הסבא עם הנכדים "כי האדם הוא עץ השדה"

פרשת שופטים נבנית מערכת המשפט של עם ישראל. תוך הגדרת סדרי השלטון נקבעו הדרישות מהמלך שיבחר, הפרשה משלימה את פירוט מתנות הכהונה ומציינת כי ללוי אין נחלה. המקרא מציע לעם ישראל להיות "תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" ספורנו פירש:"שָׁלֵם עִמּו, שֶׁגַּם בִּדְרִישַׁת הָעֲתִידות לא תִדְרשׁ זוּלָתִי עַל יְדֵי נָבִיא או עַל יְדֵי אוּרִים וְתֻמִּים". עוד הפרשה דנה בתפקיד הנביא ומזהירה מנביא השקר. משה רבינו השלים את הגדרת תפקיד עיר המקלט ועתה גם נקבעות הוראות כיצד יש לצאת למלחמה: מלחמת מצווה - כפי שצפוי ו"מלחמת רשות". כפי שתהיה.

לקראת סיום הפרשה הכתוב עוסק גם בדברים, לכאורה שוליים:

  • כי האדם עץ השדה - יש לשמור על עצי הפרי גם בעת מצור "הרי כי משמש בלשון דלמא שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר למה תשחיתנו"
  • ידינו לא שפכה - אם ימצא הרוג אלמוני אין לעבור על כך לסדר היום "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל"


ראו גם: ‏לון אינטרנטי לנושאים אקטואליים בתחומי:מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל ויקי-קדומים לשבוע פרשת שופטים - תשע"ב

ראו גם : אקטואליה בתחומי:מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל - לשבוע פרשת שופטים- תשע"א


תוכן הפרשה[עריכה | עריכת קוד מקור]

הפרשה עוסקת בעיקר בנושאים הבאים:

  1. עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ - מדרש ספרי כתב :"ל פי התורה אשר יורוך . על דברי תורה חייבים מיתה, ואין חייבים מיתה על דברי סופרים."
  2. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ ה"כלי יקר" פירש:"ואומר אני דעתי בקצרה, שהרצון האלהי היה שלצדק ימלוך מלך עליהם, כדי להטיל מוראו על כולם... ולא לצורך המשפטים, שהרי היו בתי דינים קבועים בכל עיר, אלא לצורך קיבוץ ותיקון המדינות; אך באופן זה שתהיה אימת מלכות עליהם.
  3. וְנָתַן, לַכֹּהֵן, הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם, וְהַקֵּבָה - הרמב:ן דרש:"ועל סמך המדרש שאמרו [1] זרוע תחת ויקח רמח בידו (במדבר כה ז</ref> לחיים תחת תפלה שנאמר [2] ויעמוד פינחס ויפלל וגו' הקבה תחת האשה אל קבתה [3] נרמזו שם על הזכות שעתיד להיות וזיכה לכל השבט בזכות פנחס כאשר זיכה לפנחס להיות כהן עמהם והרב אמר במורה הנבוכים [4] כי הלחיים בעבור היותם ראשית לגוף והזרוע בעבור היותו ראשית האברים המשתרגים בגוף והקיבה ראשית המעים כי הראשית בכולם ינתנו למשרתי עליון לכבודו.
  4. תָּמִים תִּהְיֶה, עִם ה' אֱלֹהֶיךָ - רש"י פירש :"תמים תהיה עם ה' אלהיך" - התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו
  5. נָבִיא... יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ - בתלמוד בבלי נאמר:"כדתניא משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל" [5].בליקוטי שיחות י"ד (עמוד 72) נאמר:"משמע לכאורה, שאין נבואה בזמן הזה, ואולם מפורש בכמה מקומות בחז"ל, שהיתה רוח הקודש גם לאחר נביאים אחרונים".
  6. וּבִעַרְתָּ דַם-הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל, וְטוֹב לָךְ - ספורנו כתב: וּבִעַרְתָּ דַּם הַנָּקִי מִיִּשְׂרָאֵל. ענֶשׁ דַּם הַנָּקִי, כְּאָמְרו "וְלָאָרֶץ לא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שׁפְכו" [6]. וְטוב לְךָ. שֶׁלּא יוסִיף הָרוצֵחַ לַהֲרג אֲחֵרִים, "וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִירָאוּ" [7].
  7. כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ - במדרש תנחומא נמצא הקשר בין ראשית הפרשה וסופה:"כי תצא למלחמה וגו'. מה כתיב למעלה מן הענין, ודרשו השופטים היטב. משיעשו השופטים דין, צאו למלחמה ואתם נוצחין. וכן אמר דוד, עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי [8]...לפיכך כשישראל עושין את הדין, הקדוש ברוך הוא מפיל שונאיהן לפניהם, שנאמר, לו עמי שומע לי וגו', כמעט אויביהם אכניע וגו' [9]. ומה הן דרכיו של הקדוש ברוך הוא. צדק ומשפט, שנאמר, ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט [10]. לפיכך כתיב בפרשת דיינין, ושפטו את העם משפט צדק, ואחרי כן, כי תצא למלחמה על אויביך.

בין משפט לאמנה חברתית[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב ד"ר אליהו זייני כתב בעלון השבועי מעייני הישועה - הציווי ‘שופטים ושוטרים תתן לך‘, מעמיד את המשפט העברי במקום כמעט המנוגד לו בכל חברה אחרת, לפחות מערבית חילונית. לא מדובר עוד במערך וקודקס התנהגותי הבא לאפשר קיום סביר של החברה, בבחינת שאיפה גסה אגוצנטרית לפיה ‘אל תזיק לי ולא אזיק לך‘, אלא הוא מהווה הזמנה אלקית לחתירה לצדק אלקי בעולם אנושי שואף לרומם את העולם. המשפט העברי אינו כפוף לא לעם, וכל שכן לא לשלטון, ובמובן זה אינו דמוקרטי, ולא יוכל להיות כזה. הצדק היושר אינם נחלת דלת העם, ובאומרי ‘דלת העם‘ איני מתכוון לפועל הפשוט, אלא אדרבא למי שיושב בקתדרה של אקדמיה או של מערכת המפשט האזרחית וברוח פוסט-מודרנית נטולת ערכים ועוקרת ערכים, מרשה לעצמו לבטל ערכי עמנו לדורותיו בשם איזו שהיא פסידו סובלנות המשמשת מסווה להשלטת ערכיו הוא, נוסח שופטים בכירים ידועים בבג“ץ לשעבר. ניסיונותיהם לדכא את המשפט העברי, ביטאו מגמה זדונית של מחיקת הזהות היהודית, משום שהבינו שהמשפט בארץ הוא הוא הקובע את כל התרבות בעם. ואת זה למדו דווקא ממה שלחמו נגדו, קרי התורה, בדיוק כפי שהבינוהו הרומאים, ולכן לחמו מלחמת חורמה נגד הסמיכה, קרי נגד החוט החורז את המשפט עם ההתגלות האלקית בהר סיני. הרצף והנאמנות למפגש בין האלקי ובין האנושי היה בלתי נסבל בעיניהם ומתנגש חזיתית עם שאיפותיהם ההדוניסטיות. אין ולא יהיה בישראל צדק חברתי ללא צדק אלקי, לכן הסנהדרין יושב בלשכת הגזית, מרכז הקודש.

וכבר היטיב להבהיר זאת הראי“ה קוק זצ“ל ב‘אורות‘: “דרך אמת ואמונה נולדנו ובה אנחנו מתגדלים. אין בנו ערכים פרודים, האחדות שוכנת בנו ואור ד‘ אחד חי בקרבנו. הדינים, דיני תורת אלוקים חיים מציינים אותנו מכל עם ולשון. ...כל שאיפת החיים וכל חפץ החיים, הקנין ותשוקותיו, העשר והכבוד, הממשלה וההתרחבות בישראל, ממקור הקדש הם נובעים. על כן המשפטים הם קדש קדשים בישראל, ועל כן הסמיכה, שהיא נושאת שם אלוקים עליה, היא כל כך נחוצה לנו... והרשעה היונית הסורית... גזרה על הסמיכה, ור‘ יהודה בן בבא מסר את נפשו עליה“. אבל כבר הרבה לפניו, הרב אליהו בן אמוזג זצ“ל תיאר מגמת מאבק זה באור קיצוני יותר, והעיר שלא רומא החלה במאבק זה, אלא ראשוני הנוצרים שקבעו את ‘עקרון ביטולה של התורה‘, באשר ראו לפני פרויד במשפט את ‘מקור המוות ומקור החטא‘, ‘שעבוד שפל‘ הבולם את אותו ה‘חופש‘ שהוא כל האיצטלא בה מתהדרים כל הפוסט-מודרנים, נטולי ערכים ושונאי זהותם העצמית היהודית שבימינו.

לע”נ סגן אברהם יעקב (אבי) בלק ז”ל ת.נ.צ.ב.ה

"נביא מקרבך מאחיך כמני יקים לך ד' אלקיך אליו תשמעון"[עריכה | עריכת קוד מקור]

מאת הרב יעקב משה חרל"פ - נערך ע"י נינו הרב יעקב משה זק"ש ראש ישיבת בית זבול
הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פ"ט ה"ג) כותב: "וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים, והוא שיהיה הדבר לפי שעה, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך , והמקריב בחוץ חייב כרת, ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר אליו תשמעון".

על הפסוק: "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך" (דברים ו, ה) דרשו בספרי (ואתחנן פיסקא לב): "בכל לבבך - זה אברהם , שנאמר עליו אברהם אוהבי, בכל נפשך - זה יצחק שעקד עצמו על המזבח, ובכל מאודך- זה יעקב , שהודה לו ואמר קטונתי מכל החסדים" (בראשית לב, י) בכל הפעמים אנו מיחסים את העקידה לנסיונו של אברהם שעקד את בן יחידו על גבי המזבח, ואילו כאן מיוחס הדבר ליצחק.

מבאר את העניין מרן רבנו הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל: כי הנה כמה שגדול הוא נסיון של אברהם אבינו ע"ה, בכל זאת הלא הוא שמע מפי ד': "קח נא את בנך את יחידך את יצחק והעלהו שם לעולה על אחד ההרים" (בראשית כב, ב), אבל יצחק שלא שמע מפי ד' היה יכול לכאורה להתנגד לאביו אברהם ולא לתת לו לעקוד אותו.

ואם אמנם היה מחוייב לשמוע לנביא מוחזק כדאמרינן בסנהדרין (פט, ב), הרי אין על זה רק מצוה ד"אליו תשמעון" (דברים יח, טו) להוראת שעה, אבל היכן מצינו דעל מצוה ד"אליו תשמעון" יהרג ואל יעבור ?!

אולם הדבר פשוט כי הנידון ד'יהרג ואל יעבור' או 'יעבור ואל יהרג', שייך כאשר המצוה היא ענין אחד וההריגה ענין אחר, אבל אם ההריגה היא עצם המצוה, חייבים לשמוע לנביא מוחזק.

אבל בכל זאת לולא הייתה אהבת ד' בוערת בלבבו של יצחק היה מסופק אם מחוייב לשמוע או לא, אבל באמת לא הסתפק יצחק כלל בזה, שהרי הכתוב מעיד "וילכו שניהם יחדיו" (בראשית כב, ו), כמו אדם שלהוט אחר דבר שאוהבו, הולך גם דרך מדבריות ימים ונהרות, ואינו מתפחד כלל מהדרכים המסוכנים, מפני שהלהיטה האהבתנית היא מפיגה כל טעם ספק חשש ובהלה. וככה היה עם יצחק הלהיטה האהבתנית אחרי ד', לא נתנה לו כלל להתלות על הדעת ספיקות וחששות בזה ועלה על מזבח אהבתו.

ובזה מחוייב כל אחד : שתהיה לו 'להיטה אהבתנית' וזהו "בכל נפשך" , ע"כ דברי הגרי"מ חרל"פ זצ"ל. ב'להיטות אהבתנית' כזאת של 'בכל נפשך' הצטיין במיוחד מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל וכן תלמידו חברו מרן הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל.

צדק צדק תרדוף - היש גבול ?[עריכה | עריכת קוד מקור]

"מאזני הצדק" - צילם:Voir ci-dessous ויקישיתוף

ד"ר עמיחי רדזינר מההפקולטה למשפטים בדף שבועי דן בנושא:צדק צדק תרדוף ומעלה את הטענה כי:"שהתַּנאים ניסו ליישב את תפיסתם הכללית בדיני נפשות, שיש להימנע מענישה בעונש מוות בבית הדין הארצי, עם דרישת התורה ל"משפט צדק". תפיסתם זו היא שהביאה אותם לנסות ולפרש 'צדק' שלא על פי פשוטו של מקרא בפסוקים דנן, אך בקרבה למשמעותם של מונחים דומים. הוראתו המוסרית הכללית של יהושע בן פרחיה "הוי דן את כל האדם לכף זכות" הפכה להוראה משפטית המופנית אל הדיין בדיני הנפשות, והוא מצֻווה לעשות כל מאמץ להשאיר את הנאשם בחזקת זכאי, כלומר 'צדיק'."


התורה מדגישה פעמיים שיש לשפוט משפט צדק ואף יש לרדוף אחריו:" שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם. צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

ב"מדרש תנאים לדברים" לפסוק י"ח נאמר:"'מִשְׁפַּט צֶדֶק' – אמר הקב"ה לדיינין אם עושים אתם משפט אמת בארץ אני עושה עמכם צדקה מן השמים שנאמר (תה' פה:יב) 'אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּמַיִם נִשְׁקָף '. ואם מטין אתם את הדינין אתם מטין עצמכם לגיהנם לכך נאמר 'לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט'. דבר אחר: 'וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק' – שיהיו מכריעין לזכות לא לחובה. הדרשה האחרונה נאמר בה לכאורה דבר הפוך: הוראה לשופטים (ולכן היא גם מנוסחת בלשון רבים, כלשון הפסוק הנדרש) להכריע את הדין לזכות ולא לחובה, לכאורה גם כשנראה להם שיש לחייב! הלזה ייקרא "משפט צדק"?

גם כאן מוצגת השניות: בראשונה - לעשות דין צדק, פרושו דין אמת והשנייה :

  • 'צֶדֶק תִּרְדֹּף' – מנין יצא מבית דין זכאי אין מחזירים אותו לחובה? תלמוד לומר 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף', יצא חייב מנין שמחזירים אותו לזכות שנאמר 'צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף'.

נמצאנו למדים שבדיוניהם של מדרשי ההלכה בדרישת התורה שהמשפט יהיה 'משפט צדק' יש הבחנה בין שני משמעים של המונח "צדק":

  1. אמת – פירוש המיוחד לדיני ממונות;
  2. זכות – פירוש המיוחד לדיני נפשות. מה משמעות הדבר?

אין ספק שהבחנה זו עולה מן ההפרדה החד-משמעית שיוצרים התַנאים בין דיני ממונות ובין דיני נפשות. בדיני ממונות, שלא כבדיני נפשות, נידונים שניים, ואי אפשר לדון בעל דין אחד ל'זכות' בלי לדון את האחר ל'חובה'. פשט דברי התורה הוא שאסור לדיינים להטות את הדין לטובת אחד מבעלי הדין – עשיר או עני. כיוון שאין בעל דין אשר מראש עדיף על חברו, הדבר היחיד שצריך להנחות את פסיקתם של הדיינים הוא האמת, וממילא זהו המשמע של 'צדק' בכתוב.

ואולם בדיני נפשות המצב שונה מבדיני ממונות. סדרי הדין והראיות שלהם עוצבו בידי התנאים כך, שכמעט לא היה אפשר לענוש את העבריין. יש מקורות רבים לעובדה זו ולפִשרה מספרות חז"ל ומן הספרות התורנית המאוחרת ממנה, והדבר אף נבחן רבות במחקר, ואין כאן המקום להאריך. אך תוצאת המאמץ הגדול של התנאים – יהא אשר יהא פשרו, לעצב מערכת משפט שבה כמעט אי-אפשר להעניש עבריינים בדיני נפשות, מנוגדת לכאורה לא רק לעובדה הפשוטה שלפיה התורה מונה עבֵרות רבות שעונשן מוות, אלא גם למובן הפשוט של צדק שיפוטי בתורה, כלומר 'אמת'. על כן התַנאים מציעים משמעות חלופית ל'צדק': זכות. כך אפשר ליישב את דרישת התורה ל"משפט צדק" עם הדרך שבה עיצבו חז"ל את דיני הנפשות.

לקריאת המאמר במלואו - מומלץ - הקישו על הקישור לעיל

סמכותם של חכמים ומהותה[עריכה | עריכת קוד מקור]

מושב הסנהדרין המקור:People's Cyclopedia of Universal Knowledge (1883) - ויקישיתוף

"וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט" (ספר דברים, י"ז,ט') צייר:David Paul Frederick Hardy (1862-1942)

בפרשת השבוע נאמר:"כי יפָלא ממך דבר לַמשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לָנגע דברי ריבֹת בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. ובאת אל הכהנים הלוים ואל השֹׁפט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט... על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל.

בפסוקים אלה מצוין שסמכות ההכרעה ניתנה ל"הכהנים הלוים". ואמנם בתקופת המקרא היו הכוהנים העילית הדתית, המשפטית והאינטלקטואלית בחברה, והכול פנו אליהם בשאלות הלכתיות, כמאמר מלאכי: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו" (מלאכי ב, ז). בתקופה מאוחרת יותר, בימי הבית השני, בית הדין הגדול שבלשכת הגזית, הסנהדרין, הכריע בספקות בענייני ההלכה . לאחר חורבן הבית השני, נעשו החכמים בעלי הסמכות ההלכתית. ודרשו חז"ל שהנאמר בפסוק, "ובאת", כולל את בית הדין ביבנה .

מצינו שתי גישות למהות סמכות החכמים : הגישה האחת היא שהחכמים הם בעלי הידע הנדרש לספק תשובות להכרעות הלכתיות נדרשות. מסתבר שבעקבות תפיסה זו, נזכרה בתלמוד הירושלמי ההלכה הבאה:" יכול אם יאמרו לך על ימין שהיא שמאל ועל שמאל שהיא ימין, תשמע להם? תלמוד לומר: ללכת "ימין ושמאל". שיאמרו לך על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהיא שמאל (הוריות פ"א, מה ע"ד).

הגישה האחרת גורסת שהחכמים הם בעלי הסמכות לפרש שאלות הלכתיות ולהכריע בהן, וחובה לציית להם. נראה שמתוך גישה זו נאמר במדרש (בניגוד לנאמר בירושלמי) : "ימין ושמאל" - אפילו מראין בעיניך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, שמע להם. לפי גישה זו, חובת הציות אינה מותנית באמתוּת דברי החכמים, אלא היא באה מתוקף סמכותם. ומצינו תפיסות אחדות בשאלת מקור סמכות החכמים:

  1. צו האל – הרמב"ן מסביר את העמדה הנזכרת במדרש כך: אפילו תחשוב בלבך שהם טועים... תאמר: כך צוה אותי האדון המצַוה על המִצות, שאעשה בכל מצותיו ככל אשר יורוני העומדים לפניו במקום אשר יבחר, ועל משמעות דעתם נתן לי את התורה, אפילו יטעו.
  2. מעמד החכמים וההשראה האלהית הניתנת דווקא להם בשל מעמדם – הרמב"ן אומר בעניין זה: כי רוח ה' על משרתי מקדשו, ולא יעזוב את חסידיו לעולם, נשמרו מן הטעות ומן המכשול.
  3. הסכמת הציבור – הרב קוק אומר בעניין זה: כל מצוות חכמים שאנו מקיימים היסוד העיקרי שלהן היא קבלת "הגוי כלו" – ואע"ג דאסמכנהו רבנן על "לא תסור" [למרות שהסמיכו חכמים את חובת הציות לפסוק "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך"], מכל מקום היסוד הברור הוא קבלת האומה .

הרב ח' הירשנזון (מרבני ארצות הברית, המאה הכ') הרחיב עמדה זו, וקבע ש"עיקר כח הבית דין הוא כח הציבור, ובלעדי כח הציבור אין כח לבית דין מאומה" . להלן נידרש לתוצאות המעשיות של הגישות הללו בפסיקות דייני בית הדין הרבני בימינו

המקור: יעקב שפירא "ויַקרב משה את משפטן לפני ה'" לשאלת סמכות ההכרעה ההלכתית - מדינת ישראל משרד המשפטים המחלקה למשפט עברי המרכז להוראת המשפט העברי ולימודו מכללת "שערי משפט" עורכים: אביעד הכהן, מיכאל ויגודה עריכה לשונית: יחיאל קארה

"שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ"[עריכה | עריכת קוד מקור]

דוד המלך - Statue of Israel King David in Copenhagen, Denmark. Sculptor: F. A. Jerichau (1860)

רבי יצחק אברבנאל, פרשן המקרא שהיה לו נסיון בתור שר בחמשת מלכויות כתב: "והנה, לא ראה ה' יתברך למסור בחירת המלכים בימיהם ביד ההמון, לשלוש סיבות:

  1. האחת - לפי שהמלך היה עניין מזיק מאד להמון העם כמו שזכרתי, ולכן אין ראוי שיובחר כי אם להכרח גדול. ולפי שהעם לא יבחין זמן ההכרח הזה כי אם ה' יתברך, לכן לא היה ראוי להם לבחור מלך כי אם ה' יתברך.
  2. והסיבה השניה - שאף על פי שהמון העם יבחר הזמן הראוי אל המלכת המלך, הנה אין ראוי שהעם יבחר בו, לפי שהדבר קשה ועמוק להכיר את יצר לב האדם, ואף על פי שנגלהו נקי, וזך וישר פעלו, אולי בקרבו ישים ארבו, וכמאמר הנביא: "עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי ידענו" [11] . ולפי שהיה ראוי למלוך מי שיהיה נקי המחשבות, טהור הרעיונים, ירא חטא, שפל רוח, כמו שאמר "ולא ירבה לו סוסים" "ולא ירבה לו נשים", "לבלתי רום לבבו", לכן לא היה ראוי לעם שהם יבחרו בו, כי הם לא ידעו ולא יבינו, הזה יכשר?, וכמאמר ה' לנביא : "אל תבט אל מראהו... כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" [12]. אבל אל ה' יתברך היא הבחירה, שהוא חוקר לב ובוחן כליות.
  3. והסיבה השלישית, שאף על פי שהעם ידעו הכרח הזמן וצורך השעה להמליך עליהם מלך, ויספיק שכלם לבחור בטוב ולמאוס ברע, הנה עם כל זה אין ראוי להם לבחור המלך, לפי שתהיה בחירתם אותו מחייבת דברי ריבות וקטטות עצומות ביניהם, באמור כל אחד ואחד "אני אמלוך". אבל בהיות הבוחר הוא יתעלה, מי יאמר לו מה תעשה?.

והנה, מפני הסיבות האלה, ציוותה התורה "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ".[13]

פרופ' ישעיהו ליבוביץ, בספרו שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע הסביר את מקןרה של דעתו של רבי יצחק אברבנאל וכך הוא כתב:"בכל עולם ההגות והספרות התורנית לא נמצא אדם כאברבנאל ששנא שינאת מוות את המלוכה, ונכללות בזה במפורש מלכות-ישראל לרבות מלכות בית-דוד. ואין הוא מתחשב כלל שמאמר התורה "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" כאלו נתגבש בהלכה כמיצוה.

אברבנאל סבור כי "כל תקלות עם-ישראל בחרבן הראשון והשני כאחת, לרבות גלויות ישראל וסבלותיו הרבים, הריהם תוצאה של בקת המלוכה"

אברבנאל מרבה בשבח הרפובליקה, ומציג משטרים מתוקנים בימיו ובתקופתו את הרפובליקה של ונציה (אשר הכיר) ואת זו הפלורנטינית (עליה שמע) לעומת מלכויות ספרד (שהכיר נצויין) וצרפת (שרק שמע עליה) המושחתות. וכאמור אין הוא נמנע מלהקיש מעולמם של הגויים על עולמם של ישראל"

מעשה: זהירות משימוש ברכוש גנוב[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב שמואל אליהו כתב בעלון לשבת קול צופיך על רוּבָּן בַּגֶּזֶל ובין השאר הביא את הסיפור הבא:
מעשה היה בתושב של הישוב יצהר שקנה מכונית מיציבושי מיד שנייה, כעבור שבוע הוא ראה מכונית מיציבושי עם מספר כמו שלו נוסעת לפניו. הוא הבין שמכרו לו מכונית גנובה, שמספר הרישוי שלה הועתק מרכב חוקי אחר. היצר הרע אמר לו: אתה לא אמור לדעת שרימו אותך. שילמת כסף ויש לך מכונית. אף אחד לא יתפוס אותך לעולם. מצד שני, הוא הבין שהוא נוסע ברכב גנוב ובעל הרכב מחפש אותו חיפש וחיפש ומצא את הבעלים האמיתי של הרכב שגר בצפון תל-אביב. בעל הרכב שמח על השבת האבידה ורצה להודות למחזיר האבידה, במיוחד כאשר הבין שמחזיר אבידה התאמץ והפסיד שמונים אלף שקלים – מחיר הרכב הגנוב.

הסיפור הזה עירער לבעל הרכב הנגנב את כל מה שהוא "ידע" על אנשי ההתנחלויות, התברר לו שהם אנשים מוסרים מאוד, הפך מה שהוא היה רגיל לראות בטלויזיה. ניצל אותו אדם את קשריו, הביא צוות טלוויזיה לצלם את האיש במקום מגוריו ביצהר ולספר את הסיפור של "השבת האבידה" המיוחדת הזאת. אך דא עקא, כל שבוע נדחה שידור הכתבה מחמת אירועים כאלה ואחרים. יום אחד בא מחזיר האבידה מיצהר אל מרן זצ"ל וביקש ברכה. הוא סיפר לו כי הוא נקלע לקשיים כלכליים גדולים בעקבות השבת האבידה הזו. וסיפר על תוכנית הטלוויזיה שצולמה ונדחית כמה חודשים, ולא נראה שהם ישדרו אותה. הרב ז"ל בירך אותו וחיזק את רוחו.

על ברכה זו נאמר: "טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע". כי מיד כשיצא מביתו של הרב, בעודו בחדר מדרגות התקשרו אליו ואמרו לו כי מיד משדרים את התוכנית על השבת האבידה. בסיום התוכנית ששודרה התקשר היבואן של חברת מיציבושי ואמר שהוא התרגש כל כך מהמוסריות של משיב האבידה והוא נותן לו רכב חדש מתנה. אחרי כמה זמן שהרב ז"ל שמע על מה שקרה בחזרתו מהתפילה לביתו, הייתה לו שמחה מרובה. עצר את כל אנשים הניח את ידיו על ראשו של משיב האבידה ואמר לו: "אשריך שזכית לקדש שם שמים ברבים".

האם הקונה רכוש גנוב חייב להחזיר? - וכאן יש לשאול האם אותו אדם היה חייב להחזיר את המכונית. שהרי בעל הרכב האמיתי קיבל את מחיר המכונית מידי חברת הביטוח. אם כן הוא לא נפסד. אבל זה לא נכון מכמה דברים. א] בעם הרכב הנגנב משלם השתתפות עצמית על חלקו בתשלום על גניבת הרכב. ב] החברת ביטוח עצמה משלמת על הרכב הגנוב. והיא מגלגלת את התשלום הזה על כל הלקוחות שלה. אם כן מישהו משלם את הגניבה הזאת. מה שאפשר לומר שהרכב הזה עבר שינוי רשות. ובמקרה זה החיוב להחזרה הוא על הגונב ולא על החפץ. שהרי כך כתב השולחן ערוך (חושן משפט - סימן שנג ג) אם בעל הבית התיאש מהחפץ שנגנב לו והגנב מכר את החפץ הנגנב. "אין הקונה צריך להחזיר גוף הגניבה אבל מחזיר דמים, אם לקח מגנב מפורסם. ואם לא היה גנב מפורסם - אינו נותן כלל, לא חפץ ולא דמים, מפני תקנת השוק". לפי זה אם הקונה התיאש הרי לא היה צריך להחזיר לקונה את הרכב. מפני תקנת השוק. שהתקנה אומרת כי חפץ שנקנה מאדם שאינו מוחזק לגנב. הוא שייך לקונה גם אם התברר אחר כך שהחפץ היה גנוב. שאם לא כן לא יקנו אנשים חפצים בחשש שהם גנובים ויום אחד יקחו להם את החפץ ששילמו עליו דמים מרובים. לפי זה הקונה מיצהר החזיר את הרכב לפנים משורת הדין.

לא לקנות מאנשים שחזקתם גונבים מכוניות- לפי האמור בשולחן ערוך לעיל יש להעיר על אלה שמתקנים את מכוניותיהם בואדי גוז או במקומות כאלה שחזקתם כי הם משתמשים בחלקי חילוף ממכוניות שנגנבו. שלצערינו הם חושבים למצווה מי שגונב רכב מישראל. וגם השוטרים שלהם מסתבבים עם רכבים גנובים של ישראל. וכל הקונה מהם מעודד את תעשיות הגניבות. מלבד כל זה הוא נותן רווח לשונאי ישראל. ובאמת יש בזה איסר מסייע בידי עוברי עבירה, אפילו אם הם מישראל. וכל שכן כשאינם. כל זה מלבד מה שעל פי ההלכה יש מצוה לקנות אצל אחיך שנאמר "או קנה מיד עמיתך" קנה ממי שאיתך. בחינת עניי עירך קודמין.

משפט וצדקה – הדרך לגאולה- גאולה תלויה במשפט צדק. "ציון במשפט תפדה ושביה ובצדקה". הכלל הזה נאמר כבר בתורה. בספר ויקרא נאמר (פרק יט לו) "מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" בזכות הצדק - יצאתם ממצרים.

בפרשה שלנו נאמר: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". כי הירושה של הארץ היא בזכות הצדק. לכן דוד המלך שהיה מלך ישראל ובונה ירושלים - היה עושה משפט וצדקה לכל עמו. כך נבנה עם ישראל וכך נבנית מלכות ישראל. ויהי רצון שנזכה למלכות בית דוד ולמשפט ולצדקה בכל הארץ. אמן.

תלוי מה עושים בעץ[עריכה | עריכת קוד מקור]

Ma osim ba ez.png

המקור: ביטאון חבד

האמנם שש ערי-מקלט[עריכה | עריכת קוד מקור]

זאב ח.ארליך (ז'אבו) במדורו "ארץ ממקרא", במוסף השבת של מקור ראשון לפרשת שופטים, ג' באלול תשס"ז,ניסה לאתר את המיקום של ערי המקלט בעבר הירדן וזאת על סמך אמרת חז"ל שהיו צריכות להיות מול הערים במערב ארץ ישראל, שמיקומם מזוהה וכך נאמר מסכת מכות בתלמוד ירושלמי:" שלש ערים שהפרישו בארץ ישראל היו מכוונות כנגד שלש ערים שהפריש משה בעבר הירדן כשתי שורות של כרם את חברון ביהודה כנגד בצר במדבר ואת שכם בהר אפרים כנגד ראמות בגלעד את קדש בגליל כנגד גולן בבשן. (פרק ב' הלכה ו'".

כמובן הוא דן בשאלה האם כל 42 ערי הלויים היו ערי מקלט. במסכת מכות נאמר:"והא כתיב (במדבר לה ו) [ואת הערים אשר תתנו ללוים את שש ערי המקלט אשר תתנו לנס שמה הרצח] ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר? אמר אביי: הללו קולטות בין לדעת בין שלא לדעת ( בין שברח שם לדעת קליטה, בין שלא ברח שם לדעת קליטה: שלא היה יודע שהיא קולטת) , הללו - לדעת קולטות,שלא לדעת אינן קולטות.(י,א')

ז\ארליך סבר כי יש עוד 2 ערי מקלט:" עד שלא הפרישו שכם בהר אפרים לא היתה קולטת הפרישו קרית יערים תחתיה עד שכיבשו את שכם. עד שלא הפרישו קדש בגליל לא היתה קולטת הפריש גמלה תחתיה עד שכיבשו את קדש. " המקור: לעיל. דהיינו גם קריית יערים וגמלה היו לערי מקלט, לפחות באופן זמני.

בעל "חסד אברהם", אבי סבו של החידא כתב:"עיה"ק צפת רומז לנצח...חפיכך היא אחת מערי המקלט המציל נפשות (מעין ג', נהר י"ג) - תטדה ליצחק אמיתי שהביא זאת במאמר של ז'אבו

ודברו השוטרים אל העם לאמר[עריכה | עריכת קוד מקור]

משטרת ישראל - סיירת שמירה על מוסדות חינוך צילם:Mark Probst from Vienna, Austria

המקרא הזכיר את השוטרים בהקשר לאחד התפקידים המוטל על השוטרים הוא להיות המכריזים בקרב היוצאים למלחמה שנאמר:"וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים, אֶל-הָעָם לֵאמֹר, מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם, וְלֹא חִלְּלוֹ--יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יְחַלְּלֶנּוּ. וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה, וְלֹא לְקָחָהּ--יֵלֵךְ, וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת, בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר, יִקָּחֶנָּה. וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים, לְדַבֵּר אֶל-הָעָם, וְאָמְרוּ מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ; וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו, כִּלְבָבוֹ. וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים, לְדַבֵּר אֶל-הָעָם; וּפָקְדוּ שָׂרֵי צְבָאוֹת, בְּרֹאשׁ הָעָם [14]

הרב אברהם צוקרמן באתר ישיבה כתב על הנושא שופטים ושוטרים תתן לך ומצטט את ר' יוסי הגלילי אומר: הירא מעבירות שבידו", לכן זיכתה אותו התורה לחזור לביתו, יחד עם החוזרים על בית, כרם ואשה לכסות עליו שלא יבינו שהוא בעל עבירה והרואה אותו חוזר יאמר שמא בנה בית או נטע כרם ואולי ארש אשה. ויש מקום לחשוש שאילו לא שחררה התורה מיציאה לצבא את שלשת הסוגים: בונה בית, נוטע כרם ומארש אשה והיתה משחררת רק את בעלי העבירה, כי השטן מקטרג בשעת הסכנה, ויש מקום לחשוב שיפול במלחמה, כי מפני הבושה שלא לגלות לרבים שיש עבירות בידו, הוא יעדיף להשאר בין יוצאי הצבא אע"פ שהוא מסכן את עצמו. ואולי משום כך כתבה התורה אצל "רך הלבב" "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" ולא כמו שכתבה אצל שלשת הראשונים "פן ימות במלחמה" - כי הירא מעבירות שבידו מוכן לסכן את עצמו ולמות במלחמה, כדי למנוע בושה מעצמו. זה גם מסביר לנו את מה שאמרו חז"ל: "לעולם יפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים", כי כדי למנוע בושה מוכן אדם לסכן עצמו.

בשני מקרים המובאים במקורות ועוסקים בנושא, אין איזכור לקיומו של שוטר. אולי בשל התקופה בה התרחשו האירועים: הראשון, בימי השופטים שאין מלך בישראל והשני במרד החשמונאים.

אצל השופט גדעון נאמר:"וְעַתָּה, קְרָא נָא בְּאָזְנֵי הָעָם לֵאמֹר, מִי-יָרֵא וְחָרֵד, יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד; וַיָּשָׁב מִן-הָעָם, עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים, נִשְׁאָרוּ.(כלומר שני שליש שבו הביתה) [15]

הרב בני לאו הביא את התיאור איך הדבר נעשה בפועל:" התיעוד ההיסטורי היחיד ששרד בספרות על התנהלות כזאת בזמן מלחמה נמצא בספר מקבים א. מדובר על קרבות יהודה המקבי נגד צבא הסלווקים. האויב התמקם באמאוס (היום פארק קנדה, ליד לטרון). יהודה כינס את לוחמיו מצפון לירושלים, במצפה (ליד רמאללה): "הם התאספו ויבואו למצפה, מול ירושלים... ואחרי כן העמיד יהודה שרי אלפים ושרי מאות, שרי חמישים ושרי עשרות, ויאמר לבוני בתים ולמארסי נשים ולנוטעי כרמים ולרכי הלבב לשוב כל אחד לביתו, על פי התורה... אז נסע המחנה ויחן מדרום לאמאוס. ויהודה אמר התאזרו והיו לבני חיל" [16]. יהודה המקבי הפך את הסדר: קודם כינס את הלוחמים, אחר כך שיחרר את העסוקים בבניין ביתם, ואת דברי ההתעוררות של "משוח מלחמה" שמר לסוף התהליך, ממש סמוך לקרב. הארץ - היראה ורך הלבב

רש"י הגדיר את תפקיד השוטרים ומדוע הם עובדים בצוות:"ויספו השוטרים - למה נאמר כאן ויספו? מוסיפין זה על דברי הכהן, שהכהן מדבר ומשמיע מן [17]. שמע ישראל עד להושיע אתכם, ומי האיש ושני ושלישי כוהן מדבר ושוטר משמיע, וזה שוטר מדבר ושוטר משמיע:

לפי התלמוד על השוטרים היה ממונה, כעין "ראש המשטרה" וכך הובא במסכת סוטה:" שנאמר ודבר ולהלן אומר (שמות יט) משה ידבר והאלהים יעננו בקול מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש תנו רבנן ונגש הכהן ודבר אל העם יכול כל כהן שירצה ת"ל (דברים כ) ודברו השוטרים מה שוטרים בממונה אף כהן בממונה ואימא כהן גדול דומיא דשוטר מה שוטר שיש ממונה על גביו אף כהן שיש ממונה על גביו כהן גדול [18].

הרמב"ם כתב ב"הלכות מלכים ומלחמות על ה"נשק" שהיה בידי השוטרים:" ומעמידין מאחורי כל מערכה ומערכה, שוטרים חזקים ועזים, וכשילין של ברזל בידיהם; וכל המבקש לחזור מן המלחמה--הרשות בידן לחתוך את שוקיו, שתחילת נפילה ניסה".[19].

שוטרים היו לכל שבט ומשפחה וכתב על כך בלוך, מאיר ב"ר נח ״ודברו השוטרים אל העם לאמרי אלה השוטרים ל כ ל שב ט ולכל משפחה אשר יודעים מהות ולבות ההולכים ל מ ל ח מ ה" [20]

הסופר דוד פרישמן בסיפור שכתב על "סורר ומורה" מתאר את עבודת השוטר:"בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים, בחודש השני באחד לחודש היה הדבר, בהיות העם חונה ברימון פֶּרֶץ. בעצם היום ההוא מאז הבוקר עברו השוטרים בקרב המחנה, איש רומחו על כתפו, ועל-ידו הולך אחד מבני הכוהנים, וילכו מקצה המחנה האחד ועד קצה המחנה השני, ממושב אל מושב, או עלו על ראשי סלעים ועל גבעות הרים נישאים ויתייצבו שם, וידברו בקול גדול את העם ויעבירו הקריאה לאמור: "כל איש מישראל מבן עשרים שנה ומעלה ייצא היום השדה אל המצפה, כי שם יתפקדו כולם לגולגלותם, והאיש אשר מלאו לו עשרים שנה ייכתב בספר הפְּקוּדים להיות יוצא בצבא." ...

"רק עלם אחד צעיר היה בקרב המחנה אשר החל עם השוטרים קֶרִי[1] ויתאמץ ולא אבה לכתוב את שמו בין יוצאי הצבא"..."ואנשים מן השוטרים התהלכו פתאום בקרב המחנה ויקיפו פעמים אחדות את הדובר ויתבוננו היטב אל פניו למען יכירו אותו תמיד – וישמרו את הדבר בלבם."...ברגע הזה והכוהן הגדול העומד מאחורי הבמה אשר עם סף אוהל מועד נתן אות אל-הנשיאים והנשיאים אל-הזקנים והזקנים אל-השופטים והשופטים אל-השוטרים, והשוטרים התהלכו פתאום בקרב המחנה – ובערב בעצם היום ההוא נועדו הכוהנים והנשיאים והזקנים והשופטים והשוטרים יחדיו כולם, וגם לפגעיאל בן-עברן הנשיא קראו, הוא אבי הנער, ויוועצו איש אל אחיו מועד רב ויאחרו עד מחצית הלילה...

מתברר כי השוטרים עסקו בבן ממוצא בכיר. הוא המשיך בסיפור:"עלה הנשיא פגעיאל בן-עכרן בוקר יום אחד, הוא ואשתו החיתית דבורית עמו, ויבואו לפני הזקנים אשר בשער המושב, ואת בנם, את קהת בן-פגעיאל, נהגו עמם. ואולם קהת היה אסור בחבלים, ושוטרים ורבים מן האספסוף הולכים אחריהם...ומקץ עשרה רגעים הוציאו השוטרים את העלם הצעיר מן המשמר אשר נתנוהו שם עד אשר יפוֹרֹש את אשר ייעשה לו, וינַהגוהו השדה אל מחוץ למחנה, ועַם גדול הולך ונמשך אחריו, אנשים נשים וטף הרבה מאד...והעם נושא אבנים מכל צד ופאה, והרעבים והאומללים והעניים והכואבים והעבדים והשפחות נושאים אבנים גם הם.ואת האבן הראשונה השליכה עליו אמו דבורית החיתית ופניה להטו. ואת האבן השנייה השליך הנשיא פגעיאל בן-עכרן, ואולם ידו רגזה בהשליכו המקור

ישים נפשו בכפו ולא יפחד[עריכה | עריכת קוד מקור]

הרב בנימין לאו כתב בעיתון הארץ על תהליך בחירת הלוחמים. וכך הוא כתב תהליך מיון הלוחמים ביציאתם למלחמה. בתורה נקבע מנגנון מסודר המשחרר קבוצת אנשים מהשירות הפעיל בצבא. וכך מתוארת המערכת בפרשה: "ודברו השטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחד יחנכנו. ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו. ומי האיש אשר נשא אשה או לקחה ילך וישב לביתו, פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה. ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ואל ימס את לבב אחיו כלבבו" (דברים כ, ה- ז).

התורה מביאה בחשבון שבזמן החובה להירתם למשימות לאומיות מצויים אנשים במהלכי גיבוש סדרי חיים פרטיים. על פי הנאמר בפסוקים שלפנינו ברור שכל מי שנמצא באמצע תהליך של בנייה אישית - בית, כרם (ענף כלכלי) או משפחה - משוחרר מהמלחמה. כשחושבים על המעגל הזה, על אנשים הצועדים את פסיעותיהם הראשונות בחייהם הבוגרים, מבינים את המחיר העצום שיש לשלם במסגרת גיוס החובה שלנו. אנו וילדינו נדרשים לדחות את כל התוכניות הפרטיות עד להשלמת הפרק הצבאי, ללא ספירת ימי המילואים. התורה בוחרת לשחרר את אלה שכבר התחילו במהלך הפרטי. סיבת השחרור, על פי חלק גדול מהפרשנים, נובעת מחיזוק הכוחות הלוחמים. אנשים העסוקים בבניינם הפרטי יחדירו לשורות הצבא מוטיווציה שלילית. כך כתב ר' אברהם אבן עזרא בפירושו לתורה: "הטעם - כי לבו וכל תאוותו לחינוך ביתו והנה לבו לביתו ולא למלחמה, על כן ינוס ויניס אחרים". את הטעם הזה מצאנו בדברי יוספוס פלביוס, כאלף שנה לפני אבן עזרא: "לא יצאו למלחמה כדי שלא שלא יחוסו יותר מדי על נפשם מתוך געגועיהם ליהנות מקניהם... ויתנהגו במורך לב".

ומסיים באקטואליה: על פי מסורת ההלכה לא משחררים את הקבוצה הזאת בכל מקרה, אלא רק ב"מלחמת רשות", למלחמת "יש ברירה" (כמו מלחמה להרחבת גבולות). לא מדובר כאן במלחמת "אין ברירה" שאליה יוצאים הכל, "אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". מלחמות שנועדו לשמירת על ישראל מפני אויב המאיים עליה מחייבת גיוס כולל ואין שום סיבה המצדיקה שחרור. הדיון על המשוחררים מהצבא נראה כדיון של מותרות במציאות הישראלית. כל מלחמות ישראל, מאז מלחמת העצמאות ועד המלחמה האחרונה, היו מלחמות "מצווה" שאין מהן שחרור לאיש.

לצערנו, ההשתמטות מהצבא הפכה להיות נחלתם של שני מגזרים. האחד - דתי על פי הגדרתו - מתחבא מאחורי הסכמים קואליציוניים ומסרב להכיר בחובתו הדתית ללבוש מדים. נראה לי שתושב ישראלי המשתמט מחובתו לחברה ואינו מתגייס לצבא צריך לתת דין וחשבון לא רק לסובבים אותו אלא גם לאדונו שבשמים. זו השתמטות מקיום מצווה שאיש אינו פטור ממנה.

המגזר השני המשתמט מהצבא נתון בעומק החוויה המערבית, שבה המימוש של הפרט עומד הרבה לפני טובת הכלל. העדר מוטיווציה למסור את הגוף והנפש לטובת חיי האומה בארצה מחלחל ומתרחב לעומק החברה. החשש שטובת הפרט תגבר על צורכי הכלל אינו נותן מנוח. בשעה שאוזן אחת שלנו שומעת על מסירות הנפש של לוחמים בחזיתות, קצינים וחיילים שמוותרים על כל הפרטיות שלהם כדי למסור את הנפש לחיי האומה (בלי מליצות!), שומעת האוזן השנייה על קבוצה אחרת העסוקה בפינות הפרטיות ביותר של החיים. למזלנו עדיין פועם בנו דופק חיים ישראלי אותנטי, שמגיע מכל חלקי החברה - ומוכן לתת הכל כדי שנמשיך לחיות על האדמה הזאת.

לקריאת המאמר כולו הקש בקישור לעיל

פרשנות אקטואלית[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • מי ממנה שופטים - פרשן המקרא, בעל נסיון מדיני בשלוש ממלכות, רבי יצחק אברבנאל כתב על כך:

יש מלכויות הממנות שופטים, כך המל עומד בראש המערכת המשפטית והוא "מסדר האברים אשר תחתיו" - כך זה בממלכות קשטיליא וארגון בספרד ונאפולי באיטליה.
בארצות המערב, מקובל כי "עם הארץ" ממנה את השופטים, את אלו "שייראו בעינהם יותר הגונים - ואין למלך כל חלק במינוי.

ואדון הנביאים, משה רבינו, מצווה:"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ, לִשְׁבָטֶיךָ" (דברים, ט"ז, י"ח) - המינוי בידי העם וכל שבט ושבט בוחר את השופטים הראויים בכל עיר מעריהם.

  • תכונות השופטים - יונתן בן עוזיאל פירש על הפסוק:"לֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל-עֵץ: אֵצֶל, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (שם, כ"א) כמי שאינם מותרים ליטע אשרה אצל מזבח ה', כן אין מותרים לצרף למשפט איש טיפש, עם שופטים חכמים ללמד אתכם את אשר תעשו. לפי תרגום:אלתר טובי' וין בספרו יין הטוב
  • תכונות הפרנס - יונתן בן עוזיאל פירש על הפסוק:"וְלֹא-תָקִים לְךָ, מַצֵּבָה, אֲשֶׁר שָׂנֵא, ה' אֱלֹהֶיךָ"(שם, כ"ב) כמו שאתם לא מותרים להקים מצבה, כן אינכם מותרים למנות פרנס איש זדון
  • גילוי הרוצח - יונתן בן-עזיאל כתב - ולדעתי יש כאן רעיון עמוק יותר מאשר נראה מפשוטו של הפירוש. בפרשת "עגלה ערופה" נאמר:"וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי, בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל" (כ"א,ח') - בקרב עמך ישראל וגלה מי הרגו ומכפר לכם על הדם ומיד יוצאים שורה של תולעים מתוך טבור העגלה (הערופה) נמשכים והולכים עד המקום שהרוצח שם ועולים עליו ואוחזים בית דין אותו ושופטים אותו


ההפטרה:"אנכי אנכי[עריכה | עריכת קוד מקור]

ההפטרה של פרשת שופטים היא הרביעית בסדרת הפטרות שבע דנחמתא לאמור:"אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא, מְנַחֶמְכֶם.." [21]

הרב חיים דרוקמן הביא מדברי האבודרהם ותחילה הוא סקר כל ההפטרות: בשבת הראשונה אומר הקב"ה לנביאים: לכו לנחם את ישראל – "נחמו נחמו עמי יאמר א-להיכם". על כך משיבה כנסת ישראל בשבת השניה – "ותאמר ציון עזבני ד', וד' שכחני". אחרי אלפיים שנות גלות נוראה – גזרות ורדיפות, שחיטות ופוגרומים ונהרי נחלי דם – כנסת ישראל חשה עזובה ואיננה יכולה להתנחם. חוזרים הנביאים בשבת השלישית ואומרים לקב"ה: "עניה סוערה לא נֻחמה". כנסת ישראל איננה מתנחמת. ניסינו לנחם אותה אך ללא הועיל. בשבת הרביעית מגיע הקב"ה בכבודו ובעצמו ואומר לנו: "אנכי אנכי הוא מנחמכם". זוהי נחמה אמיתית, אני הוא זה שמנחם אתכם. הגיעה עת הנחמה. ובשבת החמישית מוסיף הקב"ה ואומר: "רני עקרה". ובשבת הששית מדגיש הקב"ה: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ד' עליך זרח". ולבסוף בשבת השביעית משיבה כנסת ישראל: אם כך, ריבונו של עולם, אם אתה באמת מנחם אותנו, "שוש אשיש בד', תגל נפשי בא-להי, כי הלבישני בגדי ישע".

מהלך זה הינו בעל משמעות חשובה ביותר. אם כנסת ישראל מאמינה ש"אנכי אנכי הוא מנחמכם" אז היא מתנחמת, גם אם הנחמה היא איטית ואפילו אם יש בה עיכובים, קשיים וסיבוכים. כאשר מודעים לכך ש"אנכי אנכי הוא מנחמכם", אז שמחים בנחמה על כל קשיה וסיבוכיה, כי בטוחים שהנחמה בוודאי תושלם. אין ספק בכך כלל וכלל.

וכאן הנביא מפיח תקווה בעם ישראל:"עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ, צִיּוֹן: לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ, יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ--כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא-בָךְ עוֹד, עָרֵל וְטָמֵא. הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי, יְרוּשָׁלִָם; התפתחו (הִתְפַּתְּחִי) מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ, שְׁבִיָּה בַּת-צִיּוֹן.

והרב דרוקמן מסכם:"מפרש רש"י "האני אשביר ולא אוליד: האני אביא את האשה למשבר ולא אפתח רחמה להוציא עוברה". זהו המשל. ומה הנמשל? "כלומר שמא אתחיל בדבר ולא אוכל לגמור?!". אומר לנו הקב"ה: וכי יעלה על דעתכם שאתחיל במשהו ולא אהיה מסוגל לסיים אותו?! אם אנחנו מאמינים באמונה שלמה ש"אנכי אנכי הוא מנחמכם", שמה שהתגלה לעינינו בדורות האחרונים הוא מעשה ד' לגאולת ישראל – אז אין לנו שום ספק שאת המהלך שהקב"ה התחיל, הוא בודאי ישלים. צריך לראות, להסתכל על כל האירועים במאה ושלושים השנים האחרונות, בששים השנים האחרונות, ובארבעים השנים האחרונות דרך משקפיים של אמונה – אז רואים וחשים את נחמת יר

המקור

ההפטרה של פרשת שופטים היא הרביעית בסדרת הפטרות שבע דנחמתא. מפטירים בספר ישעיהו, מפרק נ"א פסוק יב ("אָנֹכִי אָנֹכִי") עד פרק נ"ב פסוק יב - בכתר ארם-צובא - העותק המקורי, היחידי והעתיק ביותר של המקרא

תחילת ההפטרה בדף מימין- טור שלישי - למטה

ראו כאן פרטים עדכניים על הכתר.


הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. חולין קלד
  2. תהלים קו ל
  3. במדבר כה ח
  4. ג לט
  5. יומא, ט',ב'
  6. במדבר ל"ה, ל"ג
  7. פסוק כ' להלן
  8. תה' קיט קכא
  9. תהלים פא יד-טו
  10. בר' יח יט
  11. ירמיהו ט"ז י"ב
  12. שמואל א' ט"ו
  13. י"ז,ט"ו
  14. כ', ה'-ט'
  15. ספר שופטים,ז',ג'
  16. מקבים א, ג 57-60
  17. פסוק ג - ד
  18. מ"ב,א'
  19. ז',ו'
  20. ראו בספרו רוח באר
  21. ספר ישעיהו, נ"א,י"ב - נ"ב,י"ב
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.