מעפילים על סיפון קאטינה

מעפילים בית"רים על סיפון קאטינה

קאטינה (גם קאטינא) הייתה אוניית מעפילים, שאורגנה על ידי אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, אחת ממבצעי ההעפלה של עליית אף על פי.

תולדותיה[עריכה | עריכת קוד מקור]

קאטינה הייתה אוניית משא.

רכש והכנה[עריכה | עריכת קוד מקור]

"קאטינה" ("Katina") נחכרה על ידי וילי פרל, מפעילי ההעפלה הרוויזיוניסטית, מבעל אוניות יווני בשם דאוואריס.

המעפילים[עריכה | עריכת קוד מקור]

רוב המעפילים היו פליטים מהרייך השלישי, הם הגיעו מצ'כוסלובקיה, שאליה נמלטו פליטים יהודים רבים. משרד ההעפלה של פעילי התנועה הרוויזיוניסטית פעל בעיר ברנו, וארגן בשיתוף פעולה עם מרכז ההעפלה בפראג קבוצת פליטים גדולה, שמנתה כ-600 בני אדם, כמחציתם חניכי תנועת הנוער בית"ר. פעילי ההעפלה דאגו להם לקורת גג ארעית ולמזון בעיר, ואף קבלו את עזרתה של עיריית ברנו. מימונם של המזונות, כרטיסי רכבת לנמל ודמי חכירת האונייה למעפילים, נתרמו על ידי יהודים אמידים ועל ידי פעילי הצ"ח בלונדון.[1]

האונייה "קאטינה" ובה צוות שכלל 12 ימאים, חיכתה למעפילים בנמל קונסטנצה, ובו עלו המעפילים על סיפונה.[2] בגלל הטמפרטורות הנמוכות בחודשי החורף, וקפיאתם של הנהרות, יכלו המעפילים להגיע ברנו אל קונסטנצה רק דרך הונגריה, וכדי שהשלטונות ההונגרים יאשרו את מעברם בשטחה, הונפקו עבורם ויזות של ליבריה.[3] ב-18 בינואר 1939 עלו כ-600 המעפילים לרכבת מיוחדת, שנסעה לקונסטנצה, והגיעה כעבור יומיים. הצטרפו אליהם להפלגת ההעפלה כ-170 מעפילים נוספים.

ההפלגה והעימותים עם הבריטים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הפלגה ראשונה[עריכה | עריכת קוד מקור]

ב־21 בינואר הפליגה "קאטינה". שליח האצ״ל נתן קלפוס היה אמור להתלוות לשיירה ולפקד עליה. אולם לבסוף, האונייה נאלצה לעזוב בלעדיו. מארגני ההעפלה מינו את ד"ר זליג פאול, איש בית"ר ורופא במקצועו לתפקיד מפקד האונייה.

תנאי ההפלגה היו קשים ביותר, וכללו: צפיפות רבה, תנאים סניטרים ירודים, מחסור במזון טרי. ועל כן, שררה תחלואה רבה בקרב המעפילים: אחד המעפילים נפטר מדלקת ראות, ומעפיל אחר חלה בדלקת קרום המוח.

"קאטינה" הייתה אמורה לפי התוכנית להפגש עם האונייה "ארטמיזיה", בגבול המים הטריטוריאליים של ארץ ישראל. ו"ארטמיזה" נועדה להביא את המעפילים לקרבת החוף, ולהנחיתם באמצעות סירות חתירה, שם ימתין להם איש אצ"ל.

ב-6 בפברואר התקיים המפגש, 244 מהמעפילים הועברו ל"ארטמיזיה" מהם 227 הונחתו בהצלחה בחוף הרצליה.

בעיצומה של ההנחתה הגיעו כוחות שיטור ימי בריטים הגיעו לאתר ההנחתה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה הצליחו הבריטים לשים יד על מעפילים בדרך הים, מאז חודשה עליה ב' באביב 1937.[4] האונייה "ארטמיזיה" ואנשי צוות הימאים, ו-17 מעפילי סירת החתירה האחרונה נתפסו על ידם. הם הובאו לבית דין וגזר דינם היה קנס של 100 ליש"ט ומאסר ל-9 חודשים לרב החובל, וגירוש למלחים ולמעפילים. אולם האחרונים לא גורשו כי השמידו את דרכוניהם.

הפלגה שנייה[עריכה | עריכת קוד מקור]

"קאטינה" חיכתה ל"ארטמיזה" ליד קפריסין, שלא יכלה לחזור בגלל תפיסתה בידי הבריטים. מכשירי הקשר התקלקלו ונבצר ממפקד האונייה ד"ר פאול ליצור קשר עם מארגני ההעפלה הרוויזיוניסטים. המזון והתרופות כמעט אזלו, ושני בני אדם נפטרו מדלקת קרום המוח. פאול הצליח לשכנע את רב החובל, שניסה לסחוט כספים, להגיע לחופי יוון. הוא ירד אל החוף ויצר קשר עם פעיל ההעפלה אליהו גלעזר נציב בית"ר בצ'כוסלובקיה. במקביל, ניסתה מפקדת האצ"ל למצוא את "קטינה". בהוראת אברהם ("יאיר") שטרן, אז מראשי האצ"ל, יצא יוסף קרמין להתחקות אחריה, ומצא אותה עוגנת בסמוך לאי היווני קאלאמייקה. המעפילים היו במצב בריאותי קשה. וקרמין פנה אל ראובן הכט לסייע במימון רכישה גדולה של מזון ותרופות.

בינתיים יצאה שיירת מעפילים אחרת, שמנתה כ-750 בני אדם, מנמל קונסטנצה על סיפון האוניה ג'יפו. הוחלט כי חלק מהאספקה הרבה ב"ג'יפו" תועבר לנוסעי "קאטינה".

"ג'יפו" הפליגה ב־28 בפברואר 1939 לדרכה. שני מלוויה היו אנשי האצ"ל שלמה טרכטמן (הררי) ואברהם בלאס, חניך בית הספר הימי בצ׳יוויטווקיה.

"ג'יפו" שטה אל "קאטינה" ומסרה לה אספקה וסירות הצלה.

נקבע לוח זמנים חדש לשיט שתי האוניות. אולם לאחר יממה, התברר כי המנוע של "קאטינה" התקלקל ויש להשיט גוררת עם מכונאים וציוד מתאים, אשר תפגוש אותה בסמוך לאי כרתים. בלילה שבין 9 ל־10 במרס, התנגשה "ג'יפו" בסלע גדול ליד כרתים. מים החלו לחדור אל האונייה והיא החלה לשקוע. במאמצים רבים הועברו 750 נוסעי "ג'יפו" אל "קאטינה". באונייה שבה נמצאו אז 1,290 בני אדם, שררה צפיפות קשה. והנוסעים באו בטענות אל מפקדי האונייה.

בליל 20 במרץ 1939 הגיעה "קטינה" אל חופי נתניה. על החוף חיכו למעפילים אנשי אצ"ל מאורגנים רבים, והצליחו להוריד כמחצית מהנוסעים. אבל עם עלות השחר נסוגה האונייה אל לב ים מחשש שתתגלה על ידי הבריטים.

לאחר ימים אחדים שבהם שטה מחוץ למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל, ניסתה להתקרב, אולם נמלטה מספינת משמר בריטית שפתחה עליה באש. האונייה שטה ליוון בכדי ליצור שם קשר עם מארגני ההעפלה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל.

הפלגה שלישית[עריכה | עריכת קוד מקור]

בהגיעה ליוון נטש את "קאטינה" צוות הימאים. ולאחר שגוייס צוות ימאים חדש, יצאה "קאטינה" בערב פסח לכיוון ארץ ישראל. בסמוך לקפריסין שכרה את שירותיה של ספינת דיג "פנגיה קונפיטורה", אשר הורידה כ-400 מעפילים בחוף כפר ויתקין ב-14 באפריל 1939. על הנעשה עם המעפילים בחופי הארץ חלוקות הדעות; היסטוריון ההעפלה הרוויזיוניסטית חיים לזר-ליטאי טוען חברי "ההגנה" שנכחו על החוף (בחכותם לאוניית המעפילים אסימי לא הגישו עזרה, דרשו כסף על סיועם בהורדת מעפילים בהפלגות קודמות ולמחרת באו וגינו את התנועה הרוויזיוניסטית באוזני מאות המעפילים.[5] ואילו ההיסטוריון יהודה סלוצקי כתב שמפקדי "קאטינה" לא רצו לקבל עזרה, ואנשי "ההגנה" שבאו למחרת הציגו למעפילים חלופות שונות בהתיישבותם בארץ.[6]

אבל כאשר ניסתה לחזור ולהוריד מעפילים, נתפסה על ידי משטרת החופים הבריטית בסמוך לחוף נתניה. מעפילי "קאטינה" שנתפסו הובלו לנמל חיפה, יחד עם כ-270 מעפילי אוניית המעפילים "אסימי" של "ההגנה", שנתפסו גם הם באותם ימים, לקראת גירושם מארץ ישראל. אולם לאחר תחנונים ובקשות, הסכימו הבריטים להשאיר בארץ את המעפילים.[7]

ייצוגיה בתרבות[עריכה | עריכת קוד מקור]

דבריו בכתב-ידו של ד"ר זליג פאול למסיבה לכבוד עשור להפלגת קאטינה; הפתק מוצג בתערוכת אף על פי במוזאון במכון ז'בוטינסקי בתל אביב

כתבה בעיתון מעריב על קאטינה. באדיבות מכון ז'בוטינסקי בתל אביב

תולדות האונייה ותלאותיה הדהדו בתודעתם של רבים שנים רבות לאחר ההפלגה. ותוארו בספרי זיכרונות ובעיתונות.

ביבליוגרפיה[עריכה | עריכת קוד מקור]

  • יהודה ואלך (עורך), אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", ירושלים: הוצאת כרטא, 1991, עמ' 49.
  • יעקב טובי, מלחמה בלי גבולות: התנועה הציונית הרביזיוניסטית וסוגיית העלייה לארץ-ישראל, 1930 - 1940, חיפה: הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2011.

קישורים חיצוניים[עריכה | עריכת קוד מקור]

הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]

  1. אליהו גלעזר, בטרם זרחה השמש: בשרות תנועת ז'בוטינסקי, תל אביב: הוצאת המרכז למורשת ירושלים ע"ש זאב ז'בוטינסקי, 1984, עמ' 74-72.
  2. ראו: יעקב טובי, מלחמה בלי גבולות: התנועה הציונית הרביזיוניסטית וסוגיית העלייה לארץ-ישראל, 1930 - 1940, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2011. (להלן: טובי מלחמה), הערה 58, עמ' 443.
  3. טובי מלחמה, עמ' 314.
  4. טובי מלחמה, עמ' 315.
  5. חיים לזר-ליטאי, אף-על-פי, עמ' 198-197.
  6. יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה, (עורך: בן-ציון דינור), ב, עמ' 1047-1046.
  7. טובי מלחמה, עמ' 317.
Community content is available under CC-BY-SA unless otherwise noted.