הרי הגלעד - נחלת בני גד - צילם:Ori~

פרשת מטות היא הפרשה התשיעית של ספר במדבר - פרשה קצרה - קי"ב (112) פסוקים - הנקראת לעיתים יחד עם פרשת מסעי - קל"ב (132) פסוקים - לעומת פרשת פנחס קס"ח (168) פסוקים, ונחשבת לאחת הקצרות בתורה. הפרשה התרחשה בערבות מואב. משה רבינו פנה אל ראשי המטות וציווה אותם לעסוק בדיני נדרים. יש בכך "האצלת סמכויות" מבית דינו לבתי הדין של השבטים - לקראת הכניסה לארץ כנען (ראו סוגיה מטה: "פורום ראשי המטות"..

בני ישראל מֵמַשִׁים את הנקמה במדיינים. הנצחון הושלם וכן:"וְלֹא-נִפְקַד מִמֶּנּוּ, אִישׁ" [1] - דהיינו, לא היו נפגעים במערכה. כל מה שנותר עתה, הוא לחלק את השלל וכאן נקבע הכלל:"וְחָצִיתָ, אֶת-הַמַּלְקוֹחַ, בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה, הַיֹּצְאִים לַצָּבָא--וּבֵין, כָּל-הָעֵדָה" [2] - לחצות את השלל בין היוצאים למלחמה לבין העורף.

הפרשה הסתיימה בתחילת ישוב הארץ המובטחת :"וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד--עָצוּם מְאֹד; וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר, וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם, מְקוֹם מִקְנֶה".[3] . שבטי ראובן וגד סברו כי הגיעו כבר על הנחלה. משה רבינו עמד על הסכנה שבפרישתם משאר השבטים וגער בהם:"הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה [4]. והסיכום היה שהם יקבלו את אחוזתם בעבר הירדן המזרחי רק בתנאי שהם קבלו על עצמם לקיים:"נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה', אֶרֶץ כְּנָעַן" [5]. ואכן הם מקבלים עליהם את "תנאי בני גד ובני ראובן" (להלן)

תוכן הפרשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ניתן למצוא בפרשה את הנושאים הבאים:

  1. אֵלֶּה הַחֻקִּים,..., בֵּין אִישׁ, לְאִשְׁתּוֹ--בֵּין-אָב לְבִתּוֹ, בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ[6]. הפרשן ספורנו ציין "אֲבָל הָאִשָּׁה שֶׁאֵינָה בִּרְשׁוּת עַצְמָהּ, לא תִהְיֶה מְחַלֶּלֶת אִם יָפֵר הַמֵּפֵר." - ולכן האחריות על נדריה בידי האב או בעלה.
  2. הנקמה במדיין - בני ישראל ניצחו ולקחו שלל. תחילה משה רבינו נזף בהם :"ויקצוף משה על פקודי החיל. מגיד שאין הסרחון תלוי אלא בגדולים". אבל אחר-כך הכל בא על מקומו:רש"י כתב:""ויקחו את כל השלל וגו'" - מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בבזה שלא ברשות שנאמר את כל השלל וגו' ועליהם מפורש בקבלה שניך כעדר הרחלים וגו' אף אנשי המלחמה שביך כולם צדיקים. (זאת, לעומת מה שקרה ביריחו בימי יהושע בן נון)
  3. הטיפול בשלל המלחמה - הרמב"ן פרש:""תעבירו באש וטהר" - אין הכלי שנגע במת או בנבלה נטהר באש שאין טבילת התורה אלא במים ולפיכך הוצרכו רבותינו (ע"ז עה) לפרש שזו הטהרה להגעילם מאיסורי המאכלות שבלעו ביד הגוים וזה אמת בלי ספק
  4. חלוקת השלל - כאן הפירוט הוא מדהים: כל סוג שלל איך יחולק ולמי - כמעט פרק ראשון ב"הנהלת חשבונות" ו"מימון ציבורי". בסוגיה זו נפגש עם המונחים "מֶכֶס", "אחוז" המוכרים לנו היום, אם כי במשמעות ייחודית יותר כמו:"אָחֻז מִן-הַחֲמִשִּׁים,".
  5. וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, זִכָּרוֹן לִבְנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי - את הזהב - כאן החלו לצבור את אוצר המדינה החדשה. ספורנו סבר:"זִכָּרון לִבְנֵי יִשְרָאֵל. לְכַפָּרַת עֲון פְּעור". מכל מקום הזהב לא בוזבז.
  6. פניית שבטי גד וראובן - מדרש רבה ביאר למה גרמה התנהגותם של השבטים:"וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל (ראו להלן) לפיכך גלו תחלה מכל השבטים שנא' (ד"ה א ה) ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה ומי גרם להם על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם מנין ממה שכתוב בתורה ומקנה רב היה לבני ראובן וגו':
  7. ההתנחלות בעבר הירדן - הערים שנכבשו בעבר הירדן התנחלו בהם בני גד, ראובן וחצי שבט המנשה. איך הגיעו גם לשבט מנשה ? הרמב"ן נותן הסבר לכך:" ויהי הגורל למטה מנשה כי הוא בכור יוסף למכיר בכור מנשה אבי הגלעד כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן, גם כן על בניו שהיו אנשי מלחמה כי הם הלכו גלעדה וילכדוה, ולכך נתן להם משה חלק גדול מהם. ואולי היה עדין מכיר קיים, ולא נגזרה עליו גזירת המדבר לפי שלא היה מפקודי משה ואהרן שהיה לו יותר מששים שנה, והאריך שנים כדורות הראשונים:

פורוס ראשי המטות[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב מוטי אלון בשיעורו המטות, הפקודים והדגנים שאל בסגנון של היום:"מוקם פה פורום חדש שעד עכשיו לא הכרנו אותו, הלא הוא פורום ראשי המטות. זו קבוצת אנשים שהיא מן הסתם ודאי חשוב מאוד, אבל עוד לא ראינו אף פעם שעושים בה שימוש, לא הכרנו אותה. הפרשה נקראת על שם הפורום הזה. במקור : "וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'". והוא הביא את פירושו של רבי יצחק אברבנאל:"והנה הפרת נדרים בהיות משה חי", כאן האברבנאל הופך להיות קצת קשה מבחינה מעשית. "בהיות משה חי לא מסר אותו לשום אדם". למה? "כי היה כל איש הנודר נדר ומתחרט מנדרו בא לפניו עליו השלום להתירו". זה חידוש עצום.

האברבנאל טוען שגם כשהיו שרי אלפים, שרי מאות ושרי עשרות, אם היה צריך להפר נדר, היו הולכים למשה רבנו. למה? "והוא בהיותו היחיד מומחה שבדור", זו ההגדרה ההלכתית שיחיד מומחה מתיר נדרים. "והוא בהיותו היחיד מומחה שבדור היה מפר הנדרים והשבועות ומבאר אליהם כל ספק שהיה בדבר. אבל כשאמר לו השם עלה אל הר העברים והאסף אל עמך", עכשיו כשנאמר לו סופית "עלה אל הר העברים", ועכשיו כשהוא מבין שהוא עומד למות, "וציווה על הקורבנות אשר יעשו אחרי מותו, כיוון שקרוב יום אידו, ראה ללמד אל ראשי המטות מצוות הפרת הנדרים שהוא בחייו היה עושה בעצמו להישרת העם. ולזה כתבה הפרשה הזאת במקום הזה".

למה כתוב "וידבר משה אל ראשי המטות אלה החוקים והמשפטים אשר ציווה"? כי הוא אומר להם: היה דבר אחד שאני תמיד עשיתי לבד, ועכשיו אתם תצטרכו להמשיך לעשות את זה. זה לא קשור דווקא לאלעזר הכהן, זה לא קשור ליהושע בן-נון. אני עשיתי את זה כי הייתי יחיד מומחה, אבל עכשיו אני מעביר את זה אליכם. למה זה פה? כי הודיעו לו שהוא הולך למות. כלומר, זה לא קשור לכניסה לארץ.

כוח מי שלא מתיר נדרים[עריכה | עריכת קוד מקור]

רבי שמואל אליהו כתב בעלון קול צופיך על כח הדיבור - וכתב על הנושא: כוח מי שלא מתיר נדרים. משה מדבר אל ראש המטות ואומר להם. "אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַה', אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ--לֹא יַחֵל, דְּבָרוֹ" [7]. הגמרא [8] מספרת על רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שהיה מחבק חולים במחלות מדבקות ולומד איתם תורה. הוא לא חשש מהמחלות המדבקות כי סמך על כוחו של לימוד התורה. בשעה שהגיע זמנו להפטר מן העולם אמרו למלאך המות: לך עשה רצונו. הלך מלאך המות ונראה לרבי יהושה בן לוי. אמר לו: הראה לי את מקומי בגן עדן. הסכים מלאך המות. ביקש רבי יהושע בן לוי את סכינו של מלאך המוות שלא יפחיד אותו בדרך. ונתן לו. הראה מלאך המוות לרבי יהושע את מקומו, קפץ רבי יהושע וישב במקומו ונשבע שלא יעזוב את מקומו.

הביאו את דינו של רבי יהושע בן לוי לפני הקדוש ברוך הוא. "אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִי אִיתְּשַׁל אַשְּׁבוּעָתֵיהּ - נֶהְדַּר. אִי לָא - לָא נֶהְדַּר". אם פעם נשאל רבי יהושע על שבועתו ועשה התרת נדרים או שבועות בחייו. נעשה לו גם פה - התרת שבועות ויצא ממקומו בגן עדן. אבל אם אף פעם לא חזר בו ממילתו – גם עכשיו ישאר בשבועתו וישאר חי בגן עדן.

היה אומר על זה מרן הרב ז"ל. כי זה התקיים ברבי יהושע בן לוי הפירוש שאומר: אם אדם "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" אם הוא לא מחלל את דיבורו. "אומרים בשמים: "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". ולכן לא מפירים את שבועתו. אמת חלילה. והיה נזהר מאוד לא להוציא מפיו דבר רע על בן אדם. או מילה שיש לה משמעות רחוקה של קללה. היה נזהר מאוד לשמור על פיו שלא יתחלל. ואולי משום כן התקיים בו "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". שהיו ברכותיו מתקיימות.

"אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ"[עריכה | עריכת קוד מקור]

ד"ר מיכל דל כתבה בדף שבועי על הנושא :אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ. משימתו האחרונה של משה היא לנקום במדיינים על מעשה בעל פעור (במ' כ"ה). הוא מצטווה מפי ה': "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (לא:ב). כמה עניינים בפסוק זה העסיקו את בעלי המדרש ואחריהם את הפרשנים במשך הדורות. נדון כאן בעניין אחד – הודעתו של ה' למשה "אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ", כלומר לאחר ביצוע מטלה זו ילך משה לעולמו. נפתח בעיון קצר בדברי המדרש (ספרי פרשת מטות סימן קנז) ומשם נעבור לדברי פרשנים אחדים:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִיםַ", להודיע שבחן של צדיקים שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם:... מגיד שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין ואף על פי כן הלך משה ועשה בשמחה. ר' אלעזר המודעי אומר בוא וראה כמה חיבתן של רועי ישראל (על ישראל) שעד שלא שמעו שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין מה כתיב בהן? "מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי" (שמ' יז:ד). מששמעו שמיתתו של משה מעכבת למלחמת מדין התחילו מתחבאים. אעפ"כ נמסרו על כורחם שנאמר: "וַיִּמָּסְרוּ מֵאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (לא:ה).

והיא ציטטה שלושה פרשנים מהמאות האחרונות, שכל אחד מהם בחר דרך אחרת לבאר עניין זה.

הראשון הוא רבי שלמה אפרים מלונצ'יץ (1540 1619), בעל "כלי יקר": וביאור הדבר שהמדינים שתיים רעות עשו: אחת לשמים כי החטיאו את ישראל בעבודה זרה ובזנות. ואחת לישראל כי הפילו בעצתם עשרים וארבעה אלף מישראל... וכאשר שמע משה שאמר לו ה' "אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ"... אמר בלבו: אם אומר אל ישראל דברים כהווייתם כאשר נאמרו לי מפי הגבורה, מאחר שידעו ישראל שמיתתי תלויה בנקמה זו, אם כן יאמר נא ישראל: כשם שמחל הקדוש ברוך הוא על חלקו, כך אנחנו נמחל להם על מה שעשו לנו ולא נבקש נקמה כל כך מהרה כי בידינו לאחֵר זמן הנקמה עד שתחפץ מאתנו. ומשה לפי שהיה שמח לעשות דבר ה' בלא איחור, שינה ואמר לתת נקמת ה' במדין ויחשבו ישראל מאחר שהקב"ה מבקש הנקמה בעבור כבודו. אם כן, חלק גבוה מי יתיר לאחרו? ובזה יהיו מוכרחים לעשותה לאלתר... ומכאן ראיה ברורה שעשה בשמחה ולא איחר שהרי היה בידו להמשיך זמן הנקמה אילו היה אומר להם דברי ה' יתברך כהוייתן.

את המשך המאמר תוכלו לקרוא בקישור לעיל

המלחמה במדינים[עריכה | עריכת קוד מקור]

שחיטת המדינים - ציור מהמאה ה-17 צייר : Moeyaert, Claes Cornelisz

הריגת חמשת מלכי מדיין - Gerard Hoet (1648-1733

מדרש רבה הסביר למה יצא למלחמה פנחס בן אלעזר ולא משה רבינו, למרות שהציווי היה על משה :" וישלח אותם משה אמר הקדוש ברוך הוא למשה נקם נקמת אתה בעצמך והוא משלח את אחרים אלא מפני שנתגדל בארץ מדין אמר אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה המשל אומר בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן וי"א שאינה זו מדין שנתגדל בה משה שזו בצד מואב והיא הרבה עד עכשיו למה שלח פנחס אמר מי שהתחיל במצוה הוא גומר הוא השיב את חמתו והכה את המדינית הוא יגמור מצותו .

הרב שלמה גוטל הסביר במאמרו נקמת ד' במדין - רש"י מנמק פעמיים, בשני המקומות הרלוונטיים, מדוע בני ישראל נצטוו ליחס כה עויין כלפי מדין דוקא, ולא כן כלפי מואב, שותפו במעשה שיטים. על הפסוקים "צרור את המדינים... כי צררים הם לכם" (במדבר כה, יז-יח), רש"י מוסיף (על פי בבא קמא לח ע"ב – אך לא כציטוט): "ואת מואב לא ציוה להשמיד מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם". לעומת זאת, על הציווי לנקום "נקמת ד' במדין" (שם לא, ג), רש"י מביא שני נימוקים: "ולא מאת המואבים, שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה, שהיו יראים מהם, שהיו שוללים אותם, שלא נאמר אלא ואל תתגר בם מלחמה (דברים ב, ט), אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם. דבר אחר, מפני שני פרדות טובות שיש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית (בבא קמא, שם)".

לכאורה יש הבדל בין שני הנימוקים. לפי הטעם של המתנה לרות או "לשני הפרדות", הרי אחרי שאלה יצאו, אין יותר מניעה. עתה, מואב אף הוא יכול לבוא על עונשו, ובעתיד הציווי "צרור" יחול על מואב ויבוא במקום "אל תצר את מואב" (דברים, שם). לעומת זאת, הנמקת הנקמה האכזרית במדין דוקא משום "שנכנסו לריב לא להם", מגלה תכונת אופי מיוחדת להם, ולפי זה גם בעתיד אין מקום ליחס זהה כלפי מואב: צרור כן, נקום לא!

בעקבות הבחנה זו של רש"י, עלינו לנסות להבין את מהות היחס: ישראל – מדין.

מלחמת מדין, מפעולותיו הציבוריות האחרונות של משה רבנו, מעוררת שאלות רבות. מהן תמיהות על אופייה ומהותה של המלחמה עצמה, ומהן תהיות על מהות תפקידו העקיף - אך הייחודי - של משה רבנו במלחמה זו. כן טעונים בירור הקשר וההתנייה שבין המלחמה ובין מיתת משה רבנו: האם בגלל שהגיע מועד הסתלקותו עליו לדאוג לקיים תחילה "ישמח צדיק כי חזה נקם" (תהלים נח, יא), או שמא בגלל הסתלקותו יש צורך להינקם מהם, דבר שלא היה הכרחי כל עוד משה רבנו מנהיג את העם, וכפי שמשמע מהמדרש "התחיל מפייס להקב"ה על מיתתו, ואינו מתפייס… אמר לו משה, אם אתה רוצה שתחיה שנים הרבה או אלף שנים, לא יראו ישראל בשונאיהם, לא תיכבש מדין לפניהם" (מדרש ילמדנו, מובא בילקוט שמעוני). כמו כן יש לבחון את מעמדו של פינחס בהתמודדות נגד מדין; פינחס ההורג את המדינית, היוצא כמשוח מלחמה, והוא

יש לציין עוד שמלחמה זו באה כתגובה על חטא בני ישראל בשיטים. שלושה חטאים מרכזיים היו בתקופת המדבר: חטא העגל, חטא המרגלים וחטא פעור בשיטים. שני החטאים הראשונים הותירו פורענות לדורות (שמות לב, לד; סנהדרין קב ע"א). לא כך הדבר לגבי עוון פעור, אף על פי שעדיין "לא היטהרו" מהחטא (יהושע כב, ז), וסכנת הפיתוי עדיין קיימת (סוטה יד ע"א). האם המלחמה נגד הגורם החיצוני, מדין, מספיקה לכך?

כל טירותם שרפו באש[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב שוקי רייך כתב בעלון לפרשת השבוע "עיר דוד" על הפסוק:"וְאֵת כָּל-עָרֵיהֶם בְּמוֹשְׁבֹתָם, וְאֵת כָּל-טִירֹתָם--שָׂרְפוּ, בָּאֵשׁ"(ל"א,י') ישנם בני ערים וישנם בני חצר. הגר בעיר, משמע שמאנשי העיר הוא. ומתוך שכזה הוא, אוהב הוא להיות בקרבתם של אנשים, אוהב הוא להיות בחיכוך עמהם.הגר בחצר, משמע שמאנשי חצר הוא, ומתוך שכזה הוא, אוהב הוא את המרחב של הטבע, אוהב הוא לראות שקיעה וזריחה. איבה מצויה בין אוהבי הטבע לאוהבי האדם, הראשון, הינו "ירוק", וצער בעלי חיים, יגבר בדעתו על סבלם של בני אנוש.והשני, אין דעתו על "ברכי נפשי", והתבוננות בטבע, אלא בני אדם בלבד. האחד קבע ישובו בחצר ובכפר והאחר קבע מקומו בעיר.

בני ישמעאל גרו ב"בחצריהם ובטירתם" – והחצרים הם ערי הפרזות, והטירות הם הכרכים והמבצרים,(רד"ק בראשית כ"ה, ט"ז). מהן אותם טירות? מסביר רש"י בשני אופנים, הראשון- מקום פלטרין שלהם, שהוא לשון מושב כומרים יודעי חוקיהם. והשני- דבר אחר לשון מושב שריהם, כמו שמתורגם סרני פלשתים טורני פלשתאי (במדבר ל"א, י').המלחמה נגד המדינים היתה בשני האופנים מלחמה דתית, נגד מושב הכומרים. ומלחמה אזרחית/צבאית נגד שריהם. הטירה והחצר של בני ישמעאל, נעשו לעיר וטירה עם שכחת החצר המאזנת.

השווואה: המלחמה במדיין ובעמלק[עריכה | עריכת קוד מקור]

עידו פכטר ערך השוואה בין מלחמת מדיין לבין מלחמתו של שאול בעמלק במוסף השבת של מקור ראשון המלחמה האחרונה - "מלחמת מדיין שונה מכל המלחמות המוכרות לנו, והיא חתומה בחותם המחויבות האישית של משה לביצועה, טרם ייאסף אל עמיו. עיון מחודש בפשוטו ל מקרא".

האמנם:"אך אנו נצעד בעקבות הרושם שעולה מפשוטו של מקרא ולפיו לפנינו שני ציוויים שונים – "צרור את המדינים" הוא ציווי כללי ולדורות, ואילו הציווי שבו מצווה משה הוא הציווי על מימושו בזמן הנתון.

חלוקה זו של הציוויים מוכרת לנו ממצווה אחרת – מלחמת עמלק. "זכור את אשר עשה לך עמלק", הוא הציווי לדורות, אשר מחייב את ליבוי השנאה התמידית לעמלק, ואילו הציווי שניתן לשאול (שמ"א טו, ג) "עתה לך והכיתה את עמלק…" הוא החיוב המיידי

והמסקנה:"אין זה הדמיון היחידי בין מלחמת מדין ובין מלחמת עמלק. עמלק ומדין היו שניהם מורכבים משבטים נודדים, שהתעמרו בישראל ללא שום סיבה. עמלק ניסה לפגוע בישראל לאחר שיצא ממצרים, בלא שאיים עליו או שפנה לעברו, וכן מדין בקשו להחטיא את ישראל ללא שום סיבה מוצדקת.

לכן נצטוו ישראל לצרור דווקא את המדיינים, אף שהמואבים פתחו בחטא. למואבים היתה סיבה מוצדקת להתעמר בישראל; הם פחדו שישראל יילחמו בהם. אך למדיינים, שרחוק היה מושבם, לא היתה סיבה לפחד מישראל, ובכל זאת ביקשו להחטיאם.

ישנה הקבלה נוספת בין מהלכי המלחמה עם מדין ועם עמלק: כאשר שאול חוזר מלהכות את עמלק ומביא איתו את אגג חי ואת השלל שנמנע מלהחרים, שמואל קוצף עליו ומעניש אותו בסילוקו מן המלוכה (שמואל א טו). גם בפרשתנו אנשי החיל חוזרים ממלחמת מדין עם השלל ועם הנשים החיות, ומשה קוצף עליהם על כך.

לאור כל זאת, היה נראה שהציווי "צרור את המדינים והכיתם אותם" כמוהו כציווי על השמדת עמלק, ועל ישראל לממשו לאחר שיניח ה' לישראל מכל אויביהם מסביב. אך לא היא. בפרשתנו מצווה משה לעשות זאת בעצמו לפני מותו. מפני מה החיפזון הזה? מדוע לא ניתן להמתין עם הנקמה לאחר ירושת הארץ?

מפירושו של הרמב"ן נוכל ללמוד תשובה לשאלתנו:

נגזר על משה רבינו שלא יעבור את הירדן, אבל מעבר לירדן עשה כל מצות ישראל, נצח שני מלכי האמורי הגדולים וחלק את ארצם בנחלה, והוא ראוי שיעשה נקמה בשונאי ה', ואין על יהושע רק מצות הארץ.

לקריאת המאמר כולו הקש בקישור לעיל

קירוב הגאולה - ע"י תלמוד תורה של תינוקות של בית רבן[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב אביגדֹר הלוי נבנצל כתב על פרשת מטות לשנת תשע"א קירוב הגאולה - ע"י תלמוד תורה של תינוקות של בית רבן -חינוך ילדי ישראל קודֵם בחשיבותו לגידול בהמות לעבודת המקדש

הרעיוןאמנם הצאן הוא סיבת הבקשה של בני גד ובני ראובן לשבת בעבר הירדן, וגם עצם הדאגה לצאן ודאי לא נבעה משיקול כספי גס, שיוכלו לגדל כמה שיותר צאן כדי להרבות את ממונם, שהרי דור דעה היו, וחפצם לשבת בעבר הירדן נבע בודאי משִקולים רוחניים, כפי שהסביר באריכות מו"ר הגה"צ רא"א דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו ח"ב עמ' 255-7 ), כגון לגדל בהמות שְׁמֵנות לקרבנות, ולספקן לאחיהם שבעבר הירדן המערבי, שהרי לעבודת המקדש יש צורך בבהמות רבות - לתמידים ולמוספים, ועוד הרבה יותר מזה לקרבן פסח, עולות ראיה ולשלמי חגיגה לכל ישראל, וכן לנדרים ונדבות - ממילא רוצים בני ראובן ובני גד להיות סַפָּקֵי הבהות לעבודת המקדש. אבל כמה שתהיה מצוה זו חשובה, הילדים חשובים יותר! לחנך ילדים לעבודת ה', יותר חשוב מלגדל צאן לקרבנות. אומר להם אפוא משה רבינו: אין להקדים את הצאן לפני הילדים. "בְּנוּ . לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם". בסדר הזה, ולא בסדר הפוך.

ומשלים:"יש לראות תוכחה מרומזת לבני גד וראובן, שבחרו לשבת בעבר הירדן ולא בא"י. הרי מרכז התורה הוא במקדש, שבו יושבת הסנהדרין, שמהם יוצאת תורה והוראה לישראל, ובעבר הירדן ידוע היה שלא יבנה המקדש (עי' רמב"ן במדבר כא, כא). ממילא, אם יֵשבו בעבר הירדן, יהיו רחוקים ממרכז התורה, ויצטרכו לשמוע את הדברים מתלמידים ותלמידי תלמידים. לא יהיה להם אותו לימוד שהיה יכול.

והסיום - מסקנה להיום:"אנו מתחילים היום את ימי האבלות על חורבן הבית. והנה, חז"ל אמרו, "לא חרבה ירושלים, אלא בשביל שביטלו בה תינוקות של בית רבן" (שבת קיט, ב). לא היה מספיק תלמוד תורה של תינוקות בירושלים. צריך א"כ לעשות תשובה על הדבר הזה, שלא יבטלו תינוקות של בית רבן, שידאגו שילדים ילמדו הרבה תורה. הגמרא אומרת, כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן - מחריבין אותה. ויש מי שאומר, מחרימין אותה (שבת קיט, ב). צריך א"כ שהילדים ילמדו הרבה תורה, וגם אנו עצמנו צריכים ללמוד הרבה תורה. לא מספיק שרק הילדים יהיו תלמידי חכמים. גם אנו צריכים ללמוד הרבה ולהיות תלמידי חכמים. אדם שמחפש דירה, צריך למצוא מקום שיהיה בו חינוך טוב לילדים, לא במקום שהחינוך לקוי. זהו ביטול תינוקות של בית רבן אם אדם גר במקום שהחינוך לקוי. צריך לחפש מקום שהחינוך טוב,

את ההרצאה במלואה מוצע לקרוא בקישור לעיל

שבט ראובן בשירת דבורה[עריכה | עריכת קוד מקור]

המחשה לתגובה אפשרית של שבט ראובן המקרה של מלחמה של עם ישראל הופיע בשירת דבורה. בשירה הוזכרו אלו שלא לקחו חלק במלחמה נגד סיסרא, שר צבא כנען ובהקשר זה נאמר על שבט ראובן וגם על שבט גד:"בִּפְלַגּוֹת רְאוּבֵן, גְּדֹלִים חִקְקֵי- לֵב. לָמָּה יָשַׁבְתָּ, בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם, לִשְׁמֹעַ, שְׁרִקוֹת עֲדָרִים; לִפְלַגּוֹת רְאוּבֵן, גְּדוֹלִים חִקְרֵי- לֵב. גִּלְעָד, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן,[9].

רש"י פרש שהוא סרב לבוא, המונח "פלגות" (החוזר פעמים) רומז על כך שהוא חכה לראות איך יפול דבר:"בפלגות ראובן - אבל בחילוקי לבו של ראובן רבו חקקי לב (תרגום) נכלי ליבא ערמומית ומה היא ערמומיתו ישב לו בין משפתי המלחמה לשמוע מי נוצח ויהיה עמו". מצודת ציון למד משני המונחים:"בפלגות" - ענין חלוקה כמו (בראשית י כה)נפלגה הארץ ו"חקקי" - מלשון חקיקה וענינו מחשבה ".

כלי יקר - הפרשן לניאדו, שמואל בן אברהם הביא את דברי פרשנים אחדים בנושא. תחילה הוא הזכיר את הפילוג שהיה אפשרי בימי משה רבינו ואחר כך עובר לתקופת השופטים:

"ואמר בפלגות ראובן ר״ל ב׳ (שנים - לשון רבים) פליגות נפלג ראובן אחד בימי קדם בזמן משה שרצה לעמוד בעבר זרחה(בפרשת השבוע) וזו שני בזאת המלחמה (מלחמת סיסרא נגד ישראל) שישב לו מנגד ולא בא לעזרת ה׳ בגבורים.ז״ש בפלגות ראובן ב׳ בנז׳ בהם גדולים חקקי לב שצריך לחקוק ביניהם סיב׳ מספקת.

טז. למה ישבת בין המשפתים. רש״י ז״ל ישב לו בין משפתי המלחמה לשמוע מי נוצח ויהיה עמו שריקות עדרים לשמוע קול עדרי המלחמה למי קול ענות גבורה ולמי קול ענות חלושה ע״כ. והרד״ק ז״ל כתב למה ישבת בין המשפתים הם מערבות גדרות צאן לשמוע שריקות עדרים בלומר יושב ובוטח ולא חששת למלחמת ישראל אשר בארץ כנען ולא בא לעוזרם במלחמה הזאת ע״כ.

ובן כתב הרלב״ג ז״ל והוסיף שריקות עדרים שריקות עדרי ישראל על ידי האויבים ואתה לא חששת לבא לעוזרם. הנה לפלגות ראובן ששקדו בשקידה עליהם ולא נתנו לב לצאת משם גדולים חקרי לב ע״כ ובכפל ב׳ כתובים בפלגות ראובן גדולי חקקי לב לפלגות ראובן גדולים חקרי לב.

כתב מהרי״א ז״ל זה לשונו לפי שהיה התימה עליו בב׳ פנים האחד למה נפרד כעת מישראל וממלחמותיו שלא היה כשאר שבאו לעזרת ה׳ בגבורים ועליו אמר בראשונה בפלגות ראובן גדולים חקקי לב והתימה השני הוא למה נתיישב מעבר הירדן ששאל הארץ ההיא ממשה רבנו ע״ה לפי שהיה מקנה רב כו׳ לבני ראובן לז״א למה ישבת בין המשפתים רומז לעבר הירדן לשמוע שריקות עדרים ר״ל לסבת עדרי צאן שהיו להם ואח׳ לו׳ שבפלגות ראובן שנפרד להתיישב בעבר הירדן מזרחה גדולים חקרי לב כי אולי עשו זה כדי שלא יתעתדו לבא לעזור לאחיהם בשער מלחמה ולפי שלא יתנצל ראובן שמה שלא באו הוא להיותם מעבר הירדן לכן אמר הנה גלעד בעבר הירדן שכן היה מחצי שבט המנשה מבני מכיר שראה נחלתו מעבר הירדן מזרחה כמו ראובן ועכ״ז באו לעזרת ה׳ כמ״ש מני רכיר וגו׳ לזה מן התימה על ראובן שלא בא ובדבריו אלה אבין לע״ד שנוי שבין ב׳ הפסוקים שבא׳ אמר חקקי לב ובב׳ חקרי לב והטעם שבתימ׳ הא׳ שהוא למה לא בא למלחמה אין צריך כל כך חקירה למה לא בא כי זה מפחד ורעדה אלא חקקי לב בי היה לו לבטוח ולישען באלהיו. אמנם בתימה הב׳ אמר חקרי לב כי היא שאלה עצמי׳ לחקור אם ח״ו שמץ טעות נזרקה בו ורצה ליפרד מעל ה׳ ותורתו כמו שחשש משה ע״ה שקנתרן ואמר קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים ובו׳ או אם הטעם הוא בשביל הצאן כי הוא טעם חלוש להיות לב חכמים כאלה נוטים אל הצאן ולא יביטו אל צור מחצבת ארץ צבי ישראל לזה אמר גדולים חקרי לב שסובל הענין הזה חקירות לב לרדת אל עומקו.

"שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל"[עריכה | עריכת קוד מקור]

רועה צאן בקיבוץ רמת יוחנן בין השנים 1935-1965 בעל הצילום:Pikiwikisrael

רועה צאן בקיבוץ רמת יוחנן בין השנים 1935-1965 בעל הצילום:Pikiwikisrael

הקטע לעיל ממדרש "במדבר רבה" הוא נושא השיעור של נחמה ליבוביץ ב"עיונים חדשים בספר במדבר" [10]. וכך היא הציגה את הנושא: "שאלת הבחירה בין קריירה לשליחות המופנית לאזרחי המדינה מיום הקמתה ועד ימינו אלה, הנקראים לשאת באחריותה, נדונה בפרק מ"ב בפרשתנו. התקיים משא ומתן בין משה רבינו הרוצה להשלים את תפקידו: להביא את עם ישראל לארץ המובטחת לבין מי שבראש דאגתו מקנה הצאן. וכך נאמר בפרשה::"וּמִקְנֶה רַב, הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי-גָד--עָצוּם מְאֹד; וַיִּרְאוּ אֶת-אֶרֶץ יַעְזֵר, וְאֶת-אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם, מְקוֹם מִקְנֶה."[11]. נחמה ליבוביץ מציינת כי כבר הפסוק הראשון של הפרק, מתחיל ומסתיים במילה "מקנה" - זה כל עולמם של בני גד ובני ראובן. בפסוקים הבאים חוזרת פעמיים המילה "ויאמרו", פעם ראשונה הציגו את טיב הארץ לאמר:"הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הִכָּה יְהוָה לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל--אֶרֶץ מִקְנֶה, הִוא" ובפעם השנייה את עשרם הכלכלי, לאמר:"יֻתַּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ, לַאֲחֻזָּה" - כאלו די שני הדברים כדי לקבל את הסכמת משה רבינו.

אחרי שהם גילו את רצונם הלך משה רבינו במסע התוכחה:" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לִבְנֵי-גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם, יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם, תֵּשְׁבוּ פֹה"[12]. השבטים מעט חושבים וכבר שינו את הצעתם, עכשיו כבר היא ניראת מגובשת, והנה השלבים:"

  1. וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, לְטַפֵּנוּ.
  2. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים, לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם-הֲבִיאֹנֻם, אֶל-מְקוֹמָם; וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר, מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.
  3. לֹא נָשׁוּב, אֶל-בָּתֵּינוּ--עַד, הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ, נַחֲלָתוֹ.
  4. כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם, מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה: כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ, מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה. [13]

רש"י מציין את סדר העדיפות שלהם:"נבנה למקננו פה - חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה: לא כן עשו, העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם:

נחמה ליבוביץ סיימה במדרש בו התחלנו:"ד"א ומקנה רב זש"ה (קהלת י) לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו. לב חכם לימינו זה יצר טוב שהוא נתון בימינו ולב כסיל לשמאלו זה יצה"ר שנתון בשמאלו.

ד"א לב חכם לימינו אלו הם הצדיקים שהן נותנין לבם לתורה שהיא מימין שנא' (דברים לג) מימינו אש דת למו ולב כסיל לשמאלו אלו הן הרשעים שהן נותנין לבם להעשיר שנא' (משלי ג) במשאלה עושר וכבוד

ד"א לב חכם לימינו זה משה ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות שהן אומרים למשה גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו אמר להם משה אינה כלום אלא עשו את העיקר עיקר תחלה בנו לכם ערים לטפכם ואחר כך וגדרות לצאנכם הוי לב חכם לימינו זה משה ולב כסיל לשמאלו אלו בני ראובן ובני גד

אמר להם הקב"ה אתם חיבבתם את מקניכם יותר מן הנפשות חייכם אין בו ברכה עליהם נאמר (שם כ) נחלה מבוהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך וכה"א (שם כג) אל תיגע להעשיר מבינתך חדל ואיזה הוא עשיר השמח בחלקו שנאמר (תהלים קכט) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך.

תנאי בני גד ובני ראובן[עריכה | עריכת קוד מקור]

מפת חלוקת הארץ לשבטים

תנאי בני גד ובני ראובן הוא שם כולל לסדרת פרטים הצריכים להתקיים בכל תנאי, על פי ההלכה, כדי שתנאי זה יהיה בר תוקף, וכאשר יעדרו פרטים אלו מהתנאי יחול המעשה גם אם התנאי לא יתקיים.

מקור הביטוי הוא מהמקור בתורה לעשיית תנאי, בתנאי שעשה משה רבינו עם בני גד ובני ראובן, בנוגע לקבלתם אחוזת נחלה בעבר הירדן המזרחי בתנאי שיצאו חלוצים למלחמה לפני אחיהם בעבר הירדן המערבי:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה: וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו: וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה': וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם: בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ"
– במדבר, לב, כ-כד

בתלמוד נלמדו מספר פרטים מתנאי זה, רובם בדברים שנראו לחכמים כמהותיים לצורך הבהרת דעתו של עושה התנאי, ונקטו חכמים שאם לא תובהר דעתו של עושה התנאי די הצורך ייתכן ועושה המעשה רוצה בקיומו גם אם לא יתקיים התנאי, ואף שבנוסף הוא רוצה גם בקיומו של התנאי, אין הוא כורך חלות המעשה עם קיום התנאי.

פרטי הדינים הנלמדים מתנאי בני גד ובני ראובן הם:

  1. שיהיה המעשה דבר שניתן לבצעו גם על ידי "שליח", וכל תנאי שאי אפשר לעשותו על ידי שליח, אין בו גרימה של מעשה ותוצאה, סיבה וחלות דין, ולכן גם אין אפשרות לבטל את חלות הדין על ידי תנאי[14].
  2. שיהיה התנאי כפול, ויפרש עושה התנאי שאם יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים ואם לא יתקיים התנאי יהיה המעשה בטל, ולא יסתפק בפירוש אחד מהצדדים בלבד[15].
  3. שיהיה הן קודם ללאו: שתחילה יפרש עושה התנאי את הצד החיובי, שאם יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים, ורק אחר כך יפרש את הצד השלילי, שאם לא יתקיים התנאי יהיה המעשה בטל[16].
  4. שיהיה תנאי קודם למעשה: שקודם יפרש עושה התנאי את התנאי ואחר כך יפרש את המעשה, לדוגמה: "אם תתני לי מאתיים זוז יהיו קידושייך קידושין" - צורה תקנית, "קידושייך יהיו 'קידושין אם תתני לי מאתיים זוז" - צורה לא תקנית[17].

רבי חנינא בן גמליאל חולק על הצורך בתנאי כפול, ונחלקו ה"ראשונים" בדעתו אם הוא חולק גם על הצורך בשאר הפרטים הנזכרים[18].

וכך נפסק ב"שולחן ערוך":

כל תנאי צריך להיות בו ארבע דברים, ואלו הן: שיהיה כפול, ושיהיה הן שלו קודם ללאו, ושיהיה התנאי קודם למעשה, ושיהיה התנאי דבר שאפשר לקיימו. ואם חסר התנאי אחד מהם, הרי התנאי בטל, וכאילו אין שם תנאי כלל, אלא תהיה מקודשת מיד, כאלו לא התנה כלל.
– שו"ע אבן העזר סימן לח ס"ב

פרטי דינים שונים המתייחסים למקרים מסוימים, נידונו בהרחבה בשולחן ערוך ופרשניו שם, ובספרות השו"ת.

המקור:הערך בויקיפדיה העברית


נחלת שבט ראובן[עריכה | עריכת קוד מקור]

Wadi Mujib הוא נחל ארנון - הגבול הדרומי של נחלת שבט ראובן - מבט לעבר המערב:ים המלח וארץ ישראל צילם: Effi Schweizer 2008 ויקישיתוף

ראו ערך מורחב:נחלת שבט ראובן

נחלת שבט ראובן מוגדרת בתור : "אֶרֶץ סִיחוֹן ואֶרֶץ מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן" (לפי ספר נחמיה, ט' כ"א). תאור הנחלה בספר יהושע מורכב מערים - המוקפות חומה, מהחצרות - שאינן מוקפות חומה ומתחומים גאוגרפיים. כך מתקבל התחום של נחלת השבט, שלו גבולות טבעיים: בצפון - נחל חשבון, המערב ים המלח, הדרום נחל ארנון ובמזרח - המדבר וארץ "בני עמון". בתיאור תחום השבט מובאים מונחים ייחודיים כמו: "המישור", "הר העמק" - הר הירד בתלילות לעמק, "אַשְׁדּוֹת הַפִּסְגָּה" - שהם המורדות המערביים של עבר הירדן לים המלח ו"הירדן והגבול" שהם בקעת הירדן . בנחלה כלול גם מקום מושבם של "נְסִיכֵי סִיחוֹן" - אשר הזמינו את בלעם לקלל את עם ישראל.

זכריה קלעי עומד על התופעה ומגירה כך : תאור הנחלה של שבט ראובן כולל "מניין תחומים": תחומים "קטנים" אלו הערים ותחומים "גדולים" כמו: "וְכָל הַמִּישֹׁר עַל מֵידְבָא". גם סדר מניין המקומות מתחיל מהתחומים הגדולים ועובר - ל"קטנים" - לערים ולחצרות: תחילה במערב, עובר למזרח ומסיים בצפון - ליד בֵית פְּעוֹר , המוכר לנו מערבות מואב - מושב שבטי ישראל - קודם לכניסת לארץ ישראל המערבית בימי יהושע בן נון.

בפרשת השבוע נקבעו הערים שיהיו לנחלת שבט ראובן:"וּבְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת-חֶשְׁבּוֹן וְאֶת-אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם. לח וְאֶת-נְבוֹ וְאֶת-בַּעַל מְעוֹן מוּסַבֹּת שֵׁם וְאֶת-שִׂבְמָה וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת-שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ" [19]

זאב ארליך במאמרו: "ערי גד וראובן בכיבוש ובהתנחלות" מצביע את תופעה מענינית: בני שבט גד בונים, או מבצרים, ארבע ערים בנחלת שבט ראובן. ןכך כתוב בספר במדבר: "ויבנו בני גד את דיבון ואת עטרות ואת ערוער ואת עטרות שופן..." (במדבר ל"ב, לד-לה). ואלו הרי ערים בנחלת שבט ראובן.

הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, הנצי"ב, בפירושו "העמק דבר" כותב : אמנם "לבני ראובן היה מקנה רב, אבל לבני גד היה - עצום מאוד, על כן נכנסו בעובי הקורה יותר מבני ראובן" (ל"ב, א').כלומר, את הפסוק יש להבין כך: "ומקנה רב היה לבני ראובן, (אבל=) ולבני גד (היה מקנה) עצום מאד..."

זאב ארליך מניח כי זו הסיבה כי בני גד בקשו לבנות ערים לטף ואת וגדרות לצאן. בני גד, בעלי המקנה העצום מאד, היו בעלי הענין העיקריים. הם בנו את הערים וישבו בגבולות השטח סביב, מוכנים לכל מתקפה מן החוץ ושומרים על כלל השטח ועל המקנה, עד לגמר כיבושה של ארץ ישראל המערבית.

בדרום הם בנו את דיבון, עטרות, ערוער ועטרות שופן - כנגד מואב. בצפון-מזרח הם בונים את יעזר ויגבהה - כנגד עמון. בצפון-מערב הם בונים את בית נמרה ובית הרן - כנגד הכנענים אשר ממערב לירדן.

בני ראובן, הם אמנם בעלי "מקנה רב", אך לא "עצום מאד", בונים ערים בתוך השטח ומוגנים מפני מתקפה מן החוץ על ידי בני שבט גד.

הכתוב מציין, דווקא בערים שנבנו ע"י בני גד כולל ארבע ערי ראובן אלה, כי הם - "ערי מבצר וגדרות צאן" (במדבר ל"ב, לו). מכאן גם מובנת בקשתם : "וישב טפנו בערי המבצר מפני יושב הארץ" (במדבר ל"ב, יז). בערים שבנו בני ראובן, ללא הארבע המדוברות, לא מצאנו הגדרה כזו...

לכך התאים יפה מדרשם של חז"ל על הפסוק בברכת משה לגד "ולגד אמר ברוך מרחיב גד כלביא שכן וטרף זרוע אף קדקד" (דברים ל"ג, כ): "מלמד שתחומו של גד מרחיב והולך כלפי מזרח... מלמד שהיה סמוך לספר לפיכך נמשל כאריות" (ילקוט שמעוני דברים תתקסא).

נחלת שבט ראובן

נחלת שבט גד[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראו ערך מורחב:נחלת שבט גד

Nahr ez-Zarqa נחל יבוק בנחלת שבט גד צילם:Dr. Meierhofer 1993 ויקישיתוך

בספר יהושע הוגדרו גבולות שבט גד כפי שהובטחו לו על ידי משה רבינו. וכך נאמר:" וַיְהִי לָהֶם, הַגְּבוּל יַעְזֵר וְכָל עָרֵי הַגִּלְעָד, וַחֲצִי אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן: עַד-עֲרוֹעֵר, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי רַבָּה. וּמֵחֶשְׁבּוֹן עַד-רָמַת הַמִּצְפֶּה, וּבְטֹנִים; וּמִמַּחֲנַיִם, עַד גְּבוּל לִדְבִר. וּבָעֵמֶק בֵּית הָרָם וּבֵית נִמְרָה וְסֻכּוֹת וְצָפוֹן, יֶתֶר מַמְלְכוּת סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן, הַיַּרְדֵּן, וּגְבֻל עַד-קְצֵה יָם-כִּנֶּרֶת, עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה. [20]


הגבול הדרומי הוא נחל חשבון - נחלת שבט ראובן, המערבי הוא הוא נהר הירדן, המזרחי הוא ארץ בני עמון. הגבול הצפוני תוחם את חצי שבט המנשה - הפינה הדרומית-מזרחית של ים כנרת.


המונח "ערי הגלעד" כולל את הערים אשר המבוצרות ובעלות גדרי הצאן (ראו לעיל - נחלת שבט ראובן)


בפרשת השבוע נאמר כי אלו הערים בנחלת שבט גד:" וַיִּבְנוּ בְנֵי-גָד אֶת-דִּיבֹן וְאֶת-עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר. לה וְאֶת-עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת-יַעְזֵר וְיָגְבְּהָה. לו וְאֶת-בֵּית נִמְרָה וְאֶת-בֵּית הָרָן עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן." [21]

נחלת שבט גד

"ואפילו עטרות ודיבון"[עריכה | עריכת קוד מקור]

'עֲטָרות וְדִיבון רש"י כתב בארץ סיחון היו וספורנו:"כָּל אַחַת מֵהֶן לְבַדָּהּ הִיא אֶרֶץ מִקְנֶה". אך חז"ל הביא אותן בתור משל לקביעה : "נים מקרא ואחד תרגום".

כתב אריאל ג'יאן בדף קשר לתלמידי ישיבת הר עציון

מקור הדין:בגמרא ברכות (ח.) נאמר: "אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו".

גמרא זו פסקוה הרמב"ם, הטור, ומרן השו"ע. והעירו עליה התוספות, שיש מפרשים שניתן לקרוא בשפה מובנת כתחליף לתרגום: כמו שמטרת התרגום היא לפרש לעמי הארץ, כך נפרש להם בלשון אחרת שהם מבינים. אלא, שהתוספות (שם) כתבו לדחות שיטה זו, כיון שיש בלשון התרגום תוספות שלא ניתן ללומדם מלשון התורה. כמו שמצינו במגילה (ג.) שאמר רב יוסף: "אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר".לכן, סיימו התוספות שאין להחליף לשון התרגום בשום דבר, וכך כתב הרא"ש (שם). ובסמ"ג כתב בשם רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון, שיש להקפיד לקרוא תרגום אונקלוס לפי שניתן בסיני. והפרי מגדים כתב במשבצות זהב, שיש רמז לקרוא הפרשה עם תרגום אונקלוס שנאמר: 'ואל"ה שמו"ת'– ראשי תיבות של וחייב אדם להשלים הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום. ועיין עוד לראשל"צ הגר"ע יוסף נר"ו בספרו הליכות עולם ח"ג (פרשת לך לך סעי' ד ובהערה).

ענין עטרות ודיבון- בגמרא (שם) אמרו:"ואפילו עטרות ודיבון. ופירש"י-"שאין בו תרגום".

והתוספות (שם ד"ה ואפילו) הסבירו כוונת רש"י שכיון שאין לפסוקים אלו תרגום, צריך לקרוא הפסוק ג' פעמים. והקשו התוספות, מדוע נקטה הגמרא עטרות ודיבון, הרי מכל מקום יש לו תרגום ירושלמי. אלא שהגמרא היתה צריכה לומר אפילו ראובן ושמעון שהם פסוקים שאפילו תרגום ירושלמי אין להם. ותירצו התוספות שדוקא בגלל זה נקטה הגמרא פסוקים אלו שאף על פי שאין להם תרגום אונקלוס אלא תרגום ירושלמי מכל מקום יקרא הפסוק פעמיים ובפעם השלישית יקרא תרגום ירושלמי ולא הפסוק פעם נוספת.

והנה, נחלקו הראשונים בדין הפסוקים שאין להם אפילו תרגום ירושלמי. תלמידי רבנו יונה (שם) כתבו אפשר שצריך שיאמר הפסוק פעמיים בלבד ואפשר שיאמר הפסוק ג' פעמים. לעומתם, הרמב"ם (שם) כתב שצריך לומר הפסוק ג' פעמים, והריטב"א (שם) כתב כן בלשון 'אפשר', וכך כתב המאירי בשם 'יש אומר'.

את פסק ההלכה והמקורות ראו בקשר לעיל

לסיכום: חייב כל אדם לקרוא הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, ובמקום שאין תרגום אונקלוס, יקרא תרגום ירושלמי ובמקום שאין תרגום ירושלמי יקרא הפסוק ג' פעמים. וירא שמים יוסיף על התרגום גם פירוש רש"י, ויזהר כל אדם במצוה זו שכבר אמרו בגמרא ברכות (ח:)

"כל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו".

נחלת שבט מנשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראו ערך מורחב:נחלת שבט מנשה

רמת הגולן - ויקישיתוף

שבט מנשה קבל נחלה גם בעבר הירדן המזרחי. היא ניתנה לחצי-שבט המנשה עוד על ידי משה רבינו. וכך הנחלה מתוארת בספר יהושע: "וַיִּתֵּן מֹשֶׁה, לַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה; וַיְהִי, לַחֲצִי מַטֵּה בְנֵי-מְנַשֶּׁה--לְמִשְׁפְּחוֹתָם. וַיְהִי גְבוּלָם, מִמַּחֲנַיִם כָּל-הַבָּשָׁן כָּל-מַמְלְכוּת עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן וְכָל-חַוֹּת יָאִיר אֲשֶׁר בַּבָּשָׁן שִׁשִּׁים עִיר. וַחֲצִי הַגִּלְעָד וְעַשְׁתָּרוֹת וְאֶדְרֶעִי, עָרֵי מַמְלְכוּת עוֹג בַּבָּשָׁן, לִבְנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה, לַחֲצִי בְנֵי-מָכִיר לְמִשְׁפְּחוֹתָם.

בפרשת מטות תוארה כך נחלת השבט:"וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת-הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר-בָּהּ. מ וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת-הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ. מא וְיָאִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת-חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר. מב וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת-קְנָת וְאֶת-בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ.

לפי הרמב"ן היה להם גם את הגלעד וגם את הבשן:"ומה שאמר הכתוב בספר יהושע (יז א) ויהי הגורל למטה מנשה כי הוא בכור יוסף למכיר בכור מנשה אבי הגלעד כי הוא היה איש מלחמה ויהי לו הגלעד והבשן, גם כן על בניו שהיו אנשי מלחמה כי הם הלכו גלעדה וילכדוה, ולכך נתן להם משה חלק גדול מהם. ואולי היה עדין מכיר קיים, ולא נגזרה עליו גזירת המדבר לפי שלא היה מפקודי משה ואהרן שהיה לו יותר מששים שנה, והאריך שנים כדורות הראשונים

נחלת שבט מנשה בעבר הירדן המזרחי

ראו ערך מורחב:שבט מנשה

ההפטרה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ירמיהו הנביא - ציור מיכאל אנג'לו - רומא - המאה ה-15

בפרשת מטות (בשנים אחדות בפרשת פנחס נוהגים לקרוא את ההפטרה מספר ירמיהו פרק א' עד לתחילת פרק ב', אחת משלושת ההפטרות המוכונות "תלת דפורענותא", והכוללת נבואת ההקדשה של הנביא ובה הובהר לו שהוא עתיד לנבא על חורבן בית המקדש ועל חטאי תושבי ירושלים.

ירמיהו הנביא היה כהן וגר בענתות בנחלת שבט בנימין. הוא פעל מימי המלך יאשיהו עד לגלות בבל. בפרק הראשון נאמר כי היותו לנביא נקבע עוד בהיותו בבטן אימו:"אצורך (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ."[22] רש"י מפרש:בטרם אצרך בבטן וגו' - מימי אדם הראשון הראהו הקב"ה לאדם דור ודור ונביאיו.

תפקידו של ירמיהו כולל את כל העמים ועל תחומים רבים:"רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" [23]

ואז הוצג המשל הראשון:מקל שקד - מצודת דוד פירש "מטה מאילן שגדילים בו שקדים". והנמשל:"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ"[24]. רש"י קשר זאת לשלוש השבועות:"היטבת לראות - השקד הזה הוא ממהר להוציא פרח קודם לכל האילנות אף אני ממהר לעשות דברי, ומדרש אגדה השקד הזה הוא משעת חניטתו עד גמר בישולו עשרים ואחד יום כמנין ימים שבין שבעה עשר בתמוז שבו הובקעה העיר לתשעה באב שבו נשרף הבית

ועל מנת לתת תוקף לדברים בא גם משל שני:"סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה" כלומר :"מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ". אך עדיין ניתן לחזור בתשובה:"וְאַתָּה תֶּאְזֹר מָתְנֶיךָ וְקַמְתָּ וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם אֵת כָּל-אֲשֶׁר אָנֹכִי אֲצַוֶּךָּ אַל-תֵּחַת מִפְּנֵיהֶם פֶּן-אֲחִתְּךָ לִפְנֵיהֶם. יח וַאֲנִי הִנֵּה נְתַתִּיךָ הַיּוֹם לְעִיר מִבְצָר וּלְעַמּוּד בַּרְזֶל וּלְחֹמוֹת נְחֹשֶׁת עַל-כָּל-הָאָרֶץ לְמַלְכֵי יְהוּדָה לְשָׂרֶיהָ לְכֹהֲנֶיהָ וּלְעַם הָאָרֶץ" [25]

וכדרכה של ההפטרה היא סיימה בחיוב, מפרק ב':"וַיְהִי דְבַר-ה' אֵלַי לֵאמֹר. ב הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה'זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה. ג קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה' רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-ה' [26]

הקול הנבואי[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב יונתן זקס במדורו "שיח ושיג" כתב על הפטרת הפרשה.

ביהדות, הברכה באה מפי כוהנים. לא מפי נביאים. את נביאי ישראל ייחדו דברים אחרים.

  • הראשון הוא תפיסתם ההיסטורית - הנביאים היו האנשים הראשונים שראו את יד ה' בהיסטוריה. אנחנו נוטים לתפוס את תחושת הזמן כדבר מובן מאליו. הזמן קורה. הזמן חולף. על פי מימרה עממית, הזמן הוא השיטה של אלוהים לוודא שלא הכול יקרה בבת אחת. אך למעשה יש דרכים שונות להתייחס לזמן, ותרבויות שונות תפסו את הזמן באופנים שונים.
  • הקשר העבות בין מונותיאיזם ומוסריות - בדרך זו או אחרת הנביאים הרגישו — הדבר מובלע בנבואותיהם, אם גם אינו אמור במפורש — שעבודת האלילים איננה רק שִ קרית, אלא גם

משחיתה. בעיניים פגאניות, העולם הוא זירת התגוששות בין כוחות מרובים וסותרים. בקרבות הללו, החזק מנצח. החזק מביס את הצודק. המתאימים שורדים והחלשים מתים. בעידן המודרני ניטשֶ ה האמין בכך, וכמוהו הדרוויניסטים החברתיים.

  • התובנה הגדולה השלישית של הנביאים הייתה עליונות המוסר על הפוליטיקה. האמירות הפוליטיות של הנביאים מועטות עד להפתיע. נכון, שמואל הסתייג ממוסד המלוכה, אבל בכל

נבואותיהם הרבות של ישעיהו וירמיהו כמעט שאין רמז לעמדתם באשר לצורת השלטון הרצויה בממלכת יהודה או בעם ישראל.

כולו. לעומת זאת, הם עומדים שוב ושוב על כך שעוצמתה האמתית של אומה — ובפרט של ישראל/יהודה — אינה צבאית או דמוגרפית כי אם מוסרית ורוחנית. אם אנו נאמנים לאלוהינו ונאמנים זה לזה, שום כוח בעולם לא ינצח אותנו. ואם נפר אמונים אלה, שום כוח לא יצילנו. כדברי ירמיהו בהפטרת השבוע הבא,הגילוי כי אלוהי השקר מציעים רק נחמה כוזבת עלול לבוא כאשר כבר מאוחר מדי:

ירמיהו, מקל שקד ואקטואליה ממשית[עריכה | עריכת קוד מקור]

ראו ערך מורחב: הפטרת מטות, ירמיהו ומקל שקד ואקטואליה ממשית

ירמיהו, מקל שקד ואקטואליה ממשית- שיעורו של הרב מוטי אלון לפרשת מטות ביישוב מגדל.

הקש להאזנה להרצאה.

ההפטרה נקראת בשבת הראשונה של תלת דפורענותא. ההפטרה היא מספר ירמיהו (א'א-ב'ג'). זו "נבואת ההקדשה" של ירמיהו הנביא, ובה נאמר לו שהוא עתיד לנבא על חורבן בית המקדש ועל חטאי ירושלים.

לכאורה אין קשר בין הפרשה להפטרה: הפרשה היא מספר במדבר ואילו ההפטרה קשורה לימי בין המצרים. תחילה הוא דן במושג "מטות", שהתחדש בפרשה, במקום "שבטים". קודם נעיין בהפטרה אנו קוראים: {{ציטוט|מרכאות=כן|תוכן=וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלַי לֵאמֹר. בְּטֶרֶם אצורך (אֶצָּרְךָ) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ: נָבִיא לַגּוֹיִם, נְתַתִּיךָ. וָאֹמַר, אֲהָהּ אֲדֹנָי ה',

מה בין "שבטים" ל"מטות"

נעבור לדברי האדמ"ר הזקן: שניהם ענפים של עץ- שבט עדיין ענף מלא נוזלים, המטה הוא יבש. השבט יותר רך. המטה חזק כמו מקל, היות והוא מנותק מן המקור.

בפרשת פנחס יש שבטים ורש"י מבאר כי בשל שם יש "י" ו"ה". בפרשת מטות אנו במגפה הגדולה על דבר פעור, המטרה לנתק מן השורש. תפקיד מדיין הוא לייצר נתק: קודם בעזרת הקללה ולאחר מכן עם בנות מדיין - לייצר ילדים ללא זהות יהודית. אתה רואה אנשים מנותקים. הרבי אומר, במקום שהכי יבש, שהקשר למקור לא ניכר, שם אתה מוצא משהו נוקשה חזק. שם מתחיל הבירור. של החישולים. שם הנצרים. כאן נפתחת תקופת בן-המצרים.

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. ל'א,מ"ט
  2. שם,כ"ז
  3. ל'ב,א'
  4. שם,ו'
  5. שם,ל"ב
  6. ל', י"ז
  7. ל',ג'
  8. כתובות עז
  9. ספר שופטים, ה', ט"ו-י"ז
  10. ספריית אלינר, הרשות המשותפת לחינוך יהודי ציוני המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה, הסוכנות היהודית הותקן והובא לדפוס על-ידי שמואל בורשטיין
  11. ל"ב, א'
  12. שם, ו'
  13. שם, ט"ז-י"ט
  14. תלמוד בבלי מסכת כתובות עד, א.
  15. דעת רבי מאיר, תלמוד בבלי מסכת קידושין סא, א.
  16. תלמוד בבלי מסכת גיטין עה, ב.
  17. תלמוד בבלי מסכת גיטין עה, ב.
  18. ראה רש"י ותוספות מסכת קידושין שם
  19. ל"ב, ל"ז-ל"ח
  20. י"ג, כ"ה-כ"ז
  21. ל"ב, ל"ד-ל"ו
  22. א',ב'
  23. שם,י'
  24. שם,י'ב
  25. שם,י'ז-י"ח
  26. ב',א',ג'





Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.