פרשת כי תשא

פסל משה רבינו מאת הפסל מיכאל אנג'לו - "וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו" - הצבת פסלו ברומא השנת 1513 עוררה התרגשות רבה בקרב יהדות רומא עקב הסברה שקרבים ימות המשיח ובואו של דוד הראובני לעיר, כאשר התקבל בכבוד מלכים - המקור:ויקישיתוף, צילם:Ulrich Mayring

הרב רונצקי-פרשת כי תשא

הרב רונצקי-פרשת כי תשא

הפרשה השמינית בספר שמות היא פרשת כי תשא. שמה של הפרשה מקורו בפסוק הפותח את הפרשה :"כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם..." תחילת הפרשה עדיין עוסקת בנושאים הקשורים במשכן אוהל מועד: מחצית השקל וקטורת הסמים. בהמשך מתואר מעשה העגל עם כל התוצאות שבאו בעקבותיו על עם ישראל.

זמנה של הפרשה הוא כשלושה חודשים, ברדת משה רבינו מהר סיני בפעם הראשונה - ט"ז תמוז - עד קבלת הלוחות השניים ביום הכיפורים - י' תשרי.

בשבת פרשת כי תשא קוראים לעיתים קרובות גם את פרשת פרה.

ראו גם ויקי קדומים - עלון אינטרנטי שבועי לנושאים אקטואליים בתחומים: מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל

• לשנת תשע"ג
• ביניים לט"ז אדר תשע"ג
• לשנת תשע"ב

נושאי פרשת השבוע

להלן הנושאים העיקריים של פרשת כי תשא:

1. תשלום מחצית השקל - לפי רש"י המטרה היא לפקוד את בני-ישראל וכך הוא כתב:"כשתחפוץ לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגלגולת, אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנה את השקלים ותדע מנינם". מדרש תנחומא כתב:"חצי הסלע. ולא הייתה נגבית אלא לכפרת ישראל, והיו לוקחין מהן תמידין." - המטרה היא כפרה והשימוש הוא לקרבנות. רבי אברהם אבן עזרא כתב:"כי המגפה שהיתה בימי דוד בעבור שלא נתנו כופר נפשם.".
2. בניית כיור הנחושת - רבי עובדיה ספורנו הסביר למה כלי זה נזכר בנפרד:". גַּם זֶה הַכְּלִי לא הֻזְכַּר לְמַעְלָה עִם שְׁאָר הַכֵּלִים, כִּי לא הָיְתָה הַכַּוָּנָה בו לְהַשְׁכִּין שְׁכִינָה בַּמִּקְדָּשׁ כְּעִנְיַן הַכַּוָּנָה בְּאותָם הַכֵּלִים, כַּמְבאָר לְמַעְלָה, אֲבָל הָיְתָה הַכַּוָּנָה לְהָכִין אֶת הַכּהֲנִים לַעֲבודָתָם." - הוא רק מסייע לעבודה.
3. הכנת שמן המשחה וקטורת הסמים - הרמב"ן מבאר כי הוא נועד גם למשיחת בני-אדם מסויימים:" שימשח בו עתה אהרן ובניו, ואמר "שמן משחת קדש יהיה זה לי", למשוח בו משיח קדשי אשר אבחר בו "לדורותיכם", ולא יינתן על זר שאיננו לי, ולכן ימשחו בו המלכים והכוהנים הגדולים, כי שניהם משיחי ה'."
4. מינוי מבצעי מלאכת המשכן - "בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" אשר יזכה לכישורים הדרושים:"וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה,ד לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת, וּבַחֲרשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל-מְלָאכָה" ויחד איתו " אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן" ועוד נוספים "וּבְלֵב כָּל-חֲכַם-לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ" . יחד עם זאת נצטוו גם על שמירת השבת, גם בזמן בניית המשכן.
5. מעשה העגל - משה בושש לרדת מההר, העם נקהל על אהרן והטא השליך לאש נזמי זהב והתקבל עגל יצוק ממתכת. למרת חגגו ומשה שומע כל כך מהקב"ה טמבקש כי יסלח לעם:מחשש לחילול ה' עם כיליון עם ישראל והפרת השבוע לאבות. ה' מנחם על הרעה. העם נענש ומשה קבל לוחות שניים.
6. חידוש הברית - לקראת הכניסה לארץ הוזהרו בני ישראל מפני כריתת כל ברית "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ", ניתוז עבודה זרה, מצוות שלשת הרגלים, ביכורים ואיסור בשר בחלב.
7. ירידת משה רבינו מההר וציווי בני-ישראל - אחרי " אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה" בהם "לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה" - "וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו". משה יורד ממהר ומצווה את כל הדברים אשר נאמרו לו בהר. הוא לובש שוב מסווה וממשיך בקבלת המצוות מהקב"ה.

המראות הצובאות

המראות הצובאות.

ראיתי ב"אהל שלמה" בשם "עוד יוסף חי" : " וביאר רש"י בפרשת ויקהל , שהכיור נעשה מ"המראות הצובאות". הכהן, טרם גישתו לעסוק בעבודת הקודש מצווה ליטול בכיור . ומוסר השכל עצום למדנו כאן , שהרי המביט במראה רואה העתק מדוייק לפרטי פרטים של המשקיף מול המראה, ובכל זאת יודע שאין כל ממשות בדמות שבמראה. שכן, מיד בהסתלקו - תסתלק גם הדמות ודבר לא יישאר ממנה במראה. כך גם התאוות של האדם. בזמן שהאדם מוסר עצמו בידם , נראה לו בוודאות שיש לו הנאה מהן, אך כשמשלים רצון יצרו רואה שלא נשאר בידו מאומה מזה. על יסוד זה צריך הכהן לתת דעתו בגשתו לשרת בקודש, ותיכף מכניע יצרו ועושה עבודתו בקדושה ובטהרה‎." שבת פרשת פרה וכבר אמר רבי עקיבא...מה המקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל . שבת שלום ומבורך וברכות עד אין קץ.

שאול שיף - בסוד שיח

מחצית השקל

חצי שקל מימי המרד הגדול שנת 67/68. הכיתוב - מצד אחד (ימין) "ירושלים הקדושה". מצד שני - האותיות "שב" שפירושם "השנה השנייה למרד", ומסביב -"חצי השקל" - ויקישיתוף תרם:cng

ערך מורחב: מחצית השקל

המחנך יצחק רפאל הלוי עציון כתב על ד"ה זה יתנו - "לא היה נוהג אלא לשעה" ולכן, כאשר שאול המלך מנה את בני ישראל לקראת המערכה נגד העמלק נאמר:"וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת-הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת-אִישׁ יְהוּדָה" (שמואל א ט ו).

מסיבה זו, סבור עציון, אין הציווי :"הֶעָשִׁיר לֹא-יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית..." נכלל במנין המצוות. לפי ברוך הלפרין ב"ספר מצוות השם" מצוות העשה היא :"מצוות עשה שיתן כל אחד מישראל מחצית שקל לצורך קרבנות צבור". הציווי לעיל שהעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, מצביע כי "נפש העשיר ונפש העני שוות אצל הקב"ה בערכן.

פרופ' נחמה ליבוביץ מביאה את דברי השד"ל:שד"ל על ד"ה כי תשא - כשאדם מונה את כספו ואת זהבו, או כשהמלך מונה את אנשי צבאו, קרוב הדבר מאד שיהיה בוטח בעשרו וברבוי חייליו, ויתגאה בלבו ויאמר "בכחי ועוצם ידי עשיתי חיל" או "אעשה חיל"; ואז יקרה על חרב שיתהפך עליו הגלגל ותבואהו שואה לא ידע (כי אמנם זהו אחד ממשפטי ההשגחה, לפני שבר גאון, וזה התאמו התאמת בכל הדורות, גם ביחידים גם באומות, גם במלכים).

ומזה נולדה בכל האומות אמונת עין הרע (בספירה בכלל) , ונראה כי כבר התפשטה האמונה הזאת בישראל בדורות שקודם מתן תורה, והנה אל רצה ה' לבטל האמונה הזאת מכל וכל, יען יסודתה של אמונת ההשגחה, והיא מרחיקה את האדם מבטוח בכחו וחונו, וזה עיקר כל התורה כולה.

לפיכך מה עשה הקב"ה: צוה שימנו בעת ההיא, בתחילת היותם לגוי אחד, ושיתנו כפר בקע לגלגלת וינתן הכסף ההוא על עבודת אהל מועד לזכרון לפני ה', לכפר על נפשותיהם, באופן שמהיום ההוא והלאה יוכלו להמנות בלי שייראו מעין הרע, כי המשכן העשוי מכסף הכפורים הוא יכפר עליהם.

על המפקד האוכלוסין

"כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם" - שיעורו של הרב מרדכי ברלין בכולל "משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים ביום ט"ו אדר תשע"ט

כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם

• ראו גם ערך מורחב:מפקד אוכלוסין

כיור הנחושת

דגם הכיור בבית הכנסת זיכרון משכן שילה

ערך מורחב: כיור

בסיום הציווי על בניית המשכן נצטווה משה רבינו לבנות את הכיור

צורתה - רש"י כתב:"כמין דוד גדולה ולה דדים המריקים בפיהם מים" וכנו - כתרגומו: בסיסיה - מושב מתוקן
מיקומו - וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ
תכולתו - וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם:
ייעודו - וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת-יְדֵיהֶם וְאֶת-רַגְלֵיהֶם: רעב"ע כתב:"הטעם רחיצת מים. כי ידיהם ורגליהם הם הפועלים וכמוהו רבים."
מועד שימושו - בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ-מַיִם
אזהרה - וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַה':
סיכום ממצה - וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק-עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם:

מרכיבי שמן המשחה

ערך מורחב: שמן המשחה במשכן

בפרשה הוצגו מרכיבי שמן המשחה:" וְאַתָּה קַח-לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר-דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן-בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה-בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין. וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ יִהְיֶה

זכריה דורי בדף שבועי לפרשת השבוע של אוניברסיטת בר-אילן מסביר במאמרו שמן המשחה : שמן המשפחה מורכב מארבעה סממנים שהם חומרים המדיפים ריח ובלולים בשמן זית לקבלת משחה. המרכיבים של שמן המשחה הם מור, קידה, קינמון בושם וקנה בושם.

קטורת הסמים

ערך מורחב: קטורת הסמים

קטורת הסמים הוקרבה בגג מזבח הקטורת במשכן אוהל מועד בהתאם לציווי למשה רבינו בספר שמות. על אופן הכנתה נאמר בספר שמות וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה קַח-לְךָ -

• המרכיבים - סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה"
• אופן הכנתה - וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ"
• שימושה - "וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק "
• מה יעשה בה - "וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם:
• איסור שימוש אחר - וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַה':
• איסור לעשות כמוהה - " אִישׁ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו:

אופן התאור מובא באתר הגאולה: קטורת הסמים נעשתה בכל שנה ושנה והכילה 368 מנים (כ-177 ק"ג) . בכל יום היו מקטירים ממנה מנה (480 גרם), מתוך 368 המנים שהכילה קטורת הסמים. המנה חולק לשתי הקטרות, מחצית המנה הוקטר בבקר ומחציתו בערב. דהיינו, לשנה נצרכו 365 מנים כמנין ימות החמה. את 3 המנים הנותרים, היה הכהן שוחק אותם בערב יום הכיפורים "דקה מן הדקה", עד שמוציא מהם מלא חופניו כדי להקטירם ביום הכיפורים. (הנותר הוא "מותר הקטורת").

הקטורת נעשתה במקום קדוש (בתוך העזרה), בכלי הקודש ומשל הקודש.

הקטורת הורכבה מאחד עשר סוגי בשמים שמשקלם הכולל 368 מנה. (סוגי הבשמים שהכילה הקטורת: נטף, שחלת, חלבונה (ריחה רע), ולבונה - מכל אחד משקל 70 מנה. מור, קציעה, שיבולת נרד וכרכום – מכל אחד משקל 16 מנה. קושט – 12 מנה. קינמון – 9 מנה. קילופה – 3 מנים. משקל כולם 368 מנה – כריתות ו:) בנוסף לכך הוסיפו מלח סדומית – רובע קב (6 בצים), כיפת הירדן – כל שהוא (מעט) , מעלה עשן (סוג עשב שגורם לעשן ולהתמר ולעלות) – כל שהוא (מעט).

שמן המשחה וקטורת הסמים

הרב שמעון גולן מאפרת דן בקשר בין "שמן המשחה" לבין "קטורת הסמים":
בתחילת פרשתנו מוזכרים הפרטים האחרונים הקשורים בהקמת המשכן, ובתוכם שמן המשחה וקטורת הסמים. קיים דמיון בין שני פריטים אלו, וכנראה גם קשר. בשני המקרים מדובר על חיבור של כמה מרכיבים היוצרים את המוצר הסופי. על שמן המשחה נאמר (פרק ל פסוקים כג-כה):

וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מָר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם. וְקִדָּה חֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ וְשֶׁמֶן זַיִת הִין. וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ רֹקַח מִרְקַחַת מַעֲשֵׂה רֹקֵחַ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה.

גם הקטורת עשויה משילוב של מספר מרכיבים (פסוקים לד-לה):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ.

לא רק ההרכב של שתי ה"מרקחות" שונה, אלא גם הייעוד. תפקיד שמן המשחה הוא:

וּמָשַׁחְתָּ בוֹ אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת אֲרוֹן הָעֵדֻת. וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמְּנֹרָה וְאֶת כֵּלֶיהָ וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ... וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּמְשָׁח וְקִדַּשְׁתָּ אֹתָם לְכַהֵן לִי.

ואילו ייעודה של הקטורת הוא:

וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם.

התורה אינה מפרטת על איזו פעולה של הקטורת מדובר. רש"י מפרש:

"ונתתה ממנה (לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד) - היא קטורת שבכל יום ויום שעל מזבח הפנימי שהוא באהל מועד."

ואילו רמב"ן מפרש:

"יתכן שנפרש שהזכיר הכתוב בכאן כל מעשה הקטורת. אמר שיקטיר ממנה לפני העדות בקדש הקדשים והוא קטורת של יום הכפורים, ויקטיר ממנה באהל מועד בכל יום."

הבדל נוסף בין שמן המשחה לקטורת אינו מופיע במפורש בכתוב, אולם מצוין בדברי חז"ל. בגמרא במסכת כריתות (דף ה ע"ב) נאמר:

"וכי נס אחד נעשה בשמן המשחה? והלא ניסים הרבה נעשו בו מתחילתו ועד סופו. תחילתו לא היה אלא י"ב לוג, ובו נמשח המשכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המילואים, ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים, וכולו קיים לעתיד לבא. שנאמר: שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם. זה בגימטריא י"ב לוגין הויין."

העובדה שהשמן שעשה משה הוא זה שנשאר לדורות מופיע גם בפסקי הרמב"ם (הלכות כלי המקדש פרק א הלכה א-ב):

"מצות עשה לעשות שמן המשחה שיהיה מוכן לדברים שצריכין משיחה בו שנאמר ועשית אותו שמן משחת קדש.

וככה עשהו משה רבינו במדבר... ועירב הכל ושרה אותן במים זכין ומתוקין עד שיצא כל כוחן במים ונתן על המים שמן זית הין והוא י"ב לוג, כל לוג ד' רביעיות, ובישל הכל על האש עד שאבדו המים ונשאר השמן והניחו בכלי לדורות."

במסכת יומא (דף נב ע"ב) מסופר שיאשיהו גנז את הארון עימו את צנצנת המן, וצלוחית שמן המשחה. על פי זה כותב הרמב"ם בהמשך דבריו (שם, הלכה ח):

"בבית שני שלא היה שם שמן המשחה היה כהן גדול מתרבה בלבישת בגדים בלבד שהיה לובש בגדי כהונה גדולה."

לעומת זאת, ביחס לקטורת פוסק רמב"ם (הלכות כלי המקדש פרק ב הלכה א):

"הקטורת נעשית בכל שנה ושנה ועשייתו מצות עשה שנאמר ואתה קח לך סמים וגו', ונתפרשו בתורה ארבעה מסממניה והן: נטף, ושחלת, וחלבנה, ולבונה, ושאר סממניה הלכה למשה מסיני."

אם כן, עשיית שמן המשחה היתה אירוע חד פעמי בימי משה, ואילו עשיית הקטורת היא אירוע מתחדש מידי שנה בשנה. הסבר רעיוני אפשרי להבדל זה: תפקיד שמן המשחה הוא לקדש כלי מקדש, כהנים ומלאכים בתחילת כהונתם, ולכן מי שמקדש אותם הוא מי שהתחיל את המקש; משה רבינו. הקטורת, לעומת זאת, היא חלק מעבודת היומיום בבית המקדש בכל הדורות, ולכן בכל דור ודור (בכל שנה ושנה) מכינים קטורת חדשה.

לקבלת דפי פרשת שבוע בדואר אלקטרוני: irdavid@zahav.net.il

פעם קראו לזה פותח סתימות, היום קוראים לזה "הנדסאי אקולוגיה"

מאת : יעקב שני, סופר סת"ם, ירושלים - tryg613@gmail.com

בתחילת פרשת השבוע הכתוב אומר:

(יב) "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ... וְנָתְנוּ ..." (ספר שמות פרק ל)

כאן מלמדת אותנו התורה שכאשר הקב"ה רוצה להרים את בני ישראל, את הכלל או פרט מהם, הוא מצפה שיעסקו בנתינה, "וְנָתְנוּ". זה דרכם של צינורות השפע הבאים מן העולמות העליונים, אם הם סתומים בקצה האחרון שלהם – אזי הם מסתתמים אוטומאטית כבר בתחילת הצינור לרדת אלינו.

משל למה הדבר דומה, לבית ששורר בו חום כבד, ואנחנו רוצים להקל על עומס החום. אם נפתח חלון בצידו האחד של הבית, הרוח לא תיכנס הביתה ולא נרגיש הטבה. אולם, אם נפתח גם חלון בצידו השני של הבית, נרגיש מיד את רוח הפרצים הנכנסת הבית. אמנם, רוח זו יוצאת החוצה מהפתח שבעברו השני, אולם אנחנו לא מפסידים מאומה מכך, אדרבא, נהנים ממשב הרוח, והשגנו את זה ע"י הנתינה (פתיחת החלון שממול אל הזולת). כולם יודעים ש"נר לאחד - נר למאה" והזולת לא ניזוק במה שגם השני משתמש לאורו של הנר.

דברים אלו אמורים לא רק לגבי דברים "רוח"ניים ולגבי "אור"ות, אלא גם לגבי דברים גשמיים. נתאר לעצמינו ברכה המגיע לבית משפחת X . יש מקסימום מסוים שמשפחת X יכולה לקלוט, לדוגמא: נניח, כל הבית מהרצפה עד התקרה מלאה זהב. אם הם יתנו לזולתם חלק מן הזהב, עכשיו יש מקום למלא עוד בבית. הנתינה – מאפשרת את המשך השפע. ההסבר לזה הוא כי במציאות שאנחנו מכירים, הדברים החמריים, הגשמיים, הם מוגבלים. אם יש לאחד – אין לשני. אולם אצל הקדוש ברוך הוא, השפע שלו, גם הרוחני וגם הגשמי, הוא "אין סופי", ופתיחת צינורות השפע ע"י הנתינה, משפיעה שפע, גם גשמי, "אין סופי". זה הסבר ברובד הראשון שלו.

ההסבר ברובד השני הוא שכאשר אדם נותן מגשמיותו לזולתו, הגשמיות שהוא נתן, הפכה למצווה שהיא בהגדרתה רוחנית. ואת זה אנחנו מבינים בקלות ש"נר לאחד - נר למאה". כך אנחנו הופכים "גשמיות" ל"רוחניות". (טז) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַידֹוָד וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם: (ספר תהילים פרק קטו) – לעשות מהם שמים, רוחניות. וכך כותב אחד מגורי האר"י:

ועשית שולחן עצי שטים. ראשי תיבות תן יש, כלומר תן, כדי שיהיה לך יש לעולם הבא, ואם לא יתן יהיה כל מאכלו לנחש, שהפך שלחן לנחש, (כלומר אותן אותיות). (שפתי כהן על שמות פרק כה פסוק כג) .

הפיכת ה"גשמיות" ל"רוחניות" בארץ ישראל אינה רק בתחום הנתינה, הצדקה, אלא לכל שטחי החיים. וכך כותב החת"ם סופר: . נראה לעניות דעתי, שרבי ישמעאל לא אמר מקרא "ואספת דגנך" אלא בארץ-ישראל ורוב ישראל שרויין על אדמתן, שהעבודה בקרקע עצמה מצווה משום יישוב-ארץ-ישראל, ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציוותה התורה "ואספת דגנך". ובֹעז זורה גורן השעורים בלילה משום מצווה. וכמו שאי-אפשר לומר 'לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה', כך לא יאמר 'לא אאסוף דגני בעצמי משום שאני עוסק בתורה'. ואפשר, שאפילו שאר האומניות שיש בהם יישוב העולם - הכל בכלל מצווה. וכל זה דוקא בארץ-ישראל, אבל בחוץ-לארץ - כל מה שמרבה ביישוב העולם, מוסיף חורבן בעבודת ה'. ובחוץ-לארץ, מודה רבי ישמעאל לרבי שמעון בר-יוחי, אבל בארץ-ישראל אומר רבי ישמעאל, "ואספת דגנך" - מצווה ליישב את ארץ-ישראל, והיא אינה נדחית מפני לימוד תורה, אלא עם הלימוד יש גם ליישב את ארץ-ישראל ולעבוד את אדמתה ולהוציא פירותיה הקדושים. (חידושי החת"ם סופר למסכת סוכה דף לו.)

מעשה העגל

ערך מורחב: מעשה העגל

לאחר שמשה רבינו שהה בהר סיני ארבעים יום הוא עמד לרדת אל העם עם לוחות האבן וכך נאמר:"וַיִּתֵּן אֶל-משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים . הפרק הבא בפרשה, פרק ל"ב מתאר לנו מה קרה:

• וַיַּרְא הָעָם כִּי-בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר - רש"י מסביר מדוע העם סבר כן ונותן שתי סיבות
  • סיבה טבעית - "כי כשעלה משה להר אמר להם לסוף ארבעים יום אני בא בתוך שש שעות. כסבורים הם, שאותו יום שעלה מן המנין הוא, והוא אמר להם שלימים, ארבעים יום ולילו עמו, ויום עלייתו אין לילו עמו, שהרי בשבעה בסיון עלה, נמצא יום ארבעים בשבעה עשר בתמוז" - פשוט טעות ביום
  • וסיבה לא-טבעית - "בששה עשר בא השטן וערבב את העולם והראה דמות חשך ואפילה וערבוביא לומר וודאי מת משה, לכך בא ערבוביא לעולם."
• בקשו כי אהרון יעשה להם אלוקים - משה רבינו לא יורד ו"לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ".
• אהרון יוזם איסוף זהב" - מאת "נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם" ואכן "כָּל-הָעָם" - עושה כן.
• מהמזהב נוצר "עֵגֶל מַסֵּכָה" - ואהרון קובע חג למחרת.
• חג - העם משכים ו"וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק"
• הקב"ה מחליט:"וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ (משה רבינו) לְגוֹי גָּדוֹל"
• תגובת משה -
  • מצליח לבקש סליחה "וַיִּנָּחֶם ה'ַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ"
  • שובר את הלוחות, שורף את העגל, זורה על המים, "וַיַּשְׁק אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
  • לוקח את בני לוי ומצווה אותם :" וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ" . רבי עובדיה ספורנו מסביר:"עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר. לְכַפֵּר עַל הַבִּלְתִּי חוטְאִים שֶׁלּא מִחוּ בַּחוטְאִים, וְזֶה שֶׁכְּמו שֶׁלּא מִחוּ בַּחוטְאִים כֵּן לא יְמַחוּ בְּהורְגֵיהֶם" - דהיינו גם מי שלא השתתף באופן פעיל נענש על כך שלא מיחה

• סוף דבר:
  • "וַיִּגֹּף ה'ֶת-הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן" -
  • "וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב" -
  • הקב"ה נגלה למשה רבינו.
  • "וַיִּפְסֹל שְׁנֵי-לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים" - ניתנים הלוחות השניים.

לימוד זכות על חטא העגל

חז"ל מתלבטים בשאלה : כיצד הידרדרו בני ישראל לעבודה זרה זמן כה קצר לאחר מעמד הר סיני  ? היו שסברו כי מקור הכישלון בתלותם המוחלטת של העם באישיותו של מנהיגם. העם שהתרגל לסמוך על משה ועל הדרכתו הכוללת, מצאו את עצמם במפתיע משולחים לנפשם. בלי שהתחנכו ליטול אחריות לחשיבה עצמאית, נפל העם קרבן לאובדן עשתונות. חז"ל רומזים בדבריהם לסכנות שבהתנערות גמורה מאחריות אישית, גם כאשר היא נובעת מן ההסתמכות על מנהיגים וגדולים.

ובכל זאת לכנות את עגל הזהב בתור "אלה אלהיך ישראל!" אינו דבר שניתן לעבור לסדר היום:

המדרש שם בפיו של משה את הדברים הבאים:

"ודי זהב - אמרי דבי ר' ינאי כך אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע! בשביל כסף וזהב שהשפעת להם לישראל עד שאמרו די, הוא גרם שיעשו את העגל...א"ר יוחנן משל לאדם אחד שהיה לו בן, הרחיצו וסכו והאכילו והשקהו ותלה לו כיס על צוארו והושיבו על פתח של זונות, מה יעשה אותו הבן שלא יחטא?"

עוד אמרו: "למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים - מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים, אלא אמר משה, רבון העולם! מהיכן הוצאת אותם לא ממצרים, שהיו כולם עובדי טלאים?...הנחת כל העולם ולא שעבדת בניך אלא במצרים שהיו עובדין טלאים ולמדו מהם בניך ואף הם עשו עגל, לפיכך אמר אשר הוצאת מארץ מצרים, דע מהיכן הוצאת אותם."

הרעיון האחרון מובע על ידי המדרש גם בביאור דברי העם בשעת המעשה עצמו: "כשקבלו ישראל את הדברות לאחר מ' יום שכחו את א-להיהם ואמרו לאהרן, המצרים היו נושאין את אלהיהם והיו משוררין ומזמרים לפניו ורואין אותו לפניהם, עשה להו אלהים כאלהי מצרים ונראה אותו לפנינו."

הרב אליקים קרומביין בשיעורים לפרשת שמות בבית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון הציג את הדברים לעיל ומגיע למסקנה כי בשני טיעונים אלה, מתוארים ישראל שוב כקרבן המאורעות החיצוניים - כוחו המשחית של השפע הפתאומי והלא-צפוי, החינוך הארוך והשלילי של התרבות המצרית.

אך הבדל בין שתי השקפות אלו בהערכת התנהגות העם, שחש עצמו נעזב בהעדר מורו ומנהיגו. לפי דיעה אחת, משנוכחו שאין המשך לאותו חזון נעלה, ושבשורת האמונה החדשה ודרך החיים המהפכנית הגעה לקיצה - חזרו על עקבותיהם הרוחניות לאמץ את הדרכים המוכרות והישנות. לפי ההשקפה השניה, דוקא מצב חדש, ניסיון העושר המופלג, הוא שהוציא את העבדים המשוחררים מכליהם. אין כאן תגובה מחושבת של חזרה לשורשים ישנים, אלא שליחת רסן והתפרקות.

בהמשך המאמר הוא דן בנושאים: בין הסבר לסניגוריא, עבודה זרה - "חטא קטן"? ולימודי זכות על חטא העגל בדברי המפרשים. הוא מצטט את הכוזרי:"הכוזרי , עומד על כך ש"העמים כולם בזמן ההוא היו עובדי תמונות...לא הסכים אז ההמון על שום תורה אם לא נקשרה בדמיונו עם תמונה מוחשת שאפשר לכוין אליה." ולכן גם בני ישראל בהעדרו של משה, "לבסוף הרגישו אחדים מהם צרך לבקש להם נעבד שיוכלו לפנות אליו ככל האומות, אך גם םלא כחו בא-להותו של מוציאם מארץ מצרים, הם בקשו רק כי יהיה אתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות א-להיהם". לדבריו, העם הרגיש צורך נפשי לחפץ מוחש סביבו יוכלו לרכז את עבודתם לה'.

ומסכם:"שתי טעויות שהן אחת - עבודת ה' זקוקה למתווכים. מכיוון אחד, האדם טועה בעצמו, שהוא מצידו אינו מסוגל ליצור קשר עם הקב"ה, ועל כן הוא תר אחרי בעלי כוחות המסוגלים להוריד את הרוחניות לעולם הזה ולהגיש אותו לאדם. ויש גם הטועים מצד מעלה, וטוענים, חלילה, כאילו אין הבורא מסוגל ליצור קשר עם בני אדם השוכנים בעולם הזה, ללא תיווכם של גורמי ביניים.

זו וזו - מובילות לעבודה זרה. שתיהן בבחינת פשע של מיעוט הדמות. הראשונה ממעטת בדמותו של האדם, וכופרת בפוטנציאל הרוחני שלו. ואילו השניה כופרת בגדולתו של הקב"ה. שכן גם בזאת מתבטאת גדולתו, שלמרות ש"מרום וקדוש אשכון", עם כל זה "ואת דכא ושפל רוח".

לפרשת השבוע:"פרשת כי תשא" - למה משה רבינו שבר את הלוחות

למה שבר משה את הלוחות

בשושן הבירה וכן במדבר סיני, נחתמה גזירה קשה, ובכל זאת התרחש "ונהפוך הוא".

כבר בתחילת פרשת כי תשא נזכר חטא העגל

	ונתת אתו על עבודת אהל מועד. למדת שנצטוה למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר (שמות לב לה) ויגוף ה' את העם.

ובהמשך נראה עד כמה היה חשוב האירוע שכן, כך מנע משה רבינו את חיסול עם ישראל, שנאמר:"וביום פקדי וגו'"- עתה שמעתי אליך מלכלותם יחד, ותמיד תמיד כשאפקוד עליהם עונותיהם ופקדתי עליהם מעט מן העון הזה עם שאר העונות, ואין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפרעון עון העגל:

וכאן עובר הרב לפסוק החותם את התורה, בסוף ספר דברים, ושם מוזכרת שבירת הלוחות

	לעיני כל ישראל - שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר (לעיל ט, יז) ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקב"ה לדעתו, שנאמר (שמות לד, א) אשר שברת, יישר כחך ששברת. (השבח של משה רבינו שהקב"ה הסכים לדעתו - לפי הפרשן אליהו מזרחי)

'למה משה רבינו שבר את הלוחות - הנה שני פירושים של רש"י

• וישלך מידיו וגו' - אמר מה פסח שהיא אחת מן המצות, אמרה תורה (שמות יב מג) כל בן נכר לא יאכל בו, התורה כלה כאן, וכל ישראל משומדים ואתננה להם?! (ל"ב, י"ט)
• פסל לך - אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות. משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתובתה. אמר: אם יאמר המלך להורגה אומר לו עדיין אינה אשתך. בדק המלך ומצא, שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה. אמר לו שושבינה: כתוב לה כתובה אחרת, שנקרעה הראשונה. אמר לו המלך: אתה קרעת אותה, אתה קנה לך נייר אחר, ואני אכתוב לה בכתב ידי. כן המלך זה הקדוש ברוך הוא, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקדוש ברוך הוא אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך:

נסכם, ראשית, בני ישראל אינם ראויים לקבל את הלוחות - המטרה להגן על התורה. שנית, להגן על עם ישראל מפני חמתו של המלך.

תפקידם של בני לוי

המפרשים עומדים על הקשר בין מעשיהם לבין בחירת לתפקיד. רבי עובדיה ספורנו מוצא רמזים על כך בפסוק אחד :

1. מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּום לַה'. הַקְנוּ שְׁלֵמוּת לְיֶדְכֶם הַיּום שֶׁתִּהְיֶינָה מוּכָנות לְעָבְדו בְּמִקְדָּשׁו.
2. כִּי אִישׁ בִּבְנו וּבְאָחִיו. כִּי כָּל אֶחָד מִכֶּם כְּבָר הֻקְדַּשׁ לַה': "בִּבְנו", בְּעִנְיַן הַמִּילָה שֶׁעֲשִׂיתֶם בַּמִּדְבָּר, "וּבְאָחִיו", בַּהֲרִיגַת הַיּום, וְלָכֵן "מִלְאוּ יֶדְכֶם" בְּטוּב הַכַּוָּנָה וְהַשְׁלִימוּ הֲכָנַתְכֶם לַה' לַעֲבודָתו.
3. וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּום בְּרָכָה - היא ברכת משה רבינו - . וּמִלְאוּ יֶדְכֶם גַּם כֵּן בְּאפֶן שֶׁיִּתֵּן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ "עֲלֵיכֶם הַיּום בְּרָכָה", וְזֶה שֶׁתִּהְיֶה מְגַמַּת פְּנֵיכֶם לִשְׁמר מִשְׁפָּטו וּבְרִיתו, כְּאָמְרו "כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצרוּ. יורוּ מִשְׁפָּטֶיךָ.. בָּרֵךְ ה' חֵילו וּפעַל יָדָיו תִּרְצֶה" .

רבינו בחיי מציין את תפקידי הלויים כפי שמובא בספר במדבר:" הַמְעַט מִכֶּם כִּי-הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת מִשְׁכַּן ה' וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם" .הוא מצטט את הרמב"ן "כי על-ידי בני לוי נתקדש השם בפרהסיה, כשם שחללוהו ישראל בפרהסיה, וזהו ענין שכ'"ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי" - ללמדך שעין חילול ה' הוא מתכפר בשנגדו, והוא קידוש השם"

מעשה העגל נשכח ?

מצאנו כתוב :"וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי. הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ:" . למה הכוונה ?

מסכת ברכות מביאה את דברי ריש לקיש: אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם! אדם נושא אשה על אשתו ראשונה - זוכר מעשה הראשונה; אתה עזבתני ושכחתני ?

אמר לה הקב"ה: בתי! י"ב מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל (ראשי גייסות וחבורות חלוקות), ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון, ועל כל לגיון ולגיון בראתי לו שלשים רהטון, ועל כל רהטון ורהטון בראתי לו שלשים קרטון, ועל כל קרטון וקרטון בראתי לו שלשים גסטרא (לגיון וקרטון וגסטרא - שמות של שררה כגון, שלטון והגמון ודוכס ופחה), ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה, וכולן לא בראתי אלא בשבילך, ואת אמרת עזבתני ושכחתני !?

ועל כך נאמר הפסוק לעיל "התשכח אשה עוּלה [מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך]": אמר הקב"ה: כלום אשכח עולות (עוּלה - כמו עולות וקרבנות) אילים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר! אמרה לפניו: ריבונו של עולם! הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה: 'גם אלה תשכחנה'; אמרה לפניו: ריבונו של עולם! הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני?

אמר לה 'ואנכי לא אשכחך'!והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: מאי דכתיב 'גם אלה תשכחנה' - זה מעשה העגל (שאמרו אלה אלהיך ישראל  ; 'ואנכי לא אשכחך' - זה מעשה סיני (שנאמר בו אנכי ה' אלהיך .

ההבטחות בעקבות הבריתות

אפשר להבחין בהבדלים בין "מצוות הברית" שניתנו אחרי הלוחות הראשונים בפרשת משפטים לבין אלו שניתנו לאחר מתן הלוחות השניים בפרשתנו

• המלאך כבר אינו מוביל את עם ישראל. הקטע המתחיל ב:"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ, בַּדָּרֶךְ; וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי" (כ').
• ההבטחה להשמדת שבעת עמי כנען נשארת בתוקפה, בהבדל קטן - בפעם הראשונה כתוב:"וְהִכְחַדְתִּיו" ובפעם השנייה :"הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ" (י"א)
• בשני המקרים נצטוו בני-ישראל להרוס את העבודה הזה.
• הרמב"ן מסביר את התוספת אלוהי מסכה לא תעשה לך - "שלא יעשו כאשר עשו בעגל אפילו במחשבת השמים לעשות אותו תייר לפניהם". רבי עובדיה ספורנו מפרט סעיף זה ומצביע על הקלות שניתן להיפתות אליו:"אֱלהֵי מַסֵּכָה. הֵם הַטַּלִּסְמָאות הַנַּעֲשׂות בְּשָׁעות יְדוּעות בְּחִבּוּר כּוכָבִים מָה, וְלָזֶה עושִׂין אותָן עַל יְדֵי הִתּוּךְ, לְמַעַן יֵעָשׂוּ כָּל חֶלְקֵי אותָן הַצּוּרות יַחְדָּו בְּאותו רֶגַע, וּבָם יַחְשְׁבוּ עושֵׂיהֶם לְהַשִּׂיג קִנְיָנִים וְצָרְכֵי הַגּוּפות. וְאוּלַי יַחְשׁב הַחושֵׁב שֶׁאֵין זֶה מֶרֶד בָּאֵל יִתְבָּרַךְ כְּשֶׁלּא יְקַבְּלֵהוּ הָעובֵד עָלָיו כֶּאֱלוהַּ, וְהוּא אָמְנָם הֵפֶךְ רְצונו, כִּי חָפֵץ שֶׁלּא יִפְנוּ עובְדָיו לְעֵזֶר אֱלוהַּ זוּלָתו, כְּאָמְרו "וַאֲנַחְנוּ לא נֵדַע מַה נַּעֲשֶׂה כִּי עָלֶיךָ עֵינֵינוּ" .
• בפעם השנייה לא מובא הפירוט על הברכה שתחול על עם-ישראל וגבולות ההבטחה :"וְשַׁתִּי אֶת-גְּבֻלְךָ, מִיַּם-סוּף וְעַד-יָם פְּלִשְׁתִּים, וּמִמִּדְבָּר, עַד-הַנָּהָר".
• איסור כריתת הברית עם תושבי הארץ מובאת בשתי הבריתות.
• על שלושת הרגלים, יש כמעט חזרה מילה במילה.
• מובא גם אזכור על מצוות הבכורות, כולל פטר רחם.
• בברית השנייה נוסף איסור המלאכה במשכן, לקראת בנייתו.
• כן נוספת המצווה של העלייה לרגך תוך הדגשה:" כִּי-אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ, וְהִרְחַבְתִּי אֶת-גְּבֻלֶךָ; וְלֹא-יַחְמֹד אִישׁ, אֶת-אַרְצְךָ, בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה"

שיג ושיח – הרב יונתן זקס: הייתכנו רחמים בלי דין

לפרשת השבוע שעבר, פרשת כי תשא

• לקריאת המשך השיעור

האם יכול להיות שגם אתה עולה לרגל ולא ידעת? - לפרשת כי תשא

מאת: בנג'י קוסובסקי - ישיבת קדומים - שיעור בפני באי כולל משכן בנימין

האם יכול להיות שגם אתה עולה לרגל ולא ידעת? - לפרשת כי תשא

אנחנו רגילים שעליה לרגל אל המקום המקודש היא מצווה מהתורה, שאי אפשר לקיימה בלא מקדש. בשיעור השבוע נשאל - האם יכול להיות שעליה לרגל היא ממש צורך נפשי של האדם?

אם נעקוב אחר תרבויות רבות, גם של ישראל 2016, נראה שאצל כולן קיים מודל של עליה לרגל. לכל אדם יש מרחב מקודש, שאליו הוא מכוון את חייו, ובו הוא גם רוצה להיות. המקום נותן לו כוחות חיים, והוא משתדל מאוד להיות בו. יש כאלה שעולים לקברי צדיקים, יש מי שעולה לאתרים היסטוריים, ויש מי ש"עולה" למקום עבודתו (כן, גם זה יכול להיות מרחב מקודש).

בשיעורנו ננסה לחוש קצת בחוויה של עולי רגלים בעת העתיקה, וללמוד מזה לימינו מה אנחנו מקבלים מעליה לרגל. מה החוויה שלנו בעליה לרגל.

יתכן שכל מה שעלינו לעשות הוא להחליט - מהו המרחב המקודש שלך? להיכן אתה עולה לרגל? מה היית רוצה שיהיה במרחב המקודש שלך?

ומה חסר לנו כאשר מסתפקים במקומות ביניים, ואיננו עולים לרגל אל מקום האלוהים. מקום אחד, לעם אחד, לאלוהים אחד.

שיעור שלישי מהסדרה: "בשביל מה צריך מקדש?".

קבל את השיעור ישירות למייל: http://goo.gl/forms/JPSCzEgU7p ותודה רבה לדובי ריין על התמונה המקסימה (כמו תמיד...).

איש זקן ושמו נער

פרשת כי תשא תשעד חלק א

הרב מוטי אלון:פרשת כי תשא תשעד-איש זקן ושמו נער

פרשת כי תשא תשע חלק ב

פרשת כי תשא תשע חלק ב

בפרשה למדנו

	וְהָיָה, כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל-הָאֹהֶל, יָקוּמוּ כָּל-הָעָם, וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ; וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה, עַד-בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה. ט וְהָיָה, כְּבֹא מֹשֶׁה הָאֹהֱלָה, יֵרֵד עַמּוּד הֶעָנָן, וְעָמַד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְדִבֶּר, עִם-מֹשֶׁה. י וְרָאָה כָל-הָעָם אֶת-עַמּוּד הֶעָנָן, עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְקָם כָּל-הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ, אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ. יא וְדִבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה פָּנִים אֶל-פָּנִים, כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וְשָׁב, אֶל-הַמַּחֲנֶה, וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן נַעַר, לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל.(ל"ג, ח'-י"א

מה מקומו של יהושע בן נון ? הפגישה הראשונה

	וַיָּקָם מֹשֶׁה, וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ; וַיַּעַל מֹשֶׁה, אֶל-הַר הָאֱלֹהִים (כ"ד, י"ג

במסכת אבות למדנו כי יהושע קבל תורה ממשה ומסרה ל... חז"ל אמרו במסכת עירובין כי אלעזר קבל את התורה ממשה רבינו. מה תפקידו של יהושע בהעברת התורה (10:00)

רק משה רבינו ויהושע בן נון הצטוו להסיר את הנעלים. הכהנים, חוייבו ללבוש בגדים, אך היו ללא נעלים. זה היחוד שלהם. באדמת קודש האדמה והאדם הם אחד. התורה שהוא קבל, היה זה לאחר שהיה החיבור בינו לבין אדמת קודש. כך התורה עברה למשה מהר סיני. מכאן כוחו של מש הוא להעביר את "הארציות לכל אחד ואחד. "עי אהיה עימך" - מקביל " מה ה' אלוקך דורש ממך" - חז"ל אומרים זה הכל מה שה' מבקש. זה זה לא דבר קטן. לגבי משה כן, אשר לאחרים "זה לא מילתא זוטא". האדמ"ר הזקן מה ה אלוקך דורש ממך. - ממשה הנמצא בכך.

משה רבינו מקבל מהקב"ה הבטחה כי יהיה עימו כאשר יבוא למלך מצרים "כי יהיה עמך". כאשר תתרחש יציאת מצרים, עם ישראל יגיע למקום בו משה רבינו נמצא היום. ה"הר עשן" - אין עצים, מה נשרף, כעשן הכבשן, העם ראה קולות מתוך ההר. העם מבקש לשמוע את מלכנו ולא את משה.

משה רבינו דורש מהקב"ה למחוק את שמו מהתורה. הוא טען שאם אין עם ישראל, אין תורת ישראל. מה כן מעביר משה רבינו ליהושע בן נון את הכח האמוני הזה של הביטול המוחלט. "איש אשר רוח בו" הוא מוחבר למשה ולכן "לא ימיש מהר סיני (נשאר במחצית ההר) ולא מתוך מן האהל. משה משנה את שמו "יושיעך מעצת המרגלים" וקרא לךו יהושע. משה רוצה בשכנוע ילכו המרגלים ויביאו את "החשק" להכנס לארץ, כי כך ציווה הקב"ה. המידע אל המצב בנגב אינו חשוב. זה הכל מבחן של אמונה. ה"מרגלים" חשבו שתפקידם לגלות מה הארץ מציעה ?

כלב אומר לעם "ויהס" - למה אתה לא עונה לעניין, רש"י טען שהיה עליו להסית "וכי אז מה עשה לנו משה" - אז הקשיבו לו. ואז אמר: אם הוא יאמר לנו לעלות השמים נעשה זאת. "המעפילים" הבינו רק את חצי המשפט "אין ה' עמכם (דרך משה - הוא לא מש מהמחנה).

את הביטול הזה מעביר משה רבינו ליהושע בן נון "של נעליך". מי שמגיע לבית המקדש, עליו לפגוש את אלוקות - רואים אנשים יחפים. המעיל היה כולו תכלת - אין חוטים - ה"שמים" נמשכים עד הרגלים. בשולי המעיל היו רימונים, הם לא עשו רעש, רש"י אומר שישמעו אותו בבואו אל הקודש. מה פתאום רעש, הרבי אומר,לא יפה לעשות רעש - רק נערי השוליים עושים רעש - הם לא מתורבתים - רהרימונים חלולים למה ? (סוף החלק הראשון)

הרימונים הם כמו "הריקים" שבישראל. כל אחד מן הרימונים מרומם. חז"ל אומרים "על מה מכפר המעיל" - על השם הרע. אי האמונה ברימון הזה. כל אחד מעם ישראל הוא מש רבינו.

השאלה מה יהיה אחרי מות משה רבינו, יש נער, יהושע הזקן, הוא ימשיך.

הנביא אומר:"כי נער ישראל ואוהבו". יהושע באהל לא בה ללמוד, הוא מקבל ממנו את הרוח. איך מעבירים את הכח לדורות, את זה הוא מסר דרך יהושע בן נון, ממנו לשופטים ....

מי שרוצה להיות חסיד שיפגש עם משה רבינו, הוא אב לנביאים. הוא המקור הוא האבא. אבא מעביר את "טיפה" שבמוח. הד.נ.א. נמצאת בכל איבר בגוף, רואים אותו בכל איבר.

הקב"ה קורא לעם בנים. מה נאמר לפרעה:"בני בכורי ישראל" - אני אבא והם בנים. משה קבל תורה מסיני, ואז בכל דור ודור יש משה. כל הזוגות והתנאים באים לגלות לכל אחד את הניצוץ של משה רבינו שנמצא בו.

לסיום, תחילת הפרשה "כי תשא את ראש בני ישראל" - השנה נקקרא זאת פעמיים. חז"ל אומרים במכת מגילה שפרשת שקלים יקרא בחודש אדר. עתיד המן הרשע לבוא ואוא יביא שקים. הקב"ה הקדימו שקלים שלכם בירושלמי כתוב שזה בא לפר על מכירת יוסף: הם שילמו 20 כסף, כל אח נתן מחצית השקל.

המן בקש לפעול בחודש אדר, זה החודש שבו יש לפעול נגד עם ישראל. כל הבעיות של אחשורוש יפתרו אם תסגיר את העם של משה רבינו. העם הזה "ישנו" - כמה שהוא מפוזר הם עם אחד:מפוזר ומפורד - אין מקום שהם אינם. אני יכול לפגוע בהם במקום אחד: עשרת אלפי כסף שקול כנגד השקים של עם ישראחל (מסכת מגילה ). המן תפס אתה נקודה הזאת. הוא לא ידע שגם נולד צשה ותחינת משה. פני שמה - שמוש, יהושע -ירח - כל דור ההמשך נולד !!!

ההפטרה

פרשת פרה נסמכת לעיתים לפרשת כי תשא . פרשת פרה, עוסקת בהכנת פרה אדומה המטהרת את טמאי המת מטומאתם. עיתוי קריאתה קשור לעלייה לרגל והקרבת קרבן פסח, בחודש ניסן הקרב, ובקריאתה בציבור מזכירים לעם להיערך לכך בהיטהרות מטומאות שנטמאנו.

הפטרת פרשת פרה לקוחה מספר יחזקאל ועוסקת בטהרת עם ישראל, כחלק מתהליך גאולת העם ושיבתו לארצו.

דוד נתיב מרצה לתנ"ך במכללת הרצוג גוש עציון כתב באתר כיפה על הקשר התנכי של הפרשה. יחזראל הנביא לווה את עם ישראל באחת מנקודות השבר הקשות שלו, גלות בבל. הוא יצא לבבל עם גלות יהויכין, 11 שנה לפני גלות יהודה, בה חרבו ירושלים, בית המקדש ומלכות בית דוד. עד היציאה של גלות יהודה פעל יחזקאל בבבל בקרב הגולים עם יהויכין. הוא הכין אותם, פסיכולוגית ואמונית, לשבר הגדול העומד בפתח, תוך שרטוט ברור של ההתרחשויות הצפויות, כחלק מאותה הכנה.

ההפטרה דנה בנושאי : טומאה וטהרה , היא חלק מפרקי הנחמה והגאולה שהשמיע הנביא לגולים בבבל, לקראת שיבת ציון, שבוא תבוא.

קידוש שמו של ה' יהיה בתיקון המעוות, בהשבת העם לארצו - למציאותו השגרתית. קיבוץ הגלויות יהיה שלב בסיסי והכרחי בתהליך גאולת האומה. עם זאת, מציאות הטומאה - שבעטיה עזב העם את הארץ - לא תוקנה בשהות בגלות. לאחר שובו של העם לארץ יצטרך העם לעבור תהליך של הטהרות מן הטומאה, כדי לאפשר לעם להתרומם מן השגרה הטהורה, הבלתי פגומה, למציאות של קדושה, רוממות והתעלות.

פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח לך, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע