Family Wiki
Advertisement

פריחת השקד

"וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל-אֹהֶל הָעֵדוּת, וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה-אַהֲרֹן, לְבֵית לֵוִי; וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים. " במדבר י"ז, כ"ג)

רש"י כתב:כג) ויצא פרח - כמשמעו: ציץ - הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל: ויגמל שקדים - כשהוכר הפרי הוכר שהן שקדים. לשון (בראשית כא, ח) ויגדל הילד ויגמל, ולשון זה מצוי בפרי האילן, כמו (ישעיה יח, ה) ובוסר גומל יהיה נצה.

ולמה שקדים? הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות, אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבא, כמו שמצינו בעוזיה (ד"ה ב' כו, יט) והצרעת זרחה במצחו.

המקור:מאמר של רפאל מלכא במדור שיח השה בשבועון לשבת מקור ראשון ז' בניסן תשע"ב


ועשית ציץ זהב טהור[]

הרב שמעון גולן כתב בדף לפרשת השבוע תצוה לשנת תשע"ב על הנושא:ועשית ציץ זהב טהור
חלק משמעותי מפרשתנו עוסק בבגדי הכהנים. בין בגדי הכהונה מופיע (פרק כח פסוקים לו-לח) בגד שאינו בגד אלא תכשיט:
וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם קֹדֶשׁ לַה'. וְשַׂמְתָּ אֹתוֹ עַל פְּתִיל תְּכֵלֶת וְהָיָה עַל הַמִּצְנָפֶת אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּצְנֶפֶת יִהְיֶה. וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'.

הביטוי "בגד שאינו בגד אלא תכשיט" לא משלי הוא, אלא מדברי רבנו בחיי:

"והנה הציץ הוא מכלל שמונה בגדי כהונה ואינו בגד אבל הוא תכשיט. ומה שיזכירו רז"ל תמיד שמונה בגדי כהונה הם הולכים אחר הרוב כי השבעה מהם הם בגדים שהכהן גדול מתלבש בהם."

לדעתו, יש לכך משמעות רעיונית:

"ודע והבן כי הם כנגד שבעה רקיעים... והציץ של זהב שבראשו הוא עליון על כולם וירמוז על כולם המידה שכתוב עליה (תהלים מה): כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה... ועל כן הציץ של זהב והיה ראוי לפתח בו קדש לה' הוא שכתוב פיתוחי חותם קדש לה', וכתיב והיה על מצח אהרן וכתיב והיה על מצחו תמיד בשכבר ידעת כי כהן גדול הוא דוגמא גם כל בגדיו שהוא לובש בשעת עבודה הנה הם דוגמא... ומתוך הענין הזה יש לך להתעורר בשאר הענינים ובסדר לבישת הבגדים כי יש בו ענין גדול מורה נפלאות תמים דעים, והבן זה."

ואכן, חכמי הקבלה עוסקים רבות במשמעויות של המספרים השונים הכרוכים בבגדי הכהונה, ואנחנו בעניותנו נסתפק בביטוי: ובסדר לבישת הבגדים יש בו ענין גדול מורה נפלאות תמים דעים. לא רק בהבנת הצדדים הרעיוניים קיים קושי, אלא גם בהיבטים הטכניים-מעשיים.

מהו הציץ[]

רש"י (פרק כח פסוק לו) מפרש מהו הציץ:

"כמין טס של זהב היה רוחב שתי אצבעות מקיף על המצח מאוזן לאוזן."
מקור דברי רש"י הוא מתלמוד בבלי מסכת סוכה (דף ה ע"א, וכן במסכת שבת דף סג ע"ב):
"ציץ דומה כמין טס של זהב ורחב שתי אצבעות ומוקף מאזן לאזן, וכתוב עליו שתי שיטין (שתי שורות): יו"ד ה"א מלמעלה וקדש למ"ד מלמטה.
ואמר רבי אליעזר ברבי יוסי: אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קדש לה' בשיטה אחת."

ברייתא זו מובאת שם בסוגיה אגב הדיון בשיעורה של הכפורת, שלדעת חז"ל שיעורה טפח, ונשאלת שם השאלה מדוע לא נלמד מציץ ששיעורו שתי אצבעות, ועל כך עונה הגמרא:
"אלא דנין דבר שנתנה בו תורה מידה מדבר שנתנה בו תורה מידה, ואל יוכיחו ציץ וזר שלא נתנה בהן תורה מידה כלל."

היכן הונח הציץ[]

ועל כך מעירים התוספות על אתר:
"והא דאמר לעיל דציץ רחב שתי אצבעות אין זה אלא מדרבנן משום דכתיב: על מצחו - שיעור מצחו וסתם מצח רוחב שתי אצבעות."
בהמשך דברי התוספות מובאת דעת ריב"א היכן בדיוק הניח הכהן הגדול את הציץ:
"ומיהו ריב"א מפרש הציץ היה מונח בראש, משום דקשיא ליה מאי שנא גבי כהן גדול דקראה מצנפת כדכתיב (שמות כט): ושמת המצנפת על ראשו, וכתיב (ויקרא טז): ובמצנפת בד יצנף... ובכהן הדיוט קראה מגבעות כדכתיב (שמות כח): ועשית להם מגבעות? אלא ודאי משונות היו זו מזו דשל כהן הדיוט גדולה משל כהן גדול שהציץ היה דוחה אותה. וכן התפילין, כדאמרינן בפרק שני דזבחים (דף יט): שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ששם מניח תפילין... ואף על גב דגבי ציץ כתיב מצח ומתרגמינן בין עינוהי ואמרינן פרק האומר (קידושין דף סו) גבי ינאי המלך הקם להם בציץ שבין עיניך, והאי בין עיניך משמע כמו בין עיניך דכתיב גבי תפילין שהכל בגובה של ראש."
אמנם בהמשך הוא מציע גם אפשרות שניה:
"ומכל מקום אפילו היה ציץ על המצח ממש, מכל מקום היה צריך לקשור הציץ והתפילין מאחורי ראשו והיו שניהם דוחין שם את המצנפת."

מקור השם[]

רשב"ם (בן דורו של ריב"א שהיה תלמיד רש"י וראשון בעלי התוספות באשכנז) הבין כנראה שהציץ היה מונח על מצח הכהן ממש, שכן, לדעתו, זה המקור לשם ציץ:
"לפי שנותנו על מצח מקום ראיית בני אדם קרוי ציץ כמו מציץ מן החרבים... כך נראה בעיני."
חזקוני, לעומתו, מציע מקור אחר לשם ציץ:
"מין תכשיט מאיר ומזהיר, כמו: ונוצצים כעין נחשת קלל, ועליו יציץ נזרו."
אם כן, ציץ לפי רשב"ם הוא מלשון מציץ ולפי חזקוני הוא מלשון נוצץ. על פרוש רשב"ם מעיר בעל "הכתב והקבלה":
"ויותר יתכן לומר כי לא על הסתכלות הגשמית נקרא ציץ רק על שם ההסתכלות הרוחנית המחשבי אשר הכהן הגדול מוזהר עליו ביותר בנושאו נזר שם אלקיו על ראשו שלא יסיח דעתו לשום דבר בעולם, כי אם לדברים קדושים אלקיים."
סיוע לדבריו הוא מביא ממכיתא דר' שמעון בר יוחאי (פרשת ויקהל):
"אתוון דרזא דשמא קדישא דהוו גליפין על ציצא הוו נהרין ובלטין ונצצין, כל מאן דהוה מסתכל בההוא נציצו דאתוון אנפוי נפלין מאימתא מכסיף בעובדוי והוה אתבר לבי לאתכנעא מקמיה מאריה ובדין ציצא מכפר עליה."

איך היה הכיתוב[]

היינו: ההתבוננות באותיות השם המפורש החרוטות (או בולטות) על הציץ מביאה את המתבונן לשברון לב ולהכנעה לפני בוראו, ובזכות זאת היה הציץ מכפר עליו (על החוטאים). בשאלה על מה בדיוק מכפר הציץ, ככתוב: וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - נדון בהמשך. בדברי הגמרא שהובאו לעיל ראינו שהמשפט קֹדֶשׁ לַה' היה כתוב על הציץ בשתי שורות: יו"ד ה"א מלמעלה וקדש למ"ד מלמטה, באופן הבא:
רבינו בחיי מציע את הדברים בשינוי מה:
"כך היה מעשה הציץ: עושה טס של זהב רחב שתי אצבעות ומקיף מאזן לאזן וכותב עליו שתי שיטים קֹדֶשׁ לַה'; קדש למטה, לה' למעלה, והיו האותיות בולטות והיה נקוב שני קצותיו ופתיל תכלת למטה ממנו מנקב לנקב שיהא נקשר בפתיל כנגד העורף."
היינו: האות ל "עלתה" למעלה: בשורה העליונה לַ י-הֹ-וָ-ה, ובשורה התחתונה קֹדֶשׁ.
בהמשך דבריו הוא מביא את שיטת ראב"ד:
"ופירש הראב"ד ז"ל: קדש למ"ד מלמטה בסוף שיטה ראשונה ולכך קראו למטה לפי שהוא בסוף, ה' למעלה בראש שיטה שניה וקראו למעלה לפי שהוא על ראש המעיין וסמוך לו ועם זה היה השם בראש שיטה ויהיה נקרא כסדר קֹדֶשׁ לַה'."
לשיטתו, הכתיבה על הציץ היתה:
אלא שמול הסברים אלו עומדת עדותו של רבי אליעזר ברבי יוסי הטוען: "אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קדש לה' בשיטה אחת"!
ואכן, רמב"ם בהלכות כלי המקדש (פרק ט הלכה א) פוסק:
"כיצד מעשה הציץ? עושה טס של זהב רחב שתי אצבעות ומקיף מאוזן לאוזן וכותב עליו שתי שיטין קדש לה'; קדש מלמטה לה' מלמעלה, ואם כתבו בשיטה אחת כשר. ופעמים כתבוהו בשיטה אחת."
וכך פירש "אור החיים" בפרשתנו:
"משמע שכל מציאות שיכתוב קדש לה' כשר. ומה שאמרו בגמרא שהיה כתוב שתי שיטין... לא לעיכובא. ולזה תמצא שם שאמר ר' אליעזר בר' יוסי אני ראיתיו ברומי כתוב עליו קודש לה' בשיטה אחת, הרי שאין הדבר מעכב, ואפילו לתנא קמא אינו מעכב. ובזה לא יקשה בעיניך פסק רמב"ם פרק ט' מהלכות כלי המקדש."

"קדש לה' - גם בספר זכריה[]

את הביטוי קֹדֶשׁ לַה' אנו מוצאים גם בהקשר שונה לכאורה. הנביא זכריה מתנבא (פרק יד) על מה שיקרה לאחר המלחמה הגדולה שבה יעלו כָּל הַגּוֹיִם אֶל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה:
וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָ-אוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת... בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַה' וְהָיָה הַסִּירוֹת בְּבֵית ה' כַּמִּזְרָקִים לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ.
את הביטוי עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַה', מפרש רש"י שם:
"הנקישות שתולין לסוס לנוי בין עיניו אף אותן יקדישו לעשות כלי שרת למזרקים לדם ולסירות לבשל בשר זבחים לרוב."
ובדומה לזה מפרש רד"ק:
"מצילות הם שתולים בצוארי הסוסים והם מקשקשים. אותם המצילות יהיו קדש לה' שיעשו מהם סירות לבשל בהם בבית המקדש."

תפקיד קרבן החטאת[]

אולם דומה שלרש"ר הירש גישה שונה. בפרושו לספר ויקרא (פרק ד פסוק יא) הוא מרחיב את הדיבור על תפקידם של קרבנו החטאת:

"ההשקפה על חוסר חירותו המוסרית של האדם תתעורר בנקל על ידי פרים ושעירים הנשרפין כמצותן. שהרי זה היסוד של מצות שריפתם: לא נמצא אדם - בכל ההיקף של כלל העם - שיתאים לשלמות האידיאל של התורה. כי זו האמת על טבע האדם: נצחון הצורה על החומר יושג רק תוך כדי מאבק; וזה הוא תנאי גמור לכל חירות מוסרית... והן זו המטרה הסופית של כל התפתחות האדם: עתיד הוא להשיג דרגה עליונה - למעלה מן השלב הנוכחי של מאבק עם החושניות. אז יתגשם במלואו האידיאל האנושי: לא רק יבולע המוות לנצח; אלא הקדושה היוצאת ממקדש ה' תחדור לכל תחומי החיים. אז תתבטל ההבדלה שבין קודש לחול; ומחנה שכינה ירחיב את גבולותיו - לכל מקום שבני אדם חיים בו; ביום ההוא יהיה על מצילות הסוס קדש לה' (כעל מצח הכהן הגדול), והיה הסירות בבית ה' כמזרקים לפני המזבח. והיה כל סיר בירושלים וביהודה קדש לה' צבאות ובאו כל הזבחים ולקחו מהם ובשלו בהם."

בניגוד לרש"י ורד"ק ה"מכניסים" את הסוסים למקדש; הנקישות שתולין לסוס לנוי בין עיניו אף אותן יקדישו לעשות כלי שרת, רש"ר הירש "מוציא" את הקדושה לסוים; הקדושה היוצאת ממקדש ה' תחדור לכל תחומי החיים.

רעיון דומה אצל הרב קוק[]

אינני יודע אם הדבר מפתיע או לא, אולם רעיון דומה מופיע, בכמה מקומות, אצל הרב קוק. ב"אורות הקודש" (חלק א עמוד נט) הרב מדבר על היחס בין הרוחני לחומרי:

"אין ההתגלות הרוחנית צריכה לטשטש את העולם החומרי בציוריו המוגלים, אלא לעשות את היחש אליו יותר בהיר, יותר חפשי, ויותר עדין... והתהלכתי בתוככם - אטייל עמכם בגן עדן ולא תזדעזעו ממני. יכול לא תיראו ממני? תלמוד לומר: והייתי לכם לאלקים. אז הכל יתעלה למקורו הברוך, העליון, ששם הוא התוכן האחדותי, שהוא למעלה מכל ציור של היבדלות. ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לד', והיה הסירות בבית ד' כמזרקים לפני המזבח, והיה כל סיר בירושלים וביהודה קדש לד' צבאות. כי הכל יעלה למידת הקודש."

ובמכתב שכתב הרב לאביו (אגרות הראיה, כרך ב, תרפג) הוא מתייחס בהסתכלות זו על המפעל הציוני:

"אגילה באלקי ישעי, המשביעני צוף מתקי קדשו מלשד ארץ חיים, אשר באורו וישעו זיכני לשבת בה ולראות בעיני ברב חסדו צמיחת קרן ישועת עמו ההולכת ועולה, ב"ה. ההרגשה של אור ישועה מקשקשת לפנינו כזוג, כל גבול ארץ ישראל כולו אומר כבוד וקורא להתעוררות רוחנית ומעשית איתנה. והקול עוד יחזק, מיום ליום יתן אומר רב, ומפרק לפרק ישגא החזיון, חזון מופתי עולמים, כי בא מועד למועד מועדים, וסודות יצירת עולמים על גבול התעלומה עומדים מוכנים להתפרץ באורות מאופל. מלאי שירה ושכורי נחמה ותשובה יבואו גדודים מעברים לקומם חרבות ארץ חמדת עולמים. אורחים רבים, ב"ה, באים ומלאי התלהבות וחבה הם שבים לארץ גלותם, לעודד ולחזק. רוח ה' מפעמת, ועלינו המשא הנעימה לבסם הכל בבשמי אורות קודש, לעודד ענווים בישועה, להפיג את רוח הזוהמא דכופתא דחמרא (רמז לצרות של עקבא דמשיחא), להפוך הכל לריחות עדני עדנים; והיה על מצילות הסוס קודש לה'."

על ספרות הקודש[]

ועוד עימנו מכתב שכתב הרב לסופר אז"ר, שטען כי הספרות היהודית היא רק ספרות קדש ולא ספרות חול, ועל כך כותב לו הרב (נדפס ב"מאמרי הראיה, חלק ב, תחת הכותרת: תשובת המערכת):

"בא הזמן שאנו צריכים להתחשב עם חיי המציאות ולהרחיב את תחומנו. אין אנו יכולים ואיננו רשאים להיות מעכשיו בנידון זה מה שהיינו מלפנים על פי ההכרח של הגלות שם השלכנו את יהבנו על השוטר הגוי ואם היינו צריכים למדעים פנינו אל לשונות הגוים. לא כן פה בארץ ישראל פה חיי קהלותינו ומושבותינו בידינו ואנחנו צריכים לפקח על רכושנו החומרי והמוסרי אנו שבים לתחיה, ועימנו גם לשוננו וספרותנו. אפשר להסיח דעה מזה בגלות, שם אפשר גם כן להכחיש בעיקר מציאותה של תחיה זו. אבל לא כאן בארץ ישראל במקום שהתחיה קורעת סגור עינינו גם בעל כרחנו. הערובה לחיי ישראל הוא חי העולמים, וכן בדניאל הוא אומר: וירם ימינו ושמאלו אל השמים וישבע בחי העולם. צור ישראל, חי העולם מעיר אותנו לתחיה, על כן מתרחבים חיינו, והספרות שהיא ראי החיים מתרחבת עמם יחד לפי תביעותינו שאנו תובעים ממנה. אמנם צדקת במחאתך על כל הזוהמא והנבלה אשר ספגה ספרותנו אל תוכה בימים האחרונים ביחוד... אי אפשר לחיי עם בלי מדע, בלי שירה, בלי יופי. אבל אפשריים הם וביחוד לישראל להיות בלי נבלה, בלי סירחון רשע ובלי טומאות בשר ורוח. אם החברה הרחבה אינה יודעת זאת, אבל אנחנו שיחד עם החיים של ספר החיים אנו קוראים: לא תהיה קדשה מבנות ישראל ולא יהיה קדש מבני ישראל. נגד זה אנו צריכים להילחם, ודוקא בנשק של הגדלת דרישת החיים! אבל לא לצמצם את הספרות שלנו רק בהיכל הקודש כאשר אמרת, כי אם להרחיב את גבול הקודש גם על כל חיי החול ועל כל דרישותיהם ועל כל המדעים הנדרשים להם; ביום ההוא היה על מצילות הסוס קודש לה'."

הרב קוק על עתיד ציץ הזהב[]

הנה לפנינו שלושה עדים נאמנים על השקפת הכהן הגדול מאחיו, הרב קוק, על כך שקֹדֶשׁ לַה' שעל מצח הכהן הגדול, עתיד להיות גם עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס.

מלבד ההשפעה הכללית, יש לציץ, כאמור לעיל, תפקיד מוגדר; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. את התפקיד המוגדר מפרט רש"י (פסוק לח):

"את עוון הקדשים - לרצות על הדם ועל החלב שקרבו בטומאה, כמו ששנינו (מנחות כה): איזה עוון הוא נושא? אם עוון פיגול - הרי כבר נאמר: לא ירצה, ואם עוון נותר - הרי נאמר: לא יחשב. ואין לומר שיכפר על עוון הכהן שהקריב טמא, שהרי עוון הקדשים נאמר, ולא עוון המקריבים. הא אינו מרצה אלא להכשיר הקרבן."

רשב"ם אינו מערער על דרשת חז"ל, אולם מציע גם את ההבנה על פי הפשט:

"לפי פשוטו לא דבר הכתוב בטומאת הקדשים, אלא כך פירושו: כל קרבנות שיביאו ישראל; או עולה, או חטאת, או אשם לכפר עליהם - שיסייע הציץ עם הקרבן להזכירו לפני הקב"ה שיהא לרצון ולזכרון לבני ישראל להתכפר להם."

אלא שבמסכת זבחים (דף פח ע"ב) מצינו דרשה המנוגדת לכאורה לאמור בפסוק:

"למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דם... מכנסים מכפרת על גילוי עריות... מצנפת מכפרת על גסי הרוח... אבנט מכפר על הרהור הלב... אפוד מכפר על עבודת כוכבים... מעיל מכפר על לשון הרע... וציץ מכפר על עזות פנים. בציץ כתיב: והיה על מצח אהרן, ובעזות פנים כתיב: ומצח אשה זונה היה לך."

לפי זה הציץ קשור לעזות פנים ולאו דווקא לקדשים! מהרש"א בחידושי אגדות (שם בזבחים) מתייחס ל"סתירה" זו:

"אף על גב דבהאי קרא מפורש ונשא אהרן את עוון הקדשים דהיינו שמכפר על שנקרב בטומאה, מכל מקום מדקבעו לו לציץ מקום המצח דרשו לכפר על עזות מצח."

היינו: הציץ עצמו מכפר על שנקרב בטומאה אולם מיקומו על מצח אהרן מכפר על עזות מצח. הרחיב את הדברים "כלי יקר" בפרשתנו:

"לדעת חז"ל שאמרו שהציץ היה מכפר על עזות מצח צריך להתיישב בדבר, שהרי נאמר והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים אשר יקדישו בני ישראל, ואמרו חז"ל: אלו קדשים שקרבים בטומאה, ואיך יהיה המדרש כנגד פשוטו של מקרא? ולפי מה שכתבנו למעלה שהציץ מכפר על זנות שבגלוי, כמו שנאמר (ירמיה ג ג): ומצח אשה זונה היה לך. וכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם תמצא קדושה, והזנות מחלל הקדושה כמו שיתבאר לקמן פרשת קרח, על פסוק כי כל העדה כלם קדושים... וישמע משה שחשדוהו באשת איש. לפי זה נוכל לומר שמצאו מקום אל דרש זה לומר כמו שהציץ מכפר על סתם קדשים שנטמאו כך הוא מכפר על מצח אשה זונה קדושת האדם, ועל כן היה כתוב עליו קודש לה'. ותרוויהו איתנהו ביה; כי הציץ עצמו מכפר על טומאת הקדשים, אמנם מה שהיה נתון על המצח דווקא הוא כדי לכפר גם על מצח אשה זונה, ומטעם זה נאמר: ושמת אותו על פתיל תכלת - דומה לפתיל תכלת של ציצית שנאמר (במדבר טו לט): ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. הרי שהוא מציל מן הזנות, וכמעשה של ההוא ששכר זונה בעד ת' זוז וניצול ע"י הציצית. ואף אם בסתם עזות מצח דברו חז"ל, מכל מקום יש בו ג"כ חילול קדושה כי כל עזות פנים מסתמא אין הורתו בקדושה והוא בא מסטרא דמסאבא אחרי אשר הוטמאה חדר הורתו ודבר זה מבואר מעצמו."

בספר "ווי העמודים" שחיבר ר' שבתי הורוביץ בן השל"ה (עמוד העבודה פרק ח) הסבר דומה, אלא שהוא אינו מתייחס דווקא לזנות, אלא לעבירות באופן כללי:

"על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (תענית ז ב): כל מי שיש בו עזות פנים לסוף נכשל בעבירה, שנאמר: ובנבואת חגי מפורש בשם מר זוטרא (פסחים יז א), מי שמקלקל מעשיו כאילו מקריב בטומאה. נמצא, הציץ שמכפר על עזות מצח, ניצול הוא מכשלון העבירה, ואז קרבנותיו מקובלין. מה שאין כן באם מקלקל מעשיו, אז קרבנותיו כאילו הקריבן בטומאה, והא בהא תליא, והמקרא והגמרא על דרך חדא הולכין."

תפקיד נוסף במלחמת מדיין[]

תפקיד נוסף לציץ מצינו במלחמת מדין, שעליה נאמר (במדבר פרק לא פסוק ו):

וַיִּשְׁלַח אֹתָם משֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ.

ומפרש רש"י על אתר:

"וכלי הקדש - זה הארון והציץ שהיה בלעם עימהם והפריח מלכי מדין בכשפים והוא עצמו פורח עימהם. הראה להם את הציץ שהשם חקוק בו והם נופלים."

זאת ועוד: בסיומה של המלחמה נאמר (שם, פסוק יז):

וְעַתָּה הִרְגוּ כָל זָכָר בַּטָּף וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ.

ומפרש רש"י:

"ולפני הציץ העבירום, והראויה להיבעל פניה מוריקות."

נראה לומר שהביטוי קֹדֶשׁ לַה' הרשום על הציץ הוא למעשה תמצית קדושת עם ישראל, בבחינת (ירמיהו ב, ג) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהֹוָה רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה. לכן, גם אם ישראל הקריבו, בטעות, את קרבנם בטומאה - נרצה להם שכן הם קדושים במהותם. מאידך גיסא, זנות ועזות פנים מנוגדים לאופי הישראלי ולכן הציץ מכפר על עזות פנים, וכאשר המדינים מבקשים לקעקע את יסוד הקדושה של ישראל - הציץ הוא זה שמצילם. יתכן שליסוד זה רומז "אור החיים" (פסוק לח):

"לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'. צריך לדעת מה ענין יגידו שתי תיבות אלו (קֹדֶשׁ לַה') שבהם יהיו לרצון לפני ה'. ואולי שיכוון באומרו קֹדֶשׁ, על ישראל, כאומרו (ירמיה ב ג) קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל, ותיבת לה' ירצה, כי כללות ישראל הנקראים קדש הם לה', חשוקים דבוקים משועבדים, ולזה יהיה לרצון לפני ה', שיש לו רצון בישראל באמצעות הכתב, והוא סוד: אני לדודי, ובזה יתרצה דודי לי."

ועתה שבעוונותינו אין לנו כהן גדול בעבודתו ולא ציץ במצחו, כדאי לזכור את דברי הרמב"ם בהלכות תפילין ומזוזה וספר תורה (פרק ד הלכה יד):

"חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד, שקדושתן גדולה מקדושת הציץ, שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד."

ותפילין ב"ה יש לנו.


קבלת דפי פרשת שבוע בדואר אלקטרוני: irdavid@zahav.net.il



הערות, תגובות ותרומות ניתן להפנות לרב שמעון גולן, ת.ד. 2119 אפרת, טל' 02/9931950

מעשה חקיקת הציץ[]

מאת : אורן סעיד - תורה ומדע
ציץ, שהיה על מצח הכהן הגדול, בלטו המילים קדש ל-ה'. חז"ל דנו באיזה אופן נחקקו מילים אלו בציץ.
בפרשתנו נאמר הציווי על עשיית הציץ: "וְעָשִׂיתָ צִּיץ זָהָב טָהוֹר וּפִתַּחְתָּ עָלָיו פִּתּוּחֵי חֹתָם, קֹדֶשׁ ל-ה' " (כח, לו). הציץ הוא תכשיט זהב בדמות כתר ברוחב שתי אצבעות (כ-4 ס"מ), המקיף את חצי הראש הקידמי מאוזן לאוזן, ומכסה את מצח הכהן הגדול (על פי תלמוד בבלי מסכת סוכה (ה, א)). באמצע הציץ בלטו המלים: קדש לה'. התורה מציינת שהמילים על הציץ צריכות להיות "פִּתּוּחֵי חֹתָם (הביטוי "פיתוחי חותם" נאמר גם לאופן שבו נחקקו האותיות באבני החושן והאפוד (שמות כח, כא). במאמר זה נעסוק רק באופן חקיקת האותיות על גבי הציץ.) ". על פי תרגום אונקלוס הכוונה לגילוף האותיות: "וּפִתַּחְתָּ עָלָיו - וְתִגְלוֹף עֲלוֹהִי". הגילוף עניינו הבלטה של האותיות.
הגמרא במסכת גיטין מבארת באיזה אופן חקקו מלים אלו בציץ; לשם כך, הגמרא משווה בין חקיקת האותיות על גבי הציץ לבין חקיקת צורות על גבי מטבעות: "כדינרי זהב, ולא כדינרי זהב, כדינרי זהב - דבולט, ולא כדינרי זהב דאילו התם תוכות, הכא יריכות" (כ, א). הגמרא מציינת שהטבעת האותיות על גבי הציץ היתה דומה לאופן שבו מטביעים את צורות על מטבעות ("דינר זהב" – אחד מסוגי המטבעות בתקופת חז"ל), בכך שהאותיות היו בולטות כשם שהצורות על גבי המטבעות היו בולטות ולא שוקעות. ברם, היה שוני, בין הבלטת האותיות בציץ לבין הבלטת הצורות במטבעות. לדעת רש"י (שם), היו לוחצים ומעצבים את צורת האות (את ה"ירכות" של האותיות עצמם) בצד הנגדי של הציץ, כך שהאותיות בולטות החוצה בעבר השני. יש להדגיש, שהיו חוקקים ויוצרים את גוף האות עצמה, כך שיש מעשה ביצירת האות, כדי לקיים את הכתוב "מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם" (שמות לט, ל), שלמדים ממנו, שעשיית הציץ צריכה להיות כמו כתיבה, שיוצרים את גוף האות; להבדיל מהאופן שבו עושים מטבעות (כדלקמן), שלוחצים וחוקקים על הרקע מסביב לאות ("תוכות") וע"י כך נוצרת תבנית האות מאליה - הרקע שקוע והאות בולטת.

תבנית להטבעת מטבעות באמצעות הכאה בפטיש. - ויקישיתוף

הרמב"ם כותב כמו רש"י: "חופר את האותיות מאחריו, והוא מדובק על השעווה, עד שבולט" (כלי מקדש ט, ב). הרמב"ם מוסיף שהיו מניחים את הציץ על גבי שעווה בזמן החקיקה וזאת כנראה, כי אם הציץ מונח על דבר קשה ויכו מאחור את צורת האותיות, לא יוכלו האותיות לצאת ולבלוט, ולכן מניחים אותו על דבר רך – שעווה (בדרך אגב, יש לציין, שהפנקס שהיה נפוץ בימי התלמוד, היה פנקס עשוי לוחות עץ, שעליהם טחו שכבת שעווה, בה היו חוקקים דברים והיו מוחקים אותם לאחר השימוש. ראה משנה מסכת כלים, פרק כד משנה ז.). הראב"ד מציין, שלצורך חקיקת האותיות בציץ נעזרו בתבנית של האותיות: "אינו חופר אלא מכה בדפוס צורת האותיות מאחוריו עד שהאותיות בולטות מלפניו.." (שם).
רבינו תם מסביר, שבציץ לא נוצרו האותיות הבולטות בדרך חקיקה, אלא האומן היה מושך במלקחיים מזהב הציץ ויוצר ע"י כך את גופי האותיות ( מובא בתוספות הרא"ש, גיטין, שם, ד"ה והכא יריכות.)

כיצד יצרו את המטבעות בתקופת התלמוד?[]

כאמור, הגמרא השוותה בין אופן חקיקת המילים בציץ לטכניקת הטבעת מטבעות. הטבעת מטבעות באמצעות תבנית היא השיטה הנפוצה ביותר להטבעת מטבעות החל מהאלף הראשון לפני הספירה ועד המאות ה-15-17 לספירה, ובתקופת התלמוד בפרט. התבנית שבה היו יוצרים את המטבעות, נקראה רוֹשְמָה. הרושמה היתה כלי עשוי ממתכת קשה (ברזל מחושל וכיוצא בזה) שיש בו שני חלקים המחוברים זה לזה ע"י ציר (כעין צבת). בצד הפנימי של הרושמה היו שתי תבניות הפוכות של שני צידי המטבע (הנגטיב של שני צידי המטבע). לתוך חלל הרושמה היו מכניסים עיגול חלק (אסימון) של מתכת (נחושת, כסף או זהב, לפי סוג המטבע) במשקל הראוי למטבע זו. לאחר מכן היו סוגרים את הרושמה ומכים עליה בפטיש עד שנוצרה מתוך כך המטבע המוגמרת. הלחץ שנוצר ע"י החלק הבולט שברושמה, יוצר שקעים באסימון, והצורה הבולטת נוצרת מאליה. טביעת מטבעות בימינו נעשית בעצם באותו אופן, אלא שהתהליך הוא אוטומטי ומהיר יותר, ואת הלחץ על האסימון יוצרים ע"י מכבשים חזקים ( מתוך: שטיינזלץ גיטין כ, א). ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "(Coining (mint" (הטבעת מטבעות).

הבלטת צורות זהב על כלים[]

רש"י מציין, שהבלטת האותיות על גבי הציץ, זהה לאופן שבו מבליטים צורות כסף או זהב על גבי כלים: "ואילו הכא יריכות - שהיה הציץ דק כעין טס, וצר האותיות מעבר האחד ודוחק ירכותיהן והן בולטות מעבר השני, כמו שמציירים כסף וזהב העשוי ליקבע בכלי עץ ששותים בהם יין" (גיטין, שם). הבלטת צורות על גבי כלים, מוזכרת ברש"י, גם לגבי אופן עשיית הגביעים במנורת המקדש ( מתוך: שטיינזלץ גיטין כ, א. ראה גם בויקיפדיה האנגלית בערך "(Coining (mint" (הטבעת מטבעות)).

"גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים - כתרגומו, מצויירים היו עושים, כדרך שעושין לכלי כסף וזהב שקורין נייליר ( נייליר – לגפר – לבצע תצריב באמצעות גפרית. על תהליך זה, ראה בפרשת כי תשא, במאמר "יצירת העגל והשמדתו".) בלעז". כלומר, דפנות הגביעים במנורה היו "מְשֻׁקָּדִים", דהיינו, חוטבו בהם בליטות לקישוט.

המתכת הרקיעה ביותר היא זהב ( “Nature's Building Blocks: An A-Z Guide to the Elements", by John Emsley, Oxford University Press, 2001, page 169.) את הזהב ניתן לרקע עד לעובי של מיליונית הסנטימטר. מגרם אחד של זהב אפשר להכין לוח דק ששטחו כ-1 מ"ר ( אנצ' העברית בערך "זהב", בתחילת הערך.) (מטר רבוע)! השיטה הפשוטה והעתיקה ביותר, לצפוי כלים בזהב או ליצירת צורות מזהב על גבי הכלים, היא על ידי קיפול ידני של לוח דק של זהב או באמצעות הכאה בפטיש על לוח דק של זהב. יש שהשתמשו בטכניקה זו על עץ, עם שכבה דקה של ביטומן מתחת, כדי לעזור בהידבקות. בשיטה זו, יוצרים ביד או בעזרת פטיש את צורת הזהב, ולכן זה דומה ליצירת האותיות בציץ.

יצירת צורות מזהב על משטח מתכת, נעשו באמצעות חימום משטח המתכת ולחיצה על לוחות הזהב. כיום משתמשים גם בתהליכים כימיים בשלב כלשהו של יישום הזהב על גבי הכלי, בנוסף לאמצעים מכניים, לצורך מטרה זו ( ראה בויקיפדיה האנגלית בערך "Gilding" (=הזהבה)..)

© כל הזכויות שמורות למחבר

Advertisement