צוהר תעשה לתיבה

צהר עשה לתיבה הוא עלון פרשת השבוע של חנן חסון, הנשלח למינויים במייל. הוא נכתב על דרך פנימיות וחסידות, כדי לשמש את כלל ישראל, ולא בעבור ציבור כזה או אחר.

אפשר לקבל את הגיליון ישירות, וברצונך לקבלו חינם, hhanan@iteam.co.il או לטלפון 052-569-9691

להלן חלק מהגליון לפרשת תולדות

ב"ה צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה חומש בְּרֵאשִׁית פרשת תּוֹלְדֹת ה'תשס"ח אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק, האם עד עכשו חשבנו אחרת?! השבת נקרא ב"ה, בפרשת תּוֹלְדֹת, האמורה לספר בתולדותיו של יצחק, בצאצאיו, אך כבר בפסוק הראשון, כמו טורחת התורה להבהיר את דבר מוצאו של יצחק "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק". וכאן כמו קופצת מאליה השאלה, לשם מה מזכירה לנו התורה מחדש את העובדה ש"אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק"? וכי ניתן לשכוח לידה מופלאה שכזו? ומכיוון שאין לך אות מיותרת בתורה, עלינו לנסות ולהבין את המסר שבגו. אם נעיין שוב בראשיתו של הפסוק, נגלה שהוא פותח במלה "וְאֵלֶּה". ויש מקום לשאול גם אודות האות ו' הפותחת, הנראית אף היא מיותרת לכאורה. עדיין זכורה לנו פתיחה דומה : "אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ...", שם לא נדרשה האות ו', ומדוע כאן היא נדרשת? כדי להשיב, עלינו קודם לעלות לשורשה של המילה 'תולדה' – י.ל.ד. שורש זה מתגלה לראשונה בתורה אחרי חטא עץ הדעת, כאשר הקב"ה אומר לאשה "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים...". לכאורה, הורתו של שורש זה בחטא, אך למעשה, מקדים כאן הקב"ה תרופה למכה, אותה הוא עומד להנחית מייד על האדם, "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב". בעקבות החטא הופכים חייו של האדם לסופיים, ולאחר מותו לכאורה, לא ניכר יהיה חלילה, כי נברא. אדם הראשון מיטיב לקרוא את המסר החיובי, מבעד לדברים הבוטים והכואבים, וזוכה לגלות את הטוב הגנוז בקללתה של האשה. ואכן כפי שאנו רואים בפסוק הבא, מייד לאחר מכן, "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִיא הָיְתָה אֵם כָּל חָי". אדם הראשון רואה את הפתח שהקב"ה פותח להם כדי לתקן את החטא, ולשוב ולזכות בחיי נצח. יש להם אפשרות להמשיך את חיותם באמצעות ההולדה. הם יכולים לשוב ולהמשיך נשמה אלוקית אל תוך גוף בשר ודם, שיסודו בעפר. נתייחס בקיצור לשניים מהצדדים הייחודיים לשרש י.ל.ד, כפי שהם באים לידי ביטוי בשני שורשים אחרים, הפותחים באותיות י.ל. השרש י.ל.ל כמו מייצג את זעקות השבר המלוות את צירי הלידה, "בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים". לעומתו מייצג השורש י.ל.ך (הלך), את מטרת ההולדה, לטווח הארוך. המות הגשמי נגזר על האדם רק בעקבות חטא עץ הדעת. אנו מולידים ילדים כדי להמשיך את חיותנו, וכדי להוליך אותם, את עצמנו בעצם, אל התיקון, למצב שלפני החטא, לחיי נצח. התורה מספרת לנו על הצורך בהולדה "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". על פי פנימיות, כאשר בחירת בן הזוג נעשית נכונה (זוג משמים), כי אז מדובר למעשה בנשמה אחת שכמו נתחלקה לשתי נשמות. מחציתה ניתנה בתינוק, הבעל לעתיד, ומחציתה בזוגתו לעתיד. ההולדה אמורה להעביר את האמצעים והכלים לידי הילד, שאמור לקדם את הוריו. הילד כמו מחיה את הוריו וממשיך להם חיות רוחנית, אף לאחר מותם הגשמי, "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים". מעניין שהמילה 'ילד' עולה בגימטריא 44 (=דם), כסכום המילים אב+אם, ומייצגת את קשר הדם הביולוגי. אך כמו שחשוב שהולדתו הביולוגית של הילד תיעשה על צד הקדושה והטהרה, כך דרושה עדיין הזרעה רוחנית בילד. כדי להופכו מ-ילד (=דם) ל-אדם, יש להוסיף ולהכיר לו את השותף השלישי שבו, את הקב"ה, אלופו של עולם המיוצג ע"י האות א'. לכן מזכירים אנו בליל הסדר את המדרש "וְאֶת עֲמָלֵנוּ – אלו הבנים". על ייצוגו של אדום עשו מייצג את אֶדוֹם, את רומי ואת הנצרות. לאורך הגלות, הצטרפו לעם ישראל גרים רבים מאדום, שתרמו תרומה משמעותית בתחום התורה שבעל-פה ("צַיִד בְּפִיו"). מדובר באבני יסוד חשובות מאוד כמו : הנביא עובדיה, אונקלוס (המתרגם והמפרש הראשון של המקרא), שמעיה ואבטליון (שקדמו להלל ושמאי), רבי מאיר בעל הנס, עליו נאמר "סתם מִשְנָה רבי מאיר" (אם לא צויין בְּמִשְנָה שם אומרה, הרי שאמרה רבי מאיר), ועוד גרים רבים ונכבדים, עד שאחת מהסיבות שניתנו לגזירת הגלות, היתה כדי לקלוט ניצוצות של קדושה, המצויים בגרים מצאצאיו של עשו (מה שאין כן בישמעאל). ד ב ר ח ס י ד ו ת בענינים הגשמיים צריך להסתכל במי שהוא למטח ממנו, ולהודות לה' יתברך כי טוב, על חסדו הרב עימו (על שאינו מצוי במצב ירוד). בענינים הרוחניים לעומת זאת, עליו להסתכל במי שמצוי במדרגה גבוהה משלו, ולהתחנן לה' שיתן לו דעה טובה להתלמד ממנו, וכוח ועוז, שיוכל לעלות ולהתעלות (להימצא כל הזמן במצב של עלייה). (מעובד מתוך היום יום – על פי אדמו"ר הריי"צ)