פרשיות תזריע מצורע עוסקות בדיני טומאה וטהרה של האדם, והן מופיעות לאחר פרשת שמיני שסופה עוסקת בסימני טומאה וטהרה של בעלי חיים, חז"ל עמדו על סדר הדברים, וכפי שהביא רש"י (ויקרא פרק יב פסוק ב)
"אשה כי תזריע - אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף".
חז"ל השוו את תורתו של אדם לסדר יצירתו. ואם כן עלינו לחקור מדוע נוצר אדם אחר כל מעשה בראשית, האם זה לשבחו או לגנותו ? חז"ל נתנו לכך ארבעה טעמים, וז"ל (סנהדרין דף לח א)
"תנו רבנן: אדם נברא בערב שבת, ומפני מה - שלא יהו מינים אומרים שותף היה לו להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. דבר אחר: שאם תזוח דעתו עליו אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית. דבר אחר: כדי שיכנס למצוה מיד. דבר אחר: כדי שיכנס לסעודה מיד. משל למלך בשר ודם שבנה פלטרין ושיכללן, והתקין סעודה, ואחר כך הכניס אורחין".
שני טעמים מראים שנברא באחרונה לפחיתותו וכדי שלא יתגאה, ואומרים לו שאף יתוש קדמך, ושני טעמים מראים שנברא באחרונה למעלתו, כדי שיכנס לעולם מוכן ומשוכלל למלא כל צרכיו, ומכאן שכל העולם לא נברא אלא לשמש את האדם.
המקור: הרב דוד דב לבנון "אחור וקדם צרתני" מידת רוחו של משיח - אתר ישיבת בית אל
ברית מילה - ויקישיתוף
נושאי הפרשה[]
להלן הנושאים העיקריים של הפרשה:
- טומאת היולדת והבאת הקרבנות אשר יכפרו עליה - פרשן המקרא ספורנו כתב :"וְכִפֶּר עָלֶיהָ. כִּי כָּל יְמֵי זוב טֻמְאָתָהּ תִּהְיֶינָה כָּל מַחְשְׁבותֶיהָ פּונות אֶל עִסְקֵי כְּלֵי הַזֶּרַע וּפְעֻלָּתָם, וְלא תִהְיֶה רְאוּיָה לַמִּקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו עַד שֶׁתָּבִיא כַּפָּרָתָהּ וְתִפְנֶה אֶל הַקּדֶשׁ
- נגעי עור הבשר : שאת או ספחת או בהרת - הפרשן רש"י פירש מהמקרא : "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" - כי "גזירת הכתוב היא שאין טומאת נגעים וטהרתן אלא על פי כהן" - רק הכהן מוסמך להגדיר את הנגע.
- דיני צרעת - המשנה דנה בנגע הצרעת במסכת נגעים שבסדר טהרות. נקודת המוצא של המשנה, כפי משמעות לשון התורה, שהנגעים הם לבנים, אך יש כמה דרגות לובן בסוגי הנגעים השונים: "מראות נגעים, שניים שהן ארבעה: בהרת עזה כשלג, שנייה לה כסיד ההיכל; והשאת כקרום ביצה, שנייה לה כצמר לבן, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים, שאת כצמר לבן, שנייה לה כקרום ביצה".
- נגעי שחין ומכוה - מנגעי אדם. "שחין" הוא, דלקת העור הנגרמת על ידי מחלה או על ידי מכה בעץ או באבן וכיוצא בזה; "מכוה" היא, ליקוי העור הנגרם על ידי כוויה באש או בגחלת או בברזל מלובן או ברותחים וכיוצא בזה. על הנושא בויקי-ישיבה.
- נגעי נתק - נגעי הראש נקרא נגעי נתק, בראשו נגעו, ובראש גופא ג״כ יש ב׳ סוגים, א׳ במקום שער, ואחד במקום חלק שבראש בלא שער, היינו בקרחתו, או בגבחתו, וזה בא ג״כ מדה כנגד מדה, כי זה האיש שראשו ומוחו נשחת באמונות כוזבות שהיו מוטעים בדורות הראשונים, ובדעות נשחתות אז בדורות ראשונים, הי׳ בא ע״ז האיש נגעים, וצרעת ממארת, על ראשו ומוהו, ולכן כתיב בנגעי. הנתק ״בראשו נגעו״ פי׳ אלו נגעי הנתק תלוי בראשו ובמוחו, באמונות והדעות הנשחתות שבראשו. אושר אהרן - אהרן אשר וואלינעץ
- קרחה וגבחת - אונקלוס מתרגם "בשחיקותה או בחדתותיה" ורש"י מתרגם כפירושו -משמעו קרחת לשון ישנים וגבחת לשון חדשים. כאלו נכתב באחריתו או בקדמותו שהקרחת לשון אחוריים והגבחת לשון פנים כמו שכתוב ואם מפאת פניו וגו' והקרחת כל ששופע ויורד מן הקדקד ולאחריו
- נגעי בגדים - פרשן המקרא רלב"ג פירש:" ועניין הצרעת באלו הדברים (בגדים, בתים) הוא שיגבר בהן הלחות הנכרי והחום הנכרי, יחלש חומם היסודי, באופן שידרכו אל הבילוי וההפסד... והנה תמצא כי המראה שיורה על כמו זה העיפוש הוא הירוק או האדום, כבר תמצא זה במקום העפושים כמו מימי האשפות...
למה היולדת מביא קרבנות[]
![קרבנות היולדת זקס 01](/he/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%AA_%D7%96%D7%A7%D7%A1_01.JPG "קרבנות היולדת זקס 01.JPG (201 ק"ב)")
![קרבנות היולדת 02](/he/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%AA_02.JPG "קרבנות היולדת 02.JPG (224 ק"ב)")
![קרבנות היולדת 03](/he/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:%D7%A7%D7%A8%D7%91%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9C%D7%93%D7%AA_03.JPG "קרבנות היולדת 03.JPG (198 ק"ב)")
ברית מילה[]
'ערך מורחב :ברית מילה
פרשת השבוע הזכירה לנו את המצווה שאברהם אבינו נצטווה:"וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ" (ויקראת י"ב,ג'). הרב דב בערל וויין כתב באתר ישיבה על מצוות ברית המילה : מימי אברהם אבינו היתה ברית המילה אבן הפינה בזהות היהודית. אנחנו מכירים בזה בברכה שאנחנו אומרים אחר הארוחה בכל יום. "מודים אנחנו לך... על בריתך שחתמת בבשרנו". חכמי התלמוד הראו לנו שהעם היהודי קיבל את מצות המילה ברצון ובשמחה ולכן היא השתמרה בעם ישראל ברציפות בכל הדורות מאז ימי אברהם אבינו.
על אף שנשמעו טענות רבות בדבר היתרונות הבריאותיים-גופניים של ברית המילה, העם היהודי תמיד ראה בה סמל עילאי לזהות של היהודי ולתפקידו בעולם. בתקופות שונות היו אויבים של העם היהודי שניסו לאסור על המילה. היוונים הקלאסיים ראו בה פגיעה בגוף, ובאותה תרבות שסגדה לגוף האדם זה נחשב לדבר מתועב ולמעשה שלא ייעשה. גם בתקופה הרבה יותר מאוחרת, בברית המועצות "המתקדמת, הדמוקרטית ושוחרת השלום", אסרו על יהודים למול את ילדיהם. בכל המקרים, החל מאנטיוכוס ועד גורבצ'וב, היו יהודים שסיכנו הכול כדי לקיים את מצוות ברית המילה.
ומסכם:"לכן ברור לגמרי מדוע בקיום המצווה הזאת יש צורך בסעודה חגיגית ובהתכנסות גדולה של חברים ובני משפחה. לא רק את המילה של הילד אנחנו חוגגים בברית אלא גם הטקס עצמו, וכך מאששים מסורת וזהות יהודית בת אלפי שנים. מאות שנים שילמו יהודים בחייהם על כך שמלו את בשרם אבל הטקס עצמו נחשב לחגיגה של חיים ושל מחויבות קדושה. למעשה עצמו ולתוצאותיו יוחסו יתרונות בריאותיים וגופניים, אך היהודים מקיימים את המצווה הזאת מתוך אמונה, שמחה ותודעה יהודית, ולא משום שיקול אחר"
הקשר בין תזריע לנגעים[]
מהו הקשר בין שם פרשתנו, שתוכנו הולדת חיים חדשים, לבין הנושא המרכזי של הפרשה – נגעים, שתוכנם היפך החיים, כמאמר רז"ל (נדרים סד) "מצורע חשוב כמת"?
- על הנגעים נאמר שהם "אות ופלא בישראל כדי להזהירן מלשון-הרע", וכן הסגרת והחלטת המצורע נועדו להבטיח "שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון-הרע" (רמב"ם סוף הלכות טומאת צרעת). הרי שגם עצם הופעת הנגע וגם דרך הטיפול בו, לא באו אלא כדי לתקן את המצורע ולהביא לידי כך שאדם זה שחשוב 'כמת' יתחיל חיים חדשים ונעלים יותר – "תזריע".
- "תזריע" רומז לעבודה בזמן הגלות, שהיא בבחינת 'זריעה' והכנה ל'צמיחת' הגאולה. כידוע שהגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו בזמן הגלות והם 'פירות' זריעתנו עכשיו.
העובדה שפרשתנו, העוסקת בדיני נגעים (הרומזים לגלות), נקראת תזריע, מלמדת, שהעבודה האמורה צריכה להיות חדורה ב'תזריע' - כבר בעת העבודה צריך להרגיש שבפעולה זו 'זורעים' את הגאולה העתידה ואת הגילויים הנפלאים של ימות המשיח.
המקור: ליקוטי-שיחות, כרך כב, עמ' 70
צרעת[]
ראו ערך מורחב: נגע הצרעת
מדרש תנחומא רואה בצרעת תופעה המחייבת את האדם לחשבון נפש. וכך מובא במדרש הארץ- ישראלי: אדם כי יהיה בעור בשרו (שם יג ב). קשה לפני הקדוש ברוך הוא לפשוט ידו באדם הזה. ומה הוא עושה. מתרה בו תחלה ואחר כן מלקה אותו, שנאמר, ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם (ויק' יד לד). בתחלה מלקה ביתו. חזר בו, מוטב. ואם לאו, מלקה בגדיו, שנאמר, והבגד כי יהיה בו נגע צרעת (שם יג מז). חזר בו, מוטב. ואם לאו, באים בגופו, שנאמר, אדם כי יהיה בעור בשרו:
וביתר הדגשה בסימן י"ב לפרשה:" אדם כי יהיה בעור בשרו. על ידי מה נגעים באים, על ידי הזנות. וכן את מוצא בירושלים, על ידי שהיו שטופין בזנות, לכך לקו בצרעת. מה כתיב שם, ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון וגו' (ישע' ג טז). מה עשה להם הקדוש ברוך הוא. הלקה אותם בצרעת, שנאמר, ושפח ה' קדקוד בנות ציון (שם שם יז). ואין ושפח אלא צרעת, שנאמר, ולשאת ולספחת ולבהרת. לכך נאמר, אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו'.
המדרש מרחיב את הנושא גם למדינות ראו אתר "צל הרים"
מבחר פירושי רבי יצחק אברבנאל[]
- השאלה הג' למה חייבה ליולדת נקבה בכפל הימים ליולדת זכר אם בימי הטומאה שצוה שתטמא היולדת זכר שבעת ימים והיולדת נקבה י"ד יום ואם בשאר הימים שחייב' את היולדת זכר שתשב עוד בדמי טהרה ל"ג יום והיולדת נקבה כפל ס"ו יום. וכל שכן שיקשה זה לדעת האומ' שיצירת זכר או נקבה לאחד וארבעים יום:
ההסבר
ראתה החכמ' האלהית שצריך מספר מהימים שוה לימי היצירה לנקות את הרחם ממה שנשפך בה ליצירה ההיא ולכך היו בזכר מ' יום עם השבעה הראשונים שבהם יתיישב רחם היולד' על מתכונתו ותשוב האשה לטבעה כי כבולעו כך פולטו מ' יום נשפכו ברחמה דם וליחות לצורך.
- השאלה הח' בענין ההסגר שצותה שיסגיר הכהן את החולה כי מה היה ענין ההסגר ותועלתו בזה האם כדי שלא ידבק חליו לבני אדם הנה עדיין לא נתפרשה טומאתו והתורה לא חייבתו בדד ישב אלא אחר פרסום הטומאה:
ההסבר
והרלב"ג כתב שהיה ההסגר מפני שלהעדר התנועה יתקבץ החום היסודי ויתגבר על החום הנכרי שהיא סבת הנגע ויוציאהו לחצוני הגוף וכאשר יתחזק החולי עם ההסגר אז יורה על העפוש שבגוף אשר הוא סבת הצרעת
אברבנאל משיב למה ההבדל בין טומאת היולדת בהולדת בת לבין - בהולדת בן[]
(חופף מעט לאמור לעיל)
השאלה הב' למה חייבה תורה את היולדת שמלבד שתטמא שבעת ימים שממנה יוצא דם עוד תטמא ל"ג יום לימי טהרה כי כיון שאין לה אז דם מטמא למה תטמא לעניני המקדש. ואם מפני שהם כלם מ' יום כמספר הימים שנוצר הולד בהם הלא כבר נוצר זה תשעה חדשים למה לנו להטמא כנגד ימי יצירת הולד שהם ימי טהרה ונקיון לא טומאה:
דהשאלה הג' למה חייבה ליולדת נקבה בכפל הימים ליולדת זכר אם בימי הטומאה שצוה שתטמא היולדת זכר שבעת ימים והיולדת נקבה י"ד יום ואם בשאר הימים שחייב' את היולדת זכר שתשב עוד בדמי טהרה ל"ג יום והיולדת נקבה כפל ס"ו יום. וכל שכן שיקשה זה לדעת האומ' שיצירת זכר או נקבה לאחד וארבעים יום
והתשובה לשתי השאלות
וזהו שאמר הכתוב אשה כי תזריע וילד' זכר ר"ל האשה כשתעש' זרע ע"ד והארץ תתן יבולה כי זרע האשה הם הבנים והבנות. הנה כאשר תזריע ותוליד אם ילדה זכר תטמא שבעת ימים ר"ל שבעת ימים אחרי לידתה. וטעם כימי נדת דותה תטמא שתשמור היולדת בזה שבעת ימים כמו הנדה ולפי שהנדה כמו שכתב רש"י ראשה ואיבריה כבדים עליה והיא כל היום דוה וכאבה מפני זה אמר נדת דותה וענין זה שהטבע דוחה מותרותיה פעם אחת בחדש ברוב הנשים ישרות המזג בסבת שנוי הירח שתחזור חליל' בזה הזמן וד' פעמים תשתנה הירח בתמונתו הירחיית והם ד' שבועות ולזה על הרוב תתמיד הנדה שבעת ימים ורוב החליים משתני' ביום השביעי ולכך היה מסגיר הנגעים שבעת ימים וכן שבעת ימים יהיה הנולד תחת אמו עד שיעברו עליו ימי צער הלידה.
והנה שבעת ימים האלה האשה על הרוב שופעת דם מן המקור מהמותרות שנשארו מהיצירה. אבל מפני שהאשה בהיותה מעוברת יפסק ממנה דם הנדות מדי חדש בחדשו תשעה חדשים עד שילדה. לכן צותה תורה שמלבד אלה שבעת הימים שתטמא כשתלד כימי נדת דותה עוד שלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה כדי שבאותם הימים תנקה ויצא ממנ' כל דם הנעצר ברחמה מן החדשים שלא עשתה נקיון בהיותה מעוברת. והנה היו המספר הזה מהימים כדי שעם שבעת הימים הראשונים ישלמו לה ארבעים יום.
והנה חז"ל חלקו ביצירת הולד בבטן המלאה והיה דעת ר' ישמעאל שהזכר נגמר' יצירתו במ"א יום והנקבה לפ"א יום וחכמים אומרים אחד זכר ואחד נקבה למ"א יום וכמו שכתב הרמב"ן. הנה הנסיון מאמת דעת ר' ישמעאל לפי שכלל הנשים מרגישות תנועת זכר למ"א יום. אבל תנועת נקבה לא ירגישו בה כי אם לפ"א יום. וא"א שיהיה חלופו כי חומר הזכר הוא יותר חם וחומר הנקבה הוא יותר קר ולבניי כמו שהם במזגם יותר קרות מהזכרים. ויצירת היותר חם נגמר יותר במהירות ממה שיגמר היותר קר שיצטרך יותר זמן לבשולו. ומפני שכל ימי יצירת הולד נשפכים דם וליחות אל רחם האשה להוליד מהם שם העובר. ראתה החכמ' האלהית שצריך מספר מהימים שוה לימי היצירה לנקות את הרחם ממה שנשפך בה ליצירה ההיא ולכך היו בזכר מ' יום עם השבעה הראשונים שבהם יתיישב רחם היולד' על מתכונתו ותשוב האשה לטבעה כי כבולעו כך פולטו מ' יום נשפכו ברחמה דם וליחות לצורך. היצירה ההיא כן אחרי שתלד מ' יום תשב בנקיונ' ובטהרתה מהם. ואף שבאותם ל"ג ימים ראתה האשה דם אינו דם מדוה אלא דם טוהר הבא אחר שבעת ימי הלידה. ולכך בשבעת הימים היתה כנדה לפי שינדוה וירחיקוה כל בני אדם. אבל בל"ג ימים האחרונים תשב בביתה ולא ירחק ממנה בעלה. האמנם לענין המקדש וקדשיו תשמט שבכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה שהם ימי הנקיון מלשון זהב טהור וזקק וטהר את בני לוי כמו שכתב הרמב"ן. (ויקרא י"ב ה') ואם נקבה תלד אם לדעת ר' ישמעאל להיות יצירתה בפ' יום כמו שנתאמת בנסיון וגם לדעת חכמים להיות חומר הזכר יותר חם מחומר הנקבה הרבה. הנה מפני רוב הליחה הלבניי' שתהיה ברחם צריכה האשה אל הנקיון רב ועצום. והרבו בה חכמים בעבור הדם המעופש אשר בה כי החליים הקרים צריכים אל נקיון זמן ארוך יותר מהחמים וכמו שכתב הרמב"ן. ולכך חייבה התורה להיות י"ד הראשונים וס"ו אחריהם והותרו בזה שתי שאלות הב' והג'
ריפוי נגע הצרעת[]
פרשן המקרא רבי יצחק אברבנאל סבור , כי הצרעת אינה מחלה אלא נגע. הנגע אינו תופעה טבעית אלא נסית, ודרכי הריפו הם ניסיים. וכך הוא כתב:
"צוה שישחטוה (את הציפור) על כלי חרש לרמוז שהאדם ככלי חרש מעשה ידי יוצר יתברך וכולם לפניו כחומר ביד היוצר. ונשחטה על מים חיים שבכלי לרמוז אל התורה אשר היא בלב האדם כי בסבת התורה שלא נשמרה כראוי מתה הצפור השחוטה. וצוה שיטבול הצפור החיה בדם הצפור השחוטה להודיע שאין הצרעת חולי מתדבק מפאת טבעו כדברי חכמי הרופאים אבל הוא ברצון השם וגזרתו על האיש החוטא" (ויקרא דף עח).
הריפוי אף הוא אינו בדרך הטבע אלא בדרך נסית, ולכן החולה בא אל הכוהן, ולא אל הרופא. לחיזוק טענתו זאת מביא אברבנאל את צרעת הבגד או צרעת הבית, שאין בהן מרכיבים של בשר ודם הגורמים למחלות באדם. העובדה שהצרעת יכולה להופיע גם בכתלי הבית - דומם, וגם בבגד - צומח או חי, עובדה זו מחייבת לראות בצרעת תופעה לא-טבעית, נסית.
ג' פסוקים:תחילתם וסופן בנון[]
נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן. ראיתי ילקוט דוד - חלפן, דוד הלוי בם׳ צרור המור מר׳ אברהם סבא זיל דבר נחמד בזה, ראיתי לאספו אל תוך ילקוטי, במלכים ב׳, ה/ ונעמן שר צבא מלך ארם היה גבור חיל מצורע, ויבוא נעמן בסוסו וברכבו ויעמוד פתח הבית לאלישע לרפאותו מצרעתו, וישלח אליו אלישע מלאך לאמר, הלוך ורחצת שבע פעמים בירדן לך ותטהר, אמר ר׳ א״ס ז״ל כי אלישע ידע להגיד לו דבר זה כי הוא רמיזה באורייתא, כאשר בא אליו איש ששמו נעמן, המתחיל בגו״ן ומסיים בנדן, לרפאותו מצרעתו, והשב הג׳ פסוקים בתורה, המתחילין ומםיימין בנו״ן,
- א) גגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן, וחשב מה לזה בביתי, הלא לא כהן אני,
- ומנה את חפסוק השני המתחיל ומסיים בנון, " נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ד׳ אלהיך אליו תשמעון, מן הפסוק הזה הבין, כי נעמן יכול לילך לנביא ששמו
אלישע, הנרמזין בת׳ ״אליו תשמעון׳, ועתה אמר הנביא, מה אמר לו לרפאותו מצרעתו,
- וחשב ומנה את הכתוב השלישי המתחיל ומסיים בנוין, נחנו נעבור .חלוצים לפני ד׳ ארץ כנען ואתנו אחוזת נחלתינו מעבר לירדן, פה בס׳ הזה
נמצאים האותיות, נעמן ירחץ בירדן (מלכיםב' ה' א'), והדברים מופלאים:
נגע הבגד[]
הרב אמנון בזק באתר בית המדרש הר עציון עומד על החריגה בצרעת הבגד. וכך הוא הציג את הנושא:מבנה תורת הנגעים, הפותחת בפרשתנו ומסתיימת בפרשת מצורע, מעורר קושי בולט מבחינת סדר הדברים. נציג תחילה את מבנה הפרשיות:
- י"ג, א-מו – נגעי אדם (נושא הנחלק לכמה פרשיות ובהן סוגים שונים של נגעים)
- י"ג, מז-נט – צרעת הבגד
- י"ד, א-לב – דרכי טהרת המצורע מנגעיו
- י"ד, לג-נג – צרעת הבית
- י"ד, נד-נז – פסוקי סיכום
מיקומה של פרשת צרעת הבגד, הקוטעת את נושא צרעת האדם, מעורר את השאלה המתבקשת: מדוע הובאה פרשייה זו בין תיאור נגעי האדם לבין תיאור טהרתו מצרעתו, ולא לאחר מכן, כדרך שהובאה פרשת נגעי בתים? וכך שואל ר"י אברבנאל בתחילת פרשתנו (השאלה הי"א): למה ציותה התורה בצרעת הבגד במקום הזה אחרי זכרון מיני צרעת האדם קודם שיזכור אופן טהרתו שבא בתחילת סדר זאת תהא תורת המצורע? והיה ראוי שישלים משפטי צרעת האדם וטהרתו ואחר כך יבאר צרעת הבגד ואחר כך צרעת הבתים, ולמה זכרם בדילוגים?
לדעת אברבנאל, מבנה זה מדגיש את הקשר שבין האדם לבגדיו. בדיני צרעת האדם מודגשים שני היבטים הקשורים לא רק לאדם הטמא אלא גם לבגדיו: יש קשר בין מצב הטהרה של האדם ובין מצב בגדיו: טומאה חלקית של האדם מחייבת כיבוס בגדים, וטומאה מלאה – את פרימתם. כמובן, קשר זה איננו קיים בין האדם לביתו. לפי זה, דיני צרעת הבגד הובאו בעיצומם של דיני צרעת האדם על מנת לבטא את הזיקה שבין האדם לבגדיו
והוא סיכם את הדיון בדברים הבאים:"נראה אפוא שנגעי בגדים, שביחס אליהם לא נזכר כלל תהליך של כפרה, אכן שונים באופן מהותי מנגעי אדם ומנגעי בתים. נגעי אדם מבטאים בעיה מסוימת באדם, ונגעי בתים – בעיה כללית באופיו של הבית ושל יושביו; לפיכך זקוקים שני סוגי הנגעים לתהליך של כפרה. נגעי בגדים, לעומת זאת, הם חלק מן המציאות הטבעית בעולם; לפיכך יש להם דינים משלהם, כשאר הטומאות, אך אין בהם יסוד של כפרה, שכן הם אינם באים כעונש על האדם.
מדוע התרפא נעמן[]
הפטרת פרשה עוסקת במחלת הצרעת של שר צבא ארם נעמן ועל רפויו בידי אלישע הנביא. ד"ר אלכסנדר קליין מאוניברסיטת בר אילן כתב בדף שבועי על פרשת תזריע מצורע. "ומדוע באמת התרפא נעמן? מענה לשאלה זו יספק לנו את המסר השני שבפרשה זו, בתחום המצוות שבין אדם לחברו. לפי חז"ל, אחת העבֵרות שבגינן באה הצרעת לאדם היא גסות רוח ויוהרה. כך כותב הרב אברהם יצחק נריה, בנו של הרב משה צבי נריה במאמרו: " צרעת נעמן ורפואתו ", שמעתין, ניסן-סיון תשמ"ו, שנה כ"ג, עמ' 30.):
נראה שנעמן היה נגוע בגסות הרוח ובגאווה. צורת הופעתו אצל הנביא לא הייתה כשל חולה הזקוק לישועה, אלא כמצביא גדול "בסוסיו וברכבו". הוא אינו נכנס אל הנביא בענווה, אלא עומד פתח הבית, והוא עצמו מסביר לאחר מכן שתכניתו הייתה "אלי יצא יצוא", שהנביא יבוא אליו ולא הוא אל הנביא. בשורש העניין, אין לנעמן הבנה שהצרעת נובעת מתוך פנימיותו, שעליו מוטלת חובת התשובה וההיטהרות, כדי להירפא מהצרעת, אלא הוא ציפה למופת מהנביא, פעולה חיצונית שתסיר צרעתו ממנו.
זו הייתה העבֵרה של נעמן, והיא מורגשת היטב בהתנהגותו כלפי אלישע ובכעסו כאשר אלישע אינו מוכן "לשתף פעולה". לעומת זאת, כאשר עבדיו מפצירים בו לקיים את דבר הנביא, הוא נכנע ומקבל את דבריהם, וזו כנראה הייתה רפואתו האמִתית שקדמה לרפואת מחלתו. בעיני ה' הוא נעשה זכאי, ולכן התרפא מצרעתו. עובדה היא שכאשר נעמן שב וניגש לאלישע כדי להודות לו, הוא היה אדם אחר. כך מתאר הרב נריה את מצבו:
נעמן הוכיח שאמנם שב בתשובה על גאוותו וגסותו, ואם כי באותם תנאים ונתונים שהיו קודם. הוא מגיע שוב אל הנביא "הוא וכל מחנהו", הרי עתה אינו ממתין בחוץ ליציאת הנביא אליו, כי אם "ויבוא ויעמוד לפניו", ופירש האברבנאל " כעבדא קמיה מאריה" (כעבד לפני אדוניו), בשפלות רוח ובענווה.
אם כן, לא רפואתו הפלאית של נעמן היא שגרמה את הכנעתו, אלא ההפך הוא הנכון: שינוי דרסטי באישיותו הוא שאפשר את הבראתו. אגב, גם סירובו של אלישע לקבל פרס מנעמן היה חלק מ"שיקומו", שכן "אין מסרבים לגדול" (בבלי פסחים פו, ע"ב) , ואלישע התכוון להבהיר לנעמן שהוא אינו "גדול".
מצבת נעמן[]
|
מבט מקרוב |
מבט מעל |
מיקום הכפר הערבי בזריה - דרומית לו ראו "סבסטיה" - מקומה של שומרון העתיקה
צילם:זאב חנוך (ז'אבו)
זאב חנוך (ז'אבו) ארליך במאמר במוסף השבת של מקור ראשון מיום 4 באפריל 2008 ניסה לאתר את מצבת נעמן בכפר הערבי בזריה - 4 ק"מ בקו אוירי מתל שומרון העתיקה. מסגד הכפר, הבנוי בגרעין הישן של הכפר מכונה "א-נבי נעמן". ארליך מצא כי מתחת למסגד יש מערה, כנראה מערת קבורה. למערה שתי נקודות ייחוד:
- האחת, במרכז חלל המערה בנויה "מצבת קבר" הנקראת "א-נבי נעמן".
- השניה, מעל המצבה, ובמקום נוסף בתקרת המערב, חצובים שני פירים אל רצפת המסגד
(לפי ביקור באתר ביום 2 באוגוסט 2008).
ז'אבו סבר כי בונה המסגד, כנראה בתחילת הכיבוש המוסלמי, היה ברור שיש לחבר בין המסגד לבין מערת הקבורה מתחתיו.
לדעתו, אין זאת מצבת קבר, אלה ציון מקום. המקום היה, כנראה ידוע ולא רק בימי הבית הראשון, שבו התרחש האירוע. המוסלמים אימצו להם אתרים עתיקים והתופעה מוכרת לנו ממקומות נוספים: מערת המכפלה, נבי סמואל ועוד. ה"פירים" החצובים מקשרים בין המסגד לבין האתר
לפי המסורות, בין השאר מידע של רבי משה באסולה משנת 1522, מצוי קברו של נעמן בדמשק. ארליך ניסה למצוא מה מעיד האתר בכפר הערבי בזריה. והנה מצאנו בכתובים, שאלישע הנביא אומר לנעמן:" וַיֹּאמֶר לוֹ, לֵךְ לְשָׁלוֹם; וַיֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ, כִּבְרַת-אָרֶץ" (מלכים ב', ה', י"ט) ושם הוא נפרד ממנו. האתר הציג פן חיובי ביחסים בינהם המתבטא במתן המתנה:"יֻתַּן-נָא לְעַבְדְּךָ מַשָּׂא צֶמֶד-פְּרָדִים אֲדָמָה".
אפשרות אחרת שזה המקום בו נפגש גיחזי עם נעמן:"וַיִּרְדֹּף גֵּיחֲזִי, אַחֲרֵי נַעֲמָן; וַיִּרְאֶה נַעֲמָן, רָץ אַחֲרָיו, וַיִּפֹּל מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה לִקְרָאתוֹ, וַיֹּאמֶר הֲשָׁלוֹם" (שם, כ"א). כאן כבר השקר בא לידי ביטוי.
ז'אבו הביא דוגמאות נוספות מן המקרא, על משמעות "כברת דרך" הידוע ביותר היא בהקשר של קבר רחל.
הוא מסיים בהשערה שצאצאיו של נעמן התגיירו. בהגהות לספא חסידים סימן תתרי"ט מבעל הטורים פרשת תצווה (כ"ח,ז") "אל שני קצותיו" מובאת הגירסה כי "מבני בניו של נעמן למדו תורה בבני ברק" על משקל האמור "מבני בניו של במן למדו תורה בבני ברק.
הצרעת של עוזיהו מלך יהודה[]
בספר מלכים ב נאמר על צרעת עוזיהו :"בִּ שְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְיָרָבְעָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ עֲזַרְ יה בֶן אֲמַצְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה... וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵ ינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה אֲמַצְיָהוּ אָבִיו. רַק הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ... וַיְנַגַּע ה' אֶת הַמֶּלֶךְ וַיְהִי מְצֹרָ ע עַד יוֹם מֹתוֹ וַיֵּשֶׁב בְּבֵית הַחָפְשִׁית וְיוֹתָם בֶּן הַמֶּלֶךְ עַל הַבַּיִת שֹׁפֵט אֶת עַם הָאָרֶץ. ((טו:א-ה)) המפרשים שואלים כיצד מלך שהכתוב מעיד עליו שעשה את הישר בעיני ה' קבל את נגע הצרעת. ד"ר יאיר ברקאי מירושלים בדף שבועי לפרשת השבוע היוצא מטעם אוניברסיטת בר-אילן מצטט את ההסבר המובא בדברי הימים:" וַיַּעַשׂ בִּירוּשָׁלַםִ חִשְּׁבֹנוֹת מַחֲשֶׁבֶת חוֹשֵׁב לִהְיוֹת עַל הַמִּגְדָּלִים וְעַל הַפִּנּוֹת לִירוֹא בַּ חִצִּים וּבָאֲבָנִים גְּדֹלוֹת וַיֵּצֵא שְׁמוֹ עַד לְמֵרָחוֹק כִּי הִ פלִיא לְהֵעָזֵר עַד כִּי חָזָק. וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַ ל בַּ ה' אֱ -לֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל ה' לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. (ב' , כ"ו, ט"ו-כ"א).
וחז"ל אמרו:"אמר רבי שמעון בן אלעזר על גסות הרוח הצרעת בא שכן את מוצא בעזיהו כתיב "וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ" (דבהי"ב כו:טז), וכתיב (שם) "ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו". האזוב הזה אין באילנות שפל ממנו ולפי שהשפיל עצמו לפיכך מתרפא על ידי אזוב.
פרשני ימי הביניים מביאים מסורת שלפיה רעידת האדמה החזקה שפקדה את ארץ ישראל בימי עוזיהו אירעה בעקבות חטאו:-
- "'וינועו אמות הסִ פים' וגומר, והוא היה יום שנתנגע עוזיה שנכנס להיכל שרעשו העליונים לשורפוותחתונים לבולעו כעונשן של עדת קרח שהיו בהם בלועין ושרופים" (רש"י, הוש' א:ב).
- שנתים לפני הרעש' – שנתים קודם שנתנגע עוזיה יום שנתנבא ישעיה שנא' 'וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים' (יש' ו:ד) ואומר: 'כַּאֲשֶׁר נַסְתֶּם מִפְּנֵי הָרַעַשׁ וגו (זכ' יד:ה)" (רש"י, עמוס א:א).
- 'וינועו אמות הסִ פים' – כתוב בסדר עולם, עמוס נתנבא לפני הרעש שנאמר שנתים לפני הרעש. ישעיהו נתנבא בימי הרעש, היינו הוא דאמר: 'וינועו אמות הסיפים מקול הקורא', ובדרש עוד כי אותו יום שנכנס עזיהו להיכל להקטיר היה הרעש" (רד"ק, יש' ו:ד).
משל הצרוע לחורבן הבית[]
"מדרש איכה רבתי" מפרש את פרשת הנגעים בצורה מדרשית אגדתית, כתחום מתולדות עם ישראל, וכך נאמר בו :
רבי אלכסנדרי פתח:(ויקרא י"ג) והצרוע אשר בו הנגע וגו' (כ"א)
- והצרוע זה בית המקדש. אשר בו הנגע זו עבודת כוכבים, שהיא מטמאה כנגע. שנאמר ויחללו את מקדשי ויטמאוה.
- בגדיו יהיו פרומים אלו בגדי כהונה.
- (שם) וראשו יהיה פרוע הוא שנאמר (ישעיה כ"ב) ויגל את מסך יהודה גלי דכסיא.. - זו השכינה שהסתלקה משם.
- ועל שפם יעטה, כיון שגלו ישראל לבין אומות העולם לא היה אחד מהן יכול להוציא דבר תורה מפיו - כאלו נסתם פיהם.
וטמא טמא יקרא חורבן ראשון וחורבן שני.
(המקור לרעיון:ספרו של ישעיהו לייבוביץ "שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע"
קישורים חיצוניים[]
פרשת תזריע באתר מקראות גדולות הכתר
הפטרת תזריע באתר מקראות גדולות הכתר
ספר בראשית: בראשית, נח, לך לך, וירא, חיי שרה, תולדות, ויצא, וישלח, וישב, מקץ, ויגש, ויחי
ספר שמות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה, כי תשא, ויקהל, פקודי
ספר ויקרא: ויקרא, צו, שמיני, תזריע, מצורע, אחרי מות, קדושים, אמור, בהר, בחוקותי
ספר במדבר: במדבר, נשא, בהעלותך, שלח לך, קרח, חקת, בלק, פינחס, מטות, מסעי
ספר דברים: דברים, ואתחנן, עקב, ראה, שופטים, כי תצא, כִּי-תָבוֹא, נצבים, וילך, האזינו, וזאת הברכה