צבר מצוי - נחלים

קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית

צבר מצוי (שם מדעי: Opuntia ficus-indica) הוא אחד ממיני הקקטוס. מכונה בישראל סברס וילידי הארץ אף שאלו ממנו את שמו והם מכונים צברים, קרי מחוספסים וקוצניים מבחוץ אך רכים ומתוקים מבפנים, כמו פרי הצבר העסיסי. הצַּבָּר נקרא כך משום שהוא צובר את המים שהוא יונק והוא מכיל כמות גדולה של נוזלים המזינה אותו לזמן רב.

מוצאו של הצבר, כמרבית מיני הקקטוסים, מאמריקה. ייתכן שמרכז תפוצתו היה במקסיקו (במקסיקו הצבר נחשב צמח לאומי ואף מופיע על סמל המדינה). מאמריקה הועבר הצבר במאה ה-16 על ידי הכובשים הספרדים לספרד ומשם הוא הועבר לארצות רבות בעולם, כולל ארץ ישראל. המועד המדויק שבו נקלט הצבר בארץ אינו ידוע, אך ברור שמאז הוא התפשט בארץ והפך לסימן היכר שלה בתרבות הערבית ומאוחר יותר גם בתרבות הציונית והישראלית. בשל תנאי האקלים בארץ זרעיו אינם יכולים לנבוט והוא מתפשט אך ורק בעזרת האדם או באופן טבעי באמצעות רבייה וגטטיבית כאשר הענפים נופלים לקרקע ומשתרשים. הצבר משמש בין היתר כצמח גבול (צמח משוכות) בשל היותו קוצני ובלתי-עביר.

הצבר המצוי מסועף מאוד, דמוי עץ או שיח ומגיע עד גובה של חמישה מטרים. הפרקים מאורכים וגודלם כמחצית המטר והם בעלי זיפים צהובים. הפירות אדמדמים עם גוון צהבהב ומשמשים למאכל. בחלק מסוגי הרפואה הסינית וההומאופתיה הטבעית מייחסים לפירות הצבר סגולות מרפא לזירוז קרישת דם. הצבר אוגר בעליו וביתר איבריו כמות גדולה של מים כדי שיוכל לעבור את הקיץ מבלי להתייבש.

בישראל מגדלים גם זן דל-קוצים, הנקרא "עופר", במטעים מסחריים. מגדלים גם צבר אדום, המשמש בעיקר לנוי, אך פריו האדום כהה אכיל, והוא מעניק צבע יותר כהה ללפתן ולריבות. פירות הצבר נאכלים מצוננים. הפרי עשיר בוויטמין C. אפשר להכין ממנו ריבות, קרישים, סירופים ושימורים. את כל חלקיו הירוקים של הצבר ניתן גם כן לאכול לאחר הסרת הקליפה הקוצנית.

גלרייה - צולם בנחלים[עריכה | עריכת קוד מקור]


קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.