Zevika slonim.jpg

צביקה סלונים סלונים המתגורר בקדומים, דור שביעי בארץ, ושורשיו מוטמעים היטב באדמת א”י. הוא נכדו של הרב הראשי האחרון שבחברון, בנעוריו היה מנהיג של תנועת הנוער בני עקיבא ואף שירת כקצין ראשי במדינת ישראל. סלונים מייסד גוש אמונים ואחד מראשוני מתיישבי השומרון. הקים את מדרשת ארץ ישראל שבאלון מורה הקים את המוזיאון הארכיאולוגי שבקדומים, ואף היה ממייסדי המרכז האוניברסיטאי שבאריאל. בסוף שנת 1980ייסד סלונים בית ספר לבנות אתיופיות בקדומים. סלונים התעסק רבות בקליטת עלייה, והיה זה שאכלס בשנת 1990 את עולי רוסיה ביש”ע. במשך עשרות שנים הוא התמסר לעבודת ההתנדבות. סלונים נענה לבקשת הג’ויינט בישראל לשמש כמנכ”ל הקהילה בשומרון, אותה ניהל למעלה מעשור, בה ייעץ והכווין צוות של מנהיגים בקהילה הפועלת ביהודה ושומרון. הוא הקים וייסד את קרן גאולת הקרקע שהפך לגואל העיקרי של אדמת ישע מהערבים. למרות גילו ובזכות הכריזמה והכישרון, הוא ממשיך בפעילותו הציבורית ביום ובלילה הכוללת ביקורים מעבר לים. המקור

מטקס הענקת הפרס[עריכה | עריכת קוד מקור]

פרס_מוסקוביץ'_לציונות

פרס מוסקוביץ' לציונות

פרס מוסקוביץ' לציונות "עוז ציון" לצביקה סלונים

טקס הענקת פרס מוסקוביץ' לציונות "עוז ציון" לצביקה סלונים

תולדות חייו - פורסםלרגל קבלת הפרס[עריכה | עריכת קוד מקור]

Zvika slonim.jpg

על צבי סלונים[עריכה | עריכת קוד מקור]

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
צביקה (צבי) סלונים (נולד ב-1934) דור שביעי בארץ, הוא ממנהיגי תנועת ההתנחלות ביש״ע, שימש דובר ומזכיר גוש אמונים ומראשוני המתיישבים בשומרון.

כיום הוא ראש מדרשת ארץ ישראל בקדומים.

צבי הוא זוכה פרס מוסקוביץ' לציונות תשע"ב, המוענק כביטוי לתמיכה במגשימי הציונות בחברה הישראלית של היום, הפועלים לטובת צורכי הכלל, וכדי להבטיח את חוסנו של הבית הלאומי היהודי. [1]

צבי ואשתו רחל הם ממייסדי אוניברסיטת אריאל בשומרון

ב-12 במאי 2008 במסגרת חבר הנאמנים הבינלאומי ה-14 של המרכז האוניברסיטאי אריאל, הוענק להם תעודת עמיתי כבוד "על חזונם מרחיק הלכת בתחום ההשכלה הגבוהה בישראל, על תפיסתם החברתית, הציונית והערכית, על תרומתם המכרעת, בימים של קושי ומחסור, ליסודו של המוסד, לסיוע בקידומו למרכז אוניברסיטאי רב הישגים ולומדים, תוך שמירה על ערכים, צניעות ומסירות בכל עת". [2] [3]


זוכה פרס רוטרי על הגשת עבודה בתחום טיפול ושיקום עבריינים-ות (1960).

חתום יחד עם פרופ' שלמה גיורא שוהם על הספר "הדילמה המוסרית של איש הטיפול".

מוסדות שהקים[עריכה | עריכת קוד מקור]

שימש לבקשת הג'וינט כמנכ"ל הקהילה בשומרון, אותה ניהל למעלה מעשור. צבי הוא מייסדו של מוזיאון קדם לארכאולוגיה בקדומים.

כמו כן, סלונים הקים בשנות השמונים את "הקרן לגאולת קרקעות שליד מדרשת קדומים" הפועלת במטרה לרכוש אדמות מערבים ביש"ע ובבעלותה קרקעות היישובים נופים, רבבה ואבני חפץ. בשנות ה-80, לאחר פינוי ימית הקים גרעין שעסק בהקמת היישוב הר ברכה ועלה אליה עם אשתו רחל למשך שלוש שנים.

הקים את מדרשת ארץ ישראל שבאלון מורה - לתיעוד ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון, ולהסברה בארץ ובכל רחבי התפוצות.

בשליחות גוש אמונים ובשיתוף מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, צבי הקים את "במעלה" - המחלקה לקידום עלייה ליש"ע בניו-יורק ודוברות יש"ע בחו"ל.

הקים את תשתיות התרבות בקדומים - הספריות, המרפ"דים מתוך המתנ"ס הראשון שפעל מקדומים עד להקמת המוסדות הנ"ל ביישובים.

חינוך[עריכה | עריכת קוד מקור]

צבי עסק בפעילות ענפה בחינוך והקים מספר מוסדות. בהכשרתו כקרימינולוג היה לקצין המעקב הראשון במדינת ישראל, בשנות החמישים היה מנהל שני מוסדות לעברניי נוער - צופיה בכפר יבנה ועוגן במצפה ים.

בשנת 1980 ייסד בי"ס לבנות אתיופיות בקדומים ועסק בקליטת עלייה מרוסיה.

בנוסף, קיים מספר שליחויות מיוחדות למחנות יוצאי ברית המועצות: "בלה דיספולי", "אוסטיה" איטליה, ברחבי אירופה וברית המועצות.

הזכיה בפרס מוסקוביץ'[עריכה | עריכת קוד מקור]

צביקה סלונים זכה בפרס מוסקוביץ' לציונות לשנת תשע"ב.

בנימוקי הפרס נאמר ""צביקה סלונים הוא הארץ-ישראל היפה. אדם שבכפות ידיו שתל שתילים בכל הארץ, נטע עצים בכל מקום. לא פעם אחת היה בודד במערכה, ובכל זאת התמיד לאורך כל הדרך. כל המסתכל על פועלו לאורך השנים מצדיע לו. צביקה הגיע לגבורות, הוא הופך להיות והננו מודל לחיקוי לבאים אחריו"{{הערה|1=האתר הרשמי של "פרס מוסקוביץ לציונות".


עניין אישי – צביקה סלונים - בערוץ שבע[עריכה | עריכת קוד מקור]

צילום מהכתבה
צביקה סלוניםצביקה סלונים פרס מוסקוביץ' לציונות

מאת:ofralax@gmail.com הכתבה במלואה
בן 81. תושב קדומים. נשוי לרחל. אב לארבעה, סב לתשעה וסבא רבא לעשרה. ממקימי ההתיישבות בשומרון ומייסד אוניברסיטת אריאל

התחלה: תמוז תרצ"ד, בת ים. דור שביעי בארץ. "אבי וזקניי ברחו אחרי פרעות תרפ"ט לכיוון יפו. שם פגש אבי באמי". בהמשך עברה המשפחה מיפו והייתה ממקימי בת ים. "זה היה כמו התנחלות של היום. המטרה הייתה לצמצם את המרחב בין יפו הפורעת לראשון לציון". זיכרונות הילדות כוללים התגלגלות בדיונות הפתוחות.

המשפחה: האב היה תלמיד חכם שהוסמך לרבנות, אך עבד כפקיד בכיר במחלקה המשפטית של בנק לאומי. האם, שעלתה מארצות הברית בילדותה, לא עבדה במקצועה אלא "הקדישה מזמנה לפעילות ציבורית". הוא הבכור לשתי אחיות, ולאח שנפל לפני 59 שנים בפעולת תגמול של אריאל שרון בחוסאן.

לימודים: היסודי ב'תחכמוני', בית הספר הראשון בבת ים. אחר כך עבר ל'תחכמוני' בתל אביב. כיתה ח' לא נלמדה עד תומה בגלל סגר שהטילו הבריטים על תל אביב בעקבות פעולה של האצ"ל, מה שמנע את היכולת להגיע אל העיר. "מאז לא סיימתי אף מוסד לימודים באופן מסודר".

תלמיד בכוננות: השנתיים הראשונות של התיכון עברו עליו בכפר הרא"ה, לאו דווקא בלמידה. "זה היה ערב הכרזת העצמאות, קאווקג'י שכב עם הכנופיה שלו בדיונות שליד כפר הרא"ה ותקף על הכביש. החבר'ה הטובים היו מגויסים לתצפיות ולהסתרת נשק מהבריטים. אלו היו משימות קשות, מסוכנות וגם הרואיות". ההמשך היה בישיבת היישוב החדש. "בשתי הישיבות פגשתי דמויות משכמן ומעלה ולקחתי הרבה יהדות".

תנועת נוער: בני עקיבא, כולל הקמת הסניף המקומי והדרכה, ובהמשך שליחויות במקומות שונים בחו"ל.

צבא: ראשיתו של הנח"ל, עם שמות גדולים כמו אורי זוהר ויוסי בנאי שעברו ללהקה. היה גם רס"ר "אגדי" מיוצאי הצבא הבריטי. במסגרת השירות נפצע וקיבל את הכותרת בכ"ת, כלומר בלתי כשיר תמידית. "שחררו אותי מצה"ל אבל לא הסכמתי ללכת".

אובדן אח: זה היה בהושענא רבה. "עשרה חיילים נהרגו ביחד וכל הארץ לא נשמה. זה היה מאוד קשה". לאם היה מאוד לא פשוט להמשיך לחיות אחרי האובדן. "היא הייתה מביטה בחלון ומחכה שישוב. לא הייתה סביבה שעסקה בשכול ולא הייתה קבוצת תמיכה. זה היה ראשוני, ייתכן שהוא היה החלל הראשון מבת ים". האח הונצח במקומות רבים בעיר והאם, שהתקשתה בכך, ביקשה לעבור לעיר אחרת. בינתיים הוא השתחרר מצה"ל והחל לנהל קייטנות של רפאל הלפרין.

צופיה: הוא נשלח לשקם מוסד של נערות עברייניות, ומאוחר יותר של נערים עבריינים. "זו הייתה קריירה של 25 שנה והצלחה גדולה". הכוונה הייתה להמשיך לעסוק בתחום, "אבל אז הגיעה המשלחת".

המשלחת: חבורת המזכירות של גוש אמונים דפקה אצלו בדלת. "הם חיפשו מישהו עם כיפה שניהל מוסדות. כולם היו בוגרי 'מרכז' ותלמידי הרב צבי יהודה, והם הבינו שאם הדברים לא ינוהלו כמו שצריך זה לא ילך". הרב חנן פורת הוציא בעבורו אישור לחל"ת של שנה מהשר בורג, אז שר הסעד. "השנה נמשכת עד היום".

גוש אמונים: הוא היה מזכיר ודובר. "בני החבורה הפכו לאישי ציבור, אבל אני לא אוהב את הקטע של הפוליטיקה. עשינו עצרות והפגנות והעלינו את היישובים הראשונים. היה מאוד קשה, אבל היום, כשאני רואה שיש 148 יישובים עם שלושת רבעי מיליון יהודים, אני מרגיש שהחלום שלנו התגשם".

קדומים: הוא היה בין המולידים של היישוב הראשון בשומרון, אך המשפחה עלתה בשלב שבו כבר היו אשקוביות. "בזמן העלייה לקרקע הילדים שלי כבר היו גדולים והתנאים שהיו שם בהתחלה לא התאימו". מאוחר יותר, כשהמייסדים בנו בתים, משפחת סלונים החליטה להישאר באשקובית. "הפכנו אותה לבית". בהמשך היה שליח של גוש אמונים בחו"ל והם גם עלו להר ברכה וייסדו את היישוב.

ללא הפסקה: הוא ורחל הקימו לאורך השנים מוסדות רבים: מדרשת ארץ ישראל, "במטרה להביא לכאן אנשים מכל הארץ ומחו"ל שיבואו לראות מה עושים כאן ויתיישבו"; קרן לגאולת קרקע, שבמסגרתה שידלו יהודים לקנות אדמות בישראל. "הקרקעות של נופים, אבני חפץ ורבבה נקנו כך"; מוסד לבנות עולות מאתיופיה ולמשפחות עולות מרוסיה ומוזיאון 'קדם' שהציג ממצאים שהתגלו באזור ואירח 200 אלף איש ב‑30 שנותיו.

מי שחלם: "חשבנו שאין אוניברסיטה או מכללה שמייצגים ציונות, משפט עברי והתיישבות. אמרנו שנתחיל אחת כזאת". הם התחילו במטבח, והתרחבו לעוד חדר ואז לכיתה. מיטב המרצים הגיעו עד אליהם בהתנדבות, כולל הפרופסורים שייב אלדד, עזרה זוהר ויהודה פרידלנדר. הם התגברו על הגיחוך של כל מי שנתקלו בו. מן היוזמה הזאת, העיקשות וההתמדה נולדה אוניברסיטת אריאל.

אוניברסיטת אריאל: "כשאני הולך לשם אני מאבד את הראש. לא חלמנו לאן זה יגיע. בכל פעם נבנים שם מבנים חדשים ומחקרים חדשים, ויש פריצות דרך שעוד לא שמעו עליהן".

פרס מוסקוביץ': לפני שלוש שנים זכה בפרס שהוא מופת לציונות. "יש הרבה מאוד אי פרגון. הקמנו הרבה דברים בלי עזרה של הרשויות, והיה צורך להאמין שזה יצליח ולהשקיע בזה". מהסביבה הקרובה הם ספגו לא אחת חצי צחוק, ציניות וקנאה. "שנינו לא בריאים אבל אנחנו ממשיכים לעבוד".

עובדים: הפרויקט שאליו מוקדש כל הכוח עכשיו הוא מרכז מבקרים ומכון תיעוד להתיישבות ביש"ע, שמבקש לעקוב בצורה מסודרת אחרי התפתחות ההתיישבות ולקיים סיורים במקום. העבודה על כל אלה נמצאת בעיצומה. רחל מגבה מהבית במזכירות ובחיפוש תורמים. החלום הוא לחנך וללמד את הדורות הבאים על סיפור ההתיישבות המחודשת בשומרון.

אם זה לא היה המסלול: "אף פעם לא תכננתי דברים, תמיד הציעו לי דברים והתפתחתי לתוכם". מה שבטוח הוא, שהוא מעולם לא היה פונה לכיוון של עסקים ותעשייה. "קיבלתי על עצמי את זה, אחרי שאחי נהרג".

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב: הבוקר מתחיל אי שם בשלוש. חצי שעה אחר כך הוא במשרד. "עד שמונה יש שקט, אין טלפונים והפרעות". בעשר הוא מגיע לראות מה שלום רחל והם משתדלים לאכול ארוחת צהריים יחדיו.

מוזיקה: יש אהבה גדולה לחזנות וגם ניסיון של עשרות שנים במעבר לפני התיבה. יש גם חיבה למוזיקה מזרחית.

שבת: פעם הבית היה פתוח לכל הילדים תמיד. היום נדרש תכנון, כי האירוח כבר קשה. "אשתי לא מתפשרת על פחות מאירוח ברמה של צימר מפואר", ויש גם ביקורים של אנשים מחו"ל שנוצר איתם קשר במהלך השליחויות. שחרית הוא מתפלל עם רעייתו בבית, "כי קשה לעלות לבית הכנסת שעל ההר". ואז יש קידוש בפרגולה, "לזכר חברים שהלכו", כולל כמה סוגי הרינג וודקה "ותמיד יש זוגות שעוברים דרכנו".

עתים לתורה: במשך שנים היה לימוד יומיומי בשעה חמש אחר הצהריים. הוא מעדיף חומש ומדרש.

אחזקת הבית: "אני לא עוזר לאשתי, אלא חבר בבית הזה ושותף בכל דבר כולל כביסה גיהוץ וספונג'ה. בהכול אנחנו יחד, גם בלימוד של פרשת השבוע". רחל מאשרת.

מפחיד: "שום דבר. אין לי בראש דאגות, למרות כל הבעיות הרפואיות שיש לי ולרעייתי".

מופת: יעקב בר אור, שהיה פרקליט מחוז תל אביב ונמנה על צוות התביעה במשפט אייכמן. "הוא היה יהודי יקר ומיוחד, היה תלמיד חכם ענק והייתי בן ביתו". וגם הרבי מלובביץ', "שהיה אישיות בלתי רגילה". הוא נמנה על הצאצאים של האדמו"ר הזקן ונפגש עם הרבי לשלוש שעות וחצי ביחידות. "לפני המפגש זלזלתי באלה שסיפרו עליו בלי סוף. מהפגישה יצאתי עם הרבה מחשבות על האיש וממה הוא עשוי".

פנאי: "אין לי כזה דבר. היום שלי מלא, ואנחנו לא יוצאים הרבה לבלות".

משאלה: "אני לא בעניין של משאלות אלא עושה דברים".

כשתהיה גדול: "אני כבר לא אהיה גדול. אני לא מרמה את עצמי, אני אפילו לא מפחד מהמוות. שנינו אנשים חולים. זוג אחר, במצב שלנו, אולי כבר לא היה עושה דברים, אבל אנחנו ממשיכים לפעול. אני בטוח שנספיק להקים את מרכז התיעוד, זה הפרויקט האחרון שלי ואני אסיים את זה. אני רוצה שהילדים יידעו למה אנחנו פה".

משפחה[עריכה | עריכת קוד מקור]

צבי נשוי לרחל ואב לארבעה, ומתגורר בקדומים אותה הקים ביחד עם גרעין אלון מורה ב-1975.

מאתר "יש"ע זה כאן" - מדור המייסדים[עריכה | עריכת קוד מקור]

4597.jpg

צבי סלונים מאת: חן גלעד 2/12/2015

צבי סלונים, תושב קדומים, יליד 1934 הוא דור שביעי בארץ, צאצא של משפחת סלונים הידועה מחברון וצאצא ישיר בדור שביעי של "הרב הזקן" בעל התניא, מייסד תנועת חב"ד. בבחרותו שירת בנח"ל ובהמשך התמנה לקצין המעקב הראשון לנוער עבריין במשרד הסעד. במשך 15 שנה ניהל בזה אחר זה את שני המוסדות הייחודיים של משרד הסעד לעבריינים - 'צופיה' לנשים ו'מצפה ים' לגברים. ב-1976 נקרא לנהל את 'גוש אמונים' שהיה אז בתחילת דרכו. שימש כדובר וכמזכיר הכללי הראשון ולקח חלק מרכזי בהקמתם של היישובים שהוקמו ב1977 עם עליית בגין לשלטון.

"זו הייתה פינה על ההר, היו שם בערך 15-20 משפחות. אני זוכר את השומרים שהיו רצים לעברנו ושולחים אנשים הביתה כי היו שמועות על ערבים על סוסים שמתקרבים לעברנו עם רובים". לכאורה, ניתן היה לחשוב שמדובר על גבעה בשומרון אך אותו התיאור נכתב על לא אחרת מאשר העיר בת ים. בבת ים גדל צבי סלונים (83) ושם גם פגש את אשתו רחל. הוריו של סלונים היו אז לוחמים באצ"ל והחליטו שצריך להקים ישוב שיחבר את הנקודות היהודיות בארץ על מנת שלא יהיה שטח ריק כל כך גדול ללא יהודים, וכך עלו להקים את בת ים.

לימים, אותה תחושה פיעמה גם אצל צבי שיחד עם משפחתו החליט לעלות ולהקים את היישוב קדומים. רעייתו רחל ז"ל שליוותה אותו לאורך כל הדרך נפטרה לפני שלושה חודשים ונקברה בקדומים.


איך בעצם הגעת לראשונה לגוש אמונים?

"באותה התקופה הייתי מנהל המוסד לעברייניות 'צופיה' ויום אחד הגיעה אליי משלחת של הרב חנן פורת, הרב לווינגר ויעקב לוין. הם קראו לי "ההוא עם הכיפה" כי הם ידעו שיש אחד בבני ברק שהוא דתי וניהל מוסדות וכך הם הגיעו אליי. הם לא הכירו אותי באופן אישי בכלל, לא הייתי בציבור, הייתי מנהל מוסד עבריינים. והם אמרו בוא איתנו, אנחנו רוצים שתעזור לארגן אותנו, כי אין פה אף אחד שמבין בארגון. אנחנו לא רוצים שתתיישב - אנחנו רוצים שתנהל, וככה נהייתי המזכיר של גוש אמונים".

באותה תקופה אתה מנהל עם תפקיד מאוד משמעותי, איך קורה שאתה מוותר על הכל ועובר למקום שמתחיל ממש מאפס?

"בהתחלה לא חשבתי ולא ידעתי שאשאר שם, כשהגיעה המשלחת בהתחלה קבענו שאגיע לשנה, ובאמת קיבלתי אישור של שנה שלא אעבוד וככה התחלתי. ברגע שזה התחיל לא היה שום רצון להפסיק. זה משהו שפשוט היה ברור שצריך היה לעשות".

מה היה הצעד הראשון?

"הצעד הראשון היה ללכת למשרד בירושלים - הייתי המזכיר, המנכ"ל והדובר של גוש אמונים. היו לנו המון ישיבות, החבר'ה האחרים היו יכולים לשבת המון ולדבר ואני לא הייתי בנוי לשבת כל כך הרבה. הם היו אנשי ישיבה, חבר'ה רציניים ביותר. היה טירוף אחרי העניין של ההתיישבות. דיברו על ארץ ישראל, אדמה ולכבוש אותה ולהפסיק את הפחד מהמשולש הגדול ומהמשולש הקטן. משם התחלנו את התהליך. התחלתי להוציא את דבר יש"ע בעולם. בזמנו יצאתי לשליחות במסגרת העבודה בקרימינולוגיה והייתי צריך לראות כל מיני בתי סוהר בעולם ובמקביל הלכתי ועשיתי הרצאות על יש"ע - מה זה ההתיישבות. בנוסף, אני הרגשתי שאני מוביל יעד שצריך, התחלתי בשנה ועד היום אני בעניינים".


איך נקשרתם אחד עם השני בתור קבוצה?

"כולנו היינו חדשים גם לעצמנו, הרבה מהקבוצה היו כאלו שלמדו במרכז. באמת בתהליך כזה פתאום הבנו את החשיבות של העשייה, את החשיבות של ארץ ישראל ועד כמה חשוב להפסיק לפחד ממה שקורה בחוץ וללכת לעשות מעשה. אנחנו היינו עם נחישות מסוימת, אף אחד שלא היה בתוך הקבוצה לא יכול להבין את זה".


היה לך בשלב כלשהוא מקום של ספק?

לא לשנייה. היה לי ברור שהמפעל הזה הולך להצליח. הייתה לי בעיה עם זה שהגעתי ממקום עם אחריות של תפקיד ציבורי, היה לי קשה עם הקונפליקט העצמי. מחד, אני עושה משהו שהממשלה לא רוצה - אבל מאידך, אני עושה מעשה ציוני. ניהלתי את שני המוסדות הגדולים של משרד הסעד, היה לי קשר קרוב עם הממשלה והייתי צריך להיזהר. הייתי מרכז הפגנות ועושה שביתות רעב, העיתונאים זכרו מאיפה אני בא אבל לא נתתי להם את המקום הזה. לא פחדתי, אבל היה את הקונפליקט".


היום המאבק שונה? מדינת ישראל כיום מאפשרת את מה שגוש אמונים עשה אז באותם ימים?

גם אז ממש לא אהבו את זה שיש כאן יישובים, אבל כשקובעים עובדות זה מדבר בפני עצמו. אף אחד לא בא ונתן לנו את מה שרצינו אבל לנו הייתה את הנחישות לעמוד מול כולם ומי שלא היה חלק מזה לא יבין את זה. בימים אלו אנשים שואלים אותי מה קורה איתנו פה בשומרון, עדיין חושבים שאנחנו נמצאים אי שם על הגבעות הרחוקות אבל בינתיים אני חי פה בקדומים חיים מצוינים".


איך עברתם ממהלך של מחאות וצעדות להקמת הישוב קדומים?

"אחרי ההפגנות שערכנו בסבסטיה נתן שר הביטחון דאז, שמעון פרס, אישור לשבע עשרה משפחות, ביניהן אנחנו, להתיישב במרחק קצר מסבסטיה באזור של אתר עתיקות. הועברנו לגבעה סמוך לקדום, היו שם שנים עשר קרוואנים צפופים, האשקוביות הגיעו מאוחר יותר בינתיים. התחלנו להיות פה על ההר וכך הסתכלתי לראות מה צריך והבאתי. הראשונים היו מעורבים כמו בכל מקום חדש, עסקתי בעבודה של קירוב התחבורה הציבורית, הבאה של בנקים איך להקים את המועצות. עשיתי מה שהיה צריך לעשות ולא תמיד שאלתי.

לאחר שהיישוב הוקם במה עסקת?

הבאתי לכאן פרויקטים, דוגמת בית ספר לבנות אתיופיות. אף אחד לא ידע מה יהיה עם הבנות האלו ומתוך אהבה גדולה לעדה והבנה שצריך להכניס אותן עברו פה 600 בנות, לא ביום אחד אבל בתהליך. לאחר מכן הקמנו פה מתנ"ס שהיו בו קבוצות של עולים מברה"מ. רוב הדברים שעשיתי היו ממוטיבציה אישית. כיום היישוב מונה כ-6000 נפש ובחנוכה הקרוב קדומים הולכת לחגוג 40 שנה ליישוב". בנוסף הקים סלונים ביישוב את מוזיאון קדם לארכיאולוגיה, "עברו פה 200,000 איש. ועכשיו החלטנו להעביר את המוזיאון לאוניברסיטת אריאל".


את אוניברסיטת אריאל כולנו מכירים, מה שרוב האנשים אינם יודעים הוא שהאוניברסיטה החלה לפעול עוד בקדומים בביתם של צבי ורחל סלונים.


מה אתה זוכר מאותה התקופה בה הוקמה המכללה שכיום היא אוניברסיטה?

"ישבנו במטבח של הבית, התחילו ללמוד איתנו חמישה חברים ותוך כמה ימים כבר היינו שנים עשר חברים וחיפשנו מורה שיסכים ללמד. התחלה קטנה מאוד אבל נחושה. המנהלת של בית הספר נתנה לנו כיתות במתחם ובסופו של דבר הגענו ליותר מ-300 איש ופתאום המקום נהיה קטן מידי".

מה למדו אז ?

"בהתחלה למדו באוניברסיטה ציונות, אני לא חושב שיש קשר בין מה שלומדים היום למה שהיה אז. עד אז לא הייתה אוניברסיטה שהיא ממש ציונית לאומית וזה היה הרעיון להקים אוניברסיטה שתפעל בשומרון".

לאן חשבתם שהמכללה הקטנה הזאת שקמה בסלון ביתכם תגיע? האמנתם שהיא תגיע לאוניברסיטה?

"מי חשב שזה יגיע לממדים שזה ככה היום, היום מגיעים לאריאל וכבר אי אפשר לזהות איפה נמצא כל דבר מרוב שהמקום גדל. זה התחיל כמכללת יו"ש וזה היה דבר קטן וצנוע".

לפני שבוע התקשר אליי חבר והוא מצטט בפניי את הפסוק "ויחלום, והנה סולם מוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה", ואז אותו חבר אומר לי - אתה חולם כל החיים אבל מעמיד כל הזמן דברים ביסוד, וזה מחזיק עד השמיים. אני יהודי פשוט וכשאני רואה דבר שצריך לעשות אני עושה".


אבל את עתיד ההתיישבות ראיתם קצת אחרת.

"היה לנו ברור שנעשה את זה ושהחבורה נחושה וכל מה שנרצה להקים - יקום. הייתה לנו אמונה גדולה. במקביל, היה לנו ברור שהממשלה נגד ואנחנו היינו נחושים. הצבנו עובדות בשטח, ייסדתי את 'הקרן לניהול קרקעות' כדי להגדיל את האדמות שברשותנו, ובנוסף, הקמתי את המדרשה של ההסברה על יהודה ושומרון ובמסגרת זו רחל ואני הסתובבנו המון אצל קהילות בעולם לספר את סיפור ההתיישבות".

האם אתה חושב שההתיישבות אכן מגשימה את עצמה כפי שאתם דמיינתם אותה? "קודם כל היישובים חזקים, יש אנשים שגרים פה ואין ירידות מהישובים. העם שיושב פה הוא חזק מאוד, מפה באנו לעזור לגוש קטיף ולימית ואלו דברים ענקים, יש פה את הנחושים והמובילים שנמצאים פה וגם כאלה שהגיעו לפה אפילו במקרה. יש מידי פעם אנשים שעוזבים אבל אין פה גל של לצאת ולבוא. והעיקר הוא שבונים ומפתחים את ההתיישבות"

מהו לדעתך התפקיד של הצעירים היום בהתיישבות?

"אני לא חושב שיש להם תפקיד מסוים, הם אלו שצריכים להיות ממשיכים - העומק של המילה הוא שהם יבינו את הפילוסופיה והמחשבות של כל המקום הזה, את החשיבות של כל המפעל הגדול הזה שנעשה פה. אני מדבר פה עם חלק מהנוער בקדומים ויש פה ילדים שבאמת חיים את המקום וזה העניין. "בסופו של דבר עצם זה שהם נשארים פה זו המשכיות, אין כיום תעשיה של הקמת יישובים. זה לא כמו פעם. אבל בתת הכרה - עצם זה שהם נשארים פה ומחזקים את מה שקיים זה תפקיד מספק וחשוב".

צבי מסכם את הראיון בפרוייקט חיים שהתחיל לפני שנים רבות, ובימים אלו הוא עומל להסדירו - מכון לתיעוד ההתיישבות.

בימים אלו אני עובד על מכון לתיעוד ההתיישבות. אני מכין את זה מחומרים שיש לי, הכל מסודר ומאורגן ורק מחכים להיכנס. לצערי, ישנם עיכובים בגלל כל מיני סיבות. אבל כאשר המקום יפעל כל מי שירצה לכתוב ספר על ההתיישבות יעבור אצלנו, יש לנו ארכיונים מכל שנות ההתיישבות וזה יהיה מפעל גדול"

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.