וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ, לְדַבֵּר, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת-פִּיהָ, וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת-בָּתֵּיהֶם, וְאֵת כָּל-הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח, וְאֵת כָּל-הָרְכוּשׁ. וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל-אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים--שְׁאֹלָה; וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ, וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל.[1] תחריט נחושת של גוסטב דורה

פרשת קרח היא הפרשה החמישית בחומש במדבר. במהלך הפרשה התגבשה ההנהגה של עם ישראל במדבר סיני. בתחילתה, קורח ועדתו ערערו על המנהיגות:משה רבינו, ואהרן הכהן ובניו. משה רבינו [2], מבקש מהקב"ה מעשה החורג מגדר הטבע כדי להוכיח את דברו. זוהי הפעם היחידה שהוא מבקש בקשה כזו. "ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני, לעשות את כל המעשים האלה, כי לא מליבי... ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם, וירדו חיים שאולה, וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה'". והקב"ה נענה לבקשת משה: ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם... הרושם שמותיר הדבר על העם הוא רב: "וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם..."[3]

בהפטרה הסתיימה הגיבוש של ההנהגה, כאשר שמואל הנביא [4] החליט למנות מלך על העם. בהמשך הפרשה נקבע גם כיצד שבט לוי יימלא את תפקידו: ללא נחלה ובעזרת תרומות ישירות מעם ישראל. כך נקבע המנגנון ודרכי קיומו, לאמור: "כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה תְּרוּמָה, נָתַתִּי לַלְוִיִּם, לְנַחֲלָה; עַל-כֵּן, אָמַרְתִּי לָהֶם, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה" [5]


תוכן הפרשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

פרשת השבוע כוללת את הנושאים הבאים:

  1. ההתארגנות נגד ההנהגה - קֹרַח, בֶּן-יִצְהָר בֶּן-קְהָת בֶּן-לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב, וְאוֹן בֶּן-פֶּלֶת--בְּנֵי רְאוּבֵן. [6] שיתפו פעולה ועל כך כתב רש"י: "בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתם תימנה, שכן לקהת ובניו החונים תימנה, נשתתפו עם קרח במחלוקתו, אוי לרשע אוי לשכנו."
  2. מבחן המחתות - משה רבינו ביצע מבחן להוכחת הבחירה האלוהית. כתב ספורנו:"אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה'. הֱיוּ וּזְמָנִים לְדִין לְפָנָיו. וכך:" וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת, וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אִישׁ מַחְתָּתוֹ, חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת; וְאַתָּה וְאַהֲרֹן, אִישׁ מַחְתָּתוֹ. [7]
  3. האדמה פתחה את הפה ויצא האש - זהו השיא של הפרשה שלא יישכח לעד. והרמב"ן כתב:ואת כל האדם אשר לקרח - קנה לו עבדים ושפחות ובני בית היו לו, מצריים וכושיים וכנעניים קניין כספו, ונענשו בכלל הרכוש שלהם שהם לקו בגופם ובממונם. ואולי גם מישראל היו בביתו גרים ותושבים, ונמשכו אחר עצתו ונענשו. כי איננו רומז לזרעו, דכתיב (להלן כו יא): ובני קרח לא מתו, כי היו גדולים צדיקים וטובים וזכותם עמדה להם, ולא היו לו בנים ובנות קטנים, כי לא הזכיר הכתוב בקרח טף:
  4. העם ניגף - "וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף, וּשְׁבַע מֵאוֹת--מִלְּבַד הַמֵּתִים, עַל-דְּבַר-קֹרַח"
  5. מבחו המטות - משה רבינו בקש להסדיר את עניין ההנהגה וכאן בא המבחן של שבט לוי:" דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כָּל-נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם--שְׁנֵים עָשָׂר, מַטּוֹת: אִישׁ אֶת-שְׁמוֹ, תִּכְתֹּב עַל-מַטֵּהוּ" [8] ובמדרש רבהאמר:,וגזר הקב"ה על המקל ונמצא עליו שם המפורש שהיה בציץ שנא' (במדבר יז) ויצא פרח ויצץ ציץ והפריח בו בלילה ועשה פרי ויגמול שקדים גמל לכל מי שהיה שוקד על שבטו של לוי ולמה שקדים ולא רמונים ולא אגוזים לפי שנמשלו ישראל בהם ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב ביהמ"ק ונגנז ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך המשיח במהרה בימינו שנאמר (תהלים קי) מטה עוזך ישלח ה' מציון רדה בקרב אויביך.
  6. הגדרת כלכלת הכהנים - אחרי קביעת ההנהגה התמסד גם כלכלתה: לְכָל-קָדְשֵׁי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה, וּלְבָנֶיךָ--לְחָק-עוֹלָם.[9] להלן עשרים וארבע מתנות כהונה
  7. הגדרת כלכלת הלווים - גם לשבט לוי נקבעה דרכי הפרנסה שכן:" כִּי אֶת-מַעְשַׂר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָרִימוּ לַיהוָה תְּרוּמָה,נָתַתִּי ַלְוִיִּם, לְנַחֲלָה; עַל-כֵּן, אָמַרְתִּי לָהֶם, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה.[10]

מחלוקת קרח וכל עדתו[עריכה | עריכת קוד מקור]

"עונשו של קורח", סנדרו בוטיצ'ילי - 1445–1510

בפרקי אבות[11] נאמר על המחלוקת של קורח:

"כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקים.
ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקים.
איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי.
ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו."

הרב מוטי אלון בשיחתו לפרשת השבוע מחלוקת שאינה לשם שמים כתב: כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים איזו היא מחלוקת שהוא לשם שמים ? זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו:"

המלבי"ם טוען כי הביטוי "קורח ועדתו" בא לרמוז כי, המחלוקת הייתה כבר בין קורח ועדתו, משום שכל המשותף בינהם היה טכני. מקטירי הקטורת באו בגלל רצונם להקטיר קטורת, און בן פלת ודתן ואבירם כעסו על כך שניטלה הקדושה מבכורים. קורח רצה להיות כ"ג. קורח ועדתו היו, אפוא שילוב של קבוצות כוח, במלחמה נגד מנהיגותו של משה.

אנו נבקש להעמיק עוד. יש לפנינו יסוד עצום, כל אחת מהטרגדיות המתרחשות לדור המדבר, קשורה לזמן שהדבר התרחש. אי אפשר, להבין את תאוות האספסוף, אם לא מבינים כי רק לפני שלושה ימים יצאנו מהר סיני. אי אפשר להבין את דיבור מרים ואהרון במשה, אם לא רואים את הרקע הקודם.

לעומת זאת סיפור מחלקת קורח אינו סתם סיפור, הוא בכוונה מטושטש. פתח להבנת הדברים הוא ההגד כי מחלוקת קורח ועדתו היא מחלוקת שאינה לשם שמים – מה הכוונה בכך ?

בעבר הזכרנו את דברי ה"מדרש שמואל" על דברי המשנה "כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים..." השואל והרי סוף-סוף גם מחלוקתם של הלל ושמאי לא נתקיימה היא הגיעה להכרעה – ברוב הפעמים כב"ה.

על כך עונה ה"מדרש שמואל" – שמחלוקת שאינה לשם שמים לאחר שעובר זמן מה אין זוכרים בדיוק מה היה אופן הדברים. למשל ניקח נא את מחלוקת קורח ועדתו, אנו איננו יודעים, מה היה אז בדיוק, אך מה שבטוח שבזמן ניסיון ההפיכה של אז, כל העם דיבר על כך, הכל היה "מתוקשר". והנה עוברים כמה שנים מאז, ואיש אינו זכר או בדיוק יודע מה היה. – אפילו מבחינת תאריך הדבר אינו כ"כ ברור. לעומת זאת מחלוקתם של הלל ושמאי, אינה "מחלוקת מתוקשרת". והנה מחלוקתם של אלו על אף שהוכרעה, כל אחד יודע מה הסברות של כל צד , על אף שהמחלוקת הייתה זמן רב קודם לכן.

ועל כך אומר המדרש שמואל כי זו המחלוקת של לשם שמים, בה תמיד ידברו ובה יבררו את צידיה השונים. גם אחרי אלפיים שנה הדבר יהיה עוד רלוונטי, וכל זה מפאת העובדה כי היא הייתה לשם שמים. אך מחלוקת שהיא אינה לשם שמים אין סופה להתקיים - כמחלוקת. לכל היותר יזכרו שֵם של מישהו ולא מעבר לכך.

בקישור לעיל ניתן לקרוא או להאזין להרצאה

"לא חמור אחד נשאתי"[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב בנימין לאו כתב בעתון הארץ לא חמור אחד נשאתי - איש ציבור נמדד לא רק על פי רעיונותיו ודרכי הנהגתו, אלא גם בניקיון כפיו כלפי הנתונים למרותו. ההנאות הקטנות ממנעמי השלטון מלוות את כל המנהיגים משחר ימי האנושות. רש"י מקשיב לכאבו האישי של משה: "לא חמורו של אחד מהם נטלתי. אפילו כשהלכתי ממדין למצרים, והרכבתי את אשתי ואת בני על החמור, והיה לי ליטול אותו החמור משלהם, לא נטלתי אלא משלי". הקריאה של רש"י בפסוק: "לא חמור אחד מהם נשאתי" מתארת את משה כאיש שאינו נתמך במאומה בכספי הציבור. גם את נסיעותיו ("חמור" - כבהמת רכיבה) לצורכי עבודה הוא מממן בעצמו.

גם הרמב"ן הלך בדרכו של רש"י וחיזק את הדימוי של איש ציבור לא שגרתי: "כי מעולם לא לקחתי מהם אפילו חמור אחד לעשות צרכי, כדרך המלכים או השרים, כי זה משפט המלוכה, דכתיב: ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו (שמואל א ח, טז)". הרמב"ן, שהכיר את הנהגת המלוכה בספרד של ימי הביניים, קרא היטב בפסוקי שמואל המתארים את המלכות המשתמשת בכספי הציבור לצורכי העבודה: "את חמוריכם יקח" במובן של הלאמת רכוש לצורכי הממלכה.

הוא הביא לדוגמא את רבי יהודה הנשיא -" אחת התמונות המדגימות את העמידה הזאת היא עמידתו של רבי יהודה הנשיא לפני מותו. הוא הנהיג את ישראל במאה השנייה לספירה בשררה ועושר שעוררו ביקורת עממית חריפה. היו שהאשימו את רבי בשחיתות ובהנאה מכספי הציבור. גם בימי שפל כלכלי הוא ניהל ארמון מפואר והחזיק צי רכב מנקר עיניים. ובכל זאת, לפני מותו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר (מסכת כתובות דף קד עמוד א): "רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי".

בקישור לעיל ניתן לקרוא את ההרצאה

ברכת השררה[עריכה | עריכת קוד מקור]

פרשת_קרח_-_בקשת_השררה_-_רה"י_הרב_חיים_סבתו

פרשת קרח - בקשת השררה - רה"י הרב חיים סבתו

השיעור עסק בחשיפת מניעיו האישיים של קרח לחטאו, ובתפיסתו הלא נכונה של ההנהגה. מתוך כך עלה המסר בדבר הצורך בראייה כנה של המניעים שלנו והחשיבות של תפיסה אמיתית של ההנהגה כעבדות לציבור.

(ברטנורא על מסכת אבות) - כָּל מַחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם. כְּלוֹמַר שֶׁאַנְשֵׁי הַמַּחֲלֹקֶת הַהִיא מִתְקַיְּמִים וְאֵינָם אוֹבְדִין, כְּמַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי שֶׁלֹּא אָבְדוּ לֹא תַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי וְלֹא תַּלְמִידֵי בֵּית הִלֵּל. אֲבָל קֹרַח וַעֲדָתוֹ אָבְדוּ. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, פֵּרוּשׁ סוֹפָהּ, תַּכְלִיתָהּ הַמְבֻקָּשׁ מֵעִנְיָנָהּ. וְהַמַּחֲלֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם, הַתַּכְלִית וְהַסּוֹף הַמְבֻקָּשׁ מֵאוֹתָהּ מַחֲלֹקֶת לְהַשִּׂיג הָאֱמֶת, וְזֶה מִתְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ מִתּוֹךְ הַוִּכּוּחַ יִתְבָּרֵר הָאֱמֶת, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמַחֲלֹקֶת הִלֵּל וְשַׁמַּאי שֶׁהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל. וּמַחֲלֹקֶת שֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, תַּכְלִית הַנִּרְצֶה בָּהּ הִיא בַּקָּשַׁת הַשְּׂרָרָה וְאַהֲבַת הַנִּצּוּחַ, וְזֶה הַסּוֹף אֵינוֹ מִתְקַיֵּם, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּמַחֲלֹקֶת קֹרַח וַעֲדָתוֹ שֶׁתַּכְלִית וְסוֹף כַּוָּנָתָם הָיְתָה בַּקָּשַׁת הַכָּבוֹד וְהַשְּׂרָרָה וְהָיוּ לְהֶפֶךְ

האם משה רבינו נהג כמלך[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב_מרדכי_ברלין_האם_משה_רבינו_נהג_כמלך_-_לפרשת_קורח-1592537330

הרב מרדכי ברלין האם משה רבינו נהג כמלך - לפרשת קורח-1592537330

הניצולים[עריכה | עריכת קוד מקור]

(הועתק מהויקיפדיה העברית - הערך קרח)

מן האסון היו מספר ניצולים ביניהם בני קורח, כפי שנכתב בתורה, בפרשה האמורה: "...וּבְנֵי קֹרֳח לֹא מֵתוּ."[12]

בספר תהלים מובאים אחד עשר מזמורים המיוחסים ל"בני קורח", כגון "מִזְמוֹר: שִיר - לִבנֵי קֹרֳח" [13]. ‏בני קורח מופיעים ככותבי מזמורי התהלים: [14]

בתלמוד מסופר באגדה על אופן הצלתם של בני קורח: "בני קורח לא מתו. מקום נתבצר להם בגהינם... ועשו תשובה"‏‏[15]. כלומר שאכן "נבלעו באדמה" אך המשיכו לחיות שם, ומשם הם (עצמם - ולא צאצאיהם) שרו את מזמורי התהלים.

כמו כן, און בן פלת, שמוזכר בפרשה בתור אחד משותפי המחלוקת, ניצל בזכות אשתו שיעצה לו לעזוב מחלוקת זו, מכיוון שהוא לא יקבל אף תפקיד מנהיגותי גם אם קורח ינצח.

מדרש רבה בהמשך לאגדות התלמודיות על בני קורח, מספר ששמואל הנביא היה מצאצאיו של קורח‏‏[16].

פירוש נוסף על הפסוק "ובני קורח לא מתו" - נראה לי יפה ! רש"י על מזמור תהילים מ"ב פסוק א, לבני קרח. אסיר ואלקנה ואביאסף הם היו תחלה בעצת אביהם ובשעת המחלוקת פרשו וכשנבלעו כל סביבותיה' ופתתה הארץ את פיה נשאר מקומם בתוך פי הארץ כענין שנאמר ובני קרח לא מתו ושם אמרו שירה ושם יסדו המזמורי' הללו ועלו משם ושרת' עליהם רוח הקודש ונתנבאו על הגליות ועל חרבן הבית ועל מלכות בית דוד:

על הנאמר "ובני קרח לא מתו" (במדבר כו, יא), תנא [שנה החכם] משום (בשם) רבינו, אמרו: מקום נתבצר (נתחזק ונבדל) להם בגיהנם וישבו עליו ואמרו שירה. אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קאזלינא באורחא [פעם אחת הייתי הולך בדרך], אמר לי ההוא טייעא [ערבי אחד]: תא ואחוי [בוא ואראה] לך את בלועי מחלוקת קרח. אזיל חזא תרי בזעי דהוה קא נפק קיטרא מנייהו [הלך וראה שני בקעים שיוצא עשן מהם]. שקל גבבא דעמרא, אמשייה מיא, ואותביה בריש רומחיה, ואחלפיה התם, איחרך [לקח אותו ערבי גיזת צמר, הרטיבה במים, ושמה בראש רומחו, והעביר אותה שם, ונחרכה] להראותו כמה לוהט המקום. אמר לי: אצית מה שמעת [הקשב מה אתה שומע], ושמעית דהוו קאמרי הכי [ושמעתי אותם שהיו אומרים כך]: "משה ותורתו אמת, והן (עצמם) בדאים". ק״י ב אמר ליה [לו] הערבי: כל תלתין יומין מהדרא להו [שלושים יום מחזירה אותם] גיהנם למקום זה כדרך שמתבשל בשר בתוך קלחת, ואמרי הכי [ואומרים הם כך]: "משה ותורתו אמת והן בדאים". א

איסור מחלוקת קרח וחשיבות השלום[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב שמואל אליהו כתב באתר ישיבת בית אל על :‏http://www.yeshiva.org.il/midrash/16219 איסור המחלוקת וחשיבות השלום] וכך הוא מסכם את השיעור:
וכלל יש לנו שיש חובת מחאה על מי שרואה את חבירו עושה שלא כדין. אבל חכמינו אמרו שהמוחה לא יעשה עבירה בעצמו ויבזה את חבירו. ואם לא בטוח - "ולא תשא עליו חטא" לא יבזהו ברבים ולא יעשה באופן שיתבייש.

הרב ז"ל סיפר פעם מעשה כמה גדולה הענווה של רבותיו וכמה משמים כיבדו אותם. וכך סיפר: "פעם ישבתי בבית-דין עם הרה"ג חכם יעקב מוצפי זצ"ל והגרב"צ אבא שאול זצ"ל. והגיע אלינו אדם לדין והוא לא רצה שום פשרות, אלא רק שנפסוק את הדין דווקא, והתעקש על כך מאוד. אמרתי לו, שאם רצונו בדין, הרי שהוא חייב שבועה דאורייתא, ועליו להישבע בנקיטת חפץ, וכן הסכים הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, אבל חכם יעקב מוצפי התפלא ואמר לי שמעולם לא השביע שבועה דאורייתא, ובלית ברירה הסכים חכם יעקב לדעתנו.

קבענו לאותו אדם לבוא לבית-הכנסת ביום מסוים ובשעה מסוימת, כדי להישבע בהחזקת ספר תורה כדין. והנה באותו היום הגענו לבית הכנסת, ואנחנו ממתינים וממתינים אך אותו אדם לא בא. לאחר כחצי שעה הגיע בנו של אותו אדם והוא בוכה, וסיפר לנו שבא להעיר את אביו כדי שיבוא לבית-הכנסת להישבע, והנה הוא מת במיטתו. אמרתי לחכם יעקב זצ"ל, בלשון זה: "רצון יראיו יעשה". והוא אמר לי: "אל תאמר כך, לא היה רצוני שימות, רק שלא ישבע".

ודבר זה הוא פלא. גם ענוותנו של חכם יעקב מוצפי שקיבל את דעת חבריו בבית הדין למרות שזו לא הייתה דעתו. וגם מה שהקב"ה עשה על מנת לעשות רצון יראיו.

והרב היה מביא את הסיפור הזה ללמד כי אדם צריך להיות רך כקנה ולא קשה כארז. במיוחד בהתנהגות עם חבריו ורבותיו. וכך היה הרב ז"ל בעצמו נוהג. ולואי נלמד ממנו איך להרבות שלום ואיך למנוע מחלוקת. איך לאחד את כל חכמי ישראל כאיש אחד בלב אחד. אמן ואמן.

כמה ניסים עוד צריך לעשות כדי שהוא כבר יאמין?[עריכה | עריכת קוד מקור]

בנימין_קוסובסקי_-_כמה_ניסים_עוד_צריך_לעשות_כדי_שהוא_כבר_יאמין?_-_לפרשת_קרח

בנימין קוסובסקי - כמה ניסים עוד צריך לעשות כדי שהוא כבר יאמין? - לפרשת קרח

בנימין קוסובסקי - כמה ניסים עוד צריך לעשות כדי שהוא כבר יאמין? - לפרשת קרח


קרח! מה עוד אתה צריך לראות כדי להאמין במה שאומר משה?

היתכן שכל הסיפור בפרשה שלנו מתחיל ונגמר במשחק של כבוד? קשה לי להאמין. נראה שיש כאן משהו קצת יותר רציני.

קרח, וגם דתן ואבירם, היו במעמד הר סיני. הם כבר ראו את גדולתו של משה. הם גם הבינו שכרגע הגזירה היא להישאר במדבר ארבעים שנה, כאשר המנהיג הוא משה. גם אחרי שהאדמה בולעת את מי שבולעת, והאש שורפת את האחרים, עדיין זה לא מספיק. "אתם המיתם את עם ה'" יצעקו כל הציבור, והמגיפה שמשה התפלל שלא תבוא - עכשיו תבוא, ובגדול.

משום מה אחרי זה יקרה מופת נוסף - מטה אהרון יפרח. על זה נאמר שיהיה "אות לבני מרי, ותכל תלונותם מעלי ולא ימותו". ובאמת לא ברור למה מטה פורח שנמצא בקודש הקודשים, במקום שנסתר מעיני כולם, דווקא הוא יצליח במה שכל האותות העצומים שלפניו נכשלו.

מסתבר שהרקע לויכוח מול משה הוא מורכב יותר, ודורש העמקה. ויכוחים עם נביאים, גם אצל אנשים יראי אלוהים, היו לצערנו כל הדורות - אבל איך אפשר להתווכח עם נביא?

בעיוננו השבוע ננסה גם להבין "מי נגד מי". דמויות רבות 'מסתובבות' בפרשה- קרח, העדה, עדת קרח, 250 איש, דתן ואבירם ואון בן פלת. צריך להבין מה כל אחד רוצה (ומהשאלה בוודאי אתם מבינים שאין כולם מקשה אחת), ועם מי בדיוק הוא מתווכח.

אני מקווה שנוכל להוציא מסקנות ותובנות רוחניות מהדיון הזה שמשמעותיות גם לויכוחים רוחניים שבדור שלנו.

מבחן הקטורת[עריכה | עריכת קוד מקור]

עדת קרח נבחנה באמצעות הקטורת. וז"ל הכתוב: "וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי יְקֹוָק אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ: וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן" (). [17] רש"י במקום מסביר מדוע נבחרה דווקא הקטורת ככלי למבחן זה. וז"ל: "הא לכם תשמיש חביב מכל, היא הקטרת החביבה מכל הקרבנות וסם המות נתון בתוכו שבו נשרפו נדב ואביהוא, לפיכך התרה בהם והיה האיש אשר יבחר ד' הוא הקדוש, כבר הוא בקדושתו. וכי אין אנו יודעים שמי שיבחר הוא הקדוש, אלא אמר להם משה הריני אומר לכם שלא תתחייבו, מי שיבחר בו יצא חי, וכולכם אובדים".

הרב יוסף כרמל כתב באתר ישיבה קטורת שיש בה הכל ולכל חשיבות וחביבות הקטרת הקטורת נשתמרה לדורות גם במנהג ארץ ישראל, לומר את פרשית הקטורת כסיום לתפילת שחרית. הסכנה שיש בשימוש בקטורת נשתמרה במנהג הקהילות בחו"ל ,שאינן אומרות פרשיה זו בסיום התפילה, מכיון שזה זמן בו ממהרים היהודים ויש סכנה שיאמרו את הפרשיה בדילוג על אחד הסממנים ויתקיים בהם ח"ו מאמר חז"ל: "ואם חיסר אחד מסמניה חייב מיתה" (יומא נג ע"א וערוך השלחן או"ח קלג, ד).

ומסיים:"בתוך סממני הקטורת שריחם נעים ומשובח מצויה גם החלבנה שריחה רע. אף על פי כן, חסרונה של החלבנה מבין סממני הקטורת, פוסל את הקטורת כולה. למדו מכאן חז"ל: "א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטרת. אביי אמר, מהכא: "ואגודתו על ארץ יסדה" (עמוס ט') (כריתות דף ו ע"ב).

הנשיאים שזכו להביא את קרבנם בחנוכת המשכן עשו זאת כשליחי ציבור. הוראת השעה הייתה שאף על פי שהביאו משלהם, נחשב הדבר כקרבן ציבור. הנשיאים לעומת זאת, הבינו זאת כסימן למעלתם העצמית. וכנראה גם לא הבינו את חשיבות שיתופם של פושעי ישראל בתוך העדה. לטענתם עדיף מצב של "כֻּלָּם קְדֹשִׁים".

לקח לדורות: כל מינוי ציבורי שואב את כוחו וסמכותו מן הציבור. ה"ציבור" - מורכב מסך כל חלקיו - גם מה"חלבנה". כל ניסיון להיות שליח ציבור כאדם פרטי - גם אם הוא כליל המעלות - יכשל. ודאי שגריעת ה"חלבנה" יהפוך את הצבור ליחידים עם כל המשמעות שיש לכך.

רק אם הציבור יכלול את כולם כאגודה אחת והמנהיגים יהיו שליחי ציבור של אגודה זו, יש סיכוי שנזכה לחנוכת המשכן ולכך שהתפילות והתעניות יתקבלו ברצון.

באתר לעיל ניתן למצוא הרצאות נוספות על פרשת השבוע

ותעצר המגיפה[עריכה | עריכת קוד מקור]

אהרן הכהן עוצר את המגיפה James Joseph Jacques Tissot 1836–1902

המקרא סיפר:"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. הֵרֹמּוּ, מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת, וַאֲכַלֶּה אֹתָם, כְּרָגַע; וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-הַמַּחְתָּה וְתֶן-עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל-הָעֵדָה, וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם: כִּי-יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה', הֵחֵל הַנָּגֶף. וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיָּרָץ אֶל-תּוֹךְ הַקָּהָל, וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף, בָּעָם; וַיִּתֵּן, אֶת-הַקְּטֹרֶת, וַיְכַפֵּר, עַל-הָעָם. וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה. וַיִּהְיוּ, הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף, וּשְׁבַע [18]

הרמב"ן הסביר מדוע נדרשה גם המגפה אחרי הגזירות הקודמת. הרמו מתוך העדה הזאת - לא הבינותי טעם הכתוב הזה וחברו למעלה (לעיל טז כא): הבדלו מתוך העדה הזאת, כי יש באלוהים להמית בדבר רבים סביב צדיק אחד והוא לבדו נשאר כאשר היה בבכורי מצרים, וכן היה בכל המגפות שלושה ישנים בטלית אחת השנים מתים והאמצעי נמלט?

ונראה, שהיה הקצף יוצא להמית גם כל העדה כמיתת החטאים האלה שנמשכו אחריהם, בפתיחת פי הארץ או באש היוצאת, והם מכות כוללות ראויות להמית כל העומדים שם ביחד, זולתי אם יעשה נס שינוי בנמלטים, או שאמר הקב"ה כן לכבוד הצדיקים שכל זמן שהם בתוכם לא ישלח ידו בהם. והכוונה באלה וכיוצא בהם, להודיע שהם צריכים בקשת רחמים וכפרה, ומשה הוא המזרז לעשות כן מיד:

מבחן מטות הנשיאים[עריכה | עריכת קוד מקור]

מבחן המטות - illustration from the 1728 Figures de la Bible, illustrated by Gerard Hoet (1648-1733), and others, published by P. de Hondt in The Hague in 1728; image courtesy Bizzell Bible Collection, University of Oklahoma Libraries

המקרא סיפר כי משה רבינו החליט על מבחן פומבי, על מנת להראות לעם ישראל כי שבט לוי נבחר לשרת בקודש. והתוצאה:"וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל הָעֵדוּת, וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן, לְבֵית לֵוִי; וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים. כד וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת-כָּל-הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי יְהוָה, אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ, אִישׁ מַטֵּהוּ. [19]

"אורח החיים הקדוש" כתב:"אולי שהיו חושבים, כי מה שאירע לקרח הוא על שדיבר נגד משה וחלק עליו, וה' ינקום נקם על כבוד נביאו נאמן ביתו; ולעולם אפשר שיבחר בשאר השבטים לשרתו, לזה ציוה ה' לעשות מבחן המטות. המקור:גיליונות נחמה ליבוביץ

ניסים קריספל כתב:על פרשת קרח מבחן מטות הנשיאים: 12 הנשיאים נצטוו להביא את מטותם,מקל עץ יבש (מטה אהרון הוצג ע"י מטה לוי,ואילו מטה אפרים ומטה מנשה הוצגו ע"י מטה יוסף כאחד,בסה"כ 12 עשר מטות יחד,מטות אלו הונחו באוהל מועד,

במקום מוצנע,כדי שלא תעשה בהם שום תחבולה בידי אדם,והנה למחרת ,נעשה נס,הפלא ופלא,מטה אהרון עשה שלוש פעולות יחד:פרח, חנט, הבשיל ועשה פרי-שקדים.במבחן הזה. הוכח לעיני הכול כי אהרון הכוהן הוא הראוי לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו בבית ה',במשכן.

ומשלים את הנושא:"כותב בעל ה"העמק דבר" –מאת הנצי"ב מוולוז'ן(=הרב,נפתלי,צבי,יהודה,ברלין ,מוולוז'ן). כי מאתיים וחמישים לוקחי מחתות הקטורת היו באמת גדולי ישראל בכל פרט,גם ביראת ה',ומה הייתה כוונת מטרתם,בבקשם לעמוד למבחן לפני ה',אם יהיו ראויים לכהונה לעבוד לפני ה',והמניע להם לכל זה הייתה אהבתם ודביקותם מאוד בה',ואהבת ה' הייתה בלבם כאש בוערת בלבבם,לא לשם שררה וכבוד המדומה,כי אם להתקדש ולהשיג מעלה יותר גדולה בעבודת ה',וגם הם ידעו,כי אשר דיבר ה' אמת בפי משה,ואין להרהר אחריו חס ושלום,רק הרהור בלבם אחרי רצון ה',ומסרו עצמם למסירות ה',ולמות על אהבת ה' היו חפצים,"כי עזה כמוות אהבתם לה' ",וכל זה מבואר במדרש אשר הובא ע"י רש"י ז"ל.

ואמר להם משה," רב לכם בני לוי "(במדבר ט"ז,ז),שאמר להם,דבר גדול אמרתי לכם,ולא טיפשים היו:שכן התרה בהם,ובכל זאת קיבלו עליהם ליקרב,ואמר להם,שמי שציער נפשו להשיג מעלה שאינה ברת יכולת להשיגה לפי מעלתו קראהו הכתוב חוטא על נפשו,והמה ביקשו להשיג להם מעלת אהבת ה' ע"י עבודה,אף על גב שיידעו שלא יינקו ,ובודאי, יקויים דבר משה בהם,וזהו שקראם הכתוב "החטאים האלה בנפשותם ",שביקשו לאבד את נפשותם רק לשם השגת מעלת האהבה והחסידות בעבודת ה',מה שאיננו רצוצונו ממנו יתברך.וכן הכתוב קורא להם:" ויקדשו בהם " (במדבר כ"ז,ג),במה שהקריבום לפני ה',בהקטרת הקטורת נתקדשו,והם נאסרו בהנאה,שהרי הקדישום לשמים,לפי מה חשבו שייענה אותם הקב"ה באש מן השמים,ותהיינה המחתות הללו קודש.

לשאלת מרד קורח ועדתו,וכי קורח לא ידע שאסור לו לחלוק על משה ואהרון שליחי ה'?. המדרש אומר: שקורח ראה בנבואה שעתידים מבני בניו להיות משרתי ה',וכן רא מבניו עתיד לצאת מהם אחד שהכתוב ישווהו ויקבליהו למשה ואהרון,וכיוון שראה שכך, אמר,כלום אני אצא נגד משה ואהרון ואני אצא נפגע,והלוא לכאורה הוא ראה שצאצאיו, הכתוב מעמיד ומשווה אות למשה ואהרון,ככתוב:" משה ואהרון בכוהניו,ושמואל בקוראי שמו,קוראים אל ה' והוא יענם "(תהלים צ"ט,ו).לפיכך קורח חשב של יפגע החזון הנבואי שראה,אלא שהוא פרשהו והבינו שלא במראה המדויקת וכפי שאירע במציאות,ונמצא שהוא נשען על הבנה לא נכונה של המראה הנבואי שראה.

לקריאת המאמר כולו ראו הקישור לעיל

למה מבחנים אחדים ועל האחרון[עריכה | עריכת קוד מקור]

ויהי ממחרת... והנה פרח מטה אהרון לבית לוי, ויוצא פרח ויצץ ציץ, ויגמול שקדים המקור:אתר בית חב"ד

רבי יצחק אברבנאל כתב:"ולפי שראה יתברך שהיו ישראל מגמגמים בנס המחתות של קרח ועדתו שמתו מסיבת האש זרה. לכן ציוה לעשות בחינה אחרת במקלות: שיקח י"ב מטות, ואמר מטה מטה שידמו

המטות יחד בכל עניניהם, ושיהיו הי"ב מטות לי"ב הנשיאים מי"ב השבטים, ושיכתוב שם כל שבט על מטהו ויכתוב שם אהרן על שבט לוי - כדי שיבחנו שני דברים:

  1. אם הבכורות ראויים לעבודה או שבט לוי.
  2. אם אהרן הכהן ראוי לכהן גדול, ועל זה נאמר "פרח מטה אהרן לבית לוי

ונאמר:וַיָּצֵץ צִיץ [20] - הורה שאהרן נתיחד לכהונה גדולה ויזכה לבגד כהונה גדולה, שהציץשהוא הגדול שבהם. ובמה ש"וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" - הורה גם על כן שזרעו נבחר להתמדת הכהונהעד עולם מלשון כי שוקד אני על דברו לעשותו. וכך היו ארבע ניסים:

  1. המטה היבש פרח
  2. שהומיא פרח לראשונה
  3. ויצא ציץ שבא תחילתראות הפרי
  4. ויגמל שקדים שלמים

וזה ההיפך מהמנהג הטבעי. כי כאשר יראו השקדים נופל הפרחאבל בגלל הנס היה פרח והציץ וגם השקדים והעלים תמיד יחד במטה אחד בחורף ובקיץ.

עשרים וארבע מתנות כהונה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ישעיהו יוסף ברנפלד כתב על להוראת עשרים וארבע מתנות כהונה - עשרים וארבע מתנות הכהונה נזכרות במקומות רבים: הן קשורות לתרומות ומעשרות, לביכורים, הן מוזכרות במפורט בספר במדבר פרק י"ח שם מצויות כמה מתנות כהונה בזו אחר זו (פדיון הבן, גזל הגר, חרמים ועוד) ורש"י שם עומד על כך, ובדברים יח. מאמר זה מסכם את פרטי עשרים וארבע המתנות - נביא את הראשונות :לקריאת המאמר כולו הקש בקישור לעיל

  1. חטאת בהמה ועוף: לאחר הקרבת החטאת על המזבח מקבלים הכהנים את כל הבשר. נאכל לזכרים בעזרה בלבד, קדשי קדשים. המקור תורה: "כחטאת כאשם וכו' הכהן אשר יכפר בו לו יהיה" (ויקרא ז', ז).
  2. אשם וודאי ותלוי: לאחר הקרבת אימורי האשם על המזבח מקבלים הכהנים את כל הבשר. נאכל לזכרים בעזרה בלבד, קדשי קדשים. המקור בתורה: "כחטאת כאשם וכו' הכהן אשר יכפר בו לו יהיה" (ויקרא ז', ז).
  3. זבחי שלמי צבור: לאחר הקרבת אימורי שלמי צבור (כבשי עצרת, הקרבים בחג השבועות) על המזבח מקבלים הכהנים את בשרם. נאכל לזכרים בעזרה בלבד, קדשי קדשים. המקור בתורה: "ועשיתם וכו' ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים, והניף הכהן וכו' קודש יהיו לה' לכהן" (ויקרא כ"ג, יט-כ).
  4. מותר העומר: ביום שני של פסח מביאים קורבן מנחה של צבור מקמח שעורים מהתבואה החדשה, הכהן קומץ בידו מן הקמח למזבח הנותר לכהנים. נאכל לזכרים בעזרה, קדשי קדשים. המקור בתורה: "לכל מנחתם וכו' לך הוא ולבניך" (במדבר י"ח, ט) לרבות מנחת העומר מנחות ע"ג).

ברית מלח[עריכה | עריכת קוד מקור]

תצלום קריב של מלח בישול - הגודל 2,08 cm x 1,93 cm צילם:Aka המקור:ויקישיתוף1866

דר' יאיר ברקאי כתב בדף שבועי על ברית מלח. וכך הוא הציג את הנושא: בפרשה נאמר: כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה', נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם, בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה', לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ (במ' יח: יט).

מפשט הדברים בפסוק ומתוך הקשרם מסתבר, כי לא ניתן להבין את הביטוי "ברית מלח" באופן חד-משמעי. כדי להבינו, מן הראוי להתחקות אחרי מקומות אחרים במקרא שבהם הוא מופיע.

"ברית" ו"מלח" מופיעים יחדיו בעוד שני פסוקים בתנ"ך:

  1. וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱ-לֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ, עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח (ויק' ב: יג).
  2. הֲלֹא לָכֶם לָדַעַת כִּי ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל נָתַן מַמְלָכָה לְדָוִיד עַל יִשְׂרָאֵל לְעוֹלָם לוֹ וּלְבָנָיו, בְּרִית מֶלַח ( דבהי"ב יג:ה).

רש"י על ויק' שם: "מלח ברית - שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח, וניסוך המים בחג". רש"י מסביר בעקבות המדרש את צו התורה למלוח את הקרבנות, המופיע בפסוק זה שלוש פעמים, אך הוא אינו מקשר זאת לביטוי "ברית מלח". כלומר, יש להבדיל בין הברית שכרת ה', לפי המדרש, עם המלח מששת ימי בראשית, לבין הביטוי "ברית מלח" שבו משמש ה"מלח" כתואר השם "ברית".

באופן דומה מפרש רשב"ם: ברית מלח - נראה לי לשון קיום. וכן לדוד ולזרעו ברית מלח. כי פתרונם לפי עניינם. אבל 'לא תשבית מלח ברית א-להיך', מדבר (ב)מלח ממש. ברית מלח, ברית קיום ועומד לדורות.

לעומתם רמב"ן מקשר בין הפסוק בויקרא לפסוקים בפרשתנו ובדברי הימים: ובעבור שהוא ברית בקרבנות, יעשה הכתוב זאת הברית אב לכל הבריתות, ויאמר במתנות כהונה ( במ' יח:יט) ובמלכות דוד (דהי"ב יג:ה) ברית מלח, כי הוא קיים כברית המלח בקרבנות.

כלומר, אותה ברית שכרת ה' עם המלח שיובא עם הקרבנות הייתה לבניין-אב לכל שאר הבריתות שבהן מוזכר המלח, משום תכונת הקיום שבו לעולם. בהמשך ביאורו מתייחס רמב"ן לתכונות המייחדות את המלח כמטפורה למהות הברית:

אני סובר בו ענין, שהמלח מים, ובכח השמש הבא בהם יעשה מלח, והמים בתולדותם ירוו הארץ ויולידו ויצמיחו, ואחרי היותם מלח יכריתו כל מקום וישרפו, לא תזרע ולא תצמיח. והנה הברית כלולה מכל המדות, והמים והאש באים בה... כמלח שיתן טעם בכל המאכלים ותקיים ותכרית במליחותה, והנה המלח כברית, ולכן אמר הכתוב (דהי"ב יג:ה) 'הלא לכם לדעת כי ה' א-להי ישראל נתן ממלכה לדויד על ישראל לעולם לו ולבניו ברית מלח', כי הוא גם כן מדתו של דוד.

ולכן אמר בקרבנות (במ' שם) 'ברית מלח עולם היא', כי הברית מלח העולם, בו יתקיים ויכרת...

פירוש הטור: "כי כאשר המלח מקיים העולם ומכרית, כן בברית הקרבנות יתקיים העולם ויכרת אם יעברו מעליו".

לקריאת המאמר כולו הקש בקישור לעיל

הפטרת הפרשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ההפטרה לפרשת קרח היא מספר שמואל א', [21]. לקראת מותו שמואל הנביא מצהיר: "הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ: אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ – וְאָשִׁיב לָכֶם"[22] קריאה זו מזכירה את קריאתו של משה בעיצומה של מחלוקת קרח: "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם"[23].

ד"ר יהושע מנחם רוזנברג כתב על הקשר בין הפרשה להפטרה

לכאורה גם משה גם שמואל אינם משיבים ממין הטענה. בני קרח יצאו נגד מנהיגותו של משה בטענה: "כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'" ומשה מציג את יושרו האישי. גם אצל שמואל אין העם מטיל בדבריו דופי ביושרו של שמואל. לאחר שמסופר על בני שמואל: ולא הלכו בניו בדרכיו, ויטו אחר הבצע, ויקחו שוחד ויטו משפט" אומר העם לשמואל: הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך, עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים". דבריו על יושרו האישי אינם נראים קשורים לטענה.

כאשר באים דתן ואבירם ובני קרח וטוענים נגד מנהיגות משה יש להם, לצד כוונותיהם הגלויות, הבאות לידי ביטוי בטענותיהם, גם טענות מסוות. הם סבורים כי אם נבחר אדם לתפקיד ציבורי כרוך הדבר בטובות הנאה. גם הם רוצים להנות מטובות הנאה אלה. מפני החשד הזה נופל משה על פניו ומשום כך חרה אפו. יש אמנם מנהיגים המשתררים על הבריות ומתנשאים, כרחבעם, אחאב והדומים להם, יש כהנים הנוטלים מן הקופה לטובת עצמם וקרוביהם, כמו בניו של עלי, אך אין זו מהות ההנהגה והכהונה. בניגוד לטוענים כי שלטון משחית מעצם היותו שלטון, מוכיחים גם משה גם שמואל כי אפשר להיות מנהיגים נקיי כפים. וכי הם נקיים מכל חשד ואפילו הוא רק נרמז בעקיפין.

לקריאת המאמר כולו הקש בקישור לעיל

בדן- זה שמשון?[עריכה | עריכת קוד מקור]

מתוך מאמרו של זאב ארליך

בדן - זה שמשון ? ? הוא שם מאמרו של זאב ח. ארליך (ז'אבו) במדור "ארץ מקרא" במוסף לשבת של העיתון "מקור ראשון"ליום כ"ד בסיוון תשס"ח.

כאשר שמואל הנביא מנסה לשכנע את עם ישראל לא לבחור מלך הוא מעלה פרקים בתולדות העם. בין השאר הוא אומר:

Cquote2.svg וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-יְרֻבַּעַל וְאֶת-בְּדָן, וְאֶת-יִפְתָּח וְאֶת-שְׁמוּאֵל; וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם, מִסָּבִיב, וַתֵּשְׁבוּ, בֶּטַח (שמואל א,י"ב,י"א Cquote1.svg

אני מכירים את ירבעל - גדעון, את יפתח ואת שמואל, אך מי זה "בדן".

אונקולוס מתרגם "שמשון", רש"י אומר "שמשון" משבט דן ומוסיף שקודם הוא הזכיר את " אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת-מֹשֶׁה וְאֶת-אַהֲרֹן" ואת שמשון ולאחריהם "שלושה חמורי עולם" לומר לך:"הקל בדורו, כל בית דין המתמנה על-ידי הדור, צריך לילך אחריוכאילו אביר שבאבירים.

רד"ק הסביר מדוע "בדן" הוקדם ל"יפתח" וקובע " לפי שהיה גדול ממנו".

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. ספר במדבר ט"ז, ל"א - ל"ג
  2. וגם שמואל הנביא בהפטרה
  3. המקור:ד"ר יהושע מנחם רוזנברג כתב על הקשר בין הפרשה להפטרה
  4. פרק י"ב
  5. י"ח , כ"ד
  6. ט"ז, א'
  7. שם, י"ז
  8. י"ז,י"ז
  9. י"ח, ח'
  10. שם, כ"ד
  11. S:משנה אבות ה יז
  12. ספר במדבר כו יא
  13. ספר תהלים פה א
  14. שם, מ"ד
  15. S:בבלי מגילה יא עמוד א|מגילה יא א
  16. ‏"וקרח, שפקח היה, מה ראה לשטות הזה?! אלא - עינו הטעתו: ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו - שמואל ששקול כמשה ואהרן שנאמר (s:תהלים צט|תהלים צט) 'משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו...'! עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו, שכולם מתנבאים ברוח הקודש! "...כל אלה בנים להימן" (S:דברי הימים א כה|ד"ה א כה]). אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני, ואני אדום (=אשתוק)?! - ולא ראה יפה. לפי שבניו עשו תשובה, ועומדין מהן. (S:מדרש רבה יח ח|מדרש רבה קורח פרשה יח) ‏
  17. ספר במדבר ט"ז, י"ז-י"ח
  18. י"ז, ט'-ט"
  19. י"ז, כ"ג- כ"ד
  20. כ"ג,ט"ז
  21. י"א, י"ד עד י"ב, כ"ב
  22. שם, יג
  23. ספר במדבר ט"ז, ט"ו
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.