Family Wiki
Advertisement

פרשת צו או "צו את אהרן" היא הפרשה השנייה של ספר ויקרא. רש"י מבאר מדוע היה צורך לבחור בביטוי צו:"אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות". והרמב"ן משלים :"אמר רבי שמעון ביותר היה צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. ומדרשו של רבי שמעון (תורת כוהנים ריש הפרשה): אינו על זו הצואה, כי כאן אין בו חסרון כיס לבני אהרן המצווים בה (להלן חולק על כך) , אבל יש להם רווח ושכר בכל הקורבנות, גם בעולה. אבל אמר תנא קמא אין צו אלא זירוז מיד ולדורות, לומר שהפרשיות שירצה הכתוב לזרז בהם ולומר שיעשה מיד וינהג הדבר לדורות יאמר בהן צו, ובשאר הפרשיות יאמר דבר אל בני ישראל או אמור להם, ובא רבי שמעון לחלוק ולומר שפעמים יבא הלשון הזה בדבר שאינו מיד ולדורות בעבור שיש בו חסרון כיס, כגון הצואה האמורה בשמן המאור (להלן כד ב), וכגון שאמר הכתוב (במדבר לה ב): צו את בני ישראל ונתנו ללווים ערים לשבת.

ויתכן שנאמר שיש בצו זה חסרון כיס לכוהנים בעבור "זה קורבן אהרן ובניו" (פסוק יג): הנמשך בצואה זו. אבל בתחילת ספרי (נשא א): בעניין מחלוקת היא שנויה שם.

נושאי פרשת השבוע[]

להלן הנושאים העיקריים של פרשת צו:

  1. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה - רש"י ביאר כי ממקור זה הדליקו גם את המנורה, כאמור:"אש שנאמר בה תמיד, היא שמדליקין בה את הנרות, שנאמר בה (שמות כז כ) להעלות נר תמיד, אף היא מעל המזבח החיצון תוקד:"
  2. תורת המנחה - הרמב"ן כתב:" ארבע מצוות במנחה, שתהא נאכלת מצות, ושתהא נאכלת בחצר אהל מועד, ושיאכל אותה כל זכר בבני אהרן, ושיקדש כל אשר יגע בהן."
  3. תורת החטאת - הרמב"ם כתב:"שלושה מקומות לשריפה--אחד, בתוך העזרה; ובו שורפין פסולי המוקדשין, ואימורי קודשים קלים שנפסלו, ופרים ושעירים של חטאות הנשרפות אם אירע בהם פסול, והמקום השני--בהר הבית, ושמו בירה; ובו שורפין חטאות הנשרפות אם אירע בהן פסול, אחר שיצאו מן העזרה. והמקום השלישי--חוץ לירושלים, והוא הנקרא בית הדשן; ושם שורפין חטאות הנשרפות, בזמן שהן נשרפות כמצותן. (משנה תורה הלכות מעשה הקרבנות פרק ז)
  4. תורת האשם- :וזאת תורת האשם"- אדם שמרגיש עצמו על כל צעד ושעל שהוא אדם וחוטא, אזי "קדש קדשים הוא" - אדם זה נחשב ל"קדש קדשים", כיון שכל ימיו הוא בחרטה ובנקיפות מצפון, ובודאי שיעשה את כל המאמצים שבידו, ולא ישוב לכסלה(=לחטוא). וזה מה שהורו לנו חז"ל - 'שוב יום אחד לפני מיתתך'. כלומר, ראוי לאדם לשוב בתשובה בכל יום ויום, שמא מחר הוא יום מיתתו. ושלום. ושלישית - היצר של הרשעים אשר התאוה בוערת בלבם תמיד כתנור אש. המקור
  5. תורת השלמים - בספרא נאמר :"'ואם זבח שלמים קרבנו'. ר' יהודה אומר כל המביא שלמים מביא שלום לעולם... דבר אחר שלמים שהכל שלום בהן - הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלין. שתי דעות מובאות במדרש זה בעניינו של השלמים: האם הם מביאים שלום או שהשלום נמצא בהם. לדעת ר' יהודה, העולם נמצא בפירוד. האדם לחוד, הבהמה לחוד, המזבח לחוד - כל דבר נפרד מחבירו. השלמים באים לאחד את כל הדברים הללו על ידי הקרבן, ומן המקדש מוקרן השלום לכל העולם כולו. הדעה השניה במדרש, רואה את הדברים אחרת. העולם הוא אחדותי - האדם והבהמה, המזבח והבעלים כולם משולבים בשלום ובהרמוניה המתבטאים בקרבן השלמים. (דבורא דנדבא, פרשתא י"ג, פרק ט"ז, א' - ב'.) אתר כיפה
  6. קידוש המשכן והכהנים - בכך אנו מתקרבים ומוכנים לפרשה הבאה : פרשת שמיני

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"[]

אש תמיד תוקד על המזבח.jpg

פרשתנו נפתחת בציוויו של הקב"ה לאהרן על הקרבת קורבן העולה:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר - זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד וּמִכְנְסֵי בַד יִלְבַּשׁ עַל בְּשָׂרוֹ וְהֵרִים אֶת הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׂמוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים וְהוֹצִיא אֶת הַדֶּשֶׁן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה אֶל מָקוֹם טָהוֹר. וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ספר ויקרא, פרק ו פסוק א ואילך)

אמר אדמו"ר הזקן ( רבי שניאור זלמן מליאדי, הרבי הראשון והמייסד של חסידות חב"ד) - אחד המאמרים שאמר לי מורי ורבי, המגיד ממעזריטש, היה על הפסוק: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" – וכך אמר מורי ורבי:

"במשכן שבנו ישראל במדבר, וכן בבית המקדש, הקריבו ישראל קורבנות לה', ואש הייתה יורדת מן השמיים ואוכלת את הקורבנות, אך למרות שהייתה יורדת אש מן השמיים – שזה מראה על התעוררות ושעת רצון למעלה – הרי שעדיין תחילת הדבר הייתה על ידי ישראל למטה, בעבודתה' שלהם במשכן או בבית המקדש, והיו חייבים להביא תחילה אש פשוטה כדי שתעורר את האש של מעלה.

וכמו שאומר זאת הזהר: "רוח [התעוררות] מביאה רוח, ומושכת רוח" – כלומר, רוח ההתעוררות של ישראל למטה מעוררת את רוח ההתעוררות ושעת הרצון למעלה,וזוהי אחת ממצוות התורה להבעיר את האש הפשוטה במזבח – כדי לעורר את האש של מעלה.

ובפנימיות העניינים – המזבח הוא האדם, "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'" (ספר ויקרא, פרק א פסוק ב) – אך עצם ההקרבה אינה מספיקה, שכן יש צורך להבעיר אש – חמימות התעוררות והתלהבות, ואש חמה זו הרי שהיא "לֹא תִכְבֶּה" – ההתעוררות של האדם מכבה את ה-'לא', את כל ההתנגדויות הפנימיות והחיצוניות על עבודת ה' של האדם"

והמשיך וסיפר אדמו"ר הזקן:

את הדברים האלה חזר לפני מורי ורבי עשר פעמים, כדי שיחקקו בעשר כוחות הנפש שלי [עשר הספירות].

והוסיף ואמר לי הרב המגיד: "אתה תלמיד שלי, ועליך הוטל לכבות את ה-'לא' הגדול של כל המתנגדים לפנימיות התורה, ולכן צריך אתה ל-'אש תמיד' שתבער בך. אתה תכבה את ה-'לא', והקב"ה כבר יהפוך 'לא' זה ל-'הן'".

[מקורות: הרבי מליובוויטש מלך המשיח שליט"א, ספר היום יום תאריך כ אדר שני. עריכה: רועי כץ, יב אדר שני ה'תשע"א שנים לבריאת העולם]

"אחת דבר אלוהים, שתים זו שמעתי[]

בשנת תש"ע, כפי שקורא לעיתים, לומדי הדף היומי נתקלים בסוגיה הקשורה לפרשת השבוע. התלמוד, במסכת סנהדרין , למד מהפסוק בתהילים הלכות הנובעות מהאמור בפרשת צו.

בספר תהילים נאמר: " אַחַת, דִּבֶּר אֱלֹהִים--שְׁתַּיִם-זוּ שָׁמָעְתִּי: כִּי עֹז, לֵאלֹהִים." (ס"ב"י"ב). ומפרש: מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות, דהיינו: מקרא אחד ניתן לאפשר באופנים אחדות אבל טעם אחד יוצא רק ממקרא אחד. וכך מצאנו בפרשת השבוע:

אמר רב זביד כדתנן. מזבח מקדש את הראו, שנאמר (ויקרא ז) העולה על מוקדה - מה עולה שהיא ראויה לאשים אם עלתה לא תרד אף כל שהוא ראוי לאשים אם עלה לא ירד. רבן גמליאל אומר: כל הראוי למזבח אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח מה עולה שהיא ראויה לגבי מזבח , אם עלתה לא תרד, אף כל שהוא ראוי למזבח, אם עלה לא ירד. ותרוייהו מאי (ובכל זאת מה זה בא לרבות) קמרבו פסולין מר מייתי לה ממוקדה (בשל מונח זה) ומר מייתי לה ממזבח והא התם מיפלג פליגי דקתני סיפא אין בין דברי רבן גמליאל לדברי ר' יהושע אלא הדם והנסכים שר"ג אומר לא ירדו ור' יהושע אומר ירדו .

זה ההבדל, שכן הדם נזרק על המזבח ולא עולה עליו וכן הנסכים, שאינם נשרפים אלה רק נשפכים על המזבח.

מתי נאמרה[]

אחת השאלות שהפוסקים עוסקים בה היא מתי נאמרה. שכן, בסיום ספר שמות נאמר כי ביום א' ניסן נחנך משכן אוהל מועד והאמור בפרשת צו קדם לחנוכת המשכן.

הרמב"ן סבור שכל המסופר בפרשת "ויקרא" ובפרשת "צו" נאמר ונעשה מן היום הראשון למילואים, שהוא כ"ג באדר. מתעורר השאלה לעיל, על הדברים המפורשים : "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּנָה הַשֵּנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן" (ספר שמות מ', י"ז) שממנו משמע שהתורה מתארת כבר בספר שמות אירועים מאוחרים מאלה שנזכרו בספר ויקרא ?

יונה בר מעוז, במאמרו מוקדם שהוא מאוחר בדף לפרשת השבוע לפרשת צו ושבת הגדול, תשס"ט, בדף שבועי של אוניברסיאת בר אילן מציג את פתרונו של הרמב"ן לשאלה. כדי לפתור בעיה זאת נאלץ רמב"ן לפרש שם שמפסוק י"ז ועד סוף הפרק מצוינת רק מטרת התהליך שתחילתו בכ"ג באדר, ואין נזכרים שם מעשים שנעשו באותה עת:

"ויהי בחדש הראשון באחד לחדש – על דעת רבותינו (ראו תנח' פקודי יא), הזכיר הכתוב שהוקם המשכן – לעמוד כן באחד לחדש הראשון, כאשר צוה (שמ' מ:ב), ואמר "וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת-הַמִּשְׁכָּן" (להלן, יח) – לספר מה שעשה בהקימו אותו מן היום הראשון שהתחיל בו, שהוא עשרים ושלשה באדר (ראו ספרי במדבר מד). ולא הזכיר בכאן משיחת המשכן וכליו, ולא משיחת אהרן ובניו וקרבנות המלואים, כי לא עשה אותם עד שסיים כל ההקמה ונצטוה בהם פעם שנית: "קח את אהרן", כמו שמפורש בפרשת 'צו' (ח:ב). והנה המשכן וכליו לא נתקדשו לעבודה אלא במשיחה, כמו שנאמר "וּמָשַׁחְתָּ אֶת-הַמִּשְׁכָּן וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-כֵּלָיו" (שם, ט). על כן פירוש "וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם" (להלן כג), "ויעל הנרות" (להלן כה) – כי עשה כן בזמנם, אחרי המשיחה; והנה הם כטעם: לעשות כן (ההדגשה שלי י' ב"מ)".

אם כן, לפי פירושו עלינו להבין שפסוקי סוף ספר שמות אומרים שהקמת המשכן בכ"ג באדר נועדה להסתיים בכל הפעולות שנזכרות שם, ובירידת הענן על האוהל והשכנת כבוד ה' במשכן כפי שאכן אירע לאחר מכן: "וַיֵּרָא כְבוֹד-ה' אֶל-כָּל-הָעָם" (ויק' ט:כג), שכן ירידת הענן בשמות מ:לד היא עתידית לפי דבריו: "ויכס הענן את אהל מועד וגו' – יאמר, כי הענן יכסה (ההדגשה שלי) את האהל מכל צד, והוא מכוסה וטמון בו".

פרשת אכילת הקרבנות[]

פרשת צו היא "פרשת אכילת הקרבנות", ומפורטים בה ציוויים הנוגעים לכוהנים בעניין זה: בתורת המנחה והחטאת נמסרים דיני אכילת בשר הקרבן שלא הוקטר על המזבח; ובתורת זבח השלמים נמסרים דיני האכילה הנוגעים לבעלים ודיני החזה והשוק הניתנים לכוהנים. ואולם יש קרבן אחד שאותו אין הכוהנים אוכלים כלל – קרבן העולה הנאכל כולו באש המזבח היוקדת בו. דומה שבזה טמונה התשובה לתהייתנו על שפרשיית "תורת העולה" עוסקת בדיני המזבח, שהרי המזבח הוא האוכל ולא הכוהנים, ולאכילה זו שני פנים: רציפות (אש התמיד) ותמורה (זמן האכילה המוגבל ליממה אחת).

עוד בנושא במאמרו של ד"ר יונתן גרוסמן בדף שבועי בהוצאת אוניברסיטת בר אילן תורת העולה: רציפות ותמורה במשכן

מדוע נאסרה אכילת הדם (הרמב"ם והרמב"ן)[]

הרב יונתן זקס מסכם את שיעורו:
צדק הרמב"ם כשראה באכילת הדם מעשה אלילי. צדק גם הרמב"ן בהסבירו אותה כתסמין לאכזריות. עתה אנו מבינים את החוכמה מרחיקת הראות הטמונה באיסור אכילת הדם. רק כך אפשר היה לרפא בהדרגה את האדם מאינסטינקט שהושרש בו בחוזקה כשחי בעולם של טורף ונטרף, של ברירה בין מיתה להמתה. הפסיכולוגיה האבולוציונית לימדה אותנו על שיירים גנטיים אלה מזמנים רחוקים. היות שאין הם רציונליים, קשה לרפאם בכוח התבונה לבדה. לריפויים נדרשים פולחנים, איסורים חמורים ורכישת הרגלים. אלימות וטרור מצלקים גם את פני עולמנו המודרני. האיסור על אכילת דם נותר לבושתנו רלבנטי גם מבחינה זאת. היצר שהוא מבקש לרסן, הקרבת החיים לשם גירוש שדי הפחד, עודו עומד בתוקפו. כאשר ישנו פחד, קל לפנות נגד אלה שאנו רואים כ"אחרים" וללמוד לשנוא אותם. משום כך נדרשים אנו, ובעיקר מנהיגינו, לנקוט עמדה ברורה נגד אינסטינקט הפחד ונגד עוצמתה השוחקת של השנאה. שהרי כל הנחוץ לרוע כדי שיצליח הוא שהאנשים הטובים יישבו בחיבוק ידיים.

לקריאת השיעור במלואו

סולם של אש[]

(לפי הרב בראון דסברג בשבת בשבתו) שלוש פעמים בפרשתנו התורה מדגישה ש"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". נכתבו מספר הסברים לטעמה של מצווה זו, וכאן אביא את פירושו המעניין של בעל-הטורים: האש היא הסולם של המלאכים, גם כאשר הם עולים, כמו מלאך ה' שנגלה למנוח ואשתו ועלה בלהב המזבח, וגם כאשר הם יורדים כמו מלאכי החבלה שירדו באש המזבח בנבואת יחזקאל. ניתן להביא דוגמאות נוספות לעלייה וירידה של מלאכים באש, כמו המלאך שהתגלה לגדעון. גם כאשר יעקב חולם על הסולם של המלאכים, הוא נודר להקים מצבה, והוא אף זובח עליה, קרי: הוא מעמיד סולם של אש למלאכים. ישעיה מתנבא על האש היוקדת לפני מפלת אשור, ואכן בא מלאך ה' שהרג את צבא אשור. בכבשן האש ("נורא יקדתא") של חנניה מישאל ועזריה, הופיע פתאום אדם רביעי "דמה לבר אלהין", הרי הוא מלאך שירד באש היוקדת. ע"פ בעל-הטורים, מטרת אש התמיד, היא לדאוג לכך שבאופן קבוע ובלתי פוסק, יהיה מונח למלאכים סולם, שבאמצעותו יוכלו לעלות ולרדת לארץ. באופן די חריג, התורה מתארת כאן מה לובש הכהן תוך כדי העבודה "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו", תיאור זה, מזכיר את "האיש לבוש הבדים", המלאך מיחזקאל פרק ט. נמצא שבתחתית הסולם המיועד למלאכים, עומד אדם שנדמה למלאך, ו"מחזיק" למלאכים את הסולם ע"י כך שאש תמיד תוקד על המזבח.

זה קרבן אהרן ובניו[]

המקור: פרשת השבוע עם דפי העיון של הרב שמעון גולן מאפרת

נעיין במספר פסוקים מפרשתנו (פרק ו פס' יג-טז):

וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר. זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה תָּמִיד מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב. עַל מַחֲבַת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים תַּקְרִיב רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'. וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו יַעֲשֶׂה אֹתָהּ חָק עוֹלָם לַה' כָּלִיל תָּקְטָר. וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל.

על פניו, יש אי בהירות מסוימת בפסוקים. מצד אחד; זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ - לכאורה מדובר על קרבן בחנוכת המשכן, מצד שני; וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו - מדובר על הכהנים הגדולים במהלך הדורות, ומצד שלישי; וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן - כל הכהנים (גם הדיוטות) בכל הדורות.

השאלה העיקרית היא מי הם בָּנָיו המוזכרים כאן. זה לשון ה"ספרא" (תורת כהנים) כאן:

"בניו אלו כהנים הדיוטים. או בניו הרי כהנים גדולים? כשהוא אומר הכהן המשיח תחתיו מבניו הרי כהן גדול אמור. הא מה אני מקיים בניו? אלו כהנים הדיוטים.

ובפיסקא הבאה ב"ספרא":

"כשהכהן מתקרב בתחילה לעבודה מביא עשירית האיפה משלו ועובדה בידו. אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שעבדו עד שלא הביא עשירית האיפה משלו - עבודתם פסולה."

העולה מהדברים הוא שאין הבדל בין כהן גדול לכהן הדיוט, והחיוב בפסוקים הוא שאחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט כאשר הם מתקרבים בתחילה לעבודה מביאים עשירית האיפה. במסכת מנחות (דף עח ע"א), אגב הדיון על סוג מנחת המילואים, מובאת הדרשה הבאה: "כדדרש רב נחמן בר רב חסדא משמיה דרבי טבלא: זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו. וכי מה למדנו לבניו ביום המשחו? אלא מקיש חינוכו להמשחו. מה המשחו רבוכה אף חינוכו רבוכה. אמר רב חסדא: כהן גדול המתקרב לעבודה צריך שתי עשרונות האיפה; אחת להמשחו ואחת לחינוכו. מר בר רב אשי אמר שלש. ולא פליגי הא דעבד עבודה כשהוא כהן הדיוט הא דלא עבד עבודה כשהוא כהן הדיוט."

את הביטוי חינוכו מפרש (שם) רש"י לא בהקשר של כהן גדול, אלא של כהן הדיוט: "מקיש חינוכו - דכהן הדיוט להמשחו, וחינוכו הוא המילואים שלו, אלמא דבמילואים הוי רבוכה. דכהן הדיוט מביא חביתין, היינו רבוכה, ביום חינוכו לעבודה, וכהן גדול בכל יום."

מכאן נובע שבפסוקינו ישנם שני חיובים; כהן הדיוט ביום חינוכו לעבודה, וכהן גדול בכל יום. בקונסטלציה מסוימת כהן (גדול) דלא עבד עבודה מעולם כשהיה הדיוט, עשוי להביא אף שלשה קרבנות: "אחת לחינוך תחילת עבודה ואחת לחינוכו שנתמנה לכהן גדול ואחת להימשחו", כלשון רש"י שם בסוגיה. כך מפרש רש"י גם בפרשתנו (פסוק יג): "זה קרבן אהרן ובניו - אף בהדיוטות מקריבין עשירית האיפה ביום שהן מתחנכין לעבודה. אבל כהן גדול בכל יום שנאמר: מנחה תמיד... והכהן המשיח תחתיו מבניו חקת עולם."


השבת הגדול[]

לעיתים הפרשה היא נקראת בשבת הגדול בעלון שבת בשבתו של צעירי חב"ד נכתב עך כך.

השבת שלפני חג־הפסח מכונה 'השבת הגדול'. הטעם העיקרי לכך, שביום הזה התחולל במצרים נס גדול: ביום זה נצטווה עם־ישראל לקחת כבש ולשמרו בבית עד שחיטתו בערב פסח. לשכניהם המצרים סיפרו בני־ישראל שהם עומדים להקריב את השה לה', כדי שהקב"ה יהרוג את בכורי מצרים. שמעו זאת בכורי מצרים ותבעו מאבותיהם לשחרר את ישראל, וכאשר סירבו – לחמו נגדם והרגו רבים מהם. על כך נאמר: "למכה מצרים בבכוריהם". באותה שנה חל י' בניסן בשבת, ולכן אנו מציינים זאת מדי שנה בשנה בשבת שלפני הפסח.

השבת הזאת נותנת כוח ליהודי גם בזמן הגלות. אף־על־פי שעדיין ישראל שרויים בגלות, בחושך כפול ומכופל (בדוגמת מצבם של בני־ישראל בי' בניסן שלפני הגאולה), ניתן ליהודי הכוח לעבוד את ה' בכל עוז, ולהשפיע על עוד יהודי ועוד יהודי, עד שהוא מצליח להשפיע גם על אומות־העולם, שאף הן יסייעו לעם־ישראל, ועד ש'בכוריהן', המסמלים את תוקפן ועוצמתן, תובעים בתוקף את טובת ישראל. [1]

מה רע בחמץ[]

חנן חסן בעלונו לפרשת השבוע "צוהר תעשה לתיבה".עוסק בנושא מעניין : וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ... – מה כל כך נורא בלראות חָמֵץ ?. בפרשת צו נאמר "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת ... עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ עַל זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו". אנו אומרים זאת בשעה שבכל בית בישראל עוסקים בהיערכות לקראת חג הפסח, ריכוז החמץ, בדיקתו ועד לשריפתו ולביעורו. התורה מנמקת לנו מדוע עלינו לאכול מצות בפסח (ביום הראשון לפחות), "שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם...".

באשר לחמץ, מצויה רק אזהרה חמורה, ועונש חמור בצידה "כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מִיִּשְׂרָאֵל". אך האיסור אינו מתייחס לאכילה בלבד, אלא התורה מוסיפה עוד שני איסורים : הראשון - "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ ...בְּכָל גְּבֻלֶךָ", והשני – האיסור להחזיק ברשותנו חמץ, אף אם הוא טמון ומוסתר, "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם". ציוויים אלה מעוררים אצלנו את האסוציאציה של "לתפוס מרחק" ממשהו מסוכן, כאילו מדובר בחומר בעל קרינה חזקה העלולה לגרום לעיוורון (וְלֹא יֵרָאֶה), ואולי מדובר בחומר "רדיואקטיבי", שגם הסתרתו בכספת, אין בה כדי להועיל (לֹא יִמָּצֵא).

שואל חסן: אם אכן החמץ הוא מאכל מסוכן ופוגעני, מדוע ששים אנו במוצאי חג הפסח לשוב ולאכול ממנו עד הפסח הבא ? האם השתנה דבר מה במרכיביו או במתכונת אפייתו, מאז ביערנו אותו בערב הפסח ?! ויש מקום לבדוק מחדש את הרגלי האכילה שלנו, ולענות בכנות על השאלה, מה עדיף לאכול ברוב ימות השנה, האם חמץ, כפי שאנו נוהגים או שמא נכון לעבור למצה ? ערכו הרוחני של מי מהשניים גבוה יותר, של המצה או של החמץ ?

יתר עך כן, אם החמץ הוא כה מגונה, חלילה ? הרי בפרשתנו אנו רואים שקורבן תודה מובא אל המקדש גם עם חלות חמץ ? נביא להלן מספר דוגמאות המראות על יתרונו של הלחם בכלל, על שאר המאכלים, ושל לחם החמץ בפרט, על המצה.

התורה נמשלה ללחם, המשמש מרכיב מזון עיקרי, כפי שמבקש הקב"ה מעם ישראל "לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי". כאשר מונחים בפני האדם כמה מאכלים שבכוונתו לטעום מהם, קובעת ההלכה סדר קדימות לברכה ראשונה, על פי חשיבותו של המאכל. ברכת הפת קודמת לכל שאר הברכות, מה שמורה על חשיבותו הגדולה, ומי שברך על הלחם, אף פטור מלברך על כל שאר המאכלים. הברכה שאנו מברכים לפני אכילת לחם חמץ, היא "המוציא לחם מן הארץ". אך כאשר מדובר במצה, הנאכלת שלא בפסח, יש הפוסקים שהיא אינה נחשבת כלחם, וברכתה "בורא מיני מזונות", הפחותה בחשיבותה. הברכה היחידה, בה אנו מצווים ישירות מהתורה, היא ברכת המזון, "אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם... וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". לדעת כל הפוסקים, די באכילה של כזית לחם חמץ (27 גרם), כדי לחייב את האוכל בברכת המזון. לעומת זאת, כאשר מדובר במצה, שלא בפסח, יש פוסקים הקובעים שאין לברך ברכת המזון. ובכלל, מעצם העובדה שכאשר מוזכר 'לחם' סתם, הכוונה היא לחמץ, אלא אם כן נאמר אחרת, יוצא שלחם החמץ הוא "פאר המזונות", דבר המחריף את השאלה באשר לייחס לו הוא זוכה בפסח.

את הפתרון הוא מציע תוך השוואה למצוות ארבעה מינים בחג הסוכות . אחד מהם הוא "ענף עץ עבות", ענף הדס "משולש", שכנגד כל עלה בענף יוצאים עוד שני עלים משני צידיו, וכך העלים מכסים ומסתירים על הענף. אך במציאות רבים מההדסים אינם משולשים, אלא הדסים "שוטים", שסטו ואיבדו עם הזמן תכונה זו והפכו להיות "זוגיים" בלבד. תיקונו של הדס שוטה, נעשה ע"י שריפתו של הגזע על הענפים היוצאים ממנו, כדי להחזיר לתחייה את המנגנון המקורי השמור בשורשו (לפעמים נדרשת חזרה על התהליך ), ואז שב ההדס והופך להיות "משולש".

נשוב עתה אל החמץ, הרצוי והמבורך ברוב ימות השנה, והמייצג את הדעת שבאדם. לפי המדרש, עץ הדעת חיטה היה, והיה העץ מיתמר ופריו היה בגדר גלוסקאות (חלות ועוגות אפויות). מקובל גם שאין התינוק מדבר עד שאוכל פת (חטה=כ"ב, כמספר האותיות באלפבית, מהן נבנות כל המילים). אלא שבעקבות חטא עץ הדעת הפכה החיטה מעץ, לצמח חד שנתי נמוך, והחטא גרם גם לליקויים בפוטנציה, שעלולים לבוא לידי ביטוי לאורך הזמן. באמצעות מנגנון החימוץ זוכה אדם לפוריות רוחנית ומשיג תוצאות, הבנות וחידושים ובכך הוא מקיים את רצון הבורא יתברך, של "פְּרוּ וּרְבוּ" גם בתחום התורה. אלא שתהליך ההחמצה וההתנפחות עלול להוליד אצל האדם רגש של גאווה. הוא מייחס את כל ההצלחה שלו לעצמו,ובכך הוא כמו חומץ וגוזל את הקב"ה. כמו הבצק, הוא יושב על זרי הדפנה, מתלהב ונהנה מעצמו, מתנפח ותופש מקום לא לו, ומחמיץ את ההזדמנויות לעשות שימוש נכון במה שהקב"ה מזמן לו. מנגנון החימוץ המשתבש והולך, פוגם עם הזמן בניקיון התוצרים, ומתחילים להופיע סיגים. לפיכך דרוש "טיפול תקופתי מונע". פעם בשנה עלינו לפעול לניקוי ולטיהור של המנגנון. אנו חייבים לאמץ "דיאטה", באמצעותה אנו מבערים את החמץ. אנו ואוכלים מַצָּה המייצגת את השורש, את המקור\המיצוי ללא כל תוספות שהן. הדבר ניכר באות ה' שנוספה למצה (במקום האות ח' של החמץ שנשמטה). ומסביר האר"י הקדוש שהאות ה' בנויה בעצם מצירוף של האותיות ד' י', דהיינו היכולת לומר "די" להתנפחות, להצטמצם ולהצטנע. להכיר בכך שאיני אלא שליח של הקב"ה, והכל מאיתו. לכן המצה קרויה על דרך פנימיות, "מיכלא דאסותא", דהיינו מאכל הרפואה. המצה קרויה גם "מיכלא דמהימנותא" - מאכל האמונה, מכיוון שאינו מייחס כל יכולת פרטית או עצמית לגילויים ולחידושים, אלא מייחס אותם לקב"ה בגדר "בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי", שברור שהם באו מאיתו והוא זה שפקח את עינינו לראותם. ולאחר שבוע של תיקון לאחר שהמנגנון שופץ וסולקו כל הגרורות, ניתן לשוב ולעשות שימוש נכון בחמץ המפרה, מצד הקדושה ועל דרך החיוב.

מתת ומלקוח כוהני[]

בפרשתנו נאמר:" "...הכהן אשר יכפר בו לו יהיה" ועוד "...עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה" (ויקרא ז' ז'-ח') ...לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה" (ויקרא ז' י"ד) ועוד פעמייםב פרשה אחרת "...לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה" "...איש אשר יתן לכהן לו יהיה" (במדבר ה' ט'-י')

הרב ישראל רוזן בעלון שבת בשבתו דן בנושא:מתת ומלקוח כהן. הפרשה עוסקת בציווי הקרבנות. בצד המסר העיקרי שהם "אשה ריח ניחוח לה'" אנו מוצאים פסוקים רבים המגדלים את מעמד הכוהנים ומעניקים להם חלקים נכבדים מן הקרבן ומתנות כהונה נוספות. שלש פעמים מצינו בפרשתנו את הביטוי "לו יהיה", המדגיש את בעלותו המוחלטת של הכהן על מה שקיבל, ופעמיים נוספות בפרשת נשא, כמצוטט לעיל. אכן, בקלות ניתן לסטות מן האמת וליחֵס לכוהנים מעמד-על אשר בגינו הם זכאים לשפע תרומות ומעשרות, מתנות ומנחות. 'תרבות' שלימה התפתחה, בכל הדורות ובכל הדתות, לפיה צריך לשלם לכוהן עבור ברכותיו, ובשל היותו חוליה מקשרת אל הקודש ואל העולמות העליונים. והתשלום, בל נטעה - "לו יהיה", "לו" בוא"ו רבתי; יש לכאורה תמורה לברכה שאינה שורה על פחות משווה פרוטה. הדוגמא התנ"כית המוחצת היא פרשת עלי ובניו (שמואל א א'-ב' א) שתחילתה תפילה זכה ("ותפלל על ה' ובכה תבכה") של חנה העקרה, המשכה בברכת הכהן הגדול ה"שומר את פיה" ומנדב ברכה: "ואלקי ישראל יתן את ש(א)לתך". ומיד מגיע השלב הבא: קם דור המשך לקריירה הכוהנית בדמותם של בני עלי בני בליעל. הללו תובעים במצח נחושה נתחי בשר, "כל אשר יעלה המזלג", ומבצעים עוולות נוראות בצל הקודש, כולל עסקי נשים (לפי פשוטו של מקרא). עלי ובניו הם לפחות כוהנים מיוחסים, גזעיים, בני אהרן. והנה מצינו בתנ"ך פרשה נוספת המתארת בסגנון גרוטסקי (הומור בתנ"ך! יזם שהחליט להתפרנס ממכירת ברכות. הוא השקיע בפרוייקט "אלף ומאה כסף", ואף שכר 'כהן' מפליא לעשות - "נער לוי" מזדמן, עובר אורח תמים ששיתף פעולה עם המפעיל המתוחכם. ו...צלחה דרכו! קומץ "אנשי חיל" שהתעניינו "התצלח דרכנו" זכו לברכת הכהן המדומה: "לכו לשלום נוכח ה' דרככם", וכך היה! ההצלחה האירה פנים, ואולי באמת הנער המשוטט ניחון בתכונות אלטרנטיביות? בהמשך הסיפור גדוד שלם ("שש מאות איש חגור כלי מלחמה") מגיע לקבל ברכה. הם כה נלהבים (או מתוחכמים?) עד שהם...חוטפים אותו, כולאים אותו, ודורשים לנצל את סגולותיו השמיימיות בתנאים ובנסיבות הנוחים להם. הוא מיכה בעל התרפים ובכהן-הלוי (ספר שופטים י"ח א )

וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים[]

מאמרו של דב יציב - העלון המכוון של ישיבת תורה וישועה - חיפה בהפטרת השבוע אנו נפתח בקריאת הנביא: וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות.

מהיכן מגיעה קריאה זו ולאילו שנים מדובר?

השל"ה הקדוש, באחד מדרשותיו לשבת הגדול מביא בשם המדרש על פרשתנו – " 'זאת תורת העולה' וגו' (ויקרא ו, ב). במדרש (ויקרא רבה פ"ז ס"ד ילקוט שמעוני ח"א רמז תעט) משל למלך שהיו לו שני מגיסים, עשה לו האחד תבשיל וערב לו, ועשה לו השני תבשיל וערב לו, ואין אנו יודעים איזה ערב לו יותר, אלא ממה שצוה לשני ואמר, עשה כתבשיל הזה, אנו יודעים שהשני ערב לו יותר. כך הקריב נח קרבן - וערב, שנאמר (בראשית ח, כא) 'וירח ה' את ריח הניחוח', והקריבו ישראל קרבן, שנאמר (במדבר כח, ב) 'תשמרו להקריב לי במועדו', ואין אנו יודעין איזה ערב לו יותר, אלא ממה שצוה למשה, ואמר (ויקרא שם) 'זאת תורת העולה הוא העולה', אנו יודעין שזה ערב לו יותר, שנאמר (מלאכי ג, ד) 'וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות', כימי עולם - כימי משה, וכשנים קדמוניות - כימי שלמה." מדברים קדושים וטהורים אלו אנו מבינים שהקריאה למשה – "זאת תורת העולה", איננו רק ציווי אלא יש בו אמירה שקרבנות עמנו רצויים וערבים לפני הקב"ה.

אמרו רבותינו במדרש (מובא במנורת המאור בפרק התשובה לר' ישראל אלנקאווה, וחלק מזה הביא הרמב"ם בהלכות תשובה) "בוא וראה כמה מעולה התשובה. אתמול היה זה מובדל בעונותיו מה' אלהי ישראל, שנא' כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם, והיום מודבק בשכינה, שנא' ואתם הדבקים בה' אלהיכם וגו'. ... אתמול עושה מצוות וטורפין אותן בפניו, שנא' כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצירי, וכתי' לא תוסיפו הביא מנחת שוא קטורת תועבה היא לי וגו', ... והיום עושה מצות ומקבלין אותן ממנו בשמחה, שנא' לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך. ולא עוד אלא שהב"ה מתאוה להן, שנא' וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם כימי עולם וכשנים קדמוניות".

מבארים רבותינו, שכשעם ישראל היה בגדולתו, בימי משה רבינו ובימי שלמה, הרי הקרבנות נתקבלו ברצון לפני הקב"ה, אך בעת אשר בעוונותינו התרחקנו בלבבנו ובמעשינו מהשם, הרי הקרבנות אינם לרצון לפני ה'. אך לעתיד לבוא, כשאר תשוב העבודה לבית חיינו, הרי העבודה שוב תערב לפני הקב"ה.

עד אז אנו מתפללים "ותערב לפניך עתירתנו כעולה וכקרבן", שתקבל תפילתנו כמו שקבלת ברצון קרבנותינו בימים כתיקונן.

יהי רצון שבמהרה יזרח עלינו אור ד' במלואו, ויקבלו ברצון כל עתירותינו וקרבנותינו לפני הקב"ה, "וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות".

קישורים חיצוניים[]

הערות שוליים[]

  1. לקוטי שיחות כרך יז, עמ' 5


Advertisement