רוב האזכורים לצבעים במקרא הם בעיקר לשמות של חומרי צבע - צִבענים (פגמנטים) טבעיים, או צבעים מלאכותיים מעשה ידי אמנים. (מיעוט אזכורי הצבעים בתנ"ך, הם שם תואר, המתאר את גוון הצבע עצמו[1]).
חומרי צבע הופקו מעפר צבעוני, צמחים ובעלי חיים, וחלקם עובדו בעבודת יד או במכונה, עד להפיכתם לצבענים (אנגלית: dye) כנדרש. הם יועדו למגוון צרכים של האדם: לייצור תמרוקים ואבקות איפור, כגון הכחל והשרק[2], וכן לצביעת אריגים, כלים וקירות, ולציור אמנותי. טכניקות הצביעה השונות בחומרים ובכלים שונים, חדרו לחיי התרבות והחברה באזור הסהר הפורה, ובכלל זאת בארץ ישראל בתקופה הישראלית.
חלק מהצבעים המלאכותיים, אשר הוכנו כאבקות, הוספו לתמיסת מים, סיד ואשלג, שהוכנו מספר ימים מראש. בתמיסת הצבע המוכנה השתמשו לצביעת אריג או מטווה.
זיהוי הביטוי הלשוני וההדמיה של הצבע בטבלה משוערים על פי ספרות המחקר
זיהוי
מקור מקראי
הקשרים ומופעים
חומר
אדום[3] הצבע האדום זכה למספר הרב של ביטויים לשוניים שונים בתנ"ך, שכנראה מבטאים גוונים שונים, שחלקם ייחודים לחומר מוגדר[4] בהם: אדמוני[5], מְאָדָּם[6], אדמדם[7].
ארגמן, אדום כהה, בורדו; יש הסוברים, כי הוא התכלת בתוספת גוונים. וכן, יש הסוברים, כי הוא הכרמיל
"מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן"[21] - המרכב הוא חלק המושב או המשכב ברהיט
צבע מלאכותי. הוכן מחלזונות שכיחים בחופי צפון הארץ
זָהָב []
זיהוי
מקור מקראי
הקשרים ומופעים
חומר
הדמיה
מתכת צהובה, זהב, נקראת גם "חרוץ", "כתם", "פז"; ובנוסף נמנו כשישה שמות תואר לזהב, הם ציינו כנראה את צבעו, יציקתו או הטבעתו, או שניים מהם יחדיו; מוזכרת פעמים רבות בצוותא עם הכסף
הזהב שימש לקישוט בני אדם ומבנים; "תּוֹרֵי זָהָב"[28], ו"גלילי זהב" שהצטיינו בצורתם הסימטרית; ועל כן, דומו במגילת שיר השירים לידיו של האהוב[29] שימשה לקישוט הגוף והמרחב; וליצירת כלים שונים, ובכלל זה כלי פולחן, כמו למשל בבית המקדש ולהפקת אמצעי תשלום, כגון מטבעות, מראשית העת העתיקה
החוקר גיא דויטשר טוען כי המשמעות שמוענקת בשפה העברית החדשה למילה כחול, אינה חופפת את המילה המקראית: כוחל; שגלגולה הקדום ייתכן באכדית: גוחלו, ובערבית: כוחל; לדעתו משמעות הפסוק: "כחלת עיניך" על פי (יחזקאל,כג,ל), היא "השחרת עיניך", ולשיטתו "רק בתקופה מאוחרת יותר השתנתה משמעות השורש כחל משחור לצבע שאנו קוראים לו היום כחול"[42].
ראו גם :הר כחל - בפסגת ההר שלושה לועות של מכרות. במקום נחצב מינרל כחול הנקרא "כחל" (או גַלֶנָה) ועל שמו נקרא ההר. זהו מינרל המורכב בעיקר מעופרת (עד 86%) ונוסחתו הכימית PbS. הגלנה הוא אחד מהמינרלים הגופרתיים המצויים בשפע והוא גם הבצר השכיח ביותר של העופרת. בעולם העתיק ה"כחל" שימש לאיפור ולצביעה, ייתכן והמכרות נחפרו על יד היטורים תושביו הקדומים של האזור.
צבע מלאכותי הופק בין השאר מעלי האיסָטיס, ומאבני האזורית, שבהם פחמת הנחושת הבסיסית CuCo3.Cu (OH)2 וייתכן שגם, מגופרת העופרת PBS[43]
מתכת הכסף, טהורה או מסוגסגת, כלומר שצורפו אליה בהתכה מתכות נוספות; שימשה לקישוט הגוף והמרחב, ליצירת כלים שונים, ובכלל זה כלי פולחן, כמו למשל בבית המקדש; ולהפקת אמצעי תשלום, כגון מטבעות, בין השאר שקל הכסף
צבע הששר שימש באמנות ובאמנות מראשית העת העתיקה. אם הששר היה אוכרה, הרי שלפי ספרות המחקר, בארץ ישראל בתקופה הישראלית הייתה שכיחה האוכרה האדומה; ואילו באימפריה הרומית השתמשו באוכרה הצהובה[98] ויש הסוברים כי הוא צבע אוכרה צהובה או אדומה[99]
צבע מלאכותי. אוכרה אדומה נעשתה מתחמוצת העופרת PB3O4 והאכרה הצהובה נעשתה מתחמוצת הברזל; Fe2O3
חומרים והדמיה[]
אבקת תחמוצת העופרת
גוונים של תחמוצת הברזל
גוונים של תחמוצת הברזל
תְּכֵלֶת []
זיהוי
מקור מקראי
הקשרים ומופעים
חומר
הגוון של צבע התכלת המקראית שנוי במחלוקת. יש הסוברים כי הוא צבע כחול בהיר[100][101],, כפי משמעה של המילה "תכלת" בעברית החדשה; ייתכן שמשמעות זו נתמכת על ידי מאמר חז"ל[102], יש הסוברים כי הוא צבע סגול][103]. החוקר גיא דויטשר סובר כי משמעות המילה תכלת בתנ"ך היא חומר: "הצמר הצבוע יקר הערך שישמש (יחד עם ארגמן) בגלימת הכוהן"[104], ויש הסוברים שייתכן שמדובר בצבע הירוק[105].
הוכן מחלזון הארגמן אשר גדל בחופי צפון הארץ. במרוצת הדורות הועלו השערות מספר באשר לסוג החילזון. יש שהצביעו על ארגמון קהה קוצים[101]. על פי החוקר לוי יצחק רחמני הוכן התכלת מארגמון חד קוצים. בתהליך ההכנה מעכו את החלזונות, ולאחר מכן, והם בושלו עם מלח בישול. החומר שנוצר היה התכלת, שלאחר חשיפה ממושכת לקרינת השמש הפך לסגול (או כחול). בחומר זה נצבעו הציצית ובגדים נוספים.
אברהם אבן-שושן, קונקורדנציה חדשה לתורה נביאים וכתובים, ירושלים: הוצאת המִלון החדש, 2000.
יוחנן אהרונ, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974.
לוי יצחק רחמני, הערך: צבע, צבעים, לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סולאלי ומשה ברכוז), תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 760–762.
רפאל סברדלוב, יסודות המינרולוגיה והפטרוגרפיה, תל אביב: הוצאת דביר, תש"ח-1948.
פייר וידאל-נאקה (עורך), תולדות העולם משחר האנושות ועד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1994.
יהודה פליקס, שיר השירים, טבע עלילה ואלגוריה, ירושלים: הוצאת החברה לחקר המקרא בישראל, תש"ם-1980.
עתליה ברנר, דודי צח ואדום, בית מקרא, 27, ב-ג, תשמ"ב-1982, עמ' 168–173. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
עתליה ברנר, צבעים ומונחי צבע בעברית הקדומה, צבע מהטבע, על צבעים טבעיים בעת העתיקה, (עורכים: חגית שורק ואיתן איילון), תל אביב: מוזיאון ארץ ישראל, תשנ"ג-1993, עמ' 96–102.
Athalya Brenner, Colour terms in the Old Testament, Sheffield: JSOT Press, Dept. of Biblical Studies, University of Sheffield, 1982.
גיא דויטשר, בראי השפה, כיצד המילים צובעות את עולמנו, תל אביב: הוצאת עם עובד והוצאת חרגול, תשע"א-2011.
ש' בודנהיימר, החי בארצות המקרא, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק.
הרב שלמה זלמן אריאל, הערך: תכלת, אנציקלופדיה מאיר נתיב, גבעתיים: הוצאת מסדה], 1960.
Franz Delitzsch, Iris: Farbenstudien und Blumenstücke, Leipzig: Dörffling, 1888.
Roland Gradwohl, Die Farben im Alten Testament: eine terminologische Studie, Berlin: A. Töpelmann, 1963.
Ehud Spanier, The royal purple and the biblical blue argaman and tekhelet: The study of Chief Rabbi Dr. Isaac Herzog on the dye industries in ancient Israel, and recent scientific contributions, Jerusalem: Keter Pub. House, 1987.
↑אזכורי הצבעים במקרא הם בעיקר אזכורים לשמות של חומרי צבע וכמעט שאין בתנ"ך אזכורים לצבעים כתואר השם - דהיינו, כמילה המתארת שם עצם, ראו: יעקב עציון, הצהוב הצהוב הזה, אתר השפה העברית; כך למשל, האימרה "כָּחַלְתְּ עֵינַיִךְ וְעָדִית עֶדִי", מתפרשת בין השאר כנוקבת בשמו של חומר הצבע, שנמרח, במהלך מלאכת האיפור, סביב העיניים.
↑האיפור: שְרק או סרק, מוזכר במסכת שבת דף צ"ה ע"א, שנינו בברייתא, "רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר, אשה לא תעביר סרק על פניה בשבת מפני שצובעת". ופירש רש"י, סרק הוא צבע אדום.