פרשת נזיר

(הערך נכתב בעקבות שיעורו של שי רמות בכולל למבוגרים "משכן בנימין" ליד ישיבת קדומים)

בפרשת נשא הובא פרשת נזיר. הוא מצווה להינזרות מיין, על פרע שער ראשו ועל כך שלא יטמא למת, אפילו הוא קרוב משפחתו.
נזירים שנזכרו במקרא הם:שמשון הגיבור ושמואל הנביא. שניהם אינם הנזירים המקובלים כי בשני המקרים הם לא בחרו להיות נזירים. כמו כן, להם נועד תפקיד בעם ישראל והנזירות הייתה הבסיס לקבלת התפקיד.

חז"ל עסקו בנושא האם הקדושה עומדת מול החטא. הרמב"ם הבין את הגישה לנזירות ובכל זאת הוא הציע, כדברי שלמה המלך:""אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר: למה, תישומם" .

רבי יהודה הלוי, בספרו הכוזרי כתב:שלא יהיה למשא עליו וימאס החיים שהם מטובות הבורא, וזוכר טובתו עליו בהם, כמו שנאמר: "את מספר ימיך אמלא" "והארכת ימים" ;

הרב קוק התיחס לנושא ב"אורות התשובה":"וביטול עצם טבעיותם של החיים, כדי שיהיה האדם בלתי-חוטא, זהו עצמו החטא היותר גדול, "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש ".

מהמקרא

פרשת נשא עסקה בנזיר וקבעה את תחומי האיסורים ל " אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר--לְהַזִּיר, לַה'.

1. מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה; וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ: מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג--לֹא יֹאכֵל. # כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ, תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ: עַד-מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר-יַזִּיר לה' קָדֹשׁ יִהְיֶה--גַּדֵּל פֶּרַע, שְׂעַר רֹאשׁוֹ.
2. ו כָּל-יְמֵי הַזִּירוֹ, לַה', עַל-נֶפֶשׁ מֵת, לֹא יָבֹא. לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ--לֹא-יִטַּמָּא לָהֶם, בְּמֹתָם: כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו, עַל-רֹאשׁוֹ.
   

כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ, קָדֹשׁ הוּא, לַה'.

שמואל הנביא ושמשון הגיבור

הרב דב ברקוביץ כתב:"לשמשון ולשמואל תפקיד דומה במימוש החיות הא-להית המתהווה – הם יניחו את הבסיס למלכות בישראל. שמשון יושיע את ישראל מיד פלשתים, ושמואל יכה בהם, וימשח את שאול ודוד אשר ישלימו ישועה זו . אך הם אינם נזירים רגילים; הם לא קיבלו על עצמם את נזירותם. שליחותם היא ברצון א-להים, מה שמתגלה בלידה הפלאית של שניהם. עוצמת חייהם המיוחדים טמונה בפלאיות התהוותם הראשונית. הם מסוגלים להביא את ברכת החיים המתהווה של א-להים לתוך העולם דווקא בגלל שכירמיהו הנביא, ה' ידע אותם מבטן. המקור:אתר מט"ח

יסודה של נזירות שמואל הנביא הוא בנדרה של אימו, חנה:"וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, ה' צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ, זֶרַע אֲנָשִׁים--וּנְתַתִּיו לַה' כָּל-יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ.

ואכן, כאשר הוא נגמל, הוא היה לנזיר:אֶל-הַנַּעַר הַזֶּה, הִתְפַּלָּלְתִּי; וַיִּתֵּן ה' לִי אֶת-שְׁאֵלָתִי, אֲשֶׁר שָׁאַלְתִּי מֵעִמּוֹ. כח וְגַם אָנֹכִי, הִשְׁאִלְתִּהוּ לַה', כָּל-הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה, הוּא שָׁאוּל לַה'; וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁם, לַה'.

נזירות שמשון - מה המיוחד שבה

שמשון נושא את שערי עזה לחברון - תחריט נחושת - דורא

הרב יהודה שביב כתב בעיונים לפרשת השבוע]

למרות שהנזירות תלויה כל כולה ברצונו של האדם, והוא המחיל עליו את האיסורים. אך לגבי שמשון מופרכת קביעה זאת . שהרי כאן, צו מאת ה' מכתיב לאשת מנוח הישמרות מחלק מאיסורי נזירות, ומורה לה להקפיד על נזירותו של בנה הנולד לה. ושמא העובדה, שנזירות מוכתבת מגבוה, מלמדת על יחס חיובי למוסד הנזירות ? ובידוע נחלקו חכמים בשאלה זאת .

ואכן, נזירותו של שמשון מיוחדת היא ואינה דומה לדין נזירות הכללי, וכבר העמידה המשנה בנזיר על ההפרש:

"מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון " ? - נזיר עולם הכביד שערו מקל בתער ומביא שלש בהמות ואם נטמא מביא קרבן טומאה. נזיר שמשון הכביד שערו אינו מקל, ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה" .

ובדרך בהירה יותר ברמב"ם :

"שמשון לא היה נזיר גמור שהרי לא נדר בנזיר אלא המלאך הפרישו מן הטומאה. וכיצד היה דינו ? - היה אסור ביין ואסור בתגלחת ומותר היה להיטמא למתים ודבר זה הלכה מפי הקבלה" .

אפשר אף לשער, שכל עצמה של נזירותו מבטן ומלידה, היתה הכנה לקראת ייעודו: "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים" - תשועה הכרוכה בחללים רבים, ובהיטמאותו של שמשון למתים רבים.

אדם בעל מימדים ובעל תכונות, כשמשון, זקוק וראוי לבלמים, ואיסורי נזירות מהווים בלמים, וביותר איסור שתיית יין. כך מצינו במדרש :

"גלוי היה לפני הקב"ה ששמשון יהיה הולך אחר עיניו, לפיכך הזירו בנזיר שלא יהיה שותה יין לפי שהיין מביא לידי זימה, ומה בזמן שהיה נזיר הלך אחר עיניו, אילו היה שותה לא היה לו תקנה לעולם מרוב שהיה רודף אחר זימה" .

לשמשון - יפה נזירות. הוא היותר ייחודי והיותר יחידי בקרב מנהיגי ישראל, ואולי בקרב ישראל בכלל. הרי זה מלמד שאין דרך הנזירות דרך כבושה לרבים. ועוד ניתן ללמוד שנזירות אין עמה פרישה מן החיים, כדרך שמצינו אצל אומות העולם שנזיריהם פורשים מחיי אישות. שלא מצינו פרישות זאת באיסורי הנזירות, ואף שמשון הנזיר מבטן לא נצטווה על כך.

האם שמואל הנביא היה נזיר

חנה מביאה את שמואל לעלי - ציור מהמאה ה-17 - המקור:ויקישיתוף , הצייר:Jan Victors

אחת המחלוקות הידועות ביניהם היא האם שמואל הנביא היה נזיר. בעוד שרבי נהוראי מקיש בגזירה שווה את שמואל לשמשון ששניהם היו נזירים, רבי יוסי חלוק עליו, כמובא במשנה האחרונה במסכת נזיר:

	נזיר היה שמואל כדברי רבי נהוראי, שנאמר ומורה לא יעלה על ראשו נאמר בשמשון ומורה, ונאמר בשמואל ומורה, מה מורה האמורה בשמשון נזיר, אף מורה האמורה בשמואל נזיר, אמר רבי יוסי והלא אין מורה אלא של בשר ודם אמר לו רבי נהוראי, והלא כבר נאמר ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני שכבר היה עליו מורא של בשר ודם.

הרבי מסביר את הדברים, על פי הסבר אחר בנזירותו של שמשון הגיבור, שלפני לידת אמו בא המלאך לאמו ובישר לה על לידת בנה שיהיה נזיר ולא יחות מפני איש. הרבי מסתפק מהיכן חלה נזירות על שמשון, אם תאמר על ידי נבואת המלאך וכי יש בכח המלאך להחיל נזירות על שמשון, ואם תאמר מפני הבטחת אמו, וכי יש בכח לאדם להקנות ולהחיל נזירות על דבר שלא בא לעולם. ועוד שאין בכל אם להחיל ולחייב את בנה בנזירות. ואם תאמר שחלה עליו נזירות על ידי הבטחת אביו מפני שמסתמא ניחא ליה במאי דעביד ליה אביו למה לא נזכר זה בפסוק שזה עיקר מה שהחל עליו נזירות, ולא נזכר בפסוק רק נבואת המלאך והבטחת אמו.

הרבי מבאר כי היה כאן שילוב של נבואת המלאך והבטחת אמו. שעל ידי נבואת המלאך חלה על שמשון חיוב לקיים את דברי הנביא. והנה על ידי הבטחת אמו שחינכה אותו להיות נזיר, בכך שהסכים לאחר מכן לדברי המלאך ונהג בנזירות, חלה עליו למפרע הנזירות שהחלה עליו אמו, וזאת על פי הדין הכתוב במסכת כתובות שגר שהביאה אותו אמו להתגייר ואחר כך גדל ולא מחה והתנהג ביהדות, חלה עליו למפרע הגירות מכיון שהוכיח שזכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו, כך גם כאן, מכיון שאמו קיבלה עבור נזירות מדין זכיה, ומכיון שכאשר גדל התנהג בנזירות (על פי דברי הנביא) חלה עליו למפרע החלות שהחילה עליו אמו

לפי דברים אלו, מבאר הרבי את מחלוקת רבי נהוראי ורבי יוסי; הם נחלקים האם בכוח ההסכמה שבגדלות למעשה הגירות הראשונה, להחיל חלות חדשה שלא נעשתה על ידי המעשה הראשון, או לא. רבי נהוראי סבור שבכח ההסכמה להחיל חלות חדשה שלא חלה מקודם, ולכן סבור שלמרות שלא חלה על שמואל שום חיוב נזירות מקודם, בכח ההסכמה שלו למעשה הנזירות - להחיל חלות נזירות על עצמו. לעומת זאת רבי יוסי סבור שאין ההסכמה יכולה להחיל חלות חדשה, כי אם להחיל את החלות הקודמת שהיתה על ידי מי שהחיל אותה עליו; ומכיון שבשמואל - בניגוד לשמשוןף לא היתה נבואה של מלאך שהחילה עליו את חלות הנזירות, לא חלה עליו נזירות חדשה.

על פי זאת מסביר הרבי גם את הגמרא שם:

	א"ל רב לחייא בריה חטוף ובריך, וכן אמר ליה רב הונא לרבה בריה חטוף ובריך. למימרא דמברך עדיף והתניא רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך ואמר ליה רבי נהוראי השמים כך הוא, תדע שהרי גוליירים מתגרין במלחמה וגבורים נוצחין תנאי היא דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע אלא שממהרין למברך תחילה.

לכאורה, אינו מובן מה השייכות של מחלוק זו בענין הברכות למחלוקת הקודמת בעניין הנזירות. הגישה הפשטנית היא, שמכיון שדובר אודות מחלוקת בין רבי נהורראי ורבי יוסי, ומכיון שמאמריו של רבי נהוראי הם נדירים יחסית בתלמוד, ברצון הגמרא להביא מאמר נוסף של רבי נהוראי. אולם על פי הסבר הרבי, הדברים עולים ככפתור ופרח. הגמרא רוצה להביא דוגמא נוספת למהלכו של רבי נהוראי, כי ההסכמה לדבר פועלת יותר מהמעשה עצמו, וזאת בדבריו של רבי נהוראי עמו, המביא דוגמא מגוליירין המנצחים במלחמה, וזאת ניצחון שלא היה בכח הראשונים ה"חלשים" שרק היה בכולם להתגרות במלחמה, ומסיבה זו עניית אמן היא חשובה יותר מהמברך עצמו. מאמר זה של רבי נהוראי, משקפת את גישתו התורנית, כי ההסכמה למעשה גדולה יותר מהמעשה עצמו (מתוך חב"ד פדיה)

קדוש מול חוטא

המקרא מכנה את הנזיר בתור קדוש וחוטא, חז"ל ניסו להסביר כיצד יתכן זה לעומת זה:
במסכת תענית למדנו מפי שמואל: "כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא (סבור הוא לפי טענתו של תנא זה - לפי ביאור שטיינזלץ). דתניא ר' אלעזר הקפר ברבי (ר' אלעזר גדול הדור) אומר: מה תלמוד לומר "וְכִפֶּר עָלָיו, מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל-הַנָּפֶשׁ" . וכי באיזה נפש חטא זה ? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר; ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. ר' אלעזר אומר נקרא קדוש, שנאמר "קָדֹשׁ יִהְיֶה--גַּדֵּל פֶּרַע, שְׂעַר רֹאשׁוֹ" . ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה.

ולשמואל: הא איקרי קדוש (הרי נזיר נקרא קדוש, ומדוע הוא אומר שנקרא חוטו ? ומשיבים:) ההוא אגידול פרע קאי (וזה על גידול הפרע הוא עומד - ששער נזיר יש בו קדושה אבל בנזיר עצמו לא נאמרה קדושה). ולר' אלעזר הא (הרי) נקרא חוטא ! (ומשיבים) ההוא דסאיב נפשיה (בנזיר שטימא את עצמו על-ידי שנטמא למת ועל כך הוא חייב בקרבן חטאת). (ושואלים) ומי אמר רבי אלעזר הכי ( מי אמר שר' אלעזר אמר כך שיפה לו לאדם שיתענה ?). והאמר ר' אלעזר לעולם ימוד (יחשוב יעריך) אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו(ואסור לו לצער את הקדוש הזה?) שנאמר :"בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא אָבוֹא בְּעִיר" (משמע שאסור לאדם להתענות? ). לא קשיא הא דמצי לצעורי נפשיה (ומשיבים לו: אין זה קשה. זה שיכול לצער את עצמו בלא להנזק, הרי כאשר הוא צם הוא קדוש), הא דלא מצי לצעורי נפשיה (זה שאינו יכול לצער את נפשו ובכל זאת מתענה ומזיק לעצמו, על זה דיבר ר'אליעזר בגנותו). ר"ל (ריש לקיש) אמר (מי שאינו מתענה) נקרא חסיד שנאמר:"גֹּמֵל נַפְשׁוֹ, אִישׁ חָסֶד (חסיד) וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ, אַכְזָרִי " . אמר רב ששת האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותיה( בן בית הרב - תלמיד חכם שיושב בתענית - שיאכל כלב את מנתו שעל-ידי תענית הוא ממעט מכוחו לעסוק בתורה, וכאילו אכל כלב את הסעודה שזה לא נהנה ממנה)

ובאותו נושא, נאמר במסכת נדרים:"אמר אביי שמעון הצדיק ורבי שמעון ור' אלעזר הקפר כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי שמעון הצדיק ורבי שמעון הא דאמרן ורבי אלעזר הקפר ברבי דתניא ר' אלעזר הקפר ברבי אומר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וכי באיזו נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין והלא דברים ק"ו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה מכאן כל היושב בתענית נקרא חוטא והדין קרא בנזיר טמא כתיב משום דשנה בחטא הוא"

הרמב"ם: על פרישה מחיי העולם הזה

בהלכות דעות, הרמב"ם הציג את עמדתו:

1. שמא יאמר אדם, הואיל והתאווה והכבוד וכיוצא בהן דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא יישא אישה ולא יישב בדירה נאה ולא ילבוש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כומרי אדום--גם זו דרך רעה היא, ואסור לילך בה.
2. המהלך בדרך זו, נקרא חוטא: הרי הוא אומר בנזיר, "וכיפר עליו, מאשר חטא על הנפש" ; אמרו חכמים, ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין, צריך כפרה--המונע עצמו מכל דבר, על אחת כמה וכמה.
3. לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעה התורה בלבד, ולא יהיה אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים, לא דייך מה שאסרה תורה, אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים.
4. ובכלל הזה, אלו שמתענין תמיד--אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית. ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן, ציווה שלמה ואמר, "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר: למה, תישומם" .

עובד ה' אינו מתנתק מן החיים

בספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, במאמר שלישי יש התיחסות לסוגיית הנזיר ורואה בו "התרחקות מהעניין האלוקי":

• אמר החבר: מנהג העובד אצלנו:- איננו נגזר מן העולם, שלא יהיה למשא עליו וימאס החיים שהם מטובות הבורא, וזוכר טובתו עליו בהם, כמו שנאמר: "את מספר ימיך אמלא" [שמות כ"ג כ"ו] "והארכת ימים" [דברים כ"ב ז]; אבל אוהב העולם ואריכות הימים, מפני שהוא מקנה אותו העולם הבא, וכל אשר יוסיף טובה יעלה מדרגה לעולם הבא...
• אך בזמן הזה ובמקום הזה והעם הזה ואין חזון נפרץ, עם מעוט החכמה הקנויה והעדר החכמה ההיא הטבעית, מי שהכניס עצמו להינזר בפרישות, כבר הכניס נפשו בייסורין וחולי נפשי וגשמי, ותראה עליו דלות החולאים, ויהיו סבורים בני אדם שהוא דלות הכניעה והשפלות, וישוב נאסר, מואס בחייו מפני קיצתו במאסריו ומכאוביו, לא מתאוותו לבדידות...
• אלה החדשות אין להם עריבות כי אם ימים מעטים בעוד שהם חדשים, וכל אשר ישנו על הלשון, לא תפעל להם הנפש ולא ימצא להם כניעה ולא חנינה, ויישאר בעתי היום והלילה, ונפשו תתבענו בכוחותיה אשר נטבעה עליהם, מהשמע והראיה והדיבור והעסק והאכילה והשתייה והמשגל והריווח בממון ותקנת ביתו ועזרת דלים ועזר התורה בממונו, כשיראה שום קלקול, הלא יישאר מתחרט על מה שקשר נפשו אליו, ויוסיף בחרטתו רוחק מהעניין האלוקי אשר טרח להתקרב אליו.

המקור

שלמות החיים... טבעם העצמי

הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב ב"אורות התשובה" :

התשובה קדמה לעולם, ולפיכך היא יסוד העולם. שלמותם של החיים היא דוקא עם המשך התגלותם על פי טבעם העצמי. וכיון שהטבע מצד עצמו אינו בעל הסתכלות והבחנה- הרי החטא מוכרח הוא מצד זה, "ואין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" . וביטול עצם טבעיותם של החיים, כדי שיהיה האדם בלתי-חוטא, זהו עצמו החטא היותר גדול, "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש ". על כן התשובה מתקנת את הקלקול ומחזירה את העולם ואת החיים למקורו דוקא בגילוי יסוד עצמיותם העליון, עולם החירות, ועל שם כך מכנים שם ד' אלהים חיים.

על מעשיהו של ר' זירא שנחרכו שוקיו

במסכת ברכות למדנו:"ר' זירא חלש על לגביה ר' אבהו קביל עליה אי מתפח קטינא חריך שקי . עבידנא יומא טבא לרבנן אתפח עבד סעודתא לכולהו רבנן (בי זירא חלה, נכנס לבקרו רבי אבהו וקיבל עליו שאם רבי זירא יבריא הוא יעשה יום טוב בסעודה לכל החכמים, וכך היה שהבריא רבי זירא, ורבי אבהו עשה סעודה לכל החכמים).

כי מטא למשרי אמר ליה לר' זירא לישרי לן מר א"ל לא סבר לה מר להא דר' יוחנן דאמר בעל הבית בוצע שרא (כלומר: לפרוס ברכת המוציא ולאכול)
להו כי מטא לברוכי אמר ליה נבריך לן מר אמר ליה לא סבר לה מר להא דרב הונא דמן בבל (ולפי שעכשיו היה רבי זירא בארץ ישראל במקום רבי אבהו והיה עולה מבבל קאמר הכי)
דאמר בוצע מברך ואיהו כמאן סבירא ליה כי הא דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי בעל הבית בוצע ואורח מברך בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ואורח מברך כדי שיברך בעל הבית מאי מברך יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא.

ורבי מוסיף בה דברים "ויצלח מאד בכל נכסיו, ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר , ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו, ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור חטא ועבירה ועון מעתה ועד עולם".

ר' זירא בחר בדרך הסיגוף

הרב קוק התיחס למעשהו של ר' זירא ב"עין איה" - ברכות ז'.ה'-ו'
מדתו של ר"ז היתה הענוה בתכליתה, ע"כ החזיק עצמו כאילו הוא רחוק מהשלימות הראויה בעבודת ד' ובמדות טהורות, וע"כ בחר לו לעצמו דרך הסיגוף כדמסופר בפ' הפועלימי עליו ז"ל. והי' הרמז מה דחריך שקי', שהגוף אמנם הוא בערך רגל אל הנפש האלהית, ואם ירבה האדם לסגפו תהי' הנפש מחוסרת מעמדה הנכון לה. ע"כ היתה הוראה לו ע"ה שישוב לדרך האמצעי ולקבע בדעתו שאיננו צריך עוד לסיגופים כאלה מחלישי הגוף כריבוי התענית.

ובאשר יסוד הדבר שלא זכה נפשו בעיניו באה מטהרת הענוה ע"כ קראוהו קטין, מ"ש דחז"לביקטן, ולמה הי' קורין אותו יקטן מפני שהי' מקטין את עסקיו, והיינו ממדת הענוה המשובחת מאד.

אמנם בהיותה עוברת קצת על המדה, כדרך החסידים השלימים, להיות נוטה קצת אל צד הטוב שבמדות הטובות, כד' הרמב"ם בה' דיעות , ע"כ שלבו עם זה השם זכרון העובדא דחריך שקי. ואולי עלתה מחשבה בלב ר"א כי שורש חליו כעת בא ג"כ מהדרכתו הראשונה בהרחיק עדני הגוף יותר מדאי, ע"כ להורות לכל שאין זו הדרך הראויה ביחוד לחכמים עובדי עבודת ד' ועוסקים בתורה, כדחז"להאי (צורבא מרבנן) [בר בי רב] דיתיב בתעניתא כו', ע"כ יעביד יומא טבא לכולהו רכנן להראות כי לחכמים אין ראוי זאת הנטיה שמחלשת את גופם. ודייקו בלשונם אתפח עביד טעודתא לכולהו רבנן, יומא הטבא הי' העיקר בסעודתא לכולהו רבנן, להורות שהדרך הכבושה לעמלי תורה היא לאכול ולשתות ולעסוק בתורת ד' בבריות גופא. והנטי' היתירה, אם שבאה לחסיד מצויין לרגלי טהרת נפש נפלאה, איננה הדרך הכבושה לרבים.

והנושא הבא: שרא להו, כי מטי לכרוכי א"ל נכריך לן מר, א"ל לא מ"ל מר להא דר"ה דמן בבל כוצע מברך, ואיהו כמאן מ"ל, כהא דאר"י כשם רשכ"י, כעה"כ כוצע ואורח מברך.

אם שדרך הסיגוף והנטי' מהנאות עוה"ז בנטי' אף לשם שמים לקצה אחרון ביותר אינה דרך כבושה לרבים, מ"מ נראין הדברים שלא ימלט שלא ימצאו אנשי שם יחידים גבורי כח ועז נפש, שהם מרגישים בעצמם שלהם נאה גם דרך כזה הבלתי רגילה וכבושה לאחרים. ע"כ ר"ז לעצמו התנגד כשהוא לעצמו, למטרת סעודה זו, שבאה לעקור שלא יעלה על לב איש זה הדרך שברר לעצמו כלל, והוא ע"ה ס"ל דעדיין הדבר אפשר להיות מועיל גם נחוץ ליחידים, כי דרכי ההדרכות המוסריות רחבות ושונות בערך נפשות האדם ותכונותיהם. ע"כ אם כי לא חפץ להתנגד בגלוי מפני המוסר והכבוד, גם שעכ"פ נתן צדק לר"א בכלל המחאה שאין זאת דרך שרבים יוכלו ללכת בה. אבל להראות שגם הוא חוזר בו, ושהדרך ראוי' שתעקר מכללות דרכי עבודת ד' ושלא תמצא במציאות, זאת לא חפץ ע"כ השמיט עצמו מקחת חלק רשום בסעודה זאת, לבצע או לברך. שאמנם לפי שיטת ר"א, שגם ר"ז עצמו ראוי שיפעל בסעודה זו להורות על החזרה מדרכו, הי' נחשב ר"ז לבעה"ב ועיקר שבסעודה עד שראוי לו לברך. אמנם הוא ע"ה, ר"ז לעצמו, חשב עצמו בסעודה זו כ"א כאחד האורחים, מאחר שיסוד המטרה של זאת הסעודה אין דעתו כדעת בעל הסעודה לגמרי. והנה הבדל ידוע ימצא בהשקפה המוסרית על כלל העולם וחיי העונג הגופני בין דיעות גדולים חכמי לב, ואף ששורש הדבר אינו במעלה כ"א בעיון והשקפה מ"מ א"א להמלט שלא יבוא ג"כ חילוק פעולה מעשית מזה. והוא אם יש לתן עסק להנאות החיים מצד עצמם, חוץ ממה שמובילים אל תכלית יותר נשגבה ממה שהם עצמם נערכים, או שההנאה לעצמה אין לה כל ערך, ואולי ראוי לחשוב אותה למשא וטורח לבעל נפש משכלת. והיתרון הוא רק מצד התכלית האחרונה הבאה ע"י לקיחת החלק בחיי הגוף לדרכי היושר ודרישת החכמה שהוא יסוד שלימות האדם. ע"כ לפי הדרך האחרון ראוי לשלב הבוצע והמברך באיש אחד, להורות שהבציעה מצד עצמה שבאה מצד ההנאה, וכמו שביארנוי בריש פ' כיצד מברכין, איננה התכלית כ"א בהיותה משגת התועלת. ומובן שהנוטים אל צד הפרישות משקיפים בזה האופן על החיים וההנאות הגופניות בתור הכשר והכנה. אמנם ר"א ס"ל דעונג החיים בדרך השוה בעצה ובחכמה הוא דבר נכון וטוב ג"כ מעצמו, לקבל חסד ד' וטובו בכל דרכי הטוב שמטיב לבריותיו. וכענין ר"אדמצמית פרוטה וזבין מכל מין ומין, דסובר דיש דין וחשבון על כל מה שאפשר להנות ואינו נהנה, זאת הדעת פונה להחליט כי ההנאות הממוצעות הגופניות הן ראויות לכבוד ג"כ מצד עצמם. ע"כ אין חובת הבציעה להיות קשורה אל הברכה הבאה על התועלת, כי גם לעצמה יש ענין, להתענג על ד' ועל טובו באורח משפט, ע"כ ס"ל בעה"ב בוצע ואורח מברך.

הנזיר: קדוש או חוטא

הרב שלמה אבינר כתב במעייני- הישועה לשבת פרשת נשא:
הנזיר הוא חריג לכיוון מעלה. בכוח דיבורו הפועל, מקבל האדם על עצמו התחייבויות, שאינן מצוות עליו. הוא מרחיק עצמו מן המותר לו מתוך התחסדות אישית. האם זה טוב או רע ?

בדברי חז"ל אנו מוצאים הערכות סותרות לכאורה. במקום אחד נאמר על הנזיר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" - מהו החטא עליו הוא מביא קרבן? "ר' אלעזר הקפר אומר: לפי שצער עצמו מן היין" (תענית יא, א). כלומר, התנזרות מדבר שלא אסרה תורה נחשבת חטא. ואילו במקום אחר נקרא הנזיר "קדוש" (שם).

אף ברמב"ם אנו מוצאים דברים סותרים לכאורה על ערך הנזירות: ב'משנה תורה', הרמב"ם פוסק שהנזיר הוא חוטא (הלכות דעות ג א), ואילו ב'מורה נבוכים' (ג מח), הוא כותב שהנזיר הוא קדוש. ההסבר לכך הוא, שהנזיר הוא חריג, שאינו נוהג לפי דרך הכלל, וחריגה יכולה להיות חיובית או שלילית. יש חריג על-נורמלי ויש חריג תת-נורמלי. יש צורך לבדוק היטב, האם נזירותו של אדם מבטאת שאיפה אמיתית להתעלות שלא נמצא לה אפיק אחר, או שמא אין כאן אלא מעשה הונאה עצמית, שגאווה קבורה בה. הנזיר יכול אפוא להיות קדוש או חוטא, הדבר תלוי במניעיו.

הרמב"ם, בבואו ליתן פסק הלכה לרבים בספרו 'משנה תורה' - מגדיר את הנזיר כחוטא, משום שנזירות אינה דרך הכבושה לרבים (אמנם בהלכות נזירות י יד, שיבח הרמב"ם את הנזירות, אבל שם דבריו הם דברי מוסר כלליים שבסוף ההלכות, ולא הדרכה הלכתית-מעשית(. אולם בספרו 'מורה נבוכים' - שבהקדמתו אליו הוא מודיע בפירוש שכתבו ליחידים - הוא מתאר את הנזיר כקדוש, משום שלגבי יחידי הסגולה, אשר נדבה רוחם אותם להתקדש מן המותר להם, ולצורך עילויים מצאו לנכון להתנזר, ודאי יש מקום וערך לנזירות כזו, וקדוש ייאמר להם.

הקו המבדיל בין הנזיר הקדוש לחוטא, בולט בסיפור על שמעון הצדיק והנזיר מן הדרום. "אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד". בדרך כלל היה רבי שמעון נמנע מלאכול קרבנות נזיר, מתוך חשש שאין נזירותם לשם שמים. אולם: "פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי. הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו. אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל" (נדרים ט ב). רבי שמעון העריך את הכנות והתמימות של אותו צעיר, שנזירותו אכן היתה התעלות אמיתית, לעומת מעשיהם החיצוניים של אחרים.