פרשת שמות

בתיה, בת פרעה :"וַתִּקְרָא שְׁמוֹ משֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ", מרים אחותו באה לקראת ומאחוריה ההורים המודאגים - ציור מהמאה ה-18 ממוזיאון בסקוטלנד - המקור:ויקישיתוף -Eloquence

פרשת שמות היא הפרשה הראשונה של ספר שמות הוא "ספר הגלות והגאולה" לפי הרמב"ן. במבוא לחומש שמות הוא מציין כי שעת הגאולה אינה היציאה ממצרים - כפי שהיינו מצפים או בהתגלות ה' לעמו -בהר- בסיני ואף לא בכניסה לארץ-כנען, אלה רק כאשר הייתה השריית השכינה במשכן העדות שבקרב מחנה בני ישראל – "אז נחשבו גאולים". ירידת השכינה מהר סיני אל אוהל מועד מתואר בסיום ספר שמות . וכך חומש שמות מקיף את התקופה – מן הגלות בתחילתו עד הגאולה ממנה בסופו.

תחילת הפרשה היא מעת ירידת בני ישראל למצרים והיא התחילה במשפט: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" . הרב ישראל מאיר לאו - הרב הראשי לישראל לשעבר, כיום הרב הראשי לתל אביב מדגיש כי הפרשה מתחילה ב"ו" אלה, כלומר הפרשה היא המשך לספר בראשית וקשור למסורת האבות. כן כתוב בפסוק הבאים - למרות שהגיעו למצרים לפני 100 שנה, עדיין כאילו באו, בלשון "הווה". הוא מצטט את דברי חז"ל: מדוע התורה האריכה להזכיר את שמות בני ישראל כדי ללמדנו על חשיבות השמות היהודיים שנקראו ביסודם על פי המשמעות שלהם בלשון הקודש.  : "למה נאמר ג' מיני עולה, כנגד ג' מידות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו, שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערוה".

וכן כתב מתוך שיחתו של רבי מרדכי אליהו בנושא:בני ישראל לא שינו שמם ולשונם "פרשת השבוע פותחת בפסוקים "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה" וכו' (שמות א, א-ב). התורה מאריכה להזכיר את שמות בני ישראל כדי ללמדנו על חשיבות השמות היהודיים שנקראו ביסודם על פי המשמעות שלהם בלשון הקודש. ואומרים חז"ל (במדבר רבה פרשה יג אות כ' ד"ה ביום הששי): "למה נאמר ג' מיני עולה, כנגד ג' מידות טובות שהיו בידן של ישראל במצרים ובזכותן נגאלו, שלא שינו את שמם ולא שינו את לשונם ושגדרו עצמם מן הערוה". הרי ששמירת וקריאת השמות היהודיים המקוריים הם לא רק מידה טובה ומנהג טוב, אלא תנאי וזכות להביא את הגאולה לעם ישראל.".

תחילת הפרשה נימנית ממועד בואו של יעקב אבינו , דהיינו ב"א רל"ח - 2,238שנה לבריאת העולם. תקופה זו חופפת לתקופה של פרשת ויחי. רק לאחר 31 שנה אחרי מות יוסף ב"א ש"ט - 2,309, דהיינו בשנת ב"א ש"מ (2,340) - שנת 102 לשבת בני ישראל במצרים קם מלך חדש על מצרים. הפרשה מסתיימת בשנת ב"א תמ"ז (2,447) , כאשר משה רבינו מגיע לסנה הבוער במדבר סיני "ואחרי שבעה ימים רצופים" יצאו משה ואהרון אל מלך מצרים. לפי-כך יוצא, כי הפרשה מקיפה תקופה של 209 שנה.

• פרשת שמות - מראי מקומות לציטוטים נבחרים - בעיקר מאתר ספריא

• ראו גם ויקי קדומים - עלון אינטרנטי שבועי לנושאים אקטואליים בתחומים: מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל לשבוע פרשת שמות - לשנת תשע"ג

• ראו גם ויקי קדומים - עלון אינטרנטי שבועי לנושאים אקטואליים בתחומים: מסורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל לשבוע פרשת שמות - לשנת תשע"ב

תוכן הפרשה

הפרשה עוסקת בנושאים הבאים:

1. גזירות פרעה - הרשב"ם מונה את החשש של ה"מלך החדש" מפני התנהגות אפשרית של בני ישראל, אשר בוונתם :"לשוב אל ארץ אבותיהם ולא טוב לנו לאבד עבדינו וקראו לי מלכותא קטיעא (בעל מלכות קטועה). בניית ערי המסכנות לפרעה פיתום ורעמסס.
2. המילדות העבריות - אשר הצליחו לשמור על קיומו של עם ישראל בשעבוד מצרים. רש"י מזהה אותן: שפרה - "זו יוכבד, על שם שמשפרת את הולד. ופועה - זו מרים, שפועה ומדברת והוגה לולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה."
3. משה במצרים - הצלתו המופלא וחינוכו בבית המלכות. מדרש רבה כתב על הנער משה בבית פרעה:" והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול." וַיִּגְדַּל משֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם - הרמב"ן מסביר:"שהיה גדל שלא כדרך העולם, כלומר בזמן אחד במהרה" וכבר נחלץ לעזרת אחיו.
4. בנות מדין - אביהן שואל אותן לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן רבי עובדיה ספורנו מפרט:" מֵאַחַר שֶׁהוּא אורֵחַ וְאִישׁ חֶסֶד, הָיָה לָכֶן לִגְמל עִמּו חֶסֶד הַכְנָסַת אורְחִים" הוא מתיישב במדיו, נושא את ציפורה, בת יתרו אך ההרגשה נותרה ומתבאת במתן השם לבנו גֵּרְשֹׁם לאמר: גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה - "גֵּר בְּאֶרֶץ שֶׁאֵינָהּ אֶרֶץ מולַדְתִּי. (רבי עובדיה ספורנו)
5. תזכורת ממצרים - בטרם הגאולה, מלך מצרים מת ו"נצטרע והיה שוחט תינוקות ישראל ורוחץ בדמם (רש"י).
6. במדבר סיני - מעמד הסנה הבוער, האות:"וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה" ג' י"ב. אלה תולדות אהרן ומשה ושובו למצרים.
7. שעבוד מצרים - מצב בני ישראל, אזכור ההבטחה, תקווה ואכזבה. וסיום הפרשה:"וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל-משֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרֲשֵׁם מֵאַרְצוֹ" ו'א' (המשך יבוא) !

פרשת שמות: לימוד יומי

ראו ערך מורחב:פרשת שמות:לימוד יומי

משעבוד לגאולה

משעבוד לגאולה - שיחה לפרשת שמות - מאת הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א

המעבר מספר בראשית לספר שמות כרוך בנפילה גדולה. בסוף פרשת ויחי מתואר מצב ורוד: משפחת יעקב יושבת בארץ גושן ונהנית מאוטונומיה מלאה, מצבה הכלכלי טוב, תוחלת החיים ארוכה, "היתה להם ישיבה" (על פי רש"י מ"ו, כח) - היה שלום בית וחייהם היו שלווים ובטוחים. לעומת זאת, המצב המצטייר בתחילת פרשת שמות עגום ביותר: עם ישראל משועבד ועובד עבודות פרך והמצרים ממררים את חייו ודוחקים בו. בסוף ספר בראשית ישבו הילדים הקטנים על ברכי סבם או אבי סבם - "גם בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף" (נ', כג) - ואילו בספר שמות הם מושלכים אל היאור. בסוף ספר בראשית יש השראת שכינה, ואילו בתחילת ספר שמות - הסתר פנים. על הפסוק "וידע א-להים" (ב', כה) כותב רש"י: "נתן עליהם לב ולא העלים עיניו", ומשתמע מכאן שעד עתה העלים הקב"ה את עיניו. וכך כותב שם רמב"ן: "כי בתחילה היה מסתיר פניו מהם והיה לאכול, ועתה שמע א-להים נאקתם". מאידך, יש בתחילת ספר שמות תחושה של אופטימיות, של תחילת תקופה חדשה. בסוף ספר בראשית יש תחושה של דעיכה, של סוף תקופה: האבות והשבטים הלכו לעולמם ונסתיימה תקופת האבות.

בתחילת ספר שמות, לעומת זאת, מדובר כבר ב"עם בני ישראל" - משפחת יעקב הופכת לעם, שתחילתו אמנם בצרות ובייסורים אך אחריתו בגאולה. באופן כללי ניתן לומר שספר שמות מתאר שני תהליכים מקבילים. מחד עוברת כנסת ישראל משעבוד לגאולה, מבירא עמיקתא של עבודת פרך וייסורים לאיגרא רמא של יציאת מצרים; שינוי כזה היה גם בהשראת השכינה בעם ישראל - מהעלמת עין והסתר פנים ועד רגע השיא של השראת השכינה המלאה במעמד הר סיני. ומאידך הופך משה רבנו מ"טירון בנבואה" (כדברי חז"ל

במדדרש רבה) לאדון הנביאים וזוכה לשיא של "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו" (ל"ג, יא).

בהקמתו לספר שמות מסביר רמב"ן: "וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין ייחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב"ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד א-לוה עלי אוהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים". במובן זה טוב המצב בספר שמות מזה שבספר בראשית: בספר בראשית שרתה שכינה על בודדים, ואילו בספר שמות - על עם שלם. התורה מכנה את מצרים "כור הברזל" (דברים ד', כ), ומסביר הזוהר כי מצרים הייתה כור ההיתוך של עם ישראל - על מנת שתשרה בו שכינה חייב היה עם ישראל לסבול שעבוד וייסורים.

למרות השעבוד והסבל המשיך עם ישראל להאמין בקב"ה ולא להתייאש. עמרם, למשל, חזר ולקח את יוכבד מתוך אמונה ולא נכנע לגזרת פרעה. גם כשהמצב נראה קשה - אל לנו להתייאש. עלינו לבטוח בקב"ה, גואלנו ומושיענו.

השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת שמות תשנ"ו וסוכמה על ידי מתן גלידאי.)

ואלה שמות

הרב מרדכי ברלין- על פרשת שמות - השיעור ניתן בפני באי כולל משכן בנימין ליד ישיבת קדומים י"ט טבת תשפ"ב

הפרשה מתחילה במנית שמות בני ישראל אשר ירדו למצרים. ספירה דומה נעשתה בספר בראשית . השוואת שתי הרשימות מראה מהי המטרה של כל אחת מהן.

בראשית	'שמות
רְאוּבֵן,ׁשִמְעוֹן, לֵוִי, יְהוּדָה, יִשָּׂשׂכָר, זְבֻלוּן (כולל שמות בניהם) בְּנֵי לֵאָה- שְׁלשִׁים וְשָׁלשׁ	רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה יִשָּׂשׂכָר זְבוּלֻן
וּבְנֵי גָד ...וּבְנֵי אָשֵׁר בְּנֵי זִלְפָּה - שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ	בִנְיָמִן
בְּנֵי רָחֵל ...יוֹסֵף וּבִנְיָמִן בְּנֵי רָחֵל - אַרְבָּעָה עָשָׂר	דָּן וְנַפְתָּלִי
וּבְנֵי-דָן ...וּבְנֵי נַפְתָּלִי ...בְּנֵי בִלְהָה - ׁ שִׁבְעָה	גָּד וְאָשֵׁר
כָּל-הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב ...שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ	וַיְהִי כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ
וּבְנֵי יוֹסֵף ...שְׁנָיִם כָּל-הַנֶּפֶשׁ לְבֵית-יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים	וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם

הרב יצחק רפאל הלוי עציון בילקוט פירושים לתורה מסביר את הסדר בספר בראשית:" בא למנות מספרם, כי בשבעים נפש ירדו מצרימה, הקדים המרובה בנפשות :ל"ג ללאה, ט"ז לזלפה, י"ד לרחל, ז' לבלהה " - הסדר היורד הוא לפי מספר בני האמהות והשפחות. הוא גם מצטט את הרמב"ן המסביר מדוע אצל רחל כתוב אשת יעקב, שכן היא מוקמה בין השפחות והיה צריך להבהיר את מעמדה"

בתחילת ספר שמות הסדר שונה לחלוטין. רבינו בחיי מדוע הוצב בנימין באמצע, כאשר השבטים משני צדדיו. בנימין נולד בארץ ישראל ובו ממוקם בית המקדש. בארץ יש אקלים אמצעי וההוא אמצע התבל. ארצם של בני יעקב היא זוגה מקר וחם. שאר הארצות בשלוש אזורי אקלים קר ובשלוש - חם. כן השבת, שהרי מיום רביעי כבר מתכוננים לשבת וכך יוצא שגם היא במרכז.

מדרש רבה נותן להבדל בסדר סיבה נוספת:"הדא הוא שאמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי: למה אין שמותם של שבטים שוים בכל מקום? אלא [פעמים] שזה מקדים לזה וזה מקדים לזה, שלא יאמרו בני גבירות תחילה ובני השפחות אחרונה. ללמדך שלא היו גדולים אלו מאלו"

על שמות וגורלות: בחירת שם לאדם

באישור המקור:שבתון, עלון לשבת לכל משפחה היהודית, לשבת פרשת שמות בעריכת עו"ד מאיר מזרחי

ברכת יעקב והשפעתה על מתן שמות לנולדים

ברכת יעקב והשפעתה על מתן שמות לנולדים מאת יוסף ריבלין - הדף השבועי לפרשת השבוע של אוניברסיטת בר-אילן

לדעת רבים מהמשיבים האחרונים, מתן שני שמות לנולדים הוא תופעה חדשה. השם "בן אוני" שניתן לבנימין אינו מלמד על נתינת שני שמות בלידה, וכן שמותיה של שרה ושמותיהם של יתרו ושל משה. השם "אבא" אצל אבא שאול הוא תואר בלבד, וכך השמות אבא יודן, אבא מרי ועוד.

ר' יחזקאל לנדאו (פראג, המאה הי"ז) כתב בתשובה: "ואני לחולשת זכרוני אינני זוכר בשום מקום בש"ס שום תנא או אמורא שהיה נזכר בשני שמות ושניהם שם העצם".וכן כתב החת"ם סופר (גרמניה-הונגריה, מחצית שנייה של המאה הי"ח וראשונה של הי"ט): "ועוד נ"ל דלפנים לא היו נוהגין לקרות בשני שמות בבת אחת כי חדשים מקרוב באו".] וכך כותב גם הרב משה פיינשטיין (ארצות הברית, המאה הכ'): "והקריאה בשני שמות יחד לא היה זה בדורות הקודמים".

חוקר השמות אלכסנדר ביידר מאשר שהתופעה התפתחה רק במאות האחרונות ומעיר שבגרמניה של המאה הי"ח נושאים כעשרים אחוזים מהיהודים שני שמות עצם מלידה התופעה הזו כמעט שלא הייתה קיימת אצל יהודי ספרד והתימנים. האתגר הניצב בפני המחקר הוא להציע הסבר מדוע הוחל במנהג זה רק בדורות האחרונים, ומדוע דווקא בקהילות אשכנז . חוקר השמות וראש המפעל לחקר השמות היהודיים, פרופ' אהרון דמסקי, מציע לראות קשר בין הופעת הדפוס במאה הט"ז לתופעת שני השמות הפרטיים באשכנז. רבים מהשמות הכפולים לקוחים מברכת יעקב לבניו. כך מוכּרים צמדי השמות: "בנימין זאב" ו"יהודה אריה".

• לקריאת השיעור במלואו

ערי המסכנות לפרעה

פירמידה מצרים - ויקישיתוף,צילם:Minto

ערך מורחב: פיתום ורעמסס

בפרשה מוזכרות הערים שבו בני ישראל, ערים לפרעה ולא לשימוש ממלכתו, אולי לאגירת האוצרות שלו:זהב, כסף, תכשיטים ופריטי פולחן. אם כי המפרשים מבאירים כי הכוונה למקומות אגירת תבואה, כנראה בהשפעת המידע על אגירץ התבואה על ידי יוסף הצדיק בשבע שנות השובע. וכך נאמר בפרשה:" וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים, לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם; וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה--אֶת-פִּתֹם, וְאֶת-רַעַמְסֵס".

זאב ח' ארליך (ז'אבו) במאמרו:"אדמה לעליון": הפירמידות- מקור ראשון 16 בינואר 2009 מציג את הדעה שאולי בכל זאת ... "ערי המסכנות לפרעה" הן הפירמידות.

תמיכה לכך הוא מוצא בדברי יוסף בן מתתיהו, הכותב ספרו קדמוניות היהודים כדלקמן:
" אולי קודם לכן אספר את הסיבה, שבגללה עזבו את המצרים. המצרים...נהגו בעברים מנהג רשע מתוך שנאה בגלל הצלחתם. כי כשראו את גזע הישראליים הולך ועושה חייל... והתחילו מדמים שגידולן מכוון נגדם. כאשר עברה הממלכה לבית אחר, היו נוהגים בזדון נורא בבני ישראל ומתחכמים לענותם בעינויים שונים. כי ציווה לשדד את היאור לתעלות רבות, להקים חומות לערים (ולהקים) סכרים, שימנעו את היאור להפוך לביצה בשעת גאות, והיו מתתישים את כח בני גזענו בבניין הפירמידות, עד שנעשו מומחים באומניות שונות ולמודי עמל. וכן היו בעינויים משך זמן של ארבע מאות שנה.."

הולדת משה

כאשר גזרות פרעה הוטלו של בני ישראל הקב"ה "מכין" את גואלם של ישראל, משה רבנו.רבנו בחיי כתב: "וסמך פרשת הגואל לפרשת השעבוד והגלות להורות שהזמין הקב"ה רפואה למכה."

תרגום יונתן מספר לנו את הרקע המשפחתי: " "וַאֲזַל עַמְרָם גַבְרָא דְמִשֵׁבֶט לֵוִי וְאוֹתִיב בְּכִילְתָא וְגִינוּנָא דְהִלוּלָא יַת יוֹכֶבֶד אִנְתְּתֵיהּ דְתָרִיךְ מִן קֳדָם גְזֵירְתָּא דְפַרְעֹה וַהֲוַת בְּרַת מֵאָה וּתְלָתִין שְׁנִין כַּד אֲהַדְרָהּ לְוָותֵיהּ וְאִתְעֲבֵיד לָהּ נִיסָא וְהַדְרַת לְעַלֵימוֹתָא כְּמָא דַהֲוַת כַּד הִיא זְעֵירְתָּא מִקְרְיָיא בְּרַת לֵוִי"

מדובר אפוא בעמרם שהושיב בכילה ובאפיריון של חופה את יוכבד אִשׁתו שגרש לפני הגזירה של פרעה והייתה בת מאה ושלושים שנים כאשר החזירה אליו ונעשׂה לה נס וחזרה לנערותה כמו שהייתה כאשר היא קטנה ונקראה בת לוי .

המהר"ל טוען כי האנונימיות בתיאור הוריו של משה "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" יש לה סיבה: "ולא הזכיר הכתוב שם עמרם ושם יוכבד... רק כתב שם איש, שהוא שם לכל איש, ואינו שם פרטי מיוחד, וזה מורה על מדרגה נבדלת אלקית." עם זאת היה חשוב לציין כי הוא משבט לוי " זהו להודיע לך כי לא היה ראוי לצאת הגואל רק משבט לוי... במה שאמרו רז"ל כי שבט לוי לא נשתעבד במצרים, ולפיכך היה ראוי לצאת מהשבט הזה הגואל אותם מן השעבוד וכל זה מפני קדושת השבט הזה... מכל מקום זכות עצמם וקדושתם הועיל שלא היה ראוי שיהיו מושלים מצרים על שבט לוי הקדוש והנבדל, ואיך יהיה מושל עליהם החומר הגרוע הזה הם המצריים, עד שהיו ישראל ראויים להיגאל, ואז הוציא הקב"ה הגואל משבט מושלים הוא שבט לוי אשר הוא קדוש ונבדל."

כיצד פועלת הנבואה - מעמד הסנה

כיצד פועלת הנבואה - מעמד הסנה - פרשת שמות

השבוע אנחנו עוסקים בחוויות של הנביא.

כיצד הוא מקבל את המסר האלוהי?

האם יש קשר בין מעשי הגבורה של משה ובין נבואתו?

האם יש בימינו נבואה או דברים הקרובים לזה?

לפי הרמב"ם מורה נבוכים - חלק שני פרק ל"ה - נושא הנבואה: הבדלים בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים ונס שמש בגבעון דום.

הרב שעיה פתח את השיעור במבוא, הבאור ל"אנשים כולם" (להלן) (במשנה תורה), מורה נבוכים נכתב רק לאנשים החושבים. משה רבינו שונה משאר הנביאים הוא ניבא "לעיני כל ישראל" - וכן מתנגדיו.

כבר הבהרתי לאנשים כולם את ארבעת ההבדלים אשר בהם נבדלת נבואת משה רבנו מנבואת שאר הנביאים. הבאתי ראיות לכך והבהרתי אותם בפירוש המשנה :

1. רק עם משה דיבר ה' בלי אמצעי;
2. רק משה התנבא בהקיץ;
3. אל נבואתו לא נתלוו חולשה וחרדה;
4. רק משה התנבא כל-אימת שרצה.

ובמשנה תורה. אין צורך לחזור על זאת ואין זאת ממטרת הספר.

"אקדח שמופיע במערכה הראשונה חייב לירות במערכה השלישית"

אימרה זו המיוחסת לאנטון צ'כוב, הופיע בפרשתנו. במדרש רבה נאמר:"והנה שני אנשים עברים נצים זה דתן ואבירם קראם נצים על שם סופם הם הם שאמרו דבר זה הם היו שהותירו מן המן הם היו שאמרו (במדבר יד, ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה הם שהמרו על ים סוף.

ועוד:"כשמשה רבנו פגש בפעם הראשונה איש עברי מכה איש עברי מאחיו, הדבר היה כאשר הוא יצא אל אחיו מבית פרעה. אז אומר לו משה רשע למה תכה רעך, והלה משיב, מי שמך שר ושופט, ומשה אומר "אכן נודע הדבר" – ורש"י במקום מפרש "אכן נודע מדוע עדיין לא נגאלים ישראל.

רש"י גם אומר כי היו אלו דתן ואבירם, שאותם אנו פוגשים במעשה קורח.

אבל מעשיהם המיוחדים תוארו בפרשת קרח. הרב מוטי אלון בשיעורו לפרשת בשלח הכתיר את הרצאתו בשם: "דתן במקום משה ואבירם במקום אבירם". אצטט את ראשי הפרקים שלו:

המקור

• יש להם תפקיד ביציאת מצרים - אפיונם במקום הראשון מצוות המן בשבת לא לצאת ולכן הוקדמה מצוות שבת למתן תורה ולכן הפשט זכור את יום השבת לקודשו על כך כבר דיברנו

חוץ ממצוות אי ליקוט בשבת יש מצווה שניה לא תתירו ממנו עד בוקר אתה הולך לישון כאשר אין לך כלום מוכן למחר בבוקר זה ניסיון נראה אתכם מאמינים הולכים לישון עם מקרר ריק במקום הזה יש שני נכשלים ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים עד בוקר כאן אנשים וגם שם אנשים סורו נא מעל אהלי האנשים

• אלו מחוסרי אמונה ללא אמונה ובכן נשלח אותם לסימינריון יש כבר נסיון איתם בפרשת שמות הוא רואה שני אנשים עברים ניצים רשי דתן ואבירם הם הותירו מן המן האם זה חשוב יותר מזה שהאדמה פערה את פיה האם זה האפיון החשוב ביותר הקב"ה אומר שוב ממדין כי מתו כל האנשים אבל הם לא מתו ועל כך אמרו העני חשוב כמת
• ושוב בפרשת יתרו ויצילנו מחרב פרעה כאשר גילו דתן ואבירם על דבר המצרי ובקשו להרוג את משה כאשר ביקשו להרגו נעשה צווארו כשיש
• רשי לא עוזב את דתן ואבירם למה חשוב להגיד כי הם העבירו את ההלשנה כאשר בני ישראל יוצאים נאמר להם לעשות תרגיל הטיה לצאת להסתובב כאילו התבלבלו ואז פרעה תוקף אותם כי הוא חשב כי הם נבוכים בארץ ה ילחם לכם אמרי לי אחי הוא אמרי עלי ראו יונתן בן עוזיאל אמר פרעה לבני ישראל הוא אמר לדתן ואבירם לא רק מחוסרי אמנה הם מנוולים מחוברים עם פרעה הם רצו להישאר עם פרעה
• יונתן בן עוזיאל - ואמר פרעה לדתן ולאבירם בני ישראל שנשארו במצרים מטורפים הם בני ישראל בארץ סגר עליהם אליל צפון שופט המדבר

מי הם ומה הם גאולת ישראל במצרים בנויה משני גואלים משה ואהרון ומשני מפריעם דתן ואבירם וברגע של משבר מבקשים לההחיף אותם קורח היה איש צדדי ולא מסוכן הבעיה העיקרית היתה דתן ואבירם

בפרשת פנחס פוקדים את בני ישראל מזכירים את דותן ואבירם ואז נאמר כי הם הציתם על משה הם הציתו את הבעירה של המחלוקת האדמה בלעה אותם ןאת קורח ובני קורח לא מתו

מיהו המלך החדש

"ויבן את פתום ואת רעמסס... ויפן כה וכה ויך את המצרי" מתוך הגדת אמסטרדם משנת תע"ב - מובא באתר דעת על עבדות ישראל במצרים

מרים ומשה בתיבה - ציור משנת 1900 - ויקישיתוף - Sherurcij

רש"י מביא את פירושו לשאלה מיהו המלך החדש ומצטט: "רב ושמואל: חד אמר: חדש ממש. וחד אמר:, שנתחדשו גזרותיו. אשר לא ידע - עשה עצמו כאלו לא ידע"

למחבר ספר סדר הדורות יש גרסה, המסירה את האחריות הישירה על שינוי יחס המצרים לבני ישראל ומסביר כי למעשה העמים השכנים הביאו לכך ששליטי מצרים יישנו את היחס לעם ישראל. וכך הוא מתאר את השלשלות האירועים :

• בשנת ב"א ר"ע (2,270) השנה ה-32 לרדת בני ישראל מצרים, עדין בחיי יוסף הצדיק שהיה בן 71 שנה, מת פרעה מלך מצרים.
• בנו, "מגרון", מלך תחתיו. הוא הוכתר לתפקידו בן 41 שנה ומלך 40 שנה. פרעה, אביו, ציווה את יוסף לפני מותו, להיות למגרון לאב. הוא גם ציווה על מגרון להיות תחת יוסף ועצתו. מגרון והעם המצרי הסכימו. הם "אהבו" את יוסף כמו בשנים שהוא סיפק להם מזון. המלך מגרון החליף את שמו לפרעה "כי כן משפט מלכם שם פרעה". יוסף ופרעה נלחמו עם העמים השכנים, הגיעו את ארץ כנען, כולל מושב הפלשתים, וכל אלו העלו מס למצרים. חלק מן העמים השכנים מרדו במצרים אך בסוף נכנעו כולם.
• בשנת ב"א ש"ט (2,309), יוסף מת - לאחר 71 שנה במצרים.
• רק לאחר 31 שנה, החלו הגזרות על בני ישראל - דהיינו בשנת ב"א ש"מ (2,340) - שנת 102 לשבת בני ישראל במצרים. פרעה (מגרון) מת ובמקומו עלה לשלטון מלול, בן 26 שנה. אף הוא כונה בשם פרעה - כמנהג המדינה. כאשר עלה פרעה החדש לשלטון כבר לא היו בחיים גיבורי מצרים אשר הכירו את יוסף. ומסכם מחבר הספר :"והתחיל מהיום ההוא למרר את חיי בני ישראל ולענותם בכל עבודה קשה".

ברקע התיאור מלחמות של מלך אפריקה, מלך אדום ואחרים עם המצרים. כאשר יש להם אינטרס לנקום של שלטון יוסף במצרים, כך למשל בקשו לנקום על כך שבמערת המכפלה נקבר יעקב אבינו ולא עשו. הספר מתאר כי בני ישראל השתתפו במלחמות נגד השכנים ונטלו חלק פעיל בנצחון. הד לכל יש בדברי המקרא:"וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ (הסיבה :חלקו בנצחון, ולכן) הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שׂנְאֵינוּ (רמז ברור) וְנִלְחַם-בָּנוּ וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ".

וכדי לגרום לבני ישראל להקים את הערים פיתום ורעמסס הונהגה תחבולה. גם המצרים הצטרפו לבניה "לשם הגנת הארץ" והלהיבו כך גם את עם ישראל. אבל הם קבלו תמורה על כך ואחר כך "והברתם עצמכם מעליהם יום יום בהחבא" . אחר כך תשובו בתור שוטרים משגיחים. הוא מוסיף כי בני שבט לוי לא הצטרפו לבניה, הם ידעו כי "במרמה הם דברו". בני ישראל קראו למלך מצרים במקום "מלול" - "מרור" כי בימיו מררו את חייהם.

הולדת משה

כאשר גזרות פרעה הוטלו של בני ישראל הקב"ה "מכין" את גואלם של ישראל, משה רבנו.רבינו בחיי כתב: "וסמך פרשת הגואל לפרשת השעבוד והגלות להורות שהזמין הקב"ה רפואה למכה."

תרגום יונתן מספר לנו את הרקע המשפחתי: " "וַאֲזַל עַמְרָם גַבְרָא דְמִשֵׁבֶט לֵוִי וְאוֹתִיב בְּכִילְתָא וְגִינוּנָא דְהִלוּלָא יַת יוֹכֶבֶד אִנְתְּתֵיהּ דְתָרִיךְ מִן קֳדָם גְזֵירְתָּא דְפַרְעֹה וַהֲוַת בְּרַת מֵאָה וּתְלָתִין שְׁנִין כַּד אֲהַדְרָהּ לְוָותֵיהּ וְאִתְעֲבֵיד לָהּ נִיסָא וְהַדְרַת לְעַלֵימוֹתָא כְּמָא דַהֲוַת כַּד הִיא זְעֵירְתָּא מִקְרְיָיא בְּרַת לֵוִי"

מדובר אפוא בעמרם שהושיב בכילה ובאפיריון של חופה את יוכבד אִשׁתו שגרש לפני הגזירה של פרעה והיתה בת מאה ושלושים שנים כאשר החזירה אליו ונעשׂה לה נס וחזרה לנערותה כמו שהיתה כאשר היא קטנה ונקראה בת לוי .

המהר"ל טוען כי האנונימיות בתיאור הוריו של משה "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי" יש לה סיבה: "ולא הזכיר הכתוב שם עמרם ושם יוכבד... רק כתב שם איש, שהוא שם לכל איש, ואינו שם פרטי מיוחד, וזה מורה על מדרגה נבדלת אלקית." עם זאת היה חשוב לציין כי הוא משבט לוי " זהו להודיע לך כי לא היה ראוי לצאת הגואל רק משבט לוי... במה שאמרו רז"ל כי שבט לוי לא נשתעבד במצרים, ולפיכך היה ראוי לצאת מהשבט הזה הגואל אותם מן השעבוד וכל זה מפני קדושת השבט הזה... מכל מקום זכות עצמם וקדושתם הועיל שלא היה ראוי שיהיו מושלים מצרים על שבט לוי הקדוש והנבדל, ואיך יהיה מושל עליהם החומר הגרוע הזה הם המצריים, עד שהיו ישראל ראויים להגאל, ואז הוציא הקב"ה הגואל משבט מושלים הוא שבט לוי אשר הוא קדוש ונבדל."

יתרו - האיש שחיפש את האמת

בקריאת פרשת יתרו עולות חמש שאלות: אם יתרו היה כהן מדיין, מדוע הוא צריך בעצמו לראות את צאנו ? (האם אין לו בהנים) מדוע ה' נתן מפלט דווקא אצל עבוד כוכבים ? איך הרועים מגרשים את הבנות של כהן מדיין ? מיהו רעואל ? ואם זה יתרו, מדוע השתמה שמו ? בפרשת יתרו (י"ח,י"א) הוא מכונה כהן מדיין, ואם זאת הוא אומר:"עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-גָדוֹל ה' מִכָּל-הָאֱלֹהִים". הייתכן שכך מדבר כהן מדיין ? הרי בזה הוא מעבד את מעמדו?

לפי שיעורו של בנימין קוסובסקי בכולל "משכן בנימין, לידי ישיבת קדומים

משה מגן על בנות יתרו צייר:Ciro Ferri (1634–1689

על כל זה השיב מדרש שמות רבה:
ולכהן מדין שבע בנות והלוא הקדוש ברוך הוא שונא עבודת כוכבים ונתן מנוס למשה אצל עובד עבודת כוכבים ? אלא אמרו רבותינו יתרו כומר לעבודת כוכבים היה וראה שאין בה ממש ובסר עליה והרהר לעשות תשובה עד שלא בא משה וקרא לבני עירו ואמר להם עד עכשיו הייתי משמש אתכם מעתה זקן אני בחרו לכם כומר אחר עמד והוציא כלי תשמישי עבודת כוכבים ונתן להם הכל.
ונדוהו שלא יזדקק לו אדם ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו וביקש מן הרועים לרעות לו את צאנו ולא קבלו לפיכך הוציא בנותיו. ותבאנה ותדלינה מלמד שהיו מקדימות לבוא מפני פחד הרועים. ויבאו הרועים ויגרשום אפשר הוא כהן מדין והרועים מגרשים בנותיו אלא ללמדך שנדוהו וגרשו בנותיו כאשה גרושה כמה דאת אמר (שם ג, כד) ויגרש את האדם. ויקם משה ויושיען מלמד שישב להן בדין אמר דרך אנשים דולים ונשים משקות וכאן נשים דולות ואנשים משקים ויצילן לא נאמר אלא ויושיען.
רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר דבר של גלוי עריות באו לעשות עמהן ועמד משה והושיען נאמר כאן ויושיען ונאמר להלן (דברים כב, כז) צעקה הנערה המארשה ואין מושיע לה מה להלן גלוי עריות אף כאן גלוי עריות.
ורבנן אמרי מלמד שהשליכו אותן למים והוציאן משה ואין ויושיען אלא לשון הצלת מים שנאמר (תהלים סט, ב) הושיענו אלהים כי באו מים עד נפש. וישק את צאנם מלמד שדלה משה להם והשקה את צאנם כשם שעשה יעקב לרחל. ותבאנה אל רעואל אביהן זה יתרו ולמה נקרא שמו רעואל שנעשה רע לאל. ויאמר מדוע מהרתן בא מכאן אתה למד שכל הימים באחרונה היו באות. (א',ל"ב)

ראו גם ערך מורחב:יתרו

צפורה ומשה רבינו

צפורה לנוכח משה בציורו של Botticelli, Sandro, המקור:ויקישיתוף,Eloquence

צפורה מוזכרת בפרשה בשני אירועים: היא נבחרת להיות אשתו של משה והיא מצילה את חייו. וכך נאמר בפרשה: "ותִַּקַּח צִפֹּרָה צֹר ותִַּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ" - צִפֹּרָה עושה ברית מילה בצֹר לבן שלה ובכך היא מצילה את משה רבינו מסכנת חיים שנאמר:" "ויַהְִי בַדּרֶךְ בַּמָּלוֹן ויַּפְִגּשְֵׁהוּ ד' ויַבְַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ"

הרב שמואל אליהו רבה של העיר צפת מציג את השאלה של חז"ל: למה משה בעצמו לא לקחת את הצֹר כדי לעשות ברית לבנו בעצמו, הרי זוהי מצווה שנצטוו בה האבות? ועוד, איפה מצאנו שאישה עושה ברית לבן שלה? שאלה נוספת :למה הוא לוקח לו גיורת מדיינית לאישה?

התשובה טמונה בידיעה שהאישה אמורה להיות השלמה לאיש בכל מה שחסר לו. משה רבינו היה חסר בשני תחומים מרכזיים:

• "פֶּה" - כוח הדיבור - "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" - כמו כל מי שנמצא בגלות.
• "צֹר" - גם כאן, בברית המילה, וגם בחטא מי מריבה, משה לא נוהג נכון עם הצֹר. בחטא מי מריבה אלוקים אומר לו לדבר אל הַצּוּר והוא מכה אותו. בגלל זה הוא לא נכנס לארץ ישראל. בברית המילה

משה כמעט מת בגלל שלא השתמש בצֹר.

את ההשלמה לשני הדברים שחסרים במשה - משלימה צִפֹּרָה. וזה רמוז בשמה צִפֹּרָה, שהוא מורכב מהמילים "צֹר" ו"פֶּה".

למרות שהכתוב מספר כי צפורה הייתה בדרך למצרים, קיימת הדעה כי היא לא הגיעה לשם. במכילתא דר' ישמעאל מובא המדרש הבא: "באותה שעה נאמר לאהרן (שהיה במצרים): לך לקראת משה (שבא ממדיין). יצא לקראת משה וחבקו ונשקו. אמר לו: משה היכן היית כל השנים הללו? אמר לו: במדין. אמר לו: מה טף ונשים אלו עמך? אמר לו אשתי ובני. אמר לו: ולאן אתה מוליכם? אמר לו: למצרים. אמר לו: על הראשונים אנו מצטערים ועכשיו נצטער גם באלו. באותה שעה אמר לצפורה: לכי לבית אביך. ובאותה שעה הלכה לבית אביה ונטלה שני בניה".

הרב בנימין לאו המצטט מדרש זה מגדיר כך את מעשיהו של אהרן. הוא אוהב שלום ורודף שלום, גם בין ציפורה למשה והיות והוא רואה לנוכח את השליחות המצפה למשה , הוא יוזם את השילוחין-גירושין. " משה הולך להאיר לישראל את עתידם ולהחשיך למצרים את ארצם." -את זה לא קל לעשות כאשר יש משפחה עימו וכך ציפורה נעלמת בביתה לכמה שנים.

לאחר קריעת ים סוף ולפני מתן תורה. יתרו מביא אותה אל משה למדבר סיני שנאמר בפרשת יתרו: "ויקח יתרו חותן משה את ציפורה אשת משה אחר שילוחיה". אך גם במחנה בני ישראל המשפחה אינה מתאחדת. היא מבקשת להצטרף לעם ישראל, אשר עבר תהליך של גיבוש במהלך יציאת מצרים. מסיים הרב לאו: משה רבינו, "כבר נתון בעולמות עליונים. האור שלו הלך וגבר, עד שהכה בסנוורים. אם חזר לגרושתו, לא היה זה אלא לזמן קצר, עד שנטה את אוהלו מחוץ למחנה. אור גאולת ישראל ממצרים כיסה את אור הברית של האחת שביקשה לכרוך עצמה בחיי האומה."

עוד אזכור נוסף בספר במדבר מצביע עך כך שחייה לא היו קלים. - מרים הנביאה מתלוננת באוזני אחיה, אהרן, על אודות האישה הכושית אשר לקח משה. על פי הפירוש המקובל האישה הכושית הינה ציפורה. אך אז מתערב הקב"ה :"וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם, לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה". מרים נענשת וצפורה חוזרת לאלמוניות שלה בתור רעייתו של משה ואם בניו.

הסנה

ראו ערך מורחב:הסנה הבוער

שיח, אשר מזוהה בתור הסנה, בחצר נזר סנטה קטרינה בסיני - צולם בביקור מטיילים במקום - ויקישיתוף - Magnus Manske

הסנה בוער - בבית הכנסת בדורה אירופוס -ויקישיתוף מתוך אוסף שיקופיות גיל/גילרמן

המחזה של הסנה הבוער לעיני משה רבינו, בהיות רועה ממדבר סיני, הוא נקודת ההתחלה של תהליך הגאולה. מכאן נגלה מלאך ה' למשה והוא, לאחר היסוסים רבים, מקבל מהקב"ה את המשימה. וכך מתואר התהליך במקרא  :"וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹקים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹקים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא. וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים."

יהודה פליקס שהתמחה בחקר הצמחים בתקופת התלמוד והמקרא חקר בין השאר את תולדות הסנה וזאת לאור צמח הסנה המפורסם הנמצא במנזר סנטה-קתרינה. (ראו צילום) הוצעו זיהויים אחדים:

• עץ השיזף המצוי, הוא הסדריה, שהוא ככל הנראה שיזף תרבותי שפריו- הדומים – ייקראו נבק. השיזף שכיח בואדיות סיני.
• הרנוג השיטים שפרחיו האדומים ועושים רושם כאילו הם בוערים. הצמח גדל על עצי שטים

במדבריות סיני ועד אילת ודרום הערבה.

• קרקש הצהוב , לעומתו, היא במקורה ערבתית והוא גדל בארץ בעיקר בהר הנגב, כמו גם פרטים אחדים ביהודה ושומרון, ואף בגליל התחתון ובדרום הגולן.
• קרקש קיליקי במנזר סנטה קתרינה מין זה של קרקש מאפיין הרים גבוהים ומעיד על תפוצה מקוטעת הן בחרמון והן במרומי-סיני.

נזירי סיני נקטו לימים במסורת שהשתרשה אצלם, לפיה מענפי מין זה הכין אהרון הכהן את מטהו, ומכנים אותו "מטה אהרון". בשל כך הקרקש מקודש עליהם והם מגדלים ומטפחים אותו בחצרות מקדשים. מין האחרון הוא זה שאומרים כי הוא הוא הקרקש במנזר סנטה, התגלה לראשונה בהרי קיליקיה בדרום-טורקיה. הקרקש הקיליקי פרחיו גדולים יותר, והם צהובים ומנומרים בכתמים אדמדמים.

• יחנוק המדבר או הטופל האדום ,שהם טפילי שורש על שיחים הנראים מרחוק כנר זוהר, הראשון בגווני צהוב-כתום, והשני בגווני אדום.

האהבה והיראה

בהתנהגותו של משה רבינו בהתגלות ה' ב"סנה" אנו מוצאים הייתה הסתרת פנים, שנאמר:"...וַיַּסְתֵּר משֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹקים". בתלמוד מובאות שתי דעות על כך:

• טוב עשה שהסתיר פניו ועל כך זכה ל"קלסתר פנים" ויראו מגשת אליו כפני שנאמר: "וַיְהִי בְּרֶדֶת משֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד-משֶׁה ...וּמשֶׁה לֹא-יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-משֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו" .

דעה אחרת סבורה שמשה רבינו לא טוב עשה ואף נענש על כך. כאשר בקש לראות את פני ה' , השיב לו הקב"ה שלא יוכל לראות את פניו. במסכת ברכות נאמר:" תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה: 'כך אמר לו הקב"ה למשה: כשרציתי (בסנה) - לא רצית (שנאמר ויסתר משה פניו), עכשיו שאתה רוצה - איני רוצה',. ה' הראה למשה גילויים נפלאים בעשרת הדברות, אך כנראה לא הכל.

הרב אביגדר הלוי נבנצל שוחח בנושא:אהבה ויראה בעבודת ה והוא מגיע לסיכום:" חז"ל נחלקו כאן, האם טוב עשה משה בסנה או טוב עשה". הוא מצטט את הרב רא"א דסלר - מורו ורבו, כי אם יש מחלוקת באגדה סימו "כי שני הצדדים אמת (מדברים) אלא שמלמדים בחינות שונות בענין. יש שתי זויות ראיה: בחינת היראה - לפי טוב שהסתיר פניו, כך העיז להתקרב אל האלוקים ומבינת אהבה - על משה היה לתת ביטוי לקח ולהתקרב אל הסנה.

הוא מסיים את שיחתו ש"כל יהודי חייב לעבוד את ה' גם באהבה וגם ביראה" - בארץ ישראל ובחו"ל. הוא שולל את הסברה כי רק בארץ ישראל אפשר להגיע לאהבת הבורא. כלל גדול בתורה כי "היראה" ו"אהבה" הן שתים מתוך שש ה"מצוות התמידיות" שדם חייב בהן בל רגע ורגע. הרמב"ם כתב :

"הָאֵל הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה--מִצְוָה לְאָהֳבוֹ וּלְיִרְאָה מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמָר "וְאָהַבְתָּ, אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" וְנֶאֱמָר "אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא" .

וְהֵיאַךְ הִיא הַדֶּרֶךְ לְאַהֲבָתוֹ, וְיִרְאָתוֹ: בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו וּבְרוּאָיו הַנִּפְלָאִים הַגְּדוֹלִים, וְיִרְאֶה מֵהֶם חָכְמָתוֹ שְׁאֵין לָהּ עֵרֶךְ וְלֹא קֵץ--מִיָּד הוּא אוֹהֵב וּמְשַׁבֵּחַ וּמְפָאֵר וּמִתְאַוֶּה תַּאֲוָה גְּדוֹלָה לֵידַע הַשֵּׁם הַגָּדוֹל, כְּמוֹ שֶׁאָמַר דָּוִיד "צָמְאָה נַפְשִׁי, לֵאלֹהִים--לְאֵל חָי" .

ויהי אור – מאפילה לאורה על גבי החמור

א"ר סימון ה' פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה. "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" - כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. "וַיְהִי אוֹר" - כנגד ספר ואלה שמות שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה. "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" - כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות. "וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ" - כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם" - כנגד ספר משנה תורה שהוא מלא הלכות רבות. מתיבין חברייא לרבי סימון והלא ספר ויקרא מלא הלכות רבות אמר להן אף הוא שנה בו דבר:(בראשית רבה ג')

פרשת שמות תשע"ג ירושלים

שיעורו של הר מוטי אלון לפרשת שמות תשע"ג ירושלים

הרב מוטי אלון בשיעורו על ספר שמות דן בסוגיה לעיל : וַיְהִי אוֹר" - כנגד ספר ואלה שמות שבו יצאו ישראל מאפילה לאורה.

נסקור שלוש פרשיות קצרות, אשר יובילו אותנו מהאפילה בארץ מצרים לאורה של ימי המשיח

1. עד כמה הייתה האפילה עד שהיו "ראויים לכך" - לשיעבוד מצרים. כאשר משה רבינו גדל ויוצא אל אחיו נאמר:"וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר" (ב', י"א) ורש"י מבאר:וַיִּירָא מֹשֶׁה - כפשוטו, ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל" כמשמעו. אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר ומדרשו: נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו מה חטאו ישראל מכל ע' אומות להיות נרדים בעבודת פרך אבל רואה אני שהם ראויים לכך"
2. מי יוציא אותם ממצרים - על כך נאמר :" יש לך שלוחים הרבה" - משה רבינו חוזר למצרים כאשר הוא בן שמונים שנה לאחר שבמדבר סיני שואל ארבע שאלות, מקבל תשובות ועוד נוכח בשני ניסים, ובכל זאת אינו מקבל את התפקיד ואומר "שְׁלַח-נָא, בְּיַד-תִּשְׁלָח". רש"י פירש:ביד תשלח - ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן. דבר אחר:ביד אחר שתרצה לשלוח, שאין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם לעתיד, יש לך שלוחים הרבה. וכך נאמר בפרקי דרבי רבי אליעזר:"אמ' לו לך ואשלחך אל פרעה אמ' לפניו רבון כל העולמים שלח נא ביד תשלח ר"ל ביד אותו האיש שאתה עתיד לשלוח אמ' לו לא אמרתי לך ואשלחך אל ישראל אלא לך ואשלחך אל פרעה ולאותו האיש שאתה אומ' אני שולח לעתיד לבא אל ישראל שנ' הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא וכו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" (ל"ט)
3. על החמור - מה החשיבות ש"הרכיבו" אותם על כלי התחבורה, שנאמר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו, וַיַּרְכִּבֵם עַל-הַחֲמֹר" (ד',י"ח). ובתרגום שבעים נאמר:"ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם (בקדמוניות היהודים הובא הסבר שחמור היה חיה קדושה במצרים). רש"י פירש:"על החמר" - חמור המיוחד, (לפי רבי דפרי אליעזר נולד בערב שבת בין השמשות) , הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק (לא ברור למה שימש - אולי נושא כלים), והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר (זכריה ט', ט') עני ורוכב על חמור: הרב מוטי אלון סיפר כי הרבי סבור כי זו התשובה לשאלה:"שלח נא ביד תשלח" !

המטרה היא איך להביא את ה"אור" לעולם. בספר שמות אנו מגיעים לשלב, בו יוצאים מן הטומאה. בניית המשכן הביא לכך שכל "החומר" יצא ממצרים. במעמד הר סיני, ה' ירד על הר סיני ומשה רבינו עלה להר סיני. עם שלם יהיה ממלכת כהנים - וכך יגיעו לאור.

למלך המשיח, יש תפקיד, להמשיך את התהליך, עליו לסיים את תורת משה רבינו. והרב מסיים בדברי הרמב"ם ב"יד-החזקה: :

• "ייראה מפשוטן של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג; ושקודם מלחמת גוג ומגוג, יעמוד נביא לישראל ליישר ישראל ולהכין ליבם: שנאמר "הנה אנוכי שולח לכם, את אלייה הנביא" (מלאכי ג,כג). ואינו בא לא לטמא הטהור, ולא לטהר הטמא, ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות, ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין; אלא לשום שלום בעולם, שנאמר "והשיב לב אבות על בנים" (מלאכי ג,כד).
• לא נתאוו הנביאים והחכמים ימות המשיח--לא כדי שישלטו על כל העולם, ולא כדי שירדו בגויים, ולא כדי שינשאו אותם העמים, ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח: אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה, ולא יהיה להם נוגש ומבטל, כדי שיזכו לחיי העולם הבא, כמו שביארנו בהלכות תשובה.
• "המלך המשיח עתיד לעמוד, ולהחזיר מלכות בית דויד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש, ומקבץ נדחי ישראל. וחוזרין כל המשפטים בימיו, כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמיטין ויובלות ככל מצותן האמורה בתורה."
• "ואם יעמוד מלך מבית דויד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדויד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, ויילחם מלחמות ה'--הרי זה בחזקת שהוא משיח: אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל--הרי זה משיח בוודאי.

הקש על החץ במרכז התמונה והאזן לשיעור במלואו - מומלץ ביותר

פקוד פקדתי

הקב"ה מורה למשה רבנו לבשר לבני־ישראל על הגאולה הקרובה במילים אלה: "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם, ה' אלוקי אבותיכם נראה אלי... לאמר... פקוד פקדתי אתכם... ושמעו לקולך".

משה השיב לקב"ה כי הוא חושש שבני־ישראל לא יאמינו לדבריו: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו לקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'". חז"ל אומרים, שבאותה שעה "דיבר משה שלא כהוגן".הלוא הקב"ה אמר לו "ושמעו לקולך", ואילו הוא מביע חשש שלא יאמינו לו.

שיחת השבוע של חב"ד דנה בנושא ומציגה אותו תחת הכותרת מאמינים בני מאמינים. ומביא מדברי המהרש"א השואל למה נהג משה שלא כהוגן, וכי מניין לו לדעת שבני־ישראל יאמינו לדבריו? זאת ועוד: התורה מספרת שהעם האמין לדברי משה אחרי שעשה את האותות לעיני העם, והלוא זו הייתה בקשתו מהקב"ה, לתת לו אות ומופת, כדי שיאמינו לו.

ההסבר ש"המהרש"א" מביא הוא שביד זקני ישראל היה מסור סימן, שהגאולה תבוא בלשון "פקוד פקדתי". הקב"ה אמר למשה לומר לעם־ישראל "פקוד פקדתי אתכם", על־פי הסימן שהיה מסור ביד הזקנים, ומכיוון שמשה ידע כי בני־ישראל הם מאמינים בני מאמינים, היה עליו להניח שיאמינו לו ולא לטעון "והן לא יאמינו לי".

מביאים מפי הרבי מליובאוויטש רבי מנחם מנדל שניאורסון כי דברי חז"ל על כך שמשה נהג 'שלא כהוגן' מסוססים על הערכה כי לפי גורל מעלתו היה צריך להעריך בשלמות ובמידה מדוייקת יותר את מעלתם של בני־ ישראל, שגם אחרי שנים רבות כל־כך של שעבוד מורגש בליבם שאין הם שייכים למצרים ולגלות.

ומכאן לאקטואליה: כוח זה קיים בעם־ישראל גם בימינו. אף־על־פי שעברו יותר מאלף ותשע־מאות שנים של גלות, היהודים הם מעל הגלות, ומיד כשהם שומעים שהגאולה עומדת לבוא – הם מתחזקים ברוחם ומאמינים ומצפים לגאולה.

"לכו לסבלתיכם...הקדים יוסף הצדיק לפטור את כהני דתם מן המס

מפרשת השבוע : לכו לסבלתיכם. לְכוּ לִמְלַאכְתְּכֶם שֶׁיֵּשׁ לָכֶם לַעֲשׂוֹת בְּבָתֵּיכֶם, אֲבָל מְלֶאכֶת שִׁעְבּוּד מִצְרַיִם לֹא הָיְתָה עַל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי; תֵּדַע לְךָ, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן יוֹצְאִים וּבָאִים; שבט לוי לא היה בשעבוד; ועוד - שמות רבה ה׳:ט״ז וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לָמָּה משֶׁה וְאַהֲרֹן. מַהוּ לָמָּה, אָמַר לָהֶם אַתֶּם לָמָּה, וְדִבְרֵיכֶם לָמָּה. לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי פָּנוּי הָיָה מֵעֲבוֹדַת פָּרֶךְ, אָמַר לָהֶם פַּרְעֹה בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם פְּנוּיִים אַתֶּם אוֹמְרִים (שמות ה, ח): נֵלְכָה וְנִזְבְּחָה לֵאלֹהֵינוּ, לְכוּ לְסִבְלוֹתֵיכֶם. - בזכות יוסף הצדיק : הוא החריג את הכהנים משיעבוד מתוך שיעורו של הרב מוטי אלון https://youtu.be/T8yBQGZWidA

הנה המקור: הקדים יוסף הצדיק לפטור את כהני דתם מן המס, כדי להציל את שבט לוי כהני ישראל מעבודת פרך ובספר תורת חיים על מסכת חולין דף צב ]כמדומה שכן ראיתי בדברי רבותינו הראשונים[ שזו היתה חכמה נפלאה של יוסף הצדיק, ככתוב בסוף פרשת ויגש שיוסף הצדיק פטר את הכומרים כהני הדת מלשלם מס חמישית לפרעה, ולכאו' הוא חידוש פלא מה לו ליוסף הצדיק לדאוג להם לכהנים הנוצרים והמוסלמנים לתת להם פריווילגיה שלא תהיה אדמתם לפרעה ולא יתנו לו חמישית. האם נאמר שיוסף הצדיק מכיר בכומר וצ'יף שיש לו איזה מעלה יתרה משאר הערלים המזוהמים?

וביאר בתורת חיים שראה יוסף הצדיק ברוח הקודש שעתידים בני ישראל להשתעבד בעבודת פרך במצרים, וכדי להקדים רפואה למכה עמד ותיקן כך לשאר כהני הדתות כדי שיוכלו לפטור את שבט לוי מעבודת הפרך, כי כששאל פרעה את ישראל מי הם הכהנים שלכם, הצביעו הכל על שבט לוי שנאמר בהם 'יורו משפטיך ליעקב'. ]וכשכר טוב ליוסף הצדיק, לקח משה את עצמותיו עמו[ וכמבואר ברמב"ם הל' ע"ז פ"א סוף ה"א שיעקב אבינו היה ראש ישיבה 'ולימד בניו כולם, והבדיל לוי ומינהו ראש. והושיבו בישיבה ללמד דרך ה' ולשמור מצוות אברהם, וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא ישתכח הלימוד'.

ונמצא שגם לאחר הסתלקותו של יעקב אבינו המשיך הענין מדור לדור, שנתמנו ראשי ישיבה משבט לוי, קהת, ועמרם. וכך נתמנו כל שבט לוי להורות את כל שבטי ישראל, וכשבאו המצריים לדפוק על דלתותיהם, אמרו להם שהם לויים ודינם ככהנים הפטורים מלשלם מסים וארנוניות, וממילא כבר נפטרו גם משעבוד ועבודת פרך.

וכן משמע בלשון הרמב"ן בפרשת שמות ]ה,ד[ 'מנהג בכל עם להיות להם חכמים מורי תורתם, לכן הניח להם פרעה שבט לוי שהיו חכ־ מיהם וזקניהם'. אף שלא הזכיר הרמב"ן ענין יוסף הצדיק, מ"מ משמע שנפטרו בני לוי מן השעבוד מצד היותם חכמים וזקנים. וגם בזה צ"ע שהרי פרעה שם עיניו ולבו לכלות את ישראל רח"ל, ומה לו עם החוקים הקבועים לשמור על כבודם של כהני הדתות, וכי כך שמענו בגלות איטליה, שמכיון שהאפיפיור יושב בארמון מכובד, גם המורה צדק שבישראל יושב בארמון מכובד? וכי כך הבינו הגויים במסעות הצלב ובגלות ספרד? ואם נאמר שזה היה מחמת חק שקבע יוסף הצדיק, והרי כתוב בו בפרעה 'אשר לא ידע את יוסף', וכמ"ש בתרגום 'דלא מקיים גזרת יוסף' ואיך הוא מפחד לפתע מחוקי כהני הדתות שיפטור את כל שבט לוי מאותו השעבוד? וכי פרעה שומר חוקים היה? האם היה רשום בספר חוקי מצרים שאם פרעה מצטרע, עליו לשחוט שלוש מאות ילדים לרחוץ בדמם?

הכניס הקב"ה בלבו של פרעה שלא ישעבד את שבט לוי
והביאור הפשוט הוא כי 'לב מלכים ושרים ביד השם', וראה הקב"ה שצריך להשאר שבט אחד שאינו משתעבד ונשאר דבוק בתוה"ק ואינו עובד עבודה זרה כשאר השבטים, כדי שישאר החיבור בין ישראל לאבותנו הקדושים, כמבואר בספר בית הלוי. ולכן היפך הקב"ה את לבו של פרעה שלא לשעבד את בני לוי. אבל עדיין צ"ע איך היתה מהלך המחשבה שעל ידה פיתה הקב"ה את פרעה. ראה פרעה שאין לוי נושא את מטתו של יעקב, נתיירא להטיל עליו עוד שעבוד המלאכה, שלא תתבטל ברכתו של יעקב עוד ביאור מצאנו במפרשי המקרא שראה פרעה בהלויה של יעקב אבינו איך כל השבטים נושאים את ארונו של יעקב מלבד לוי ויוסף, כמ"ש ברש"י פ' ויחי. יוסף משום שהוא מלך, ולוי משום שהוא עתיד לישא את הארון, ושאל פרעה מדוע אין לוי נושא את המיטה ואמרו לו שיעקב אבינו מינה אותו לישא ארון הקודש, כיון ששמע פרעה כך נתיירא לשעבד את לוי ובניו בלבנים ואבנים, מדין קל וחומר, ומה ארונו של יעקב לא נשא לוי, כ"ש שאין לו לישא אבנים ולבנים.

פרשת הערלה וגיד הנשה

הרב אמנון בזק ר"מ בישיבת הר עציון מנסה להסביר את "אחת הפרשיות המיסתוריות בתורה, היא פרשת ציפורה ומילת בנה" בעלון פרשת השבוע שבת בשבתו, פרשת שמות, תשס"ח. הפיסקה קצרה, רק שלוש פסוקים: "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ, בַּמָּלוֹן; וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה', וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר, וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ, וַתַּגַּע, לְרַגְלָיו; וַתֹּאמֶר, כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי. ו וַיִּרֶף, מִמֶּנּוּ; אָז, אָמְרָה, חֲתַן דָּמִים, לַמּוּלֹת. (פרק ד', פסוקים כ"ד- כ"ו)

עולות שתי שאלות:

• מדוע ה' בקש להמית את משה בדרכו לפגוש את אהרן אחיו ולשליחות הגדולה אל זקני בני-ישראל ובהמשך לפרעה, מלך מצרים.
• מדוע כרתה ציפורה את ערלת בנה ומדוע המעשה שלה הציל את חיי משה.

הפתרון המוצע מבוסס על השוואה לאירוע אחר מספר בראשית פרשת גיד הנשה כדלקמן:" וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב, לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע, בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ--כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. (פרק ל"ב, פסוקים כ"ה-כ"ט)

קווי הדמיון בין הפרשיות:

• יעקב ומשה מצווים לשוב לארץ מולדתם : יעקב - מארם נהרים לארץ כנען, משה - ממדין למצרים.
• בדרך הם נפגשים, בלילה אצל יעקב, ובמלון אצל משה, עם איום על חייהם: יעקב - "כי שרית עם אלוהים", ומשה - "ויפגשהו ה' ויבקש להמיתו".
• ההצלה באה בעקבות פגיעה גופנית: אצל יעקב בגיד הנשה ואצל משה - בברית המילה.
• שינוי שם: מיעקב לישראל, ומשה זוכה לכינוי מצפורה "כי חתן דמים אתה לי".
• אחרי האירוע הם פוגשים את אחיהם איתו לא התראו זמן רב: יעקב את עשיו, ומשה את אהרון.

שני האנשים עומדים בפני מפגשים גורליים עם דמויות מאיימות: עשיו ופרעה, והמאבקים בדרך נועדו לבסס את עמידתם בפניהם. אם יעקב יתגבר על המלאך ומשה יתמודד עם כריתת הערלה של בנו, הרי גוברים הסיכויים שיוכלו לעמוד במאבקים הגורליים העומדים בפניהם.

הבאים ישרש יעקב

אחת משלושת ההפטרות של השבת היא מנבואתו של ישעיהו הנביא ופותחת בפסוק "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל וּמָלְאוּ פְנֵי תֵבֵל תְּנוּבָה". ההפטרה עוסקת בגאולה העתידה של עם ישראל, בשעה שפרשתנו עוסקת, בראשיתה לפחות, בירידה מצרימה, בכניסה אל הגלות. מדוע נבחר קטע זה, או מדוע מייחסים אותו לגלות מצרים דווקא ? ומדוע בחר הנביא במשל זה דוקא, "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל" ?

רש"י, מייחס פסוק זה לעם ישראל, שהציץ ופרח במצרים. ואכן, אם נתבונן היטב, נגלה שניתן למצוא הקבלה בין הפסוק הראשון של ההפטרה ובין הפסוק הראשון של פרשתנו. שלוש המלים : 'הַבָּאִים', 'יַעֲקֹב' ו-'יִשְׂרָאֵל', משותפות לשני הפסוקים. מדוע 'הַבָּאִים' ? פרשתנו עוסקת בעצם, בתהליך המביא להולדתו של עם ישראל. נדמה בעיני רוחנו את הגלות למנהרה ארוכה וחשוכה, שבקצה השני שלה - הגאולה המוארת. בפרשתנו, מכתיר אותם פרעה בתואר חדש, "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" ולא רק סתם עַם, אלא "רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ".

ואומר רבי סימון במדרש רבה, כי ספר בראשית, הינו בגדר "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר", שבו הקב"ה בורא את עולמו, ומכין את השדה לקראת הזריעה של הגרעין, הזריעה של עם ישראל. שיא הזריעה, הינו ירידת יעקב וביתו מצרימה. כמו שהגרעין מוכנס אל תוך האדמה החשוכה, מכוסה בעפר, ואינו נראה או ניכר, כך הורדו בני ישראל למצרים החשוכה והאפלה מבחינה רוחנית. פעולה זו היא חיונית, כדי להניב, בסופו של תהליך, את הפירות.

ובהקבלה למשל הגרעין, הזרע מכה שורש כלפי מטה, "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב". קודם ליציאה החוצה אל פני הקרקע, יש להקים יסודות איתנים האחוזים היטב בקרקע. הזמן חולף, והגרעין "מרקיב" לו והולך, החשיכה המצרית מגיעה לשיאה במכת החושך, "וַיְהִי חשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם...לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו... ". אך דוקא אז "יָצִיץ", "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם", הצמח הנובט כלפי מעלה, אל מעל פני האדמה, מציץ אל תוך סביבה מוארת, ובעצם מתגלה, עם ישראל נולד. בספר שמות, הוא מתממש, "וַיְהִי אוֹר". כאשר הגרעין נזרע, הוא אמנם במדרגת יַעֲקֹב, "אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ", אך הוא בדרך למימוש השם שלו, המהות הטמונה בו, "שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים", לעלות למדרגת יִשְׂרָאֵל, "יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל".

חנן חסן במאמרו על פרשת השבוע מבאר זאת כך : "כעת יכולים אנו לגלות זוויות חדשות במילה 'קֵץ' ובביטוי "לגלות את הקֵץ". האות ק' היא האות היחידה באלפבית (מתוך האותיות שאינן סופיות) היורדת אל מתחת לשורה, ובכך כמו רומזת על פעולת הזריעה בה הזרע נטמן מתחת לפני האדמה. כיוון הפעולה הוא מלמעלה למטה – ירידה, "הַבָּאִים יַשְׁרֵשׁ יַעֲקֹב". לעומתה האות צ' מייצגת בצורתה צמיחתם של ענפים, והאות ץ' במיוחד, כמו מייצגת את הנביטה, את הפיכתו של הזרע לצמח, המציץ ועולה מתחת לקרקע, מתגלה על פני הקרקע ושולח כלפי מעלה ענפים ועלים עד כדי "יָצִיץ וּפָרַח יִשְׂרָאֵל".

"השתיקה זהב"

האמרה: "אם הדיבור כסף, השתיקה זהב" יפה לפרשת השבוע. בתחילתה :"וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי (ב',א'). גם את השם שנתנה האם לבנה אין אנו יודעים. המדרש בויקרא רבה כתב :"י' שמות נקראו לו למשה" (א' סימן ג). עוד נוסיף כי גם שמה של אחות משה ובת פרעה לא הוזכר, המעורבים בתקריות עם המצרים ומפגש הראשון גם לא בנות יתרו.

גב' יונה בר מעוז, מהמחלקה לתנ"ך ומפעל מקראות גדולות הכתר דן בנושא "השתיקה זהב" והגיע למסקנה כי :"החסכנות בפרטי שמות אנשים בפרשתנו בולטת מאוד, והיא משרתת את הסיפור, שכן דלות המידע בתחום זה היא חלק מובהק מן התוכן ומעצימה אותו". לעומת זאת, שמם של המיילדות העבריות ואבות האומה נזכר, האחרונים אפילו פעמים אחדות.

על כך שמה גדש יונה בן מעוז:" שתיקה זו טומנת בחובה תוכחת סמויה הרמוזה בהזכרה הראשונה של האבות: "וַיִּשְׁמַע אֱ‑לֹהִים אֶת-נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱ‑לֹהִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֶת-אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק וְאֶת-יַעֲקֹב" – משמעות אמירה זו היא שרק זכות אבות ונאמנותו של ה' לשבועתו הביאו לגאולת ישראל ממצרים, ומכאן שכל הצבעה חוזרת ונשנית על האבות מרמזת אף היא שאין הבנים ראויים להגנה מצד עצמם .

אמת מרה זו יש לשנן באוזני בני ישראל למען שיפור התנהגותם בעתיד, אך אי אפשר להזכירה בפירוש בספר שעיקרו סיפור גאולתם, על כן די יהיה לפי שעה בחזרה מרמזת על שמות שושביני הגאולה, חזרה שתבטא בו-זמנית הן את איתנות הגאולה מצד הגואל הן את שבריריותה מצד הנגאלים ותרמוז לבנים שעליהם לדבוק בדרכי האבות לטובתם."

לפרשת שמות - מאגרא דכלה

בעקבות שיעורו של אביעד קורנברג במשכן בנימין לידי ישיבת קדומים

דברי תורה ךשבת פרשת שמות מאת : רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב
בחיבורו אגרא דכלה - על התורה. [חלק א']

וימת יוסף

שפרה ופועה שתי המיילדות, אשר לפי חז"ל היו יוכבד אם משה רבינו , ומרים אחות משה רבינו ואהרון הכהן , זכו לברכות, חמישה במספר: "מידה כנגד מידה".

וראיתם על האבנים פרעה ציווה לראות עח "האבנים", כך ניתן יהיה להרוג את הזכרים מבלי לפגוע בנשים, אלו ימסרו למצריים והבנים כבר לא יהיו חלק מן העם היהודי, כך פרעה רצה לגזור כליה, או בלשון המודרנית "שואה ביולוגית" לעם היהודי.

הפטרות הפרשה

דוד נתיב דן, כהרגלו בהפטרות הפרשה. עדות ישראל נחלקו בבחירת ההפטרה:

• האשכנזים קוראים בישעיהו [כז-כח]
• הספרדים קוראים בירמיהו [א]
• והתימנים קוראים ביחזקאל [טז].

המכנה המשותף לכל המקורות: תיאור המציאות הקשה של הגלות, עקב חטאי העם, בצד תיאור צעדים בגאולת ישראל.

שלשת הנביאים בהם קוראים העדות השונות בהפטרה, נצבו בפני מציאות הסטורית של גלות. לתמודדות עם השבר הלאומי, היות העם בגלות, ולהיחלצות ממנה, התייחסו נביאי ישראל. הם מבליטים את המרכיבים העיקריים:

1. השבר בו נמצא העם הוא תוצאה של התנהלותו. העם הביא עליו את האסון. "מפני חטאנו גלינו מארצנו" .
2. על אף המצב הקשה בו נתון העם, מובטחת לו ישועה וגאולה. קצב תהליך הריפוי והתיקון תלויים בשאיפה לתיקון התנהלות זו.

קישורים חיצוניים

• פרשת שמות באתר מקראות גדולות הכתר
• הפטרת שמות באתר מקראות גדולות הכתר
• דר' שמואל אברמסקי, עבדות ישראל במצרים, מחניים ק"ה תשכ"ו אתר דעת

פרשיות השבוע - חמשת חומשי התורה

ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי

ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי

ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי

ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח לך, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי

ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה

עלוני פרשת השבוע