ובזה הדרך כל העם הזה איש על מקומו יבוא בשלום כיון שכל אדם ידע מה הוא הממונה על משפטו וילך לפניו וכל שופט ידע במה ינהיג ובמה ישפוט ואמת ושלום ישפטו בשעריהם מה שלא יהיה בהיות איש אחד על רבבות אנשים שריבוי הדברים והדינים המחולפים והעם הרב יבלבלו שכלו ודעתו. זה הוא מה שנראה לי בזה הענה ין והותרה בזה השאלהו'.

"שמע שמועה ובא"[]

פרשת השבוע פותחת בפסוק (שמות יח, א) "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". אומר רש"י: וישמע יתרו - "מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".

כשנקרע ים סוף - כל העולם שמע את קול בקיעת המים, וכן יתרו. וגם את מלחמת עמלק - כל העולם שמע, שהרי משה העמיד את השמש, וכדלקמן.

ובהמשך אומר רש"י: "את כל אשר עשה - להם בירידת המן ובבאר ובעמלק". היינו יתרו שמע לכאורה דברים אחרים.

הרב מוטי אלון דן בנושא ומבהיר כי הכוונה אינו לפשט "יציאת מצרים" - התרחש יותר מזה. אם זה היה רק ששמע על יציאת מצרים, אז למה יתרו מופיע כאן - המתין חודש וחצי. אם נחזור ל"מפטיר" של הפרשה הקודמת, אז הסיבה היא "מלחמת עמלק".

הרב מוטי אלון הציג פירוש אחר:"לבוא" - הכוונה לבוא מבפנים. כמו אצל אברהם אבינו.

יתרו,רעואל, חובב ועוד...[]

עו"ד יוסי ברכיה בעלון פרשת השבוע של אוניברסיטת בר אילן דן בשאלה:מיהו יתרו, מיהו רעואל ומיהו חובב? מה יחסם למשה? האם מדובר באדם אחד או בכמה אנשים? הפתרון לשאלות אלו יספק לנו הצצה מרתקת לשיקוליו של פרשן בבואו להתמודד עם אילוצים טקסטואליים העומדים לפתחו, ונראה גם שכל האפשרויות הפרשניות הוצעו בסוגיה קצרה זו. בפרשת שמות התורה מספרת ש"לכהן מדְיָן שבע בנות" שבאו לבאר לדלות מים עבור צאן אביהן. התורה עדיין אינה מציינת את שמו של כוהן מדיין אבי שבע הבנות. לאחר שמשה מסייע להן נגד הרועים, הבנות חוזרות נפעמות לאביהן ומספרות לו על "איש מצרי" שהציל אותן. עתה אנו מתוודעים לשמו של אביהן: רעואל, ובהמשך נושא משה את בִּתו של רעואל, ציפּורה, לאישה ). מכאן שרעואל, כהן מדיין, הוא חותנו של משה (כידוע, חותן הוא אבי הכלה).

והנה בתחילת פרק ג' התורה מספרת "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן", ובפרק ד:יח כתוב: "וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל-יֶתֶר חֹתְנוֹ".

מיהו, אם כן, חותן משה כהן מדיין: רעואל, יתרו או יתר? מה היחס בין יתרו לרעואל, ששניהם מכונים "כהן מדין", ושניהם חותני משה (אצל יתרו נאמר כינוי זה במפורש, ואילו אצל רעואל הוא נלמד מעניינו: רעואל הוא אבי ציפורה אשת משה)? ייתכן בהחלט לומר שהוא רעואל הוא יתרו, ולאותו אדם יש שני שמות. פתרון זה של שני שמות לאדם אחד נראה סביר בהחלט.

לאחר המפגש של משה עם יתרו בפרשתנו, מסופר שיתרו שב אל ארצו . והנה בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים מספרת לנו התורה על שיחה של משה עם "חֹבָב בֶּן-רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה" . מי הוא אותו חובב?

מסקנתו:כמובן ששבעת שמותיו של יתרו (רש"י יח:א) אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. רק בצירוף כל הפירושים יחד, אכן יהיו ליתרו שבעה שמות. כפי שנאמר:

יתרו -
שבע שמות נקראו לו: רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קיני, פוטיאל.
יתר, על שם שיתר פרשה אחת בתורה (להלן פסוק כא) ואתה תחזה.
יתרו לכשנתגייר וקיים המצוות הוסיפו לו אות אחת על שמו.
חובב שחבב את התורה. וחובב הוא יתרו, שנאמר (שופטים ד יא) מבני חובב חותן משה.
ויש אומרים:
רעואל
אביו של יתרו היה, ומה הוא אומר (שמות ב יח) ותבאנה אל רעואל אביהן, שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא. בספרי:

"ויש מחמירים לעשות שני ימים יום הכיפורים"[]

בעקבות לימוד הדף היומי, "מאורות הדף היומי - עלון שבועי ללומדי הדף היומי" - דן בנושא הקישור הוא משנת תשס"ו (המחזור הקודם של הלימוד) אך הופיע גם בכ"ח שבט תשע"ד (המחזור הנוכחי
יסודה של הבעיה הוא בקביעת מועד ראש החודש וכך כתב מנשה אלישיב בדף השבועי בהוצאת אוניברסיטת בר אילן

	בעשירי לחודש תשרי חל יום כיפור, ולשליחים נותרו רק שבעה ימים להגיע לגולה, כי הם לא רכבו ביום ראש השנה ובשבת שלאחריו. לכאורה, בני הגולה היו צריכים להחמיר ולנהוג יומיים של צום כיפור מפני ספיקא דיומא, שכן איסורי יום כיפור חמורים מאיסורי יום טוב. האוכל או העושה מלאכה ביום כיפור נענש בעונש כרת (ויק כג, כט), שלא כמו העושה מלאכה ביום טוב שנענש בעונש מלקות

עלון מאורות מעיר כי רבים סברו ש"אין לנהוג בחומרא זו, משום דיש לחוש שיבוא לידי סכנה". ובכל זאת נהגו ביום שני לקיים כל מנהגי יום הכיפורים, כולל תפילות וקריאה בתורה.

"כנגד מנהג זה יצאו גדולים רבים, הרא"ש וגדולי הדורות מחו בתוקף נגד אלה שהתפללו ביום זה תפילות וקראו קריאת התורה של יום הכיפורים, ואסרו זאת אפילו יש מניין לעצמם."

לסיכום, כתב המחבר של העלון:"כי כבר בתקופתם (של האחרונים לפני מאות בשנים), לא ראו ולא שמעו על אדם הנוהג להתענות גם ביום שאחרי יום הכיפורים"

מנשה אלישיב הוסיף:

	למרות שהאחרונים כתבו שלמעשה לא ראינו ולא שמענו (או"ח תרכ"ד ובמפרשים), עלה הנושא שוב לפני ששים שנה, אך מסיבה שונה. במאמץ להציל יהודים ממזרח אירופה בתקופת השואה, קיבלו כמה אלפי יהודים אשרות יציאה ליפן....רוב הפליטים הקדימו את יציאתם מיפן לסין לפני יום כיפור כדי שלא יסתבכו במחלוקת הפוסקים, ואלו שנשארו ביפן החמירו לעשות שני ימי כיפור: החזקים ביניהם צמו יומיים, ומי שלא יכול היה לצום יומיים, אכל "שיעורים", וכדעת הרא"ש הם התפללו ביום השני תפילה של חול וגם הניחו תפילין.

- ראו מקורות המאמר המקורי

"וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ – בן אדם עם רגשות"[]

לפרשת השבוע - פרשת יתרו
אברהם גוטליב בדף השבועי בהוצאת אוניברסיטת בר אילן עסק בשמחה שחש יתרו, כאשר שמע על יציאת מצרים.
מקובל עלינו מדרש האגדה כדברי שמואל במסכת סנהדרין:
נעשה בשרו חידודין חידודין (=קמטין קמטין, כפי שמבאר רש"י בגמרא) מיצר (=מצטער מאוד) על אבוד (=מפלת) מצרים, היינו דְּאָמְרֵי אִינְשֵׁי (= זה מה שאומרים אנשים) גִּיּוֹרָא עַד עֲשָׂרָה דָּרֵי (גֵר עד עשרה דורות) לֹא תְּבַזֵי אֲרַמָאה בְּאַפֵּיה (=לא תבזה גוי, נוכרי בפניו, כי עדיין יש לו רגש וסימפטיה לגויים כגוי לשעבר).

המאמר עסק בהיבט הפסיכולוגי:"ייתכן שיתרו גם הצטער על מפלת מצרים בגלל עברו ואפילו על כורחו, אבל תגובת גופו כאן מביעה שמחה מתפרצת באימפולסיביות מתוך דחף, נתפעם לבו וצומרר גופו מהתרגשות עצומה ומתפרצת של חוויית השמחה אשר בקעה החוצה מעמקי לבו ורגשותיו למצפונו הנקי והטהור. שמחה רגעית ועמוקה מעֵין זו אבל אמיתית עשויה להתפתח לאושר המתמשך לאורך זמן. "

ומסיים:"החשש ל"איבוד המסגרת" קיים בשמחה האוניברסלית הכללית שאינה קשורה לדת ולאמונה. תכליתה פוּרקן לנפש – צבירת אנרגיות: "מילוי מצברים" – הטענת הגוף בכוחות מחודשים. אבל לעתים בלי סוף כאשר "השמים הם הגבול", כלומר ללא גבול, שהרי הפורקן מוּפרז, מוגזם וחסר טעם, באה היהדות ומעניקה לשמחה ממד דתי של מצווה, שמהותה חוויה חיובית רגשית עמוקה, מוגדרת ומתוחמת.

כך הרגיש גם יתרו. הוא מתרגש וגופו רועד מתוך שמחה הנובעת מיראת ה', אבל הוא "מחזיק את עצמו" ולא "נסחף" אלא מיישם את הכרת הטוב. הוא מוקיר בקול את הקב"ה ומקריב לפניו קרבן לאות הוקרה והערכה, תוצר של אנושיות ברוּכה מצד בן אדם עם רגשות!

יתרו ורות – סמוכים למתן תורה[]

(בעקבות פרשת השבוע)
מאת: הרב שמואל אליהו, רבה של צפת בעלון לשבת "מעייני הישועה"
יתרו ורות הם שני גרים שנזכרים בסמיכות למתן תורה. רות נזכרת במיוחד בחג השבועות, ויתרו בפרשה הקרויה על שמו, העוסקת במתן תורה. השמות שלהם מכילים אותיות דומות, וגם המציאות הרוחנית של שניהם דומה. שני הגרים הללו תרמו תרומה גדולה ביותר להנהגה של עם ישראל. שתיים מבנות יתרו נשואות למשה ולאלעזר בן אהרון הכהן, שהם המנהיגים הגדולים ביותר של עם ישראל.

גם רות תורמת תרומה נכבדה ומשמעותית להנהגת ישראל, בהיותה הסבתא של דוד המלך ושל כל שושלת בית דוד. התיאור המיוחד של האישיות שלה בספר רות הוא הקדמה להבין את אישיותו של דוד המלך, שכל כך הרבה קווים לדמותו אפשר למצוא בדמותה.

להיות יהודי – ברית, קרבן, טבילה - עוד סיבה להבין למה נזכרו הגרים הגדולים, רות ויתרו, סמוך למתן תורה, אפשר למצוא בדברי הרמב"ם שכותב כי בני ישראל נהיו עַם בתהליך דומה לגיור. "בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית במילה וטבילה וקרבן" (בהלכות איסורי ביאה, פרק יג א).

מילה – במצרים. טבילה – במדבר קודם מתן תורה שנאמר "וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם". קרבן – שנאמר "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים". כמובן שהייתה גם קבלת מצוות במעמד הר סיני, שזה התנאי של היות האדם חלק מעם ישראל. כך עם ישראל הפך לעם.

על-פי זה כל גר הופך לחלק מעם ישראל. כל גר צריך ברית מילה, טבילה, קרבן וקבלת מצוות. "וכן לדורות כשירצה הנכרי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן, ואם נקבה היא טבילה וקרבן שנאמר 'ככם כגר' מה אתם במילה וטבילה והרצאת קרבן אף הגר לדורות במילה וטבילה והרצאת קרבן".

בחירות[]

כאשר יתרו, חותן משה, הגיע למחנה ישראל הוא נתקל בתופעה, הוא מגלה כי :" וַיֵּשֶׁב משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-משֶׁה מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב" והוא שואל אותו: "וַיֹּאמֶר מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב" ^[3] . הרב מוטי אלון מפרש לפי התשובה הראשונה של משה:"כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרשׁ אֱלֹקים" - הם פשוט רוצים קרבת הרבי.

בהמשך כבר משה רבינו מפרש את התכלית: שפיטה והוראה, כאמור:"כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹקים וְאֶת-תּוֹרֹתָיו". הוא מציע לבחור שופטים לעם. ומטיל את התפקיד על משה:"וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת" (כ"א).

הרב ישראל רוזן בעלון לשבתשבת בשבתו דן בנושא בשבוע שהיו בחירות במדינת ישראל ומביא האמור בהמשך:"וַיִּבְחַר משֶׁה אַנְשֵׁי-חַיִל מִכָּל-יִשְׂרָאֵל" - דהיינו משה בחר אותם. ורש"י מפרט בכמה אנשים מדובר:

שרי אלפים - הם היו שש מאות שרים לשש מאות אלף:
שרי מאות - ששת אלפים היו:
שרי חמישים - שנים עשר אלף:
שרי עשרת - שישים אלף.

הגירסה בספר דברים מעט שונה. את המועמדים הציעו בני-ישראל שנאמר:"הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" ^[4]. ואלו זכו למינוי רשמי ממשה רבינו:"וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם" (י"ד).

והרב רוזן מסכם:"אכן רש"י, בניגוד לפשוטו של מקרא, מפרש: "הבו לכם - הזמינו עצמכם לדבר", ותו לא! הוי אומר: מינוי-על! לעומתו מפרש הנצי"ב (העמק דבר): "הבו לכם - אתם תבחרו מביניכם". בעל אור החיים ^[5] מפשר: "ואשימם - הגם שאני אומר לכם 'הבו לכם', שאתם הבוחרים אותם, [הם] לא יהיו תחת מאמרכם ורשיונכם [אלא] אני אשים אותם לראשים עליכם".

מספר הנבחרים: השופטים ולא הנשפטים[]

פרשן המקרא, המדינאי בעל הנסיון רבי יצחק אברבנאל דן בריבוי השופטים שיתרו יעץ להפעיל בעם ישראל והגיע למסקנה כי מספרם "מ"ח אלף ושש מאות...ואין ספק כי שהוא רב וקשה ומבהיל". על כך רבי אברהם אבן עזרא כי למשל: שרי האלפים היו להם בביתם אלף משרתים וכ"ו כמו שכתב:"והנכון בעיני כי שרי אלפים הס שתחת ידם אלף איש עבדיו או נעריו או שכיריו" שכן קשה למצוא מספר רב כזה של אנשים עם התכונות הנדרשות משופטים: כולם חכמים ונבונים.

אברבנאל אינו נוטה לקבל פירוש זה שכן אפילו משה רבינו היה לו רק משרת אחד יהושע בן נון. מה עוד "שכל העדה כולם קדושים" ומדוע "ישתעבדו אלה לאלה".

לדבריו די בשופט אחד לאלף איש, האחרים, שרי המאות, החמישים והעשרות, יצטרפו אליהם בשלוש אופנים:

לפי ה"איכות וההנהגה" יתחלפו בינהם בנושאי השפיטה: דיני נפשות, דיני ממונות, עניני מקרקעין וסחורות - וגם אלו לפי השבטים.
לפי "האכות וכמות הדבר" - בדיני ממונות: עד עשרה שקלים, על חמישים שקלים ומעל אלף שקלים - שהם "הדבר הקשה" - יביאו למשה רבינו.
כפי שמקובל בעיר "רבתי עם" כמו ונציה שבאיטליה שהייתה מוכרת לדון יצחק אברבנאל. יש דברים המתקבלים בהחלטה של אלף נבחרים כמו "העיצה הגדולה" בעיר האיטלקית, ויש עיצה אחרת הנקראת "פרגח"י, של מאתים נבחרים. ויש דברים שהממונים עליהם עשרה בלבד ונקראים:"קושיג"ו די דיי"ן". לדעתו של אברבנאל היו קבוצות נבחרים כאלה בכל שבט ושבט.

מסקנתו היא כי המספר הזה לא היה מיוחס חנשפטים אלה לשופטים ולמנהיגים שלפי איכות הדברים המתיעצים היו ממונים להנהגתם

אתה יכול לבחור את השופט שלך[]

אתה יכול לבחור את השופט שלך ! איזה שופט אתה רוצה, רחמן או אכזר ?

ישנם שמות קודש רבים בתורה, שיש לגביהם מחלוקת אם הם שמות חולין או שמות קודש. נקח דוגמא מפרשת משפטים: זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַידֹוָד לְבַדּוֹ: (ספר שמות פרק כ"ב,י"ט).

רש"י מפרש על פי הפשט, הנגלה, "לָאֱלֹהִים - לעבודת כוכבים...". דהיינו שמי שמביא קרבן לעבודת כוכבים, אוי ואבוי לו. ואילו הרמב"ן, רומז אל פירוש ה'זוהר' וכותב "... ויש בכאן עוד בדרך הזה סוד עמוק, יובן ממנו ענין הקרבנות, ויכול המשכיל לדעתו ממה שכתבנו במקום אחר...". פירוש ה'זוהר' הוא שמי שמקריב לשם "אֱ-לֹהִים", דהיינו למידת הדין, יָחֳרָם, כי יש להקריב רק לשם הוי"ה בלבד, כי כאשר אדם עומד מול מידת הדין, לא די בקרבן שיכפר על חטאתו אשר חטא, כי ... "זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ-לֹהִים לֹא תִבְזֶה:". (ספר תהילים פרק נ"א, י"ט),

דהיינו ששם אֱ-לֹהִים במקרה הזה, לפי פירוש ה'זוהר' הוא שם קודש. = מידת הדין. אמנם, מהניקוד של האות למ"ד, "לָ", בקמ"ץ נראה סיוע לדעת ה'זוהר' שהכוונה לָאֱ-לֹהִים הידוע, בה"א הידיעה, אבל להלכה שם זה אינו קודש אלא חולין, משל היה כתוב לֶאֱלֹהִים (אחרים) והלמ"ד בסגול. בכל מקרה כאשר אתה נצב מול מידת הדין, אזי דרוש הרבה יותר מהבאת קרבן. האם האדם יכול לבחור אם לעמוד לדין לפני מידת הדין או לפני מידת הרחמים ? – מסתבר שהקב"ה ברחמיו מאפשר לחוטא לבחור את השופט שלו, רחמן או אכזר !

על פי ה'זוהר' - כשאדם חוטא, עומדים לפניו 2 תרחישים:

תרחיש ראשון: להתעלם מחטאו. מקרה כזה בא ה"קטגור" לפני הקב"ה ומספר ש...פלוני עבר עבירה פלונית. בא ה"סניגור" וטוען כנגדו שאדם זה קם כל יום לתפילה ועושה מצוות וכו' וכו' והמטרה להגן עליו. ה"קטגור עונה כנגדו "אם אדם בעל מעלה כזאת, עשה את העבירה המדוברת, מגיע לו עונש קשה יותר !". והסניגור שותק. מה יאמר ?
תרחיש שני: להתודות על חטאו. במקרה כזה אין ל"קטגור" מה לומר, כי הרי האדם עצמו מודה על חטאו אשר חטא. ואז ה"סנגור" מתיצב ואומר לקב"ה, שאדם זה נוהג כשורה, עושה מצוות, וכו' וכו' והוא אף הודה על חטאתו, והרי "(יג) ...וּמוֹדֶה וְעֹזֵב יְרֻחָם". (ספר משלי פרק כח) וה"קטגור" יושב דומם. מה יש לו להוסיף ?

כאשר אתה מציב עצמך לפני מידת הרחמים, שם הוי"ה, די בקרבן, ובימינו, באין קרבנות, מתאים ביותר דברי הנביא הושע:"קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל יְדֹוָד אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ: (ספר הושע פרק י"ד,ג')

ואם אתה מעדיף להתעקש אזי, במקום קרבן, במקום הבאת דְּבָרִים, יש את התרחיש הקשה יותר: "זִבְחֵי אֱ-לֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱ-לֹהִים לֹא תִבְזֶה:". (ספר תהילים פרק נא),

זו הסיבה שאני, אישית, מיצר כל אימת שמדלגים על "תחנון" בתפילה. יש לי הזדמנות לבחור שופט רחמן, ו"דלגתי" על האפשרות הזו, וקבלתי שופט אכזר !

האם אנחנו נוהגים בחכמה למצוא כל 'תירוץ' מזדמן כדי לדלג על 'תחנון' ?

יעקב שני - סופר סת"ם

אומה של מנהיגים[]

בין "זקנים" לבין "שופטים"[]

ד"ר חגי משגב שמות י"ח מה היחס בין הזקנים והשופטים? האם מדובר במוסד אחד או בשני מוסדות שונים? ומה בדיוק הציע יתרו?

מינוי שופטים בדברים - השוואה לעצת יתרועצת יתרומינוי שבעים הזקניםמינוי שופטים מקראות - עיון רב תחומי בתורה , עמ' 92-90

בסיפור מינוי השופטים בפרשת יתרו ננקטים מונחים צבאיים ברורים: "אנשי חיל", "שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמשים ושרי עשרות". מונחים אלה מופיעים בדרך כלל במקרא בהקשר צבאי וממלכתי, ולאו דווקא בהקשר של דין ומשפט. השופטים נראים כאן כמפקדים ומנהיגים, בדומה לשם 'שופטים' שבספר שופטים[1].

לעומת זה, מינוי 70 הזקנים בהאצלת רוח ממשה עליהם (במדבר י"א) מתאר מוסד שבטי ודאי, אשר צמח מתוך העם וייצג את השבטים. לא במקרה הזכירו חז"ל 'קלפי' ובחירות[2] דווקא במינוי הזקנים: 6 זקנים מכל שבט, ל-12 שבטים, הם 72 זקנים; הקלפי נדרשה כדי להשאיר שניים במחנה בעת המינוי הרשמי של 70 הזקנים, וכך הסבירו חז"ל את "אלדד ומידד" שנשארו והתנבאו במחנה (במדבר י"א כה-כט).

בשתי הפרשיות, הרקע למינוי המנהיגים שיסייעו למשה, הוא הקושי של משה לשאת את כל העם לבדו. בראשונה, אמר יתרו למשה: "מדוע אתה יֹשב לבדך, וכל העם נִצב עליך... נָבֹל תִּבֹּל גם אתה גם העם הזה אשר עמך, כי כבד ממך הדבר, לא תוכל עֲשֹׂהוּ לבדך" (שמות י"ח יד, יח)

בשנייה אמר משה בעצמו לפני ה': "לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, כי כבד ממני" (במדבר י"א יא-טו)

בראשונה, בספר שמות, עצת יתרו למשה כתובה אחרי תלונות העם על מים ועל אוכל (בסיסי, הוא המָן); בשנייה, בספר במדבר, תשובת ה' למשה על מינוי הזקנים כתובה בשילוב עם תלונות העם על תאוות אוכל (מעבר למָן הבסיסי, שמאסו בו). ביחס העם אל המָן ישנם שני שלבים ברורים, שהרי פרשת המָן ביציאת מצרים בוודאי קדמה למאיסת המָן ביציאה מסיני, אלא שאין אנו יודעים בוודאות מתי בא יתרו, ויש דעות[3] (מרמזי הכתובים ב'ספרי' במדבר ודברים, דרך הגמרא עד המפרשים) שקושרות את ביקור יתרו עם סיפור חובב בן רעואל ומשה (במדבר י'), בפרק הקודם למינוי הזקנים.

עם זאת, דווקא מוסד הזקנים נראה כמוסד קדום יותר, מפני שהוא שבטי. "זקני ישראל" נזכרו כבר במצרים, בפעם הראשונה שמשה ואהרן באו אל פרעה (שמות ג' יח; ד' כט; י"ב כא), וגם ברפידים ובסיני, בעליית משה להר (שמות י"ז ה-ו; כ"ד א, ט, יד). גם בפרשת מינוי הזקנים בספר במדבר, נאמר למשה מפי ה' לאסוף "שבעים איש מזקני ישראל אשר ידעת כי הם זקני העם ושֹטריו" (במדבר י"א טז), כלומר: מתוך המעמד הידוע של הזקנים. לכן יש לומר כי החידוש במינוי הזקנים במדבר הוא האצלת רוח הנבואה ממשה על 70 הזקנים, והפיכתם למוסד נבואי הקשור למשה.

כאמור, גם פרשת שילוחו של חובב בן רעואל בספר במדבר (י' כט-לב) יש לה עניין לשילוחו של יתרו אצלנו, ולשאלת זמן בואו של יתרו[4]. אך מעבר לשאלה האם חובב הוא יתרו או שמא בנו[5] (ואז רעואל הוא יתרו), חשוב לשים לב לעצם הזיקה בין שתי הפרשיות האלה – חובב והזקנים מול יתרו והשופטים – אשר יוצרות יחד מעין מסגרת, מעגלים הנפתחים ב'יתרו' עם ההגעה לסיני ונסגרים ב'בהעלותך' עם תחילת המסע מסיני. בכך הם יוצרים מבנה מעגלי שהמשכן והקודש – סוף שמות וספר ויקרא – במרכזו; גם בספר ויקרא יש הקבלה ברורה לפרשת 'יתרו' בפרשיות איסורי עריות ו'קדושים תהיו', שיש בהן קשר הדוק של הקבלה והרחבה, לעשרת הדברות.

חשוב במיוחד הוא תיאורו של משה בספר דברים (א', ט-יח). משה מינה את פורום אנשי החיל, שרי האלפים, המאות והחמישים, לפי התאמתם לתפקיד, כמו במינוי השופטים בפרשת 'יתרו'; אך גם על פי מפתח שבטי, בדיוק כמו במינוי הזקנים בפרשת 'בהעלותך': "הבו לכם אנשים חכמים וידֻעים לשבטיכם... ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידֻעים, ואתן אותם ראשים עליכם, שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרֹת, ושֹטרים לשבטיכם" (דברים א'יג-טו), וזה נראה כשילוב של שתי הפרשיות.

האם זהו שילוב של שני מוסדות ההנהגה? מדוע? ומדוע לא נזכר בספר דברים שמו של יתרו? האם פעל משה באמת לפי עצת יתרו?

אם נדייק, נמצא בהמשך דברי משה גם ציוויים מובהקים לשופטים-דיינים שלא נזכרו כלל בפרשת 'יתרו'[6] (דברים א', טז-יז). יש מקום למחשבה שמשה אמנם נעזר בעצת יתרו, אבל הוציא אותה אל הפועל באופן שונה, המשולב עם מוסדות המשפט השבטיים הקיימים. מתוך הבנת הסמכות הטבעית של זקני השבטים מאז ימי קדם ועד היום, מסתבר, שאי אפשר היה לפעול אחרת. התיאור הקצר בפרשת 'יתרו': "וישמע משה לקול חֹתנו, ויעש כל אשר אמר" (שמות י"ח, כד), איננו חושף עדיין את גודל המשימה של בניית מוסדות ההנהגה, והוא מואר באור מורכב הרבה יותר בדברי משה עצמו בספר דברים (ועל רקע מינוי הזקנים בספר במדבר). לא במקרה נשמט שמו של יתרו מן התיאור בספר דברים.

לסיכום, פרשה זו היא חשובה מאין כמוה לעניין ארגון חיי העם במדבר, והיא מעמידה לפנינו – בכל מקבילותיה – שני מוסדות הנהגה, שמשה יצר על ידו כמנהיג: המוסד האחד היה ממונה 'מלמעלה' על פי כישורים ותכונות מנהיגות צבאית וממלכתית; השני, הוותיק והמוכר יותר, הוא ה'זקנים', שצמחו 'מלמטה' על פי מפתח שבטי ומעמד שבטי, אלא שהאצלת רוח משה עליהם הצמידה אותם אליו לסייעו, במקום שיעמדו מן הצד ואולי אף יצדדו במתלוננים. המאמץ החשוב ביותר של משה הושקע כנראה בניסיון לשלב את שני מוסדות ההנהגה השונים האלה למערכת אחת.

נשאלת השאלה: האם השילוב הזה הצליח להתקיים לאורך ימים, ובפרט לאחר הסתלקות משה יחד עם האצלת נבואתו?

נראה ששני המוסדות האלה עתידים להיות פעילים לאורך כל ימי המלוכה, כשמוסד הזקנים היה פעיל כממלא חלל מנהיגותי אחרי מות משה (יהושע כ"ד, לא; שופטים ב', ז; ואף שופטים י"א, ה-יא; וכ"א, טז-כב). ככל הנראה, בתקופת המלוכה הוקם מחדש גם המוסד המקצועי של אנשי החיל, שבלעדיו אי אפשר להקים צבא ולהנהיג ממלכה.

אולי המשבר הידוע ביותר שבו נחשף המתח בין שני המוסדות האלה הוא פרשת פילוג הממלכה (מלכים-א י"ב, ו-יד). 'הילדים' ו'הזקנים' שבהם התייעץ רחבעם מייצגים את שני המוסדות הללו: 'הזקנים' הם זקני השבטים, נציגי העם; ואילו 'הילדים' (בני גילו של רחבעם, שהיה כבר הוא בעצמו בן 41) היו נציגי המינהל המקצועי והמודרני של שלמה. כמובן, 'הילדים' נציגי הממשל לא העלו על דעתם להקל בעול המיסים, ובכך תרמו תרומה מכרעת לפילוג הממלכות. הפיצול בין מוסדות ההנהגה הוביל לפילוג המלוכה, במקום שילוב השבטים ומוסדות ההנהגה בדרכו של משה, שבנה והוביל עם אחד.

[1] "ויקם ה' שֹפטים, ויושיעום מיד שֹסיהם ... והיה ה' עם השֹפט, והושיעם מיד אֹיביהם" (שופטים ג', טז-יח); וראה מורה נבוכים חלק ב', פרק מ"ה – המעלה הראשונה.

[2] ספרֵי בהעלותך צה-צו; סנהדרין יז ע"א; במדבר-רבה פרשה ט"ו, טו; רש"י לבמדבר י"א, כו.

[3] במדבר י' כט-לב, ושם רש"י ורשב"ם, ראב"ע ורמב"ן; רמב"ן לדברים א', יח.

[4] זבחים קטז ע"א; ראב"ע ורמב"ן לשמות י"ח, א, ורש"י לשמות י"ח, א, יג, כז.

[5] ראב"ע לבמדבר י', כט, בניגוד לרש"י, רשב"ם ורמב"ן, שם.

[6] רש"י ורמב"ן לדברים א', טז-יח.

המקור: אתר תנ"ך

על כנפי נשרים[]

Yemenites at Aden airport — יהודי תימן בנמל התעופה בעדן צילום: לשכת העיתונות הממשלתית

בטרם עם ישראל יתקרב להר סיני, משה רבינו מכין אותם לאירוע המצופה. וממחיש להם כיצד הקב"ה דאג להם עד היום ומביא את המשל הבא:"אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" ^[6].

נחמה ליבוביץ בגליון לפרשת השבוע עוסקת במהות ההגנה שנתן הקב"ה לבני ישראל, לפי דברי פרשני המקרא. תחילה היא מביא את דברי [[רש"י] בפרשתנו:על כנפי נשרים - " כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתייראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר הזה אינו מתיירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לכך נותנן על כנפיו, אומר מוטב יכנס החץ בי, ולא בבני. אף אני עשיתי כן.^[7] ויסע מלאך האלוהים וגו'. (כ') ויבא בין מחנה מצרים וגו'. והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם".

מבצע על כנפי נשרים - על עליית יהדות תימן מבצע על כנפי נשרים הינו כינוי למבצע העלאתם של יהודי תימן לארץ ישראל כחלק מ"עליות חיסול גלויות" בשנים 1949 ו-1950. המבצע כונה כך מתוך הפסוק בספר שמות: "ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי". המבצע כונה גם מבצע מרבד הקסמים

חברת תעופה אמריקאית קטנה בשם אלסקה נשכרה על ידי נציגי הג'וינט על מנת להטיס את העולים. המטוס הראשון יצא לכוון מדינת ישראל ביום 15 בדצמבר 1948, כלומר עוד בטרם נסתיימו הקרבות בחזית הדרום. עד מרץ 1949 הועלו לישראל 5,550 עולים ב-56 טיסות. בשלב זה לא היה ברור מה ילד יום ומחלוקות שונות סימנו כי ייתכן והמבצע הגיע לקיצו. עם סיום השלב הראשון של המבצע פורק מחנה "גאולה".

מתוך:הויקיפדיה העברית

בפרשת בשלח רש"י מביא את ההסבר הבא: ויבא בין מחנה מצרים - משל למהלך בדרך ובנו מהלך לפניו באו לסטים לשבותו נטלו מלפניו ונתנו לאחריו באו זאבים מאחריו נתנו לפניו באו לסטים לפניו וזאבים מאחריו נתנו על זרועו ונלחם בהם כך ^[8] ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו" ^[9].

אותו רעיון מובא בספר דברים בפרשת האזינו: כנשר יעיר קנו - נהגם ברחמים ובחמלה כנשר הזה רחמני על בניו ואינו נכנס לקנו פתאום עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן בין שוכה לחברתה כדי שיעורו בניו ויהא בהן כח לקבלו"^[10]

יעיר קנו - יעורר בניו:"על גוזליו ירחף - אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף נוגע ואינו נוגע אף הקב"ה שדי לא מצאנוהו שגיא כח כשבא ליתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מד' רוחות שנאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו. הופיע מהר פארן. ואתה מרבבות קדש. אלוה מתימן יבא זו רוח רביעית: יפרוש כנפיו יקחהו - כשבא ליטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות לפי ששאר עופות יראים מן הנשר שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ לפיכך נושאן על כנפיו אומר מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני אף הקב"ה ואשא אתכם על כנפי נשרים כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות מיד ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו':

רבי עובדיה ספורנו באר ואשא אתכם על כנפי נשרים - "דרך לא עבר בה איש, כמו הנשר המוליך את בניו ברום האויר, אשר לא ילך בו שום מין עוף אחר, וזה להבדיל אתכם מכל העמים ועסקיהם להיות לי: ואביא אתכם אלי. אל הר האלהים המוכן לנבואה" ^[11]

קודם הר הבית ואחר-כך ארץ ישראל

רבי ראובן אלבז לימד רעיון מעניין. בפרשת כי תבוא נאמר שקודם תגיעו ל"מקום הזה" ואחר-כך לארץ ישראל" רבי יונתן בן עוזיאל הביא הסבר מעניין.

קודם נראה מה נאמר בפרשת כי תבוא נאמר : לָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית ׀ כָּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר ה' אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם׃ וּבָאתָ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי־בָ֙אתִי֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ.

בתרגום יונתן בן עוזיאל נאמר:
נעל הפסוק בתורה (שמות י"ט, ד'): אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי.ונאמר בתרגום יונתן בן עוזיאל: אַתּוּן חֲמִיתוּן מַה דִּי עֲבָדִית לְמִצְרָאֵי (אתם ראיתם מה אשר עשׂיתי למצרים), וּטְעָנִית יַתְכוֹן עַל עֲנָנִין הֵי כְּעַל גַּדְפֵי נִשְׁרִין (ונשׂאתי אתכם על עננים כמו על כנפי נשרים) מִן פִּילוּסִין (-רעמסס), וְאוֹבֵילִית יַתְכוֹן לְאַתַר בֵּית מוּקְדָּשָׁא (והובלתי אתכם למקום בית המקדש), לְמֶעֱבַד תַּמָּן פִּסְחָא (לעשות שם את קרבן הפסח), וּבְהַהוּא לֵילְיָא אֲתֵיבִית יַתְכוֹן לְפִילוּסִין, וּמִתַּמָּן קְרִיבִית יַתְכוֹן לְאוּלְפַן אוֹרַיְיתִי (ובאותו לילה השבתי אתכם לרעמסס, ומִשׁם קרבתי אתכם לִלמוד תורתי).

בקיצור הקדוש ברוך הוא "הטיס" את בני ישראל ממצרים להר הבית ושם הקריבו את קרבן הפסח. חזרו למצרים. יצאו ממנה ואז עלו לארץ ישראל.

האם הוקדם מתן התורה ?[]

לפרשת השבוע, פרשת יתרו: למה בני ישראל קבלו את התורה וזכו להקים את המשכן שבע שבועות אחרי יציאת מצרים ולא אחרי הגיען לארץ כנען,כפע שנרמז בשירת הים, (בעקבות שיעורו של הרב יאיר הס בכולל "משכן בנימין") להלן מעשיה מהתלמוד (עיבוד לפי רבי עדיין שטיינזלץ) -כתובות ס"ב ב מסופר: רבי איעסק ליה לבריה [היה עסוק להשיא את בנו] בי [לבת מבית] ר' חייא, כי מטא למיכתב [כאשר הגיע לכתוב] את הכתובה נח נפשה דרביתא [נפטרה הנערה] בתו של ר' חייא. אמר רבי: וכי חס ושלום פסולא איכא [יש איזה פסול] במשפחות? שרואים שמשמים מעכבים את הזיווג, יתיבו [ישבו] ועיינו במשפחות, ומצאו כי רבי אתי [בא, מוצאו] משפטיה בן אביטל אשת דוד, ור' חייא אתי [בא] משמעי אחי דוד, אם כן כיון שמשפחת רבי באה ממש מבית המלוכה, אף על פי שמשפחת ר' חייא היא משפחה קרובה לה, מכל מקום אין לה ייחוס מלכותי כזה ואין זה זיווג מתאים מכל הצדדים.

אזיל איעסק ליה לבריה [הלך רבי ועסק להשיא את בנו] בי [לבת מבית] ר' יוסי בן זימרא. פסקו ליה [לו], כלומר, היתנו ביניהם שהם יפרנסוהו תרתי סרי שנין למיזל בבי [שתים עשרה שנה ללכת לבית] הרב, וההנחה היתה שקודם כל ילמד, ואחר כך יישאנה. אחלפוה קמיה [העבירו אותה, את הנערה, לפני החתן] וכשראה אותה אמר להו [להם]: ניהוו שית שנין [שיהיו אלה רק שש שנים]. אחלפוה קמיה [העבירו אותה לפניו], שוב אמר להו [להם]: איכניס והדר איזיל [קודם אכנוס אותה ואחר כך אלך ללמוד]. הוה קא מכסיף מאבוה [היה מתבייש מאביו], שיאמר לו שמפני שראה את הנערה חשק בה ולא יכול היה להמתין. אמר ליה [לו] אביו לפייסו: בני, דעת קונך יש בך, שאתה נוהג כדרך שעשה הקדוש ברוך הוא.

וראיה לדבר: מעיקרא כתיב [מתחילה נאמר]: "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת" (שמות טו, יז), משמע שתחילה היתה הכוונה שייבנה מקדש לישראל רק לאחר כניסתם לארץ ישראל, ולבסוף כתיב [נאמר] "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח) עוד בהיותם במדבר, משמע שעל ידי הקירבה נעשית חיבה יתירה ומקדימים את מה שהיה צריך להיות מאוחר יותר. בצילום דגם המשכן כפי שנעשה על-ידי מיכאל אוסניס מקדומים

"נקבה תסובב גבר"[]

(מתוך שיחת השבוע של חב"ד לפרשת יתרו תשס"א

לקראת מתן־התורה ציווה הקב"ה את משה: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני־ישראל". מסבירים חז"ל ש"בית יעקב" אלו הנשים, ו"בני־ישראל" אלו הגברים. הקב"ה ציווה את משה למסור את דבריו תחילה לנשים ורק לאחר מכן לגברים.מדוע הוקדמו הנשים לגברים? המדרש מבאר, שבבריאת העולם ציווה הקב"ה רק לאדם שלא לאכול מעץ הדעת, ואז באה חווה ואכלה מן העץ וגרמה קלקול לעולם כולו. אמר הקב"ה: "עכשיו אם איני קורא לנשים תחילה, הן מבטלות את התורה". לכן הקדים את הנשים, כדי שיהיה קיום לתורה.

השפעה וקבלה איש ואישה מייצגים שני כוחות מרכזיים – כוח ההשפעה והנתינה וכוח הקבלה והקליטה. איש הוא בבחינת 'משפיע', ואילו אישה היא בבחינת 'מקבל'. כוח ההשפעה כשהוא לעצמואין לו קיום, כל עוד אין חיבור עם כוח הקבלה והקליטה. לכן הציווי על האיסור לאכול מעץ הדעת, שניתן לאדם בלבד, לא התקיים, מכיוון שלא נקלט על־ידי כוח הקבלה של חווה. חז"ל המשילו זאת לתהליך אפיית לחם. הגבר חורש וזורע, דש וזורה, אבל אחרי כל העבודה הקשה הוא מביא הביתה חיטים שאינן ראויות לאכילה. רק כשהאישה לוקחת את החיטים, טוחנת אותן לקמח, לשה מהן עיסה ואופה לחם – יש לאדם לחם לאכול. זו המעלה המיוחדת של האישה כ'מקבל', שמחבר את הדברים עם העולם.

מהפך בגאולה מעמד הר־סיני נועד לתקן את חטא עץ הדעת, ועיקר עניינו לחבר את האור האלוקי עם העולם, על־ידי שהעולם עצמו נעשֶה כלי לקבלת התורה. לכן מסר הקב"ה את דבריו קודם־כול לנשים, המייצגות את כוח הקבלה, מכיוון שעל־ידי כך יתקבלו ענייני התורה בתוך מציאות העולם ויהיה קיום לתורה. כך יהיה גם לעתיד לבוא, בבוא הגאולה. אז ייטהר העולם לגמרי מזוהמתו, ככתוב: "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", ואז גם יקויים "נקבה תסובב גבר" – האישה, המסמלת את כוח הקבלה, תעמוד במדרגה גבוהה יותר משל הגבר, המסמל את כוח ההשפעה.

חיבור עם הגוף שני המרכיבים האלה של 'משפיע ו'מקבל' קיימים גם בכל אדם. האדם מורכב מנשמה וגוף. הנשמה היא בבחינת 'משפיע' ואילו הגוף הוא 'מקבל'. התכלית היא שהנשמה תחדור לתוך הגוף, עד שהגוף מצד עצמו יפעל על־פי רצון הנשמה. כל עוד הנשמה מנותקת מהגוף, אין לפעולתה קיום. יש מצבים שהנשמה מאירה בעוצמה רבה, ואז האדם חש התעוררות רוחנית, והוא מרגיש תשוקה ללמוד תורה ולעסוק במצוות, אבל בחלוף אותה הארה הוא חוזר למצבו הראשוני, מכיוון שהכול היה הארה מלמעלה, בלי שהדברים נתפסו בגוף עצמו. התכלית היא שהדברים יתחברו עם הגוף, ה'מקבל', ויבואו גם ממנו, ואז יהיה להם קיום.

סגולה מכל העמים[]

הרב שמעון גולן כתב בדף פרשת השבוע:

הביטוי "עם סגולה" שגור על פינו כמציין את ייחודו של עם ישראל. מקורו מהאמור בפרשתנו (פרק יט פסוקים ג-ה), כחלק מההכנות למתן תורה: וּמשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ.

ננסה להבין את הביטוי סְגֻלָּה וכן את סיומו של המשפט; כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ, במיוחד לאור דרשת ריש לקיש המופיעה במסכת ראש השנה (דף ג ע"א) ומובאת מספר פעמים בפרוש רש"י: "אמר ריש לקיש: כִּי משמש בארבע לשונות: אי (אם), דילמא (שמא), אלא (סותר את האמור לפניו), דהא (נותן טעם לדבר)."

לאור זאת, מהי המשמעות של כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ בפסוקנו? האם הוא נימוק להיותנו סגולה מכל העמים, או יש לו משמעות שונה בפסוקנו. את המילה סְגֻלָּה מתרגם אונקלוס במשמעות של "חביבות":"ותהון קדמי חביבין מכל עממיא ארי דילי כל ארעא."

בעקבותיו מפרש כך גם רש"י: "סגולה - אוצר חביב כמו (קהלת ב): וסגלת מלכים - כלי יקר ואבנים טובות שהמלכים גונזים אותם. כך אתם תהיו לי סגולה משאר אומות, ולא תאמרו אתם לבדכם שלי ואין לי אחרים עימכם. ומה יש לי עוד שתהא חיבתכם ניכרת? כי לי כל הארץ - והם בעיני ולפני לכלום." ואף ששניהם דומים בפרוש המילה סְגֻלָּה, ושניהם מפרשים זאת במשמעות של "חביב", דומני שהם מפרשים בדרך שונה את המילה כִּי. אונקלוס מתרגם ארי שפירושו "הרי", המשמעות הרביעית של כִּי; נתינת טעם לדבר. בדברי רש"י עולה יותר נימה של "היפך"; אתם נבחרים והם (אומות העולם) בעיני ולפני לכלום.

גם רבינו בחיי מפרש באופן דומה: "המטמון המוצנע והסמוי מן העין יקרא סגולה והוא מיוחד וחביב אצל המלך ותחת ידו, לא יפקיד עליו פקיד ולא ימנה עליו שוטר ומושל כענין שכתוב וסגולת מלכים והמדינות. ומטעם זה אמר מכל העמים - כלומר שאין מעלה זו לשאר העמים, כי הם היו תחת ממשלת פקידי המלך ושוטריו, ומפורש אמר הכתוב (דברים ד): אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים ואתכם לקח ה'. כי ישראל לקוחים לחלקו יתברך וסגולה תחת ידו ביחוד. כי לי כל הארץ - ולא בחרתי באומה ולשון כי אם בכם."

פרוש זה מתאים לשיטת רמב"ן בענין ההבדל בהשגחת ה' על עם ישראל וארץ ישראל, בשונה מהשגחתו על האומות האחרות, כפי שמוצג בפרושו לספר ויקרא (פרק יח פסוק כה):

"סוד הדבר בכתוב שאמר (דברים לב ח ט): בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים... כי חלק ה' עמו. והענין כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר (דברים ד יט): אשר חלק ה' אלקיך אותם לכל העמים, כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב (דניאל י יג): ושר מלכות פרס עומד לנגדי, וכתיב (שם פסוק כ): והנה שר יון בא, ונקראים מלכים כדכתיב (שם פסוק יג): ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס. והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר: והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, וכתיב (ירמיה יא ד): והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלקים, לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל... וכתיב (ויקרא, כ, כד): ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים - יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים, בתיתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלקים ונהיה מיוחדים לשמו."

לקריאת השיעור כולו יש להזמין את דפי פרשת שבוע בדואר אלקטרוני: irdavid@zahav.net.il

מעמד הר סיני[]

ערך מורחב:מעמד הר סיני

Moses dore — משה רבינו יורד מההר עם לוחות הברית - תחריט גוסט דורא

Ten Commandment made from Morano Glasss at Kedumim Synagogue STIBEL — עשרת הדברות- שיא החומש - בבית הכנסת "שטיבל" בקדומים מזכוכית תוצרת האי מוראנו ב(ונציה)

Lucot habrie lubavitz — המקור:אתר הגאולה

מעמד הר סיני בו התרחש מתן התורה הוא האירוע המרכזי בכינונו של עם ישראל. אחרי יציאת מצרים בעקבות ההבטחה לאבות והנס של קריעת ים סוף הגיעו בני ישראל להר סיני. וביום ו' בסיון ב"א תמ"ח (2,448) לבריאת העולם ניתנה התורה לעם ישראל.

זכירת מעמד הר סיני היא מצווה שנאמר (דברים ד, ט - י): "השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב". במגן אברהם ^[^{(או"ח סימן ס ס"ק ב)}^] מובא, כי כשאומרים בברכות קריאת שמע "ובנו בחרת" יש לזכור את מתן תורה.

פרשיות מתן תורה והמשכן קשורות זו בזו[]

בנימין קוסובסקי - ישיבת קדומים , בשיעורנו נטען שפרשיות מתן תורה והמשכן קשורות זו בזו, ומתארות את האירועים בצורה כרונולוגית וברורה.

נסקור את סיפור המסגרת של פרשיות יתרו עד פקודי, ונברר מתי נאמרה פרשיית משפטים, ומה משה שומע בארבעים הימים בהר סיני.

בין מראה המקומות לשיעור:
פז. אמר החבר: השבת מוזהר עליו מזה ומבריאת העולם בששת ימי בראשית וממה שאני עתיד לזכרו, והוא שהעם, עם מה שהאמינו במה שבא בו משה אחר המופתים האלה, נשאר בנפשותם ספק, איך ידבר האלהים עם האדם, כדי שלא תהיה התחלת התורה מעצה ומחשבה מחמת אדם ואחר יחברהו עזר ואומץ מאת האלהים, מפני שהיה רחוק הדבור בעיניהם מזולת אדם, בעבור שהדבור גשמי. ורצה ה' להסיר הספק הזה מלבותם וצוה אותם להתקדש הקדושה הצפונה והגלויה, ושם הדבר הנחוץ בה, פרישות מן הנשים והזמון לשמוע דברי האלהים. והתקדש העם, ונזדמן למדרגת הנבואה, אף לשמוע דברי האלהים פנים בפנים. והיה זה אחר שלשה ימים בהקדמות אותות גדולות מקולות וברקים ורעמים ואש שסבבה את הר סיני, ונשארה האש ההיא ארבעים יום רואין אותה העם, ורואין את משה בא בתוכה ויוצא ממנה, ושמע העם דבור צח בעשרת דברים, הם אמות התורות ושרשיהן. אחד מהם מצות שבת, וכבר קדמה מצותו עם הורדת המן. ואלה עשרת הדברים לא קבלם ההמון מאנשים יחידים ולא מנביא, כי אם מאת האלהים נתנו, אבל לא היה בהם כח כמשה לראות הדבר הגדול ההוא. והאמינו העם מן היום ההוא, כי משה מדובר בו בדבור התחלתו מאת הבורא, לא קדמה למשה בו מחשבה ולא עצה, שלא תהיה הנבואה, כאשר חשבו הפילוסופים, מנפש יזדככו מחשבותיה ותדבק בשכל הפועל, הנקרא רוח הקדש או בגבריאל וישכילהו, ואפשר שיתדמה לו בעת ההיא בחלום או בין שינה וקיצה שאיש מדבר עמו ושומע דבריו בנפשו לא באזניו, ורואה אותו במחשבתו לא בעיניו, ואז יאמר כי הבורא דבר בו. וסרו אלה הסברות במעמד הגדול ההוא. ומה שנלוה אל הדבור האלהי מן המכתב האלהי, שחקק עשרת הדברות האלה בשני לוחות אבנים יקרות, ונתן אותם אל משה, וראו אותם מכתב אלהי כאשר שמעו אותם דבור אלהי. ועשה להם משה במצות האלהים ארון והקים עליו המשכן הידוע, ונשאר זה בין בני ישראל כל ימי הנבואה כתשע מאות שנה, עד שמרו העם ונגנז הארון וגבר עליהם נבוכדנצר והגלם. (ספר הכוזרי מאמר א אות פז )

עשרת הדברות[]

ערך מורחב:לוחות הברית

5493 - Venezia - Ghetto Nuovo - Negozio ebraico - Foto Giovanni Dall'Orto, 1-Aug-2008 — Venezia - Ghetto Nuovo ויקישיתוף- Negozio ebraico - Foto Giovanni Dall'Orto

עשרת הדברות נקראות בטעם מיוחד. באתר קבוצת סעד מובא גם הסבר על נהגי הטעמים: "עניני הטעם העליון והטעם התחתון כבר נדונו בהרחבה ^[12] . בטעם העליון נהוג להוסיף הידור בצורת מנגנת סיום לכל דבר, דומה לסיום קטע של מנגנת הימים הנוראים.

עשר הדברות המופיעות בפרשתנו מחולקות (בכל הציורים ויצירות האמנות) לשני "טורים", חמש בכל "טור". המקור לכך הוא במכילתא דרבי ישמעאל ^[13] :"כיצד נתנו עשרת הדברות? ה' על לוח זה וה' על לוח זה."

הרב שמעון גולן מאפרת - בדף פרשת שבוע סבור ש"ברור שאין מדובר כאן בחלוקה טכנית, שהרי כמות המילים בלוח הראשון, בחמש הדברות הראשונות, גדולה לאין ערוך מכמות המילים בלוח השני. ברור אפוא שהחלוקה בין שני הלוחות היא מהותית-ערכית."

כך רואה את החלוקהרבי יוסף אלבו בספר העיקרים ^[14] :"לְמָה שהיתה התורה האלקית הנהגה והישרה למין האדם, מושפעת מהשם יתברך, הנה היא תוֹרֶה בהכרח על קשר ודיבוק בין הא-לוה יתברך שהוא המצַוה ובין האדם שהוא המצוּוה... עם כל זה רצה השם יתברך להשמיע לישראל מפיו את עשרת הדברים, כדי שיורו על הדברים הכוללים שיחוייב האדם בהם מצד הקשר הזה אשר בין השם יתברך ובינו, וזה אם מצד האדון המצוה ואם מצד העבד המצווה, ו לזה באו שני לוחות הנבדלות להורות על שני אלו הענינים נבדךים זה מזה . ובאו החמשה מהם שהם כנגד השם שהוא האדון בלוח אחת, והחמשה שהם כנגד האדם שהוא העבד בלוח אחר, להורות ששניהם הכרחיים בהגעת השלמות האנושי."

הוא בין הלוח הראשון הכולל "מצוות נגד ה'" לבין הלוח השני הכולל "מצוות כנד האדם" - שניהם דרושים ך"שלמות האנושית".

בעוד שרוב לוחות הברית בנויות בצורה מעוגלת, חב"ד ואחרים סבורים שיש בכך טעות. לדעתם, לוחות הברית אותם קיבל משה בסיני לא היו עגולים, אלא דווקא לוחות מרובעים. בתלמוד מובא "^[15] : "ארון שעשה משה אמתיים וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו באמה בת שישה טפחים. והלוחות אורכם שישה ורוחבן שישה ועוביין שלושה, מונחות כנגד אורכו של ארון. כמה לוחות אוכלות בארון? שישה טפחים וכו'"."

חשיבות עשרת הדיברות ה ייתה אמורה לתת להם מקום מרכזי בתפילה ובתודעה הדתית. בפועל לא כך היה הדבר. לפי התלמוד היה ניסיון להצניע את עשרת הדיברות. יחד עם זאת, הציבור המשיך לשוב ושוב לחזור לרגעי קבלת התורה בשמיעת עשרת הדיברות. וכך נוהגים לעמוד בעת קריאת עשרל הדיברות.

על כך דן הרב בני לאו במאמרו מלחמת עשרת הדיברות במדורו "פרשת השבוע" בעיתון "הארץ". הוא מציין כי למען הדיוק ההיסטורי חשוב לומר שבימי המקדש היו פסוקי עשרת הדיברות מיוחסים משאר פסוקי התורה. על פי המשנה ^[16] היו הכוהנים המקריבים את קורבן התמיד של שחר מתפללים תפילה הכוללת את עשרת הדיברות, את קריאת שמע ואת ברכת הכוהנים. יגאל ידין, שפירסם את דבר התפילין שנמצאו בקומראן, מראה שחלק מפרשיות התפילין של ראש כללו את עשרת הדיברות.

התלמוד מלמד באופן מפורש שבשלב מסוים נתקבלה החלטה פולמוסית לעקור את עשרת הדברים ממכלול הטקסים הדתי ^[17] : "אמר רב יהודה אמר שמואל: אף בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין". האמורא שמואל (המאה השלישית, בבל) מלמד שביקשו לקרוא את עשרת הדיברות בתפילה שמחוץ לגבולות הארץ, אך ביטלו זאת מפני "תרעומת המינים" (או על פי נוסח התלמוד הירושלמי: "מפני טינת המינים"). בתלמוד הירושלמי אף מוסיפים נימוק ל"טינת המינים": "שלא יהו אומרים אלו לבדם ניתנו לו למשה בסיני".

קשר של נאמנות ואהבה[]

על הולדת האומה הישראלית בחסדי האל

הדיבר העשירי[]

אמירת "נעשה ונשמע" - כקיום כל התורה כולה[]

הרב אביגדֹר הלוי נבנצל שליט"א בשיעור לפרשת משפטים תשע"ג כתב בפֹעַל התורה אומרת: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם , וַיֹּאמְרוּ : "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר -ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד, ז) . חז"ל שבחו מאד את האמירה הזו של ישראל, שאמרו "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". חז"ל אומרים , "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו שִׁ שים רבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע" (שבת פח, א). עוד אמרו: "בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן: מי גִ לה לְ בָ נַי רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו"?! (שם) ונאמרו גם שבחים אחרים. וצריך להבין , מה המעלה הגדולה בזה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע" . אפשרות אחת בהסבר הענין מצינו בפירושו של רבינו יונה ז"ל למסכת אבות. חז"ל אומרים במסכת אבות: כ" ל שמעשיו מרובין מחכמתו - חכמתו מתקיימת ; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו - אין חכמתו מתקיימת" (אבות פ"ג מ"ט). וקשה לכאורה: הרי אדם לא יניח תפלין ולא יעשה קידוש בשבת ולא ישמֵ ר מל"ט מלאכות, אם ילא למד על כך לפני כן. החכמה מוכרחה א"כ להיות קודמת לכל מעשה. אם כן, איך יתכן מצב של "מעשיו מרובים מחכמתו" ? שאלה זו שאל רבינו יונה ז"ל, ותירץ כך: ב"מעשיו מרובים מחכמתו", אין הכוונה למעשים בפועל, אלא הכוונה היא "שיקבל על עצמו לעשות ככל הדברים אשר יגידו לו", וקבלה זו קרויה במשנה "מעשיו", כיון שעל ידה יש לו שכר כאילו כבר עשה את כל מה שעתיד ללמוד. [ובלבד שלאחר קבל תו באה השתדלות אמיתית ללמוד ולקיים בפועל. אבל אם אדם יאמר: "אני מקבל על עצמי לקיים כל מה שאלמד", ואחר כך יסגור את הגמרא ולא ילמד כלום - קבלתו חסרת כל ערך ]. זוהי גם המעלה שבאמירת נַעֲ " שֶׂ ה וְ נִשְׁ מָ ע" של בני ישראל. בזה שאמרו "נַעֲשֶׂ ה וְ נִשְׁ מָ ע" " , קבלו עליהם ישראל לעשות כל אשר יְ צוה עליהם וְ ישמעו, וממילא מיד קבלו שכר כאלו עשאום" ירב (נו יונה בפירושו למשנה )שם .

לאחר בקשת המחילה מרבינו יונה ז"ל, אולי מותר לומר עוד יותר מזה: לכאורה, באמירת "נעשה ונשמע" ישראל מקבלים שכר לא רק כאילו קיימו את כל התורה כולה, אלא אף יותר מכך. מדוע? שהרי ישראל לא ידעו מה יצוֶה אותם ה' לעשות. אמנם בסופו של דבר ה' ציוה עליהם שיום אחד בשבוע יאכלו שלש סעודות ויום אחד בשנה יצומו, אבל היה יכול להיות גם להיפך, שה' יצוה עליהם לצום יום אחד בכל שבוע, וביום אחד בשנה לאכול שלש סעודות. ואם כן, כיון שישראל אמרו מראש "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר -ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", הרי שקבלו עליהם לקיים את התורה גם באופן האחרון. ואם קבלה כזו חשובה כעשיה, הרי מגיע להם שכר כאילו צמו חמישים יום בשנה, ולא רק יום אחד, וכאילו קיימו אלפי מצוות ולא רק תרי"ג מצוות (שהרי הקב"ה היה יכול לצוות אותם על הרבה יותר מתרי"ג מצוות). ע ל כל פנים, כך רבינו יונה אומר ;שהיות וישראל " ואמר כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר -ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע", קיבלו על כך שכר כאילו קיימו כבר את כל התורה כלהו , וזוהי המעלה הגדולה של אמירת "נַעֲשֶׂה וְ נִשְׁמָע"

למה ניתנה התורה על-ידי משה רבינו : לימוד חסד ואמונה[]

שיעורו של הרב נבנצאל לפרשת יתרו תשע"ד

כל הדרך של עם ישראל היא ירושה מאברהם אבינו, ושתי המדות היסודיות של אברהם אבינו הן חסד ואמת. אמת - זו התורה, שהיא דעת אלקים, וחסד זו אהבת הבריות ואהבת ה', "איזה הוא חסיד המתחסד עם קונו" (זוהר ח"ב קיד, ב) . אהבת ה' ואהבת הבריות, אלה הן מידות היסוד של אברהם אבינו , שמהן נבנה עם ישראל . מזמור פ"ט בתהלים פותח במילים "מַ שְׂ כִּ יל לְ אֵ יתָ ן הָ אֶ זְ רָ חִ י" (תהלים פט, א). "אֵ יתָ ן הָ אֶ זְ רָ חִ י" - זה אברהם אבינו , שנקרא "אֶ זְ רָ חִ י" כיון שהגיע לארץ ישראל מֵ אֲרָ ם, שהיא ב מז ר ח (ב"ב טו, א). ומה אומר " אֵ יתָ ן הָ אֶ זְ רָ חִ י"?

- "חַ סְ דֵ י ה' עוֹלָם אָ שִׁ ירָ ה , לְ דֹר וָדֹר אוֹ דִ יעַ אֱמוּנָתְ  בְּ פִ י" (תהלים פט, ב) .

דברים אלו מתאימים באמת לאברהם אבינו . חסד ואמונה הם היסודות שעליהם בנויה עבוד תו של אברהם. הוא מלמד את דרך החסד בעולם - "חַ סְ דֵ י ה' עוֹלָם אָ שִׁ ירָ ה", וכן מפיץ בעולם את האמונה -בה' "לְ דֹר וָדֹר אוֹדִ יעַ אֱמוּנָתְ  ,לכן .בְּ פִ י" כשאורחיו רוצים להודות לו על החסד שעשה עמם, על הכנסת האורחים שלו, הוא אומר להם: "ברכו למי שאכלתם משלו! סבורים אתם שֶׁ מִּ שֶּׁ לִּ י אכלתם?! מִ שֶּׁ ל מי שאמר והיה העולם אכלתם", ולו צריך להודות! (רש"י בראשית כא, לג) חסד ואמונה משמשים כאן כאחד.

מדוע עוסק אברהם דוקא בשני תחומים אלו, בעשית חסד ובהפצת אמונה -? אומר אברהם: "כִּ י אָמַ רְ תִּ י עוֹלָם חֶ סֶ ד יִבָּ נֶה, שָׁ מַ יִם תָּ כִ ן אֱמוּנָתְ  בָ הֶ ם" (שם, ג). חסד ואמונה הם אלו שבונים את העולם, ונותנים לו זכות קיום. לכן עוסק אברהם בשני יסודות אלו, ומנחיל אותם גם לאחרים .

שני ענינים ואל צריכים להיות היסוד גם לעבודת ה' .שלנו מצד אחד לחפש את האמת בתורה, את האמונה בתורה, להבין את דבר ה' עד כמה שאפשר, ומצד שני - ל .חסד למד לאחרים, להפיץ את התורה בעם ישראל, ולזכות כל יהודי בלימוד תורה ובקיום מצוות . שתי מדות היסוד של אברהם אבינו, אלה שמשה רבינו הגיע בהן לשלמוּ ח ת, סד שלם עד כדי מסירות נפש, ואמת שלמה עד שזכה שהתורה תקרא על שמו, "תורת משה - " הן צריכות להיות היסוד לכל עבודתנו

לקריאה או האזנה לשיעור ראו הקישור לעיל

The altar on Mount Ebal — ה"מזבח" על הר עיבל

מזבח אדמה הוא המזבח אשר משה רבינו נצווה במדבר סיני. למזבח הייתה מסגרת מאבנים, אשר בתוכה הייתה אדמה. את האבנים למזבח לא חצבו בעזרת ברזל. וכן כך היה גם כאשר בני-ישראל נכנסו לארץ. מזבח היה בנוי מהאבנים, וממולא באדמה ומכאן שמו "מזבח אדמה" וכאשר נוספה לו מסגרת מנחושת המזבח נקרא מזבח הנחושת. ,

בחפירות בהר עיבל נמצא מזבח התואם את מה שנראה כמזבח המקורי: בנוי מאבנים, לא מסותתות והיה ממלוא אדמה. האבנים שימשו מסגרת ובתווך הייתה אדמה, בה נמצאו שרידי הקרבנות, שהוא ברובן של בהמות טהורות (חוץ מחריג אחד). היה זה אחד הסימנים, אשר הביאו להשערה שמדובר ב"מזבח יהושע", המוזכר בספר דברים ובספר יהושע.

ראועוד בערך מורחב:מזבח יהושע

מזבח אדמה[]

ראו ערך מורחב:מזבח אדמה

משה רבינו נצווה במדבר סיני לבנות מזבח אבנים. כאשר את האבנים אין לחצוב בעזרת ברזל. וכן כך היה גם כאשר בני-ישראל נכנסו לארץ. מזבח האבנים, היה חלול ומולא באדמה ומכאן התואר "מזבח אדמה" וכן נוספה מסגרת מנחושת והמזבח נקרא מזבח הנחושת. בחפירות בהר עיבל נמצא מזבח התואם את מה שנראה כמזבח המקורי: בנוי מאבנים, לא מסותתות והיה ממלוא אדמה. האבנים שימשו מסגרת ובתווך הייתה אדמה, בה נמצאו שרידי הקרבנות, שהוא ברובן של בהמות טהורות (חוץ מחריג אחד). היה זה אחד הסימנים, אשר הביאו להשערה שמדובר ב"מזבח יהושע", המוזכר בספר דברים ובספר יהושע.