בול זכויות האדם - השירות הבולאי
הרב אביגדֹר הלוי נבנצל בשיעורו לפרשת השבוע דן בנושא:"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוךָ" ומסביר מדוע מצוַת "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" מסייעת לקיום המצוות
התורה אומרת בפרשתנו ": לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ " (ויקרא יט, יח) . מה פירוש : "כָּמוֹךָ ?" הרי "לא יקבל לב האדם, שיאהב את חבירו כאהבתו את נפשו"! (רמב"ן שם) שזהו נגד הטבע !
אולי אפשר לבאר כך: אדם חושב לפעמים: "נכון, מצוה לאהוב כל יהודי; אבל את פלוני !? - ... אותו לא צריך לאהוב! לגביו לא חלה מצות 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ ', שכן יש לו חסרונות כאלו וכאלו, ואם כך - אי אפשר לאהוב אותו"! אומרת על כך התורה - "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ !" כמו שאת עצמך אתה אוהב למרות כל החסרונות שיש , בך כך תאהב גם את רעך עוד לא שמענו אדם שאומר ", בגלל שיש בי מידה של גאוה או כעס, אני לא אוהב אותי". אדם אוהב את עצמו למרות כל החסרונות. ואם כן כך עליך לנהוג גם כלפי רעך ". וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ - " למרות שיש בו חסרונות .
קשה לקיים מצוה זו, לאהוב כל יהודי למרות חסרונותיו, אבל אפשר למצוא סיוע לקיום מצוה זו ע"י מצוה אחרת שמופיעה בַּפרשה, והיא " - בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ " ( שם, ט"ו) "חזל לומדים כמה וכמה הלכות מפסוק , זה ואחת מהן היוֵהֱ " -א י דן את חברך לכף זכות" (שבועות ל,א,) . כלומר, אדם שעל פי מעשיו יש מקום ללמד עליו חובה - אף על פי כן, אם איננו מן הרשעים הגמורים , אלא מן הצדיקים או מן הבינוניים, חובה לדונו לכף זכות. וכן, אם אינני יודע אם הוא צדיק או רשע, ראוי לדונו לכף זכות . אם אדם יקיים מצוה ,זו יהיה לו קל יותר לקיים גם את מצוַת "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" מצא כבר תירוצים לחסרונות של חבירו. לעצמו, אם אדם נכשל באיזה דבר - הוא יודע למצוא נסיבות מקלות לכשלונו ממילא, גם את חברך אתה צריך לדון באופן כזה. לחפש כל מיני צדדים להסביר את מעשיו, גם אם עשה דברים לא נכונים. אולי לא היה כל כך מזיד (, מה שהרבה פעמים נכון , ) או שלא כ"כ ידע את חומרת העני , או שלא חשב מספיק על תוצאות המעשה יש עשה, או דברים אחרים. תמיד לדון לכף זכות את החבר, לא לכף חובה. אם יעשה , כך יוכל יותר בקלות לקיים גם את מצות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ ."
לקריאת השיעור במלואו הקש על הקישור לעיל
נושאי הפרשה[]
נושאי פרשת השבוע הם:
- בין אדם למקום - שבת, עבודה זרה, דיני נותר ופיגול ומורא המקדש.
- התנהגות האדם - שבועת שקר, מנחש ומעונן, הקפת הראש, השחתת הזקן, שריטה על המת, כתובת קעקע, זנות ואוב וידעוני.
- מצוות התולויות בארץ - כלאים - בבהמה, בשדה ובבגד, איסור ערלה בפירות, מתבות לעניים ונטע רבעי.
- בין אדם לחברו - מורא הורים, גניבה וגזל, שקר, עושק, הלנת שכר, הכשלת עיוור וחיוב הצלת חיים.
- משפט וצדק - לשפוט בצדק וללא כל עוול וכן מידות ומשקלות שיהיו בצדק.
- עונשי עריות - סקילה, שריפה וחנק.
- קדושים תהיו - אם לא לא תהיה הארץ לכם למורשה.
סך הכל 54 מצוות ב-68 פסוקים. "אני ה'" חוזר 26 פעמים. "אני ה' אלוהיכם - לפי "בעל הטורים - 10 פעמים.
בכל דבר של קדושה יש ברכה[]
ארון הברית על הפרוכת של בית הכנסת הספרדי נחל יהונתן בקדומים צפון
מרן הראשון לציון הרה"ג מרדכי אליהו שליט"א כתב בעלון לפרשת השבוע מעייני הישועה : "קדושה - לא בשמים היא כל דבר שבקדושה יש לו סכנה גדולה אם נוהגים לא כשורה ורווח גדול וברכה אם עושים זאת נכון. הכל תלוי במעשיו של האדם".והוא מפרט:
בכל קדושה יש גם ברכה כלכלית גדולה. סימן לדבר היא השבת. "ויברך אלוקים את יום השביעי ויקדש אותו". שבת קודש היא גם מקור הברכה. מי שלא יודע איך לנהג נכון את השבת - הוא עלול לחלל אותה ולהביא על עצמו דברים רעים. למרות זאת אמרו על השבת שהיא מתנה טובה. "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה - לך הודע להם לישראל". רק שמור עליה בזהירות.
ובמדרש: "אמרו רבותינו שני דברים היו קדושים וגדולים וכסבורין בני אדם שהם קשים, וכדי שלא להוציא לעז עליהם כתב בהן דבר גדול של שבח וברכה. ואלו הן: קטרת וארון.
- קטרת - שלא יאמר אדם קשה הוא הקטרת על ידו מתו נדב ואביהוא ועל ידו נשרפו עדת קרח ועל ידו נצטרע עוזיהו, לכך כתב הקב"ה מעלה גדולה בקטרת שניצלו ישראל על ידו שנאמר )במדבר יז( "ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל, ויַּתִֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת ויַכְַפֵּר עַל הָעָם: ויַּעֲַמֹד בֵּין הַמֵּתִים
וּבֵין הַחַיּיִם ותֵַּעָצַר הַמַּגּפֵָה" (במדבר יז).
- ארון - שלא יאמר אדם קשה הוא הארון, הוא הכה בפלשתים. הוא הרג באנשי בית שמש. הוא הרג לעוזא. לכך כתב בו ברכה, שנאמר: "ויַּשֵֶׁב אֲרוֹן ה' בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגּתִִּי שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים ויַבְָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם ואְֶת כּלָ בֵּיתוֹ" ללמדך שאין קטרת וארון הורגין, אלא עונות הורגין. (מדרש רבה במדבר ד ב).
ומסיים:"כמו שבת וארון וקטרת כך בכל דבר של קדושה יש הרבה ברכה, כך בקידושין של חיי הנישואים וכך בכל הנהגות האדם. רק צריך לדעת להתנהג איתו בדרך הנכונה. "דַּבֵּר אֶל כּלָ עֲדַת בְּנֵי ישְִׂרָאֵל ואְָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".
- ויקי קדומים - עלון אינטרנטי שבועי לנושאים אקטואליים בתחומים: מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל לשבוע פרשת קדושים
"ואהבת לרעך כמוך" - לימי ספירת האומר[]
ואהבת לריעך כמוך
ואהבת לרעך כמוך
|
לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי ה' | 
|
| – (ויקרא,י"ט,י"ח) | ||
בול ישראלי לכבוד חגיגות העשור להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם. על הבול מופיע הציווי "ואהבת לרעך כמוך" בשפות שונות.
ובתלמוד הבבלי נאמר היסוד הבא:
|
|
"אמרו: שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה". רבי עקיבא הבין את סיבת הסתלקות תלמידיו "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", יצא ולימד שמצות "ואהבת לרעך כמוך - זהו כלל גדול בתורה"(יבמות,ס"ב,ב') |
|
כלומר זה ראה רבי עקיבא את הסיבה לאסון
ראו ערך מורחב:ואהבת לרעך כמוך
ואהבת לרעך כמוך - כלל גדול בתורה[]
פרשת קדושים נאמרה בהקהל, שנאמר "דבר אל כל עדת בני ישראל", מפני שרוב גופי תורה נאמרו בה" (רש"י), אחת ממצוותיה של הפרשה "ואהבת לרעך כמוך", והיא עצמה "כלל גדול בתורה", כדברי רבי עקיבא בתלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק ט "ואהבת לרעך כמוך ר' עקיבה אומר זהו כלל גדול בתורה" (רבי עקיבא היה עושה "כללות" לתורה, ולזה קורא "כלל גדול" מכלל דאיכא קטן, משמע שכלל זה כולל את כל התורה) . משמע שמצוה זו כוללת את התורה כולה.
וכך מפורש בגמרא (שבת ל"א):
"שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה, ואידך - פירושה הוא, זיל גמור".
הביטוי הזה "דעלך סני לחברך לא תעביד", הוא במילים אחרות המצוה של "ואהבת לרעך כמוך" (כך כתב המהרש"א שם, וכתב שלגר קשה ללמד את הצד החיובי של המצוה, ולכן אמר לו שלפחות לא יעשה לחברו מה ששנאוי עליו. ) הרי לנו שמצוה זו היא כל התורה כולה
הרב דוד דב לבנון כתב באתר ישיבה:
והקשה רש"י שם איך מצוה זו כוללת מצוות שבין אדם למקום?
ותירץ בתירוץ שני ע"פ הפשט:
"לשון אחר: חבירך ממש, כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות". אולם יש בכך קושי, סוף כל סוף אין זה כולל את כל המצוות? ואולי לכן לא כתב זאת רש"י כתירוץ ראשון. ובתירוץ הראשון כתב "ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז) - זה הקדוש ברוך הוא, אל תעבור על דבריו, שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך".
לפני שיבה תקום[]
ספרא פ' וכן בקידושין לב ע"ב: "לפני שיבה תקום" – יכול אפילו זקן אשמאי (פירוש רבנו תם: לשון שוממין בור ועם הארץ כדמתרגמינן (בראשית מ"ז "והארץ לא תשם – "וארעא לא תבור")? תלמוד לומר: "זקן" – ואין זקן אלא חכם, שנאמר (במדבר י"א) "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל". ר' יוסי הגלילי אומר: אין זקן אלא מי שקנה חכמה שנאמר (משלי ח') "ה' קנני ראשית דרכו". איסי בן יהודה אומר: "מפני שיבה תקום" - אפילו כל שיבה במשמע.
המלבי"ם כתב : דעת התנא קמא, שהכל משפט אחד כפול במילות שונות, שנקרא זקן מצד חכמתו... ודעת ר' יוסי הגלילי, שהם שני משפטים, ורוצה לומר שיכבדו את החכמים ויקומו מפניהם וזה בשני פנים, אם החכם על ידי שיבה, שהזקנים אספו חכמה על ידי הניסיון ותולדות הימים, אם החכם על ידי הרוח, שלפעמים ישפיע ה' שפע חכמה על איש צעיר לימים וגם הוא נקרא בשם "זקן" על קניין החכמה שבא לו מאת ה'
גליונות פרשת השבוע של נחמה ליבוביץ
והיא מציגה שאלה קשה:"התוכל להסביר למה בחרה התורה בחציו הראשון של הפסוק בשם עצם מופשט "שיבה" (ולא אמרה "שב" או "איש שיבה"), ובחרה בחציו השני של הפסוק בשם עצם מוחשי "זקן" ולא בשם עצם מופשט – "זקנה"?
מאזני צדק[]
יצחק ברנד במאמרו המקיף בנושא כתב:
- הווה אומר: האיסור שבעיוות מידה או משקל יתר על איסור גזל (ושמא אף על איסור אונאה). האיסורים האחרונים מכוונים למנוע פגיעה רכושית בזולת. לעומת זאת, החובה לקיים מידות מתוקנות עומדת כחובה כשלעצמה – החובה לדיוק וליושר וצדק. חובה זו עומדת, אף אם אין בקלקול המידה משום פגיעה בזולת או נטילת ממון שלא כדין.
- ההשוואה, אותה ערכנו בפרק הקודם, בין הלכות אונאה לבין דיני מידות ומשקלות, מבליטה את דרישות הצדק והיושר הפרפקציוניסטיות שבשורשה של מערכת הדינים האחרונה. מה טיבן של דרישות אלה בהקשרם של מידות ושל משקלות?
עיון במקראות (ויקרא יט, לה-לו) מלמד כי מדידה ושקילה חשובות כפעולות שיפוטיות, ובעשיית משפט דרישת הצדק קפדנית ביותר: לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם...
מתנות עניים[]
המשותף לרוב מתנות העניים, למעט מעשר עני וצדקה הוא התועלת השולית של התוצרת לבעל השדה, ביחד עם הדרישה מהעני לפעול באופן אקטיבי ליטול את המתנות. כך יוצא שההפסד לבעל השדה הוא שולי ואפילו זניח, בעוד לעני מדובר על עזרה ממשית. בנוסף, העני נדרש לעמול כדי לאסוף את מתנות העניים וכך נמנע מצב בו העני מפתח תלות סובייקטיבית בסובבים אותו.
הלקט מתייחס לשיבולת או שניים שנפלו בעת הקצירה ולא כדאי לקוצר להתכופף כדי לאוספם. בדומה לכך הפרט בענבים והפאר בזיתים הם שאריות פרי שלא כדאי להשקיע בקטיפתם. שכחה מתייחסת לאלומה אחת או שניים שבעל השדה שכח ואין סיכוי שימצא אותם אלא אם יעשה סריקה נוספת בזבזנית מבחינת כח אדם. העוללות הם ענבים אשר לא שייכים לאשכול וקשה לבוצרם כאחת. ייתכן שגם הפאה ניתנת להסבר בהתייחס לכך שבסוף הקציר הפועלים עייפים ולא תמיד כדאי להשקיע בקצירה עד השיבולת האחרונה.
לעומת זאת, בכל המתנות האלו העניים נדרשים להשקיע מאמץ על מנת לאסוף את מתנות העניים. לבעל השדה אסור להתערב בדרך בהם מתנות העניים נלקטות בשדה ורק במקרים של סכנת נפשות (בענבי דלית גבוהים ובדקל) מותר לבעל הבית לעזור בחלוקה. אפילו במעשר עני, נדרשים העניים להגיע אל השדה בעת החלוקה. במעשר עני המחולק בשדה, בניגוד לשאר תרומות ומעשרות אין טובת ההנאה לבעלים, כלומר בעל השדה חייב לתת לכל עני שמבקש והוא אינו רשאי להעדיף עני אחד על פני חבירו. רק אם נשאר מעשר עני בשדה, ובעל השדה מוביל את התוצרת לביתו, מותר לבעל השדה להחליט למי יחלק את המעשר.
(לפי הויקפדיה העברית)
"ומקדשי תיראו".[]
עלון "שיחת השבוע" כתב בפרשת קדושים מופיעה המצווה לירא מן המקדש, כפי שכתוב: "ומקדשי תיראו". המצווה מחייבת את האדם לשמור על כבוד המקדש בהתנהגותו במקום, כפי שהרמב"ם מפרט בהלכות בית־הבחירה, ויש בה גם הוראה כללית – לחוש תחושת יראה במקום המקדש.
הציווי הזה סותר לכאורה את מצוות השמחה במקדש, כמו בחג־הסוכות שיש בו מצווה: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים". ואכן, הייתה שמחה מיוחדת במינה, עד שחז"ל אמרו עליה "מי שלא ראה שמחת בית־השואבה, לא ראה שמחה מימיו". ולכאורה שמחה גדולה כזאת אינה מתיישבת עם תחושת יראה. למה הגבלות?
התשובה רמוזה בתיאורו של הרמב"ם על שמחת בית־השואבה. הוא אומר ש"לא היו עושין אותה עמי־הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין, והזקנים ואנשי מעשה", ואילו "כל העם, האנשים והנשים, כולן באין לראות ולשמוע".
הגבלה זו בשמחת בית־השואבה מעוררת פליאה גדולה. הלוא השמחה הזאת היא מצווה גדולה, וכל ישראל, גם המוני העם, חייבים לשמוח בה. אחת ממטרותיה של השמחה הזאת "לחבב את המצוות" על עם־ישראל. מדוע אפוא הוגבלה השמחה רק לגדולי העם, ואילו כל העם נאלצו להסתפק בראייה ושמיעה בלבד?!
השמחה במקדש הוגבלה לגדולי העם בלבד בגלל ההתנגשות שעלולה להיווצר בין השמחה ובין מצוות מורא המקדש. גם בשעת השמחה הגדולה בחג־הסוכות צריך היה לחוש במלוא העוצמה את היראה מהמקדש. הרוקדים והשמחים בשמחת בית־השואבה היו צריכים לשלב את שתי התחושות המנוגדות הללו – שמחה והתפשטות הנפש, לצד יראה והתכווצות.
היכולת לשלב את שתי התנועות הנפשיות האלה בלטה במיוחד אצל דוד המלך. כשהעלה את ארון האלוקים לעיר־דוד, שמח שמחה גדולה ביותר, עד שהיה "מפזז ומכרכר לפני ה'", ויתרה מזו, שבמבט מהצד היה יכול להיראות "כאחד הריקים". ועם זה היה שרוי באותו זמן ביראה גדולה, כמו המלאכים ש"מוראך עליהם".
וכך אמרו חז"ל: "אין אהבה במקום יראה ויראה במקום אהבה (מכיוון שאלה תנועות נפשיות מנוגדות) אלא במידת הקב"ה בלבד". אך כשיהודי מתמסר לעבודת ה', הוא יכול להכיל את שתי התחושות האלה, ועד שהשמחה לא תפריע ליראה אלא להפך – השמחה תסייע ליראה והיראה תסייע לשמחה
מעשה סדום[]
הרב ישראל רוזן בעלון "שבת בשבתו" עומד על משמעות הפסוקים:"ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא" (יח,כב) "ואיש אשר ישכב את זכר משכבי אשה תועבה עשו שניהם" (כ,יג) ו"תועבה - תועה אתה בה" (נדרים נא,א)
לאחר דיון הוא הגיע למסקנה על יסוד האמור במסכת חולין (צב,ב) שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח, ואין מקיימין אלא שלשה: אחת שאין כותבין כתובה לזכרים, ואחת - שאין שוקלין בשר המת במקולין (=באיטליז), ואחת - שמכבדין את התורה"
לדידי, המשפט החותם, "שמכבדין את התורה", הוא-הוא ההסבר מדוע אין "כותבין כתובה לזכרים". המציאות של יחסים חד-מיניים קיימת, אך "בני נח", בוגרי המבול, לא מכירים בה ולא מעניקים לה זכויות זוגיות (=כתובה). מאותה סיבה בדיוק (?) החברה האנושית (="בני נח") מכירה לעתים בעובדה שיש בתוכה גם קניבלים, מסוגים שונים, אך הם אינם 'תולים שלט', אינם מייסדים 'ארגון למען'. הם "אינם שוקלין בשר המת באיטליז", אלא רק בסימטא אחורית אפלה...
בעברית של ימינו המילה 'תועבה' מציינת שיא הרשע, פסגה של פשע! לפירוש חז"ל שצוטט בראש המדור הדגש במילה זו הוא על הטעות; "תועבה - תועה (=טועה) אתה בה". ביטוי זה מעדן מאד את היחס הקלאסי לתועבה, אשר ממנה מתרחקים כמטחווי קשת. את התועים - מנסים ליישר לדרך הנכונה; את הטועים - להחזיר למוטב.
התעייה-הטעות לא ניתנים כלל להישבון למי ש'מניף דגל', ובודאי למסית. העונש הראוי לו במידה כנגד מידה הוא עמוד הקלון, ו"אין מהפכין בזכותו של מסית".
איסורי עריות[]
האם נוכל להבין את איסורי העריות?[]
בנימין קוסובסקי האם נוכל להבין את איסורי העריות? - לפרשת קדושים
בנימין קוסובסקי: האם נוכל להבין את איסורי העריות? - לפרשת קדושים
בנימין קוסובסקי: האם נוכל להבין את איסורי העריות? - לפרשת קדושים
עלי להודות שקריאת פרשיית העריות בתורה מיגעת מאוד. רשימה ארוכה של הלכות, זה אסור לזה וזה אסור לזה, וזה חייב מיתה וזה חייב כרת. קשה לראות איזשהו סדר.
האם חשבתם פעם למה הפרשייה הזו מופיעה פעמיים? גם באחרי מות וגם בקדושים?
בשיעורנו ננסה לתת מענה לקריאה שנשמעת בכל מיני מקומות שמוסד המשפחה הוא המצאה תרבותית שאין בה כל הכרח. לא אאריך בתיאור התפיסה ההיא כאן, זה כבר ייעשה בשיעור.
פרשת קדושים – מבוא לחג מתן תורה[]
Image from "Book of Ruth" of Francysk Skaryna
באדיבות אריה רוקח - קדומים - לעילוי נשנת בתו תחיה
הקדמה - יש רש"י מענין במגילת רות: "כי אל אשר תלכי אלך" (א , טז)."מתוך דבריה של רות אתה למד מה שאמרה לה נעמי. אסור לנו לצאת מחוץ לתחום בשבת – אמרה לה באשר תלכי אלך. אסור לנו להתיחד נקבה עם זכר שאינו אישה (אינו הבעל שלה...) אמרה לה באשר תליני אלין. עמנו מובדלים משאר עמים בתרי"ג מצוות – עמך עמי. אסור לנו עבודת כוכבים – אלהיך אלהי. ארבע מיתות מנסרו לבית דין – באשר תמותי אמות. שני קברים נמסרו לבית דין אחד לנסקלין ונשרפין ואחד לנהרגין ונחנקין – אמרה לה ושם אקבר".
ועלה על דעתי לומר שיש הכוונה מרש"י לחפש סימוכין לכך שכל עשרת הדיברות רמוזין במגילת רות.
למשל שמירת שבת –"אסור לנו לצאת מחוץ לתחום"..כיבוד אב ואם רמוז למשל גם כן "באשר תלכי אלך".
אבל לא הצלחתי למצוא את "לא תרצח" למשל.והנה הגיעה פרשת קדושים. ואומר ה"כלי יקר"."והקדים לפרשה זו ענין קדושת ישראל כי כמו שנאמר קודם מתן תורה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. כך בפרשה זו נרמז כל עשרת הדיברות כדאמר רבי לוי (עיין בויקרא רבה כד, ה).
זהו אפוא הענין ! עשרת הדיברות אינן רמוזין כולם במגילת רות אלא רמוזים בפרשת קדושים.
ןפרשת קדושים נקראת לכל היותר 30 יום לפני חג השבועות! לכל היותר חלה שבת אחרי מות קדושים ב יב באייר. כלומר, ביום השבת שלפני כן כשקוראים במנחה את ה"ראשון" של קריאה זו, זהו ה באייר – 30 יום לפני חג השבועות. ושלושים יום קודם החג , דורשים בהלכות החג.
וכעת, אם נעיין היטב בפרשת קדושים, נראה בה גם את עשרת הדיברות, וגם את מגילת רות.
וכך מתחילה פרשת קדושים :"וידבר השם אל משה לאמור. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אלהם קדשים תהיו כי קדוש אני השם אלוקיכם". (יט א,ב).
זוהי האתחלתא למתן תורה.
וההמשך עוסק בכיבוד אב ואם ובשמירת שבת."איש אביו ואמו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני השם אלוקיכם". (יט , ג).
כבר אמרנו שכיבוד אב ואם נרמז במגילת רות, וגם שמירת השבת, כפי שמבאר רש"י.זה כמןבן מופיע בעשרת הדיברות.
וההמשך בפרשתנו :"אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם אני השם אלוקיכם".זה מזכיר את עשרת הדיברות "לא יההי לך אלוקים אחרים על פני".וממשיכה פרשת קדושים בנושא הקציר :"ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט. וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני השם אלוקיכם". (יט , י).
פסוק זה מזכיר לנו היטב את מגילת רות – "אלכה נא השדה ואלקטה בשבלים" (ב , ב) ואת רות הגיורת "והמה באו בית לחם בתחלת קציר שעורים". (ב , כב)."לא תגנבו" מרמז כמובן על "לא תגנב" שבעשרת הדברות.
כל הלכות הריחוק מהעריות שבפרשה מרמזות על "לא תנאף" שבעשרת הדברות."ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה" (כ , כב) רמז גם הוא במגילת רות ."והיה בימי שפט השופטים ויהי רעב בארץ וילך איש מבית לחם יהודה לגור בשדי מואב הוא ואשתו ושני בניו". (א , א). ועוד. "מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק יהיה לכם אני השם אלוקיכם אשר הוצאת אתכם מארץ מצרים". (כ , לו).
ובמגילת רות מוזכרת גם כן האיפה:"ותלקט בשדה עד הערב ותבט את אשר לקטה והיה כאיפה שערים". (ב , יז). הנה כי כן, פרשת הקדושים, הנקראת 30 יום קודם חג השבועות, קודם לקריאת עשרת הדברות וקריאת מגילת רות, מזכירה ומכילה את אלו.
מגילת רות לבדה אינה מכילה את עשרת הדברות, אבל פרשת קדושים מכילה רמזים הן לעשרת הדברות והן למגילת רות
מה זה קדושים[]
קדושים - יש לעבוד את הקב"ה 24 שעות.
ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי
ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי
ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי
ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח לך, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי
ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה