גבולות ארץ כנען - שיטה מרחיבה, ברשות אטלס דעת מקרא הוצאת מוסד הרב קוק - הגבול המערבי: הים התיכון - לפי אחת הגירסאות הוא הקו הישר משפך נחל אמנה (הר ההר) בצפון סוריה עד לשפך נהר הנילוס - וכל כל מאגרי הגז והנפש בים התיכון הוא בתחום הארץ המובטחת - ראו "הקו הירוק"

פרשת עקב עוסקת בצפוי לעם ישראל, לאחר כיבוש ארץ כנען: אריכות ימים, הנחלת ארץ רחבת ידים ועמי תבל יראו מעם ישראל. אך כל זאת בתנאי, ומשה רבינו שב ומזכיר זאת: "כִּי אִם-שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת... לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱלֹהֵיכֶם, לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו--וּלְדָבְקָה-בוֹ "[1] .

ומשה רבינו הוסיף את נפלאות הארץ שבעת המינים :"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ" [2] ואפילו נחשת וברזל. ורמז נוסף, לפי גבולות הבטחה הגבול המערבי כולל חלק מהים התיכון, אותו חלק אשר לאחרונה התגלו בו אוצרות טבע.

הפרשה עוסקת ביתרון ארץ ישראל על פני מצרים וכך כתב הרב אביגדור נבנצל על פרשת עקב :"לעומת (מצרים) ארץ ישראל "לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם" "אתה ישן על מיטתך והקדוש ברוך הוא משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי כאחת"(רש"י שם) הרי לנו שהגשם היא מעלה רוחנית המנוהלת על ידי השי"ת. אולם מעלה נפלאה זו מותנת אך ורק במעשיהם של ישראל כפי שכתוב בסמוך: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי [3] . יוצא אם כן שליד מעלה גדולה זו קיימת אזהרה; אם ברצוננו שהגשם ירד "בעתו": בשעות נוחות כגון בלילות, על מנת שלא "יפריעו" לתפקוד היום יומי, והיורה והמלקוש יופיעו בזמן המתאים לכל אחד מהם.

פרשת עקב היא המשכה של פרשת ואתחנן ופרשת דברים מבחינת הסגנון, תוכן הדברים ואופן הרצאת הדברים - מדובר ברצף אחד של דברי תורה. שלושת הפרשות הראשונות של ספר דברים הן מבוא לפרשיות הבאות, הכוללות 200 מצוות מתוך 613 שבתורה כולה. בפרשיות המבוא, חוזרות פעם אחר פעם, המושגים "יראת ה'", "אהבת ה'" ו"עבודת ה'", המהווים את מרכיבי האמונה הגדולים, המשולבים זה בזה ואף מופיעים בצרופים שונים [4].

פָּרָשַׁת עֵקֶב היא פרשת השבוע השלישית בספר דברים. היא מתחילה בפרק ז' פסוק יב ומסתיימת בפרק י"א פסוק כ"ה.


תוכן הפרשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

פרשת השבוע עוסקת בנושאים הבאים:

  1. ההבטחה הגדולה - אם עם ישראל יקיים את מה שהקב"ה מצפה ממנו אז "וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ ..." [5]. מדרש רבה כתב:וגו' למה הוא מקיש פרי הבטן לפרי האדמה. אמר הקב"ה: מה פרי אדמתך סיגים אף פרי בטנך סיגים. ד"א מה פרי אדמתך אין בהם לא חטא ולא עון אף פרי בטנך לא יהא בהן לא חטא ולא עון. ד"א מה פרי אדמתך צריכים עישור אף פרי בטנך צריכים עישור וזו המילה. ד"א א"ר יהודה בר סימון למה הקיש פרי הבטן לפרי האדמה שיהיו פרי אדמתך מכפרים על פרי בטנך, מנין: שכך כתיב [6] וכפר אדמתו עמו: וכן "... ה' אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם--עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹ" [7].
  2. כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי - ולכן יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה (האסיף) ויושבין בסוכות לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה קבע הקב״ה את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, ובלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב, פן יאמרו ידנו עשה לגו את החיל הזה. רשב״ם [8]
  3. לֹא בְצִדְקָתְךָ, וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ - לזכות עם ישראל שתי סיבות אחרות:"כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה.., וּלְמַעַן הָקִים אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.[9]. פרשן המקרא ספורנו פירש:"לא בְצִדְקָתְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת. כִּי אָמְנָם מַה שֶּׁאַתָּה יורֵשׁ הָאָרֶץ אֵינו בִּזְכוּתְךָ, בְּאפֶן שֶׁאֵין רָאוּי שֶׁיִּלָּחֵם ה' לָכֶם לְמַעַן תִּירְשׁוּ מְהֵרָה. כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּויִם הָאֵלֶּה ה' אֱלהֶיךָ מורִישָׁם מִפָּנֶיךָ. שֶׁרָצָה שֶׁתִהְיֶה נִקְמָתו בָּם עַל יָדְךָ שֶׁתַּחֲרִימֵם בַּעֲונָם, כְּאָמְרו "וַיּאמֶר הַשְׁמֵד" [10], עַל הֵפֶךְ "וּבְיַד-אָדָם אַל אֶפּלָה" [11]. וּלְמַעַן הָקִים. וּכְדֵי שֶׁבְּקִיּוּם מִצְוָתו תִּזְכֶּה לָרֶשֶׁת, עַל דֶּרֶךְ "כְּכל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב, בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל-כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל" [12]. וְכָל זֶה עָשָׂה "לְמַעַן הָקִים" מַה שֶּׁנִּשְׁבַּע לָאָבות.
  4. קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם - זה הציווי "לך קדימה, למרות שבירת הלוחות, מות אהרן והכאב למשה רבינו כי:"... לֹא-הָיָה לְלֵוִי, חֵלֶק וְנַחֲלָה--עִם-אֶחָיו: [13] והרמב"ן השלים:" וטעם על כן לא היה ללוי הוא בעבור שכולם משרתים ועוזרים את הכוהנים בעבודתם, כי כל דבר המקדש בעבור הקורבנות. וכן אמר [14] : וגם את אחיך מטה לוי שבט אביך הקרב אתך וילוו עליך וישרתוך:
  5. מָה ה' אֱלֹהֶיךָ, שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ - לא רק לשמור על המצוות בין ה' למקום אלה גם לקיים את המצוות בין אדם לחברו: "עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה"[15]. ורש"י באר:"ואהב גר לתת לו לחם ושמלה - ודבר חשוב הוא זה, שכל עצמו של יעקב אבינו על זה נתפלל: ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש [16]:
  6. וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ - זו פרשת ארץ ישראל. הרמב"ן פירש:"ואכלת ושבעת: כי תזכור עבודת מצרים ועינוי המדבר, וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה תברך עליה את השם...וטעם על הארץ הטובה, כמו ועל הארץ הטובה, יצוה שתברכהו בכל עת שתשבע על השובע ועל הארץ שנתן לך, שינחילנה לך לעולמים ותשבע מטובה. והנה חיוב מצוות ברכת המזון בכל מקום. וכלולה בה פרשת "הָיָה, אִם-שָׁמֹעַ" שהיא חלק מקריאת שמע. ובסיומה הובטח לעם ישראל:"לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם, וִימֵי בְנֵיכֶם, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם--כִּימֵי הַשָּׁמַיִם, עַל-הָאָרֶץ" [17]
  7. כִּי אִם-שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן -" כָּל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף-רַגְלְכֶם בּוֹ--לָכֶם יִהְיֶה ... לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ, בִּפְנֵיכֶם [18]. וזו ההבטחה שניתנה גם ליהושע - [19]: "כל מקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם נתתיו כאשר דברתי אל משה". מכתובים אלה ואחרים [20] אנו למדים, כי קנין ירושתה של הארץ תלוי בצעדיו של העם היורש, שכף רגליו צריכה לדרוך בכל מקום שהובטח לו על ידי ה'. ונראה לנו לפרש, כי זו הייתה גם השליחות שהוטלה על שנים עשר ראשי השבטים, שנשלחו ממדבר פארן לתור את ארץ כנען. לפי המסופר [21]בקש העם לשלוח מרגלים: "ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ וישיבו אותנו דבר. את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבוא אליהן". [22]

להנהיג פירושו להקשיב[עריכה | עריכת קוד מקור]

מאת: הרב פרופסור לורד יונתן צבי זקס ז"ל "כפרשן מקרא" - באדיבות הוצאת קורן-מגיד ומשפחת מילר - ביוזמת החברה לחקר המקרא התחילה בסידרת הרצאות בזום (הקוד קבוע חינם) ובשידור ישיר בפייסבוק
"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה..." (דברים ז, יב) – במילות פתיחה אלו של פרשתנו מופיע פועַל שהוא מאבני היסוד של ספר דברים: שמ"ע. הופעתו הבולטת ביותר הייתה בפרשת השבוע שעבר, בפסוק המפורסם ביותר ביהדות כולה – "שמע ישראל".

בהמשך פרשתנו שלנו הוא מופיע שוב בפתח הפרשייה השנייה של קריאת שמע: "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ..." (דברים יא, יג). אכן, הפועל ילווה אותנו לאורך כל החומש: השורש שמ"ע מופיע בו לא פחות מתשעים ושתיים פעם.

דוברי שפות לעז, ובמידה רבה גם דוברי עברית מודרנית, נוטים להחמיץ את משמעותה של מילה זו בגלל מה שאני מכנה "כֶּשל ההיתַרְגְּמוּת": ההנחה הסמויה שלנו כי שפה אחת ניתנת לתרגום מלא לשפה אחרת. אנחנו שומעים מילה שתורגמה משפה אחת לחברתה, ומניחים שמשמען זהה בשתי השפות.

אלא שתכופות אין הדבר כן. יכולת ההיתרגמות של שפה אחת לחברתה היא חלקית.i] מושגי מפתח בתרבות אחת חסרים לעתים בתרבות אחרת, ואינם ניתנים לשחזור לשוני מלא.

כזו היא, לדוגמה, המילה היוונית מֶגאלוֹפְּסיכוֹס, המציינת את האדם 'ענק-הנפש' של אריסטו, זה היודע את גדולתו ומתהלך בגאווה אצילית. קשה לתרגם מונח זה למערכת מוסרית מסוגה של היהדות, שבה הענווה היא מן המידות הטובות. דוגמה אחרת: למילה האנגלית טַקט אין מקבילה עברית מדויקת. ועוד ועוד.

זה הוא גם המקרה של הפועל העברי המקראי שמ"ע. הוא מבטא מושג שבשפות אחרות אינו מושג אחד, אלא כמה מושגים שונים מציינים חלקים ממנו.

הפועל "תשמעון" שבראש פרשתנו, למשל, תורגם בתרגומי התורה לאנגלית בשלל אופנים: hearken, completely obey, pay attention, heed ו-hear. אין מילה אנגלית יחידה הקרובה לכל המובנים האלה יחדיו – אך כזו היא משמעותו של 'לשמוע' המקראי. גם בעברית המודרנית המשמעות העיקרית של הפועל 'שמע' קרובה בעיקר לפועל hear, והדבר גורם לחלק מהמשמעות של הביטוי "שמע ישראל", למשל, לעבור לחלק מאתנו ליד האוזן. כשהמקרא אומר 'שמע' הוא מתכוון גם, במידה כזו או אחרת, לומר 'שמע בקולו של מישהו', 'שם לב' ו'הקשיב'.

לעתים הוראתו היא אפילו 'הבין', כמו למשל בסיפור מגדל בבל, שם אומר אלוהים "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" (בראשית יא, ז).

מפליאה העובדה כי אף על פי שבתורה יש תרי"ג מצוות, אין בה שום מילה שמשמעותה היא פשוט "לציית".

כשנדרשה מילה כזו בעברית המודרנית, הפועל צי"ת הושאל מן הארמית. כשהתורה רוצה לומר לנו שנעשה כדבר ה', היא מצווה עלינו 'לשמוע'. חשיבותה של עובדה לשונית זו רבה מכפי שאפשר להעלות על הדעת. שכן היא מלמדת כי ציות עיוור אינו נחשב מעלָה ביהדות. ה' רוצה שנבין את המצוות שהוא נותן לנו. הוא רוצה שנהרהר בהן ונחשוב מדוע ניתנה מצווה זו ולא אחרת. הוא רוצה שנקשיב, שנהגה, שנתעמק, שנַפְנים, שנגיב. הוא רוצה שנהיה עַם שומע.

יוון העתיקה הייתה תרבות ויזואלית. תרבות של פיסול, אדריכלות, תיאטרון ומופעי ראווה. בעיני היוונים בכלל, ואצל אפלטון במיוחד, ידיעה הינה צורה של ראייה.

היהדות, כפי שהראה פרויד במסתו 'האיש משה ואמונת הייחוד', היא תרבות לא ויזואלית. אנחנו עובדים א-לוה שאיננו יכולים לראות; ועשיית פסל ותמונה מקודשים אסורה באיסור חמור. ביהדות איננו רואים את אלוהים; אנו שומעים אותו. הידיעה היא צורה של שמיעה. צחוק הגורל הוא שפרויד עצמו, שיחסו ליהדות היה מסויג ביותר, המציא את הפסיכואנליזה שהינה ריפוי-בהקשבה: השמיעה כתראפיה.ii]

ביהדות, אם כן, השמיעה היא מעשה רוחני במהותו. לשמוע לאלוהים משמעו להיות פתוח לאלוהים. משה אומר זאת לכל אורך ספר דברים: "והיה עקב תשמעון". הוא הדבר גם במנהיגות, ובעצם בכל היחסים הבין-אישיים לצורותיהם. לפעמים, המתנה הגדולה ביותר שבידנו לתת למישהו היא להקשיב לו.

ויקטור פראנקל, ששרד במחנה אושוויץ, יצר בעקבות זאת את הלוגותרפיה, סוג חדש של פסיכותרפיה המבוסס על כך שכל אדם מחפש משמעות. פעם סיפר כיצד התקשרה אליו מטופלת באמצע הלילה ואמרה לו בשלווה שהיא עומדת להתאבד. הוא החזיק אותה על קו הטלפון למשך שעתיים, ושטח באוזניה שורה ארוכה של סיבות טובות לִחיות. לבסוף אמרה שהיא מתחרטת, והיא לא תשים קץ לחייה. בפגישתם הבאה שאל אותה איזו מכל הסיבות שפירט גרמה לה לשנות את דעתה. "אף לא אחת מהן", ענתה. "מדוע אם כן", שאל, "החלטת שלא להתאבד?" היא ענתה שעצם העובדה שמישהו היה מוכן להקשיב לה במשך שעתיים באישון לילה שכנעה אותה שהחיים, ככלות הכול, ראויים לחיותם.iii]

בשנות כהונתי כרב הראשי לבריטניה הייתי מעורב בכמה וכמה ניסיונות להשיג גיטין מבעלים סרבנים. את כל המקרים פתרנו לא באמצעים משפטיים, אלא במעשה פשוט: הקשבה. הקשבה עמוקה, אשר שכנעה את שני הצדדים כי אנו כורים אוזן לכאבם ולתחושת הצדק שלהם. נדרשו לנו לשם כך שעות ארוכות של ריכוז מוחלט, והימנעות מוקפדת מכל שיפוט והכוונה. ההקשבה שלנו הצליחה למוסס את שכבות המרירוּת, והצדדים היו מסוגלים ליישב את ענייניהם בינם לבין עצמם. בהקשבה יש מרפא; לפעמים היא אפילו טיפול נמרץ.

לפני שנעשיתי רב ראשי עמדתי בראש תוכנית ההכשרה שלנו לרבנים, ג'וז קולג'. במסגרת זו הֵרַצנו בשנות השמונים תוכנית שהיא מן המתקדמות ביותר שתוכּנו אי פעם. היא כללה לימודי ייעוץ שנמשכו שלוש שנים. אנשי המקצוע שגייסנו להוראת הקורס הציבו בפנינו תנאי: שניקח את כל התלמידים למקום מבודד למשך יומיים, ורק אלה מהם שיסכימו לעשות זאת יורשו להשתתף בקורס.

לא ידענו מה היועצים מתכננים לעשות שם, אך עד מהרה גילינו. הם תכננו ללמד את שיטתו החלוצית של קארל רוג'רס הידועה בשם 'טיפול ממוקד בלקוח' או 'טיפול לא דירקטיבי'. שיטה זו דורשת מהמטפל הקשבה פעילה למטופל והצגת שאלות שישקפו לו את מה שאמר, אך הימנעות ממתן הדרכה מפורשת.

כשפרחי הרבנות הבינו במה מדובר, הם התחילו למחות. השיטה נראתה מנוגדת לעצם מהותם. להיות רב פירושו ללמד, להדריך, לומר לאנשים מה לעשות. המתיחות בין היועצים לבין הרבנים הצעירים גלשה לקראת משבר, כדי כך שנאלצנו להפסיק את הקורס למשך שעה ולנסות ליישר את ההדורים בין משנתם של היועצים לבין מה שנראה היה לתלמידים כעמדתה של התורה. בשעה ההיא התחלנו לחשוב, לראשונה באופן קבוצתי, על הממד הרוחני של ההקשבה, של "שמע ישראל".

מאחורי הטיפול הממוקד בלקוח עומדת אמת גדולה: שההקשבה היא מן המידות החשובות ביותר בחיים הדתיים.

ספר דברים משמיעֵנו שוב ושוב כי אם אנחנו רוצים שאלוהים יקשיב לנו, עלינו להיות מוכנים להקשיב לו. ואם נלמד להקשיב לו, נלמד לבסוף להקשיב גם לזולתנו: לזעקתם החרישית של הגלמוד ושל העני, של החלש ושל הפגיע, של האנשים שכאבם קיומי.

כשה' נראה לשלמה המלך בחלומו, ושאל אותו מה לתת לו, שלמה השיב שהוא רוצה "לֵב שֹׁמֵעַ" (מלכים א' ג, ט).

מילים אלו נבחרו בקפידה. חוכמתו של שלמה הייתה טמונה, לפחות בחלקה, ביכולתו להקשיב, לשמוע את הרגש שמאחורי המילים, להבין גם את הבלתי אמור.

קל למצוא מנהיגים היודעים לדבר; קשה למצוא מנהיגים היודעים להקשיב. אבל במקרים רבים, ההבדל בין מנהיג קטן לגדול מצוי בהקשבה.

ביהדות, שעמדתה המוסרית מחשיבה כל כך את כבוד האדם, ההקשבה חשובה במיוחד. עצם מעשה ההקשבה הוא צורה של מתן כבוד. אספר לכם סיפור שימחיש זאת. משפחת המלוכה הבריטית ידועה כדייקנית: באה במועד ועוזבת במועד. לעולם לא אשכח את האירוע – עוזרי המלכה אמרו לי שמעולם לא ראו שכמותו – שבו נשארה המלכה שעתיים יותר מן המתוכנן.

הדבר היה ב-27 בינואר 2005, יום השנה השישים לשחרור אושוויץ. המלכה הזמינה ניצולים לקבלת פנים בארמון סנט ג'יימס. לכל אחד מהם היה סיפור אישי לספר, והמלכה הניחה לכל אחד מהם לספרו כאוות נפשו. בזה אחר זה הם באו אליי ואמרו, "לפני שישים שנה לא ידעתי אם אחיה ביום המחרת, והנה אני מדבר עם המלכה". מעשה זה של הקשבה סבלנית היה ממעשי החן והחסד המלכותיים ביותר שחזיתי בהם מימיי. ההקשבה היא אישור מעומק הלב לאנושיותו של הזולת.

בהתגלות בסנה, כאשר הטיל הקב"ה על משה את עול המנהיגות, ענה משה: "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, גַּם מִתְּמוֹל, גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ. כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות ד, י). מדוע בחר ה' דווקא אדם שקשה לו לדבר כמנהיג לעם ישראל? אולי מפני שמי שקשה לו לדבר לומד כיצד להקשיב.

מנהיג הוא אדם שיודע להקשיב: לזעקתו הדוממת של הזולת – ולקול הדממה הדקה של אלוהים.


i] בין המימרות הידועות על טיבו הלא מושלם של כל תרגום באשר הוא, נציין את זו של חיים נחמן ביאליק, כי שירה מתורגמת היא כנשיקה מבעד למטפחת; את הערתו של המשורר האמריקני רוברט פרוֹסט כי שירה היא "מה שאובד בתרגום"; ואת הדימוי שהציע בעל 'דון קישוט', מיגל דה-סרוונטס, לטקסט מתורגם: הוא דומה לצדו התחתון של שטיח, שכן אפשר לראות בו את המתווה הכללי של הדוגמה שאנו יודעים שישנה בצד השני, אך אין בו קווים ברורים והוא מלא בקצות חוט רופפים.

ii] ידועה יותר הגדרתה של הפסיכואנליזה כריפוי בדיבור, הגדרה שניתנה לה בידי אנה או' (ברטה פפנהיים), מן המטופלות הידועות של פרויד. אלא שההגדרה "ריפוי בהקשבה" מדויקת יותר. ההקשבה הפעילה של הפסיכואנליטיקן היא המאפשרת את הדיבור התרפויטי, או הקתרטי, של המטופל.

iii] Anna Redsand, Viktor Frankl, a life worth living, Houghton Mifflin Harcourt, 2006, 113-114.

וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים[עריכה | עריכת קוד מקור]

רבי יצחק אברבנאל, המדינאי בעל הנסיון, ניסה לפרשת את הפסוק:"וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ--לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ, עֲלֵיהֶם"[23] והוא שאל: למה זכר הכתוב בזה לשון אכילה.

אמנם יש מי שכבר התבטא כך, בלעם הרשע, אפילו תוך המחשה:"יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם-"[24] וגם יהושע בן-נון וכלב בן- יפונה התבטאו כך:"[25].

והעקרון של אברבנאל הוא כי בסדר הבריאה וטבע המציאות שהדבר הפחות הוא מזון ומאכל אל הנכבד. כך הצמחים ניזונים מהיסודות המרכיבים אותם. חית השדה ועוף השמים וכל הרומש על הארץ קבלו את ירק השדה למאכל. ואשר לבעלי החיים הטורפים, הם עושים זאת לזולתם וזה בגלל מזגם הרע שנותר להם מימי המבול. ובאחרית הימים, כבר זה לא יהיה כן:"וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ;" [26]. ועכשיו לנמשל:

"ולפי שהאומה הישראלית נבדלת מבין שאר העכו"ם בסגולה וההבדל גדול, עד שכבר היו במדרגה עליונה טבעית על כללות המין. לכן נאמר בהמשך הכתוב:"לֹא-יִתְיַצֵּב אִישׁ בְּפָנֶיךָ, עַד הִשְׁמִדְךָ אֹתָם" כמו שנאר על החי:"וּלְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל-עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה, אֶת-כָּל-יֶרֶק עֵשֶׂב, לְאָכְלָה; וַיְהִי-כֵן.[27]. ומכאן המסקנה:"רוצה לומר שיקחו מהם לצרכיהן ויחיו מהם"

וככה אמר לישראל בדרך המשך:"וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים" ו"יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו" -הכוונה על שבעת האומות. לא שיהיה זה בעניין האכילה ממש, לומר שיאכלו אותם, כי אם יקחו את ממונם ואת ארצם ויחיו מאשר להם. כמו בענין האכילה, יהרוג את בעל החיים ויהנה אז מהם.

ובספר ירמיהו הוא מתיחס לעתיד לבוא:
הם : "כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, בַּת-בָּבֶל, כְּגֹרֶן עֵת הִדְרִיכָהּ: עוֹד מְעַט, וּבָאָה עֵת-הַקָּצִיר לָהּ. אכלנו (אֲכָלַנִי) הממנו (הֲמָמַנִי), נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, הציגנו (הִצִּיגַנִי) כְּלִי רִיק, בלענו (בְּלָעַנִי) כַּתַּנִּין מִלָּא כְרֵשׂוֹ מֵעֲדָנָי; הדיחנו (הֱדִיחָנִי). חֲמָסִי וּשְׁאֵרִי עַל-בָּבֶל, תֹּאמַר יֹשֶׁבֶת צִיּוֹן; וְדָמִי אֶל-יֹשְׁבֵי כַשְׂדִּים, תֹּאמַר יְרוּשָׁלִָם. [28] (נהגו בעם ישראל כמו בשבעת העמים הנקלים)

והנקמה.: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה', רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה; כָּל-אֹכְלָיו יֶאְשָׁמוּ, רָעָה תָּבֹא אֲלֵיהֶם נְאֻם-ה' [29]

זכרונות המדבר[עריכה | עריכת קוד מקור]

על הלחם[עריכה | עריכת קוד מקור]

לחם במרכול "יש" בבני ברק

משה רבינו הדגיש כי :"כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם..."[30]. פרופ' זהר עמר כתב במוסף השבת של מקור ראשון על לא אוכלים לחם מצרי. לכאורה המקרא תומך בכתוב, כאשר בני ישראל יצאו לחרות הם נצטוו על :איסור אכילת החמץ שהוא "מהדהד את ההכרעה שנתבקשו אבותינו לקבל במצרים – נגד התרבות השלטת, תרבות לחם החמץ, ובעד התרבות העברית, תרבות לחם העוני".

זהר עמר ציין את חשיבות הלחם במצרים עד אשר כינה את ארצם "ארץ הלחמים" וכך הוא כתב:"הלחם היה למצרים יותר ממזון למחיה. הכלכלה המצרית כולה התבססה על גידול התבואה [31] ועל עשיית הלחם, והוא היה מטבע עובר לסוחר. לא רק פרעה חלם על שיבולים: הלחם מופיע ראשון ברשימות המס, משכורתם של אנשי הצבא והפועלים שולמה בכיכרות לחם (שהשתמרו זמן רב), ותמורת הלחם קנה יוסף את כל אדמת ארץ מצרים ואת תושביה הפך לעבדים, מלבד הכוהנים, כמו שנאמר:"וְלֶחֶם אֵין בְּכָל-הָאָרֶץ… וַיָּבֹאוּ כָל-מִצְרַיִם אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ, כִּי אָפֵס כָּסֶף. וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם, אִם אָפֵס כָּסֶף. וַיָּבִיאוּ אֶת מִקְנֵיהֶם אֶל-יוֹסֵף וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים, וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל מִקְנֵהֶם בַּשּנָה הַהִוא. וַתִּתֹּם הַשּנָה הַהִוא וַיָּבֹאוּ אֵלָיו בַּשּנָה הַשּנִית וַיֹּאמְרוּ לוֹ …לָמָּה נָמוּת לְעֵינֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אַדְמָתֵנוּ קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בלָּחֶם, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְאַדְמָתֵנוּ עֲבָדִים לְפַרְעֹה וְתֶן זֶרַע וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשם [32].

והוא סיכם במאמר:"הלחם והמצה אינם אפוא רק שני מיני מאפה. הם מייצגים שתי תרבויות נבדלות באופיין – העברים הנוודים רועי הצאן אל מול המצרים יושבי הערים. לפי התורה, ההבדל בין שתי התרבויות היה תהומי וגבל בתיעוב של ממש: "כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן" [33]. כפי הנראה, מסיבה זו הסכים פוטיפר שינהל יוסף העברי את כל ביתו, מלבד "הַלֶּחֶם אֲשר הוּא אוֹכֵל" [34];

אכילת המצה בחג החירות מסמלת את חזרת עם ישראל לכור מחצבתו. הלחם הוא אפוא סממן המבדיל בין ישראל לבין העמים. וכבר עמד הרמב"ם [35] על טעמו של האיסור להקריב לחם שאור ודבש על המזבח [36], וכתב שהוא בא כנגד מנהגם של עובדי העבודה הזרה, כפי שהיה מקובל בפולחן המצרי.

"אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה"[עריכה | עריכת קוד מקור]

משה רבינו הבטיח לבני ישראל כי יביא אותם ל"ארץ טובה". ובמה יתבטא הטיב:

ברכת המים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מוצא מעיין הסטף - צילם:שומבלע

המקרא תאר את ארץ ישראל בתור "אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם--עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר.[37]. בזמן הקדום חלק מהחקלאות בארץ ישראל התבססה על מעיינות. בריכת אגירה הייתה אוספת את המים שנבעו מהמעיין, ומשם היו תעלות השקיה הזרימו את המים לשטח החקלאי באמצעות כח הכבידה כאשר פתחו את הסכר של בריכת האגירה. שיטה זו מכונה במקורות מעיין גנים. ref>שיר השירים ד' ט"ו </ref>.ואכן, ניתן למצוא במקומות רבים, בעיקר בהר, מעיינות. בחלק מהמעיינות ישנה התערבות מעשי ידי אדם, בחציבת נקבה מלאכותית לתוך המעיין, על מנת להגדיל את שטח הספיקה שלו ולהגביר את זרימתו. בקרבת ירושלים ניתן לראות עוד היום מעיינות כאלה בסטף ובליפתא. סוג אחר של מעיין הוא "מעיין חתום" [38] ישנה סתימה של המעיין החיצוני, שנמצא לרוב מחוץ לעיר בואדי, וחציבת נקבה פנימית שמטה את זרימת המים ומוליכה אותם לתחומי החומות של העיר כמו במעיין גיחון בירושלים. בשיטה זו מי המעיין אינם יכולים להשלט בידי אויב הצר על העיר.

שבעת המינים[עריכה | עריכת קוד מקור]

שבעת המינים - המקור:ויקיפדיה

שבעת המינים שבהם נשתבחה ארץ ישראל צויינו בפרשת השבוע:"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ" [39]

עולה השאלה באיזו מידה המינים המוזכרים במקרא הם אלו הגדלים היום בארץ ישראל. אשר למינים אחדים יש מסורת ידועה ויש פחות ספקות.

  • חיטה - הם המקור לאפיית הלחם, המאכל הבסיסי של האדם. אהרון אהרונסון גילה מן עשב העשוי להיות "אם החיטה".
  • שעורה - סוג תבואה הנחשב לנחות יותר ושימושה הוא למאכל בעלי חיים.
  • גפן - מוכר בארץ, אך טרם התגלה בוודאות בזן אשר גדל בארץ, דרומית לשכם נמצאו צמחים, העשויים להיות מהגפן המקורית.
  • תאנה - גדל בארץ בר.
  • רימון - מוכר במסורת ישראל
  • זית - מחשובי העצים הגדלים בארץ.
  • תמר- עץ התמר ופריו סיפקו פירות טעימים. יש מסורת כי הכוונה לדבש

בהלכה יש חשיבות מיוחדת ל"שבעת המינים". מצוות הבאת הביכורים יש לקיים אלא בפירות שבעת המינים. חז"ל למדו זאת מהפסוק: ולקחת "מראשית כל פרי האדמה ". מ"ם זו באה למעט, שרק חלקם של הפירות ראויים למצוות הביכורים, ולא כולם. הפירות הראויים הם איפוא שבעת המינים בלבד.(מסכת ביכורים, א', ג'). בעת האכילה יש לתת עדיפות ל"שבעת המינים".

"אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל"[עריכה | עריכת קוד מקור]

אדמת טרה רוסה צילם:Michael J. Zirbes (Mijozi)

שרידי מצודה בפיסגת מעלה אדומים

אמנם עפרת ברזל ראויה לניצול כלכלי טרם נמצא בארץ ישראל. בקרית שמונה נעשה נסיון להפיק עפרת ברזל אתר כרית ברזל נסיוני.
אך ניתן להניח כי הכוונה לשתי תופעות ניכרות:

  • קיומה של אדמה פוריה בהר, המכונה טרה רוסה (מלטינית: Terra rossa -"אדמה אדומה") היא סוג של קרקע חרסיתית חומה-אדומה המתהווה מבלייה של סלע גיר קשה (או דולומיט).קרקע זו רדודה בדרך כלל וגרגירית, האופק העליון בה כהה יחסית וסלעים רבים בולטים ממנו על פני השטח. צבעה האדום האופייני נובע מתכולה גבוהה של תחמוצות ברזל וחומר אורגני. היא בעלת pH נייטרלי, או מעט חומצי ויכולת ניקוז טובה. קרקע זו פורייה אך קשה לעיבוד, על כן, כדי לעבד אותה יש צורך בסיקול ובניית טרסות. בעבר שמשה בעיקר למרעה, ובאזורים בהם עומק הקרקע היה מספק גודלו לעתים עצי פרי.סוג זה של אדמה יימצא באזורים הרריים של אקלים ים-תיכוני לח. בארץ, נפוצה הטרה רוסה בעיקר בהרי הגליל, הכרמל, השומרון ויהודה. המקור:הויקיפדיה העברית
  • סלעים בצבע אדום - הנפוצים באזור מעלה אדומים. על מקור השם נאמר:בראש המעלה מבחינים בסלעים צבעוניים, חלקם בצבע אדום. סלעים אלה הם מתצורת חתרורים – סלעים שעברו התמרה בחום. תצורה זו נקראת על פי השם הערבי "אל חתרורה". הצבעוניות של הסלעים במורד הדרך מירושלים לים המלח (הניכרת בייחוד אחרי גשם) משכה תשומת לב בזמנים קדומים. בראש המעלה מבחינים בסלעים צבעוניים, חלקם בצבע אדום שנתנו לדרך את שמה - דרך מעלה אדומים. "וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל הַגִּלְגָּל אֲשֶׁר נֹכַח לְמַעֲלֵה אֲדֻמִּים אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לַנָּחַל" (ספר יהושע,ט"ו, ז'). גם שמות בערבית למקומות לאורך הדרך מתייחסים לצבע הסלעים: "חאן אל אחמר" (החאן האדום), "טלאת א-דם" (מעלה הדם) ו"קלעת א-דם" (מבצר הדם).(המקור:הויקיפדיה)

כך וכך התופעה תואמת את הכתוב:"אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל". וכן, מחצבי ברזל היו בכל מקרה בארץ ישראל (להלן)

חוקר המקרא זינגר, א. כתב על "מצרים כנענים ופלשתים", מתוך מנוודות למלוכה כתב:"רבות נכתב על הידע המטלורגי המיוחד של הפלשתים ועל מונופול הברזל שהחזיקו בידם... באתרי התקופה נמצאו עד כה מעט סימנים להפקת הברזל. גם אין מקום להניח, שלפלשתים היה מונופול על חרושת הברונזה, שכן ניתוח הממצאים מארץ-ישראל מצביע על המשכיות בתעשיית המתכת הכנענית בעמקים הצפוניים ובבקעת-הירדן. הסופר המקראי מוסר תיאור מוגזם של ריכוז חרושת המתכת בידי הפלשתים, שתואם אולי את נקודת-המבט של הישראלים יושבי ההר, שהיו מנותקים במידה רבה ממקורות המתכת."

"וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת".[עריכה | עריכת קוד מקור]

מפעל הנחושת שהיה בתמנע בשנת 1980 - צילם:דניאל ונטורה

"המכרה הפתוח" בתמנע בשנת 1980 - צילם:דניאל ונטורה

על מחצבי נחושת אנו יודעים עוד מימי שלמה המלך. מצפונה לאילת נמצאו שרידים של מחפרות שבהן הופקו עופרת נחושת. לאחר הקמת המדינה חודשה החציבה. לפי כתבה בעיתון הארץ של קובי בן שמחון:"בשנות ה-60 וה-70 עבדו במכרות תמנע כאלף כורים. הם שפתחו את הדרכים בהר. אז, בתקופה הטובה ביותר שידע המכרה, היצוא הגיע ל-16 אלף טון נחושת בשנה. אבל ההצלחה לא נמשכה זמן רב. ב-76' נסגר המכרה לראשונה בגלל הפסדים תפעוליים שנבעו מירידת מחירי הנחושת בעולם"

בכתבה נאמר:המצריים "הם שהחלו לכרות נחושת באתר, כבר לפני כ-6,000 שנה. זמן קצר אחרי הכרזת העצמאות, ב-49', התגלו מחדש מרבצי הנחושת ההיסטוריים של המלך שלמה. המפעל הישראלי הראשון במקום, "מכרות נחושת תמנע", הוקם ב-54' כחברה בת של החברה הממשלתית מחצבי ישראל ופעילותו המסחרית החלה כעבור חמש שנים. לאחר סגירת המכרה ב-76', נעשו כמה ניסיונות לחדש את הפקת המתכת האדמונית, ופעילות הכרייה המדשדשת נפסקה סופית ב-84'. באותה שנה הוחלט להפריט את אוצר הטבע הלאומי, והממשלה מכרה את שטח המכרות.

והיום - 20 יוני 2008 - הדיווח הוא:"לאחר 32 שנות הפסקה, חידשה חברה מקסיקאית את כריית הנחושת בתמנע...והתחזית:"על פי תחזיות הכרייה יופקו בתמנע 22 אלף טון נחושת טהורה כבר בשנה הקרובה. רוב הנחושת תיוצא לחו"ל, ותתורגם להכנסה של 140 מיליון דולר בשנה. בעוד חמש שנים, כך מצפה החברה, יספק המכרה כבר 40 אלף טון נחושת נקייה מדי שנה, כלומר, כ-350 מיליון דולר בשנה לפי מחיר הנחושת העכשווי - 8,500 דולר לטון.

ברכת המזון[עריכה | עריכת קוד מקור]

מפרשת השבוע ספר דברים במגילות הגנוזות - הקש בריבוע למטה משמאל להגדלה

צוונו במקרא: "וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ--וּבֵרַכְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ.[40]

הרב אליעזר מלמד כתב על ברכת המזון ומשמעותה
מצווה מהתורה שאחר שיאכל אדם פת וישבע יברך לה', שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". ולמדו חכמים שברכת המזון צריכה לכלול שלושה עניינים: ממה שנאמר: "וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ", למדו שצריך לברך את ברכת 'הזן', בה אנו מברכים לה' על המזון. ומזה שנאמר: "עַל הָאָרֶץ", למדו שצריך לברך ולהודות על הארץ. ומכך שהוסיפה התורה לומר: "עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", למדו שצריך לברך על הטוב והמובחר שבארץ, היינו על ירושלים (ברכות מח, ב). המצווה מהתורה, שהמברך יזכיר עניינים אלו בכל נוסח שירצה לפי דעתו ויכולת ביטויו, ובאו משה, יהושע, דוד ושלמה, ותקנו נוסח מובחר ומושלם לפי הטובה שנוספה בימיהם. בשעה שירד המן לישראל תיקן משה רבנו את נוסח ברכת 'הזן', ועדיין לא נקבע נוסח לברכה על הארץ הטובה. ומשנכנסו ישראל לארץ, תיקן יהושע את נוסח ברכת הארץ ועדיין לא נקבע נוסח לברכה על המקום הטוב והמובחר שבארץ. וכשקבע דוד המלך את ירושלים לעיר הקודש והמלכות, תיקן את נוסח הברכה "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך", וכשבנה שלמה את בית המקדש הוסיף "על הבית הגדול והקדוש". כשבית המקדש היה בנוי, היו מבקשים שה' ימשיך את קיומו, ולאחר שנחרב, תקנו נוסח שבו אנו מבקשים מה' שירחם עלינו ויבנה את ירושלים ויחזיר את מלכות בית דוד למקומה ויבנה את בית המקדש (ברכות מח, ב, רשב"א, רמב"ן, כמובא בב"י קפז, א, שועה"ר קפז, א-ג).

אמרו חכמים (ברכות מח, ב, שו"ע קפז, ב-ג) שחובה להזכיר בברכת הארץ את שבחה של הארץ, שהיא ארץ חמדה טובה ורחבה. וכן צריך להזכיר את ברית המילה ואת התורה, מפני שעל ידי שתי המצוות הללו אנו יורשים את הארץ. וכפי שנאמר לאברהם אבינו בעת שנצטווה על ברית המילה (בראשית יז, ז-ח): "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלוֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוֹהִים".

וכן למדנו שבזכות התורה והמצוות אנו יורשים את הארץ, כפי שנאמר בתחילת הפרשייה שבה נצטווינו על ברכת המזון (דברים ח, א): "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם". וכן נאמר (תהלים קה, מד-מה): "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ יָ-הּ".

ועוד אמרו חכמים, שצריך להקדים את הזכרת הברית להזכרת התורה, מפני שבקשר לברית המילה נזכרו י"ג בריתות, ואילו על התורה נכרתו רק שלוש בריתות. בברית המילה באה לידי ביטוי הקדושה העצמית שקידש ה' את עמו ישראל, קדושה שאינה תלויה בבחירתנו, והיא היסוד לקבלת התורה שדורשת מאיתנו לבחור בטוב.

בברכה השלישית תקנו להזכיר את מלכות בית דוד, מפני שעל ידי דוד נתקדשה ירושלים, ועיקר ישובה של הארץ וירושלים תלוי במלכות ישראל (ברכות מח, ב, שו"ע קפח, ג).

עוד ברכה תקנו חכמים אחר חורבן בית המקדש וחורבן הארץ, והיא ברכת 'הטוב והמטיב'. שאחר חורבן בית המקדש השני, נראה היה לכאורה שאין עוד תקווה לבניין הארץ וירושלים, ומה טעם להמשיך לברך את ה' "על הארץ הטובה". לפיכך מצאו חכמים צורך לתקן ברכה לחיזוק האמונה, שהכל לטובה, ואף החורבן, הגלות והייסורים, נועדו לתקן אותנו ולהביאנו מחדש לבניין שלם יותר של הארץ, ירושלים והמקדש.


לקריאת המאמר כולו הקש בקישור לעיל

לא כארץ מצרים[עריכה | עריכת קוד מקור]

גשם בכותל המערבי צילם:Wknight94 ויקישיתוף

Rain_a_kedumim.avi

Rain a kedumim.avi

גשם בקדומים

פרופ' שאול רגב מאוניברסיטת בר אילן דן בנושא: לא כארץ מצרים והביא דעות אחדות של פרשני המקרא.

מדרש ספרי מציג רשימת השוואה של פרמטרים המראים את עדיפותה של ארץ ישראל על ארץ מצרים. נציג שניים עיקריים:

  1. אחידות ההשקיה בארץ ישראל כנגד ההדרגתיות בהשקיה במצרים. הגשמים היורדים משקים במידה שווה את כל הארץ, הן את ההרים הן את הבקעות, ועל כן היבול עשוי להיות שווה בכל מקום. ואילו במצרים ההשקיה אינה שווה; ככל שהמקום נמוך וקרוב לנהר, כך הוא מקבל יותר מים, ואילו המקומות הגבוהים אינם מקבלים מים כלל או שמקבלים מעט מאוד;
  2. המאמץ הנדרש מן החקלאי במצרים לחפור תעלות ולהזרים את המים דרכן אל השדות, מול חוסר המעש הנדרש בעניין זה מן החקלאי בארץ ישראל: לא כארץ מצרים היא, ארץ מצרים שותה מן הנמוך וארץ ישראל שותה מן הגבוה. ארץ מצרים נמוך שותה, גבוה אין שותה, ארץ ישראל נמוך וגבוה שותה. ארץ מצרים נמוך שותה ואחר כך גבוה, ארץ ישראל שותה נמוך וגבוה כאחת. ארץ מצרים גלוי שותה, שאינו גלוי אינו שותה ארץ ישראל גלוי ושאינו גלוי שותה. ארץ מצרים שותה ואחר כך נזרעת, ארץ ישראל שותה ונזרעת נזרעת ושותה, שותה בכל יום ונזרעת בכל יום. ארץ מצרים אם אתה עמל בה בפסל ובקרדום ונותן שנת עינך עליה ואם לאו אין בכך כלום, אבל ארץ ישראל אינה כן אלא הם ישנים על מטותיהם והמקום מוריד להם גשמים. [41]

ר' נתנאל בן ישעיה בפירושו "מאור האפלה" ור' זכריה הרופא בביאורו "מדרש החפץ" מדגישים שדברי התורה על ארץ מצרים אינם אלא לגנאי ולא לשבח. דבריהם מכֻוונים לשלוש נקודות השוואה:

  1. הטורח שבעבודת האדמה כיוון שהחקלאי המצרי צריך למשוך את המים מן הנהר, ועליו לעשות זאת בזמן (בדומה למדרש הנ"ל בספרי דברים). על כך עמד גם ר' שבתי הכהן בפירושו "שפתי כהן": "שאם ישהו מלהשקותה יפסדו הזרעים כמו שאמרה המשנה משקין בית השלחין במועד משום דבר האבד". אבל בארץ ישראל יש עונות קבועות לעבודה החקלאית, וההשקיה היא על ידי המטר שיבוא בעִתו אם ה' לא יעצור אותו;
  2. חולי ובריאות האוויר. האוויר הצח והבריא שיש בהרים לעומת האוויר הלח שיש בבקעות (או בארץ מישורית) ומביא מחלות;
  3. בריאות הפֵּרות. תוצרת חקלאית הניזונה ממי הגשמים בריאה ומזינה מזו המושקית במי הנהרות. מי הגשמים נקיים ואינם מביאים מחלות, ואילו מי הנהרות המושכים בדרכם כל מרעין בישין וסחף הם מים לא נקיים המזיקים לפֵּרות, ובזה משפיעים לרעה על בריאות האוכל פֵּרות אלה

ר' אליהו הכהן האתמרי עוסק בפירושו "סמוכין לעד" בעיקר בסמיכות הפרשיות ומסביר את ההבדל בין מצרים לארץ ישראל בתוצאה הדתית. המצרים סומכים על עבודת עצמם בהשקיה, ולכן נראה להם שהם מרכז העשייה ועל ידי זה הם יכולים להגיע לכפירה, ואילו בארץ ישראל יש התניה מתמדת המקשרת בין עבודת ה' וקיום מצוות ובין הגשמים המפרים את האדמה. לכן יש בארץ ישראל מוּדעוּת דתית ויראת ה', כיוון שבאלה תלויה ירידת הגשמים: סמך פרשה זו לפרשה שלעיל "מָה ה' אֱ -לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה" ( י:יב), לומר הארץ אשר אתה בא שמה היא הכנה ליראה משום שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק... אבל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים ובזה עיניך תמיד תלוית לשמים במורא ופחד כדי שלא יעצור את השמים.

"וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה"[עריכה | עריכת קוד מקור]

מאת הרב יעקב הלוי פילבר מתוך עלון השבת בסוד שיח בעריכת שאול שיף (פורסם ברשות המערכת)

ומצאתי באינטרנט, באותו נושא, את הדברים הבאים:
אלא שעדיין הביטוי "בתים טובים" אומר דרשני, אדרבא שבח הוא לאדם לומר עליו שהוא בא מ"בית טוב", ואם כך מה לבית הטוב ולהתרופפות האמונה? ואולי רמז רומזת לנו התורה ש"בית טוב" גם מבחינה ערכית כשלעצמו עדיין אינו ערובה בטוחה לעתיד האמונה.

כבר ראינו ישובים שהקפידו להקימם על טהרת הקודש, שתושביהם נבחרו במסננת של ועדת קבלה, וכל הסלקציה הזו לא מנעה מדור ההמשך של הבנים תופעות של פריקת עול והפניית עורף לדרך אבות. כי לפעמים דווקא הבית הטוב והסביבה הטובה הם המביאים לזחיחות הדעת אצל ההורים המרגישים עצמם משוחררים מאחריות אישית לטיפול בחינוך ילדיהם, מפני שהם סומכים על מוסד הלימודים או על חברת הילדים ובעיקר על הסביבה הטובה בה הם חיים, ומפני זה הם משחררים את עצמם ממעקב ואחריות למצב ילדיהם. על זה באה התורה ומזהירה: גם אם בנית בית טוב בסביבה טובה, אבל תשומת הלב שלך לא תופנה לעיצוב הפנימי של הבית בתכנים וערכים, בשימת לב מתמדת למצב הילדים, במעקב צמוד אחר התפתחותם, ללוות אותם בלבטיהם ומצוקותיהם, ובעיקר להיות מעודכן במצבם החינוכי, אם תחת זאת להוטים ההורים אחר נהנתנות חומרית ("תאכל ושבעת"), ועסוקים מבוקר ועד ערב להרבות נכסים ("ובקרך וצאנך ירביון"), ולהגדיל את הונם ("וכסף וזהב ירבה לך"), אם כזו תהיה תרבות הבית – כי אז גם מבתים טובים יכולים להגיע לשכחת ה'. באהבה ובאמונה

"גלות אדום"[עריכה | עריכת קוד מקור]

פרופ' יהושע עברי ממיתר כתב על ארץ ישראל וגאולה בדף שבועי בהוצאת אוניברסיטת בר-אילן. בפרשה הוצג הקשר בין ישוב ארץ ישראל לבין קיום המצוות.

הרמב"ם דן בשאלה מדוע נקבע קשר כה הדוק בין קיום מצוות התורה ובין קיום מצב השפע בארץ, וזה לשונו: [42]:"והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה, כגון חולי, מלחמה, רעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להם, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצווה כדי שנזכה לחיי העולם הבא.

ביתר פירוט, המחבר דן בגלות הנוכחית היא "גלות אדום". מהי ?
גלות אדום החלה עם חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה, והיא הארוכה מכולן – כ-2000 שנה. העם התפזר לארצות רבות ובהן סבל השפלות, רדיפות, עלילות וגזרות שמד. הסבל הגיע לשיאו בעת מלחמת העולם השנייה, כאשר הגרמנים ועוזריהם משאר העמים תכננו להשמיד את עם ישראל כולו וטבחו כשישה מיליון מבניו.בכל התורה כולה נאמר שהסיבה לגלות היא אי קיום מצוות התורה. לעיל הזכרנו את ברית בין הבתרים ופסוקים מתאימים בפרשת עקב המקשרים בין קיום מצוות התורה לישיבה הבטוחה בארצנו. נביא עוד כמה דוגמאות: " וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וָאֶפְקֹד עֲוֹנָהּ עָלֶיהָ וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת-יֹשְׁבֶיהָ " [43]; " וְנָתַתִּי אֶת-עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת-מִקְדְּשֵׁיכֶם ... וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת-הָאָרֶץ ... וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה ... אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ " [44]. מפסוקים אלה לומדים שלא זו בלבד שהעם יגלה מהארץ, אלא עם התרוקנותה מתושביה היא תחרב ותיעשה שממה.

מה היו החטאים שהיו הסיבה העיקרית לגלות ?
בימי בית שני אמנם העם עסק בתורה, במצוות ובגמילות חסדים, אך הבית חרב בגלל שנאת חינם. הגמרא מוסיפה שמכאן לומדים ששנאת חינם שקולה כנגד שלושת החטאים החמורים שהיו בבית ראשון. בהמשך אומרת הגמרא שעוון הראשונים (בית ראשון) היה ידוע, וגם נתגלה קִצם (קץ הגלות), ואילו עוון האחרונים (בית שני) לא נתגלה, וגם קִצם לא נתגלה. ואף כי בבית ראשון היו העוונות גדולים, ואילו בבית שני שמרו את התורה, הרי מעמד הראשונים חשוב ממעמד האחרונים, ואכן, גלותם הייתה קצרה למדיי וזכו לראות בבניין בית המקדש השני, ואילו אנו טרם זכינו לראות בבניין בית המקדש השלישי.

והמסקנה - ואולם אחרי כל גלות באה גאולה. כך היה לאחר שתי הגלויות הקודמות (מצרים ובבל), וכך יהיה בסוף הגלות הארוכה, גלות אדום. הגאולה הזאת, הנקראת הגאולה האחרונה, לא תבוא בבת אחת אלא היא תהיה דומה לזריחה אִטית כמו "איילת השחר שבקע אורה... כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קמאה קמאה כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת". על מנת להסביר את המושג "קמאה" (קמעה) הגמרא מדגימה שתהליך הגאולה והופעת ה' בעולם יהיה כמו תהליך התקדמותו בשלבים של מרדכי היהודי. בעקבתא דמשיחא ישרור בארץ מצב נורא מכל הבחינות, עד שרבים מן האמוראים אמרו שאינם חפצים לחיות בתקופה זו. עם בוא הגאולה באחרית הימים מבטיחים הנביאים שתחל תקופה חדשה. ישרור שלום עולמי, יהיה קיבוץ גלויות, המצב הכלכלי ייטב, והאנשים ייהנו ממעשי ידיהם, יתבססו על אדמתם ולא ינתשו עוד ממנה (עמוס ט:יד-טו). הנביא ישעיהו מבטיח שבאחרית הימים תהיה לבית ה' חשיבות עליונה לכל העמים. הם יבואו לבית ה' על מנת ללמוד את דרכי ה' וליישמן, "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" (ב:א-ה). תהיה פריחה דתית ושגשוג כלכלי - כפי שהבטיח ה' לעם ישראל.

חלק מהתיאורים האלה קורם עור וגידים בימינו, ועל סימנים אלה נאמר ש"אין לך קץ מגולה מזה" (סנהדרין צח ע"א). יה"ר שנזכה לראות בגאולה השלמה בב"א

האם משה שבר את הלוחות?[עריכה | עריכת קוד מקור]

משה משבר את לוחות הברית, בתחריט הנחושת של גוסטב דורה

הרב אהרן ליכטנשטיין בשיחה שהובאה בבית המדרש הוירטואלי ליד ישיבת הר עציון דן בשאלה : האם משה שבר את הלוחות?.
בפרשת השבוע, בסיכומו של משה את המסע במדבר, הוא חוזר שוב על תיאור חטא העגל ושבירת הלוחות שבעקבותיו: "וָאֵרֶא, וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם--עֲשִׂיתֶם לָכֶם, עֵגֶל מַסֵּכָה: סַרְתֶּם מַהֵר--מִן-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם. יז וָאֶתְפֹּשׂ, בִּשְׁנֵי הַלֻּחֹת, וָאַשְׁלִכֵם, מֵעַל שְׁתֵּי יָדָי; וָאֲשַׁבְּרֵם, לְעֵינֵיכֶם.[45] ".
נדמה, שבמידה מסוימת חטא העגל הוא טרגדיה של אדם אחד - משה - מעבר לזו של העם כולו. משה, שעמל במשך זמן כה רב להנחיל את ערכי התורה והאמונה לישראל, מגלה שכאשר הגיע לפסגת מסעו, כל עבודתו ירדה לטמיון. הרגשת התסכול והכאב שאוחזת במשה הייתה ודאי עצומה, אם היא הביאה אותו לשבירת הלוחות ה"כתובים באצבע אלוהים" שהמכתב שבהם "מכתב אלוהים הוא".
אולם נדמה שעדיין עלינו לשאול את עצמנו: מה הוביל את משה לשבור את הלוחות כשירד מן ההר? מדוע הוא החליט שהמעשה הראוי לעשות כאשר העם 'התפרק' בתחתית ההר הוא לשבור את הלוחות? המדרש מביא מספר אפשרויות: משה שבר את הלוחות כדי שעם ישראל לא יתחייב מיתה על כך שעבר על הדיבר "אנוכי ה' אלוהיך"; משה שבר את הלוחות מתוך התפרצות כעס בלתי נשלטת; משה שבר את הלוחות בעקבות ציווי ישיר של הקב"ה שאינו מוזכר בפסוקים; ועוד תירוצים נוספים. אנו ננסה להתמקד דווקא במדרש פחות מוכר, המביא דעה נוספת.

"לקח משה את הלוחות והיה יורד, והיו הכתובין סובלין את עצמן ואת משה עמן. וכשראו את התופים ואת המחולות ואת העגל - ברחו הכתובים ופרחו מן הלוחות, ונמצאו כבדין על ידי משה, ולא יכול משה לסבול את עצמו ולא את הלוחות, והשליכן מידיו ונשתברו". לדברי המדרש, כאשר משה ירד מן ההר - הלוחות נשאו אותו ואת עצמם. משה נמצא כולו ברוח המעמד הגדול שבו היה, וכולו חדור מוטיבציה ורצון להנחיל את הדברים לעם, ובמצב כזה שום משקל שבעולם לא יכול לעצור או להטריד אותו. אולם, כאשר הוא ראה את מעשה בני ישראל - תשש כוחו. כל הרוח שנשבה במפרשיו נעלמה, וכל הכוח הנפשי שהיה אצור בו, שהתבטא גם בכוח הגופני - נעלם. לכן, הוא אינו אוזר עוד כוח להחזיק את הלוחות, והם נופלים מידיו ונשברים.

לפי מדרש זה, משה רבנו רצה להביא את הלוחות לישראל וכלל לא התכוון לשבור אותם. אלא, שעוצמת האכזבה והתימהון מהמעשה של ישראל גרמו לכוחותיו הנפשיים, שעזרו לו להיות בהר במשך ארבעים יום וארבעים לילה ללא אוכל ושתייה, להיעלם ולהימוג - "וישבר אותם תחת ההר".

אזכור מותו של אהרן הכהן[עריכה | עריכת קוד מקור]

פסל מהמאה ה-18

הרב מוטי אלון בשיחתו על פרשת השבוע לשנת תשס"א דן בשאלה: יש ופרטים "קטנים" הנכתבים בתוך פרשה גדולה נעלמים מעינינו תוך קריאתה, אובדים ונשכחים בפרוזאיותם, נשארים בצל. לפעמים אלו פרטים "טכניים" המובאים תוך סיפור גדול (מנין שנים, סדר תולדות, ציוני מקומות) ולפעמים אלו פרטים מהותיים המוזכרים בתוך רשימות "טכניות" ארוכות ("וכוש ילד את נמרוד" , "אשר מצא את הימִם במדבר" ). לפעמים אנו שמים לב אליהם, אבל לרוב - לא.

כך גם באמצעה של פרשתנו, בתוך חזרתו של משה רבנו ותיאורו את חטא העגל ושבירת הלוחות, מופיעים שני פסוקים הדורשים הרבה מאד הבנה. מיקומם אינו מובן ותוכנם - לכאורה - אינו שייך לסיפור...
"ובני ישראל נסעו מבְּאֵרֹת בְּנֵי יעקן מוסרה שָׁם מת אהרֹן ויקבר שם ויכהֵן אלעזר בנו תחתיו. משם נסעו הגֻּדגֹּדה ומן הגֻדגֹּדה יטבתה ארץ נחלי מים. [46]

הארוע - מות אהרֹן הכהן. המקום - מוסרה , ובעיקר - השנה - שנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים.

פתאום, בתוך תיאור קבלתם של ישראל את הלוחות השניים בהר חורב, עובר משה רבנו לתאר את מותו של אהרֹן הכֹּהן, ארוע המתרחש שלושים ותשע שנים אחר-כך, והוא מוסיף לכך את תיאור ה"טיול השנתי" מבארות בני יעקן למוסרה ואת המסע משם הגֻדגֹדה ויטבתה.

והשאלה מאליה היא עולה. מה להפסקה הזו כאן? מה למותו של אהרֹן ולמתרחש בחורב בשנה הראשונה? צריך לזכור - משה מדבר עתה אל העם בערבות מואב על ירדן ירחו, לפני הכניסה לארץ. את מותו של אהרֹן חוו כולם רק לפני מספר חודשים. זו לא היסטוריה בעבורם כמו הר חורב. זה לא ארוע מהעבר. כולם זוכרים את הבכי והמספד, כולם ראו את אהרֹן עולה אל ההר ונשאר שם.

ומסכם:"לעניות דעתי, יש בה במיתת אהרֹן לימוד חשוב לכל עדת בני ישראל העדים לה - עדת בני ישראל של דור באי הארץ בימי המדבר - ועדת באי הארץ של דורנו אנו. כל פרשת המסעות לארץ ישראל, כל "ויסעו" וכל "ויחנו", כל פרק מפרקי התקומה והקוממיות יהיה חסר ערך אם לא תובן משמעותה של מיתת אהרֹן, ויותר מכך - משמעות מינויו אלעזר בנו תחתיו.

כיצד? שנת הארבעים, שנת מותו של אהרֹן הכֹּהן, היא שנת המעבר מהמדבר לארץ. בשנה זו תמים לגווע כל החוטאים בחטא המרגלים, ודור באי הארץ, אלו שנולדו בכל השנים שלאחר החטא, מתכונן למלחמת עצמאותו במדינתנו שבדרך.

במשך שנות הנדודים הרבות במדבר, התהלך לו העם הזה במבנה ברור ומוגדר, "איש על דגלו באֹתֹת לבית אבותם" . לכל שבט היה את מקומו ואת דגלו בתוך מחנה של שלשה שבטים, כל מחנה כזה חנה לצד רוח שמים אחרת, וכולם ביחד היו מחנה ישראל. בתוכם חנו מחנה הלויים ובאמצע, המשכן והכֹּהנים. כל שנות המדבר מאז הוקדשו בחטא העגל, חונה עם ישראל סביב ללויים. הם במרכז והוא סביב להם. כל זמן שהולכים במדבר, קיים המשכן וכל זמן שקיים המשכן - המשרתים בו הם הכֹּהנים. הכֹּהן היה אדם מרכזי מאד בקהילת המדבר. מי שלא קשר עצמו בצורה כזו או אחרת למשכן, לכֹּהן, למחנה הסובב את הכֹּהנים, פשוט נפל במדבר. מי שהזכיר ליהודי במשך כל שנות המדבר מהו ומי הוא היה הכֹּהן. כל שהוא צריך היה לעשות זה להביט על החֹשן ולראות את שמו כתוב שם. להביט אל לוח הזכרון בקהילה ולראות שהוא עוד שייך, שהוא נכד של מישהו, נין של מישהו. הכֹּהן, הרב, הרבּיי היה זה שמשך אותו למעלה, שדאג לרוח. מי שלא השתייך, פשוט נפל. שם לא היה קשה להבין ולהעריך את תפקידו של הכֹּהן. אם רצו או לא, נשאו כולם את עיניהם אל המשכן ואל מרכזו - אל קדש הקדשים, ואל אהרֹן הכֹּהן המשרת בתוכו. עתה, עם הכניסה לארץ והעיסוק בכיבושים ובנחלות, יש רק שבט אחד שלא יהיה שייך לכל זה. שבט לוי. עכשיו הולך עם ישראל להקים מדינה, לנחול נחלות לפי שבטים, לעסוק באחוזות, בכיבוש, בשלטון, בכלכלה - בכל מה ששבט לוי ובראשו הכֹּהן לא שייכים אליו. אם יש סכנה אחת עצומה עם הכניסה לארץ היא הסכנה שבתום ארבעים שנות המסעות והמחנות, תהפֹך דמותו של הכֹּהן הגדול לדמות הכי פחות רלוונטית במדינה החדשה. עם ישראל מבין לשם מה צריכים עכשיו מלך, שלטון, אבל לאט לאט הוא עלול להבין פחות ופחות לשם מה צריך כֹּהן גדול. נכון, הוא יעלה אליו שלֹש פעמים בשנה. הוא אפילו יתרגש אִתו ביום הכיפורים בצאתו מבית קדשי הקדשים, אבל את הרלוונטיות שלו לחייו היומיומיים, למדינתו - את זה הוא עלול שלא להבין.

לקריאת השיחה במלואה ראו את הקישור לעיל


"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם"[עריכה | עריכת קוד מקור]

ספסלים לילדים בגבהים משתנים בבית הכנסת בעיר קארמניולה בפיימונטה באיטליה

בפרשה השנייה של קריאת שמע נאמר:"וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת-בְּנֵיכֶם..." [47]. כתב השופט ד"ר אברהם טננבוים על תפקיד המשפט בהפצת ידע.

במבוא הוא מציין את מגבלות המשפט:"הכול מסכימים שיש עניינים שאין למשפט שיח ושיג בהם. המשפט אינו יכול להחיות מתים, לרפא חולים, להרבות אהבה בין בני זוג, לפתור בעיות נפשיות או ליצור יצירות אמנות. אין חוק הקובע ש"אסור לחלות בסרטן" או ש"חובה על אדם ליצור אמנות יפה", ומוטב כך.

אכן, גם אם המשפט אינו הכלי היחיד להפצת ידע, ניתן להיעזר בו למטרה זו, ואפשר, ואף ראוי, לעשות כן. ואף שהמשפט אינו יכול לאסור על האדם לחלות בסרטן, הוא יכול לאסור קיומם של תנאי עבודה העשויים לגרום לסרטן או על הימצאותם של חומרים הידועים כמסרטנים. זו הסיבה שיש חוקים האוסרים לעשן במקומות ציבוריים או להשתמש באזבסט ושאר מנהגים רעים. בדומה לזה, ניתן לחוקק חוקים העשויים לפתח סביבה שיצירת הידע בה או הפצתו והגישה אליו תהיה קלה ונוחה ככל האפשר.

לכאורה, פסוקי הפרשה בקריאת שמע, המצווים אותנו "ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם", אינם קשורים כלל למשפט. הפרשה מצווה להפיץ ידע בכל הדרכים האפשריות. על כל איש מישראל ללמוד ולדעת את המתבקש ממנו ולזכור זאת בכל מעשיו ומעניו. וכפי שציין הכתוב, בקומו, בשכבו, בלכתו, בביתו וכו'. מובן שחובה על האדם ללמד את בניו למען תעבור המורשת לדורות הבאים. אך אין מדובר בסוגיה משפטית.

במסורת היהודית התפתחה חובת החינוך בשיטה המובאת בדברי חז"ל:
"אמר רב יהודה אמר רב. ברם, זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל. שבתחלה, מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה. מאי דרוש? "ולמדתם אותם" ולמדתם אתם [דהיינו, מפרשת ואתחנן עולה שמדובר בעיקר במצוות האב ולא בחובת הציבור]. התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים. מאי דרוש [מה דרשו]? "כי מציון תצא תורה". ועדיין מי שיש לו אב היה מעלו ומלמדו מי שאין לו אב לא היה עולה ולמד. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו, מבעיט בו ויצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע .[48]

מכאן שההכרה שמדובר בחובת הציבור התפתחה בהדרגה. לא ברור אם דווקא הכוהן הגדול בן גמלא תיקן את התקנה או אדם אחר לפניו , אך ברור שלפחות בימיו (זמן חורבן הבית השני) היא הייתה שרירה וקיימת .

יחד עם חובת הציבור באה גם אחריותו הכלכלית והציבור נתחייב לממן את בתי הספר שלימדו בהם תינוקות. אולם יש מחלוקת בעניין זה: יש מי שסוברים שהמימון צריך להיות ציבורי, ויש מי שסוברים שעל כל הורה לממן את לימוד ילדיו והציבור חייב רק לספק את בתי הספר ולנהלם. אף יש שיטות רבות שמשולבות בהן שתי הגישות הללו, והעיקרון בהן הוא ששכר הלימוד יהיה בהתאם ליכולתם הכלכלית של ההורים.

לקריאת המאמר במלואו ראו הקישור לעיל

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. י"א, כ"ב
  2. ח',ח',
  3. שם יג-יד
  4. מתוך ישעיהו ליבוביץ, שבע שנים שיחות על פרשת השבוע, עמוד 794
  5. ספר דברים,ז', י"ג '
  6. דברים לב
  7. ספר דברים,ח', ז'-ח'
  8. ויקרא כ"ג, מ"ג
  9. ט',ה'
  10. להלן לג, כז
  11. שמואל-ב כד, יד
  12. מלכים-ב' י', ל'
  13. י',ט'
  14. במדבר יח ב
  15. ,י"ח
  16. בראשית כח, כ
  17. י"א,כ"א
  18. י"ד, כ"ד
  19. יהושע א' ג
  20. השוה גם יהושע יד, ט; כד' ג
  21. בספר דברים, א', כ"ב)
  22. יהודה מוריאל מצוות כיבוש ארץ ישראל ויישובה - אתר דעת
  23. ז',ט"ז
  24. ספר במדבר, כ"ד,ח'
  25. שם,י"ד,ט'
  26. ספר ישעיהו, י"א, ו'
  27. ספר בראשית, א',ל'
  28. ספר ירמיהו, נ"א,ל"ג-ל"ה
  29. שם,ב',ג'
  30. ח',ג'
  31. בראשית מא, לה ועוד
  32. בראשית מז, יג-כג
  33. בראשית מו, לד
  34. בראשית ל"ט, ו'
  35. במורה הנבוכים ג מו
  36. ויקרא ב, יא
  37. ח',ז',
  38. שם, ד' י"ב
  39. ח',ח',
  40. ח',י'
  41. (, פרשת עקב, פסקה לח)
  42. הלכות תשובה פרק ט כל הפרק
  43. ויק' יח:כה
  44. ויק' כו:לא-לד
  45. ט', ט"ז-י"ז
  46. י'-ו'-ז'
  47. י"א,י"ט
  48. בבא בתרא כא ע"א
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.