דוד בן-דוד

ערך זה נכתב במקורו על-ידי דניאל ונטורה בויקיפדיה העברית

(תוקן לפי הערות שהתקבלו מדוד בן דוד ביום 7 באוגוסט 2007)

משברי ים- סיפורו של דוד בן דוד בן ה97

הטלית ששרדה- דוד בן דוד

דוד בן דוד (נולד בשנת 1920 בצ'כיה), מוח'תאר כפר עציון, בשנה האחרונה, טרם נפילת הכפר במלחמת העצמאות, לוחם בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה ובריגדה היהודית. על פעילותו באירופה זכה להדליק משואה ביד ושם בתום 50 שנה למלחמת העולם השנייה. היום הוא גר במושב ניר עציון.

בן דוד עלה לארץ ישראל בשנת 1940 ועמד להיות מגורש באוניה פאטריה שהוטבעה בנמל חיפה על ידי ההגנה במטרה למנוע את גירוש המעפילים שעליה. הוא נמלט מהאוניה 5 לילות לפני טביעתה. התגייס ליחידת הנדסה ארץ ישראלית מעורבת, יהודים וערבים, בצבא הבריטי ושרת בסוריה. ואחר כך בפלוגת הנדסה יהודית שרת בלוב, (טוברוק) ומצרים. כשהוקמה הבריגדה היהודית צורף לשורותיה והשתתף במערכה על נהר סניו. באפריל 1947 חזר לכפר עציון ומונה למוח'תאר הכפר. השתתף בקרבות גוש עציון שם נפצע, נפל בשבי הירדני. לאחר שחרורו מהשבי פעל להשבת שרידי הנופלים במערכה על גוש עציון ולשיקום אלמנות ויתומי כפר עציון, והקים עימם את מושב ניר-עציון.

עטיפת ספרו - מדליק משואה ביד ושם בתום 50 שנה למלחמת העולם השנייה

ילדותו ועלייתו לישראל

נולד בשם דוד לייב דווידוביץ בכפר גרסניצה שברוסיה הקרפטית, בשנת 1920. יהדות רוסיה הקרפטית הייתה יהדות עממית, חסידית, שדמתה מבחינה רוחנית ליהדות גליציה או ליהדות בוקובינה. מוצא משפחתו היה מה"סבא משפולה" , מתלמידיו של הבעל שם טוב. הוא נמנה על מפיצי החסידות החשובים.

מקום הולדתו, רוסיה הקרפטית, נחשב למחוז נחשל ברפובליקה הצ'כוסלובקית. האוכלוסייה המקומית והיהודית, שהייתה רבע ממנה, הייתה ענייה מאד. מקור הפרנסה החשוב היה גידול תפוחי עץ ועצי יער לתעשייה.
בן דוד למד בחדר. עם הנהגת "חינוך חובה" במדינה למד קצת בבית ספר ממשלתי. בגיל 13 עבר ללמוד עבר ללמוד בישיבות אצל ר' שאול בראך מקושיצה ואצל ר' שלמה זלמן פרידמן בראחוב. בגיל 17 עזב את הישיבה והחל לעבוד כשוליה בחנות. אביו גויס במלחמת העולם הראשונה לצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית ונשלח להגן על מבצר פשמישל על גבול עם רוסיה. הוא נפל בשבי ונשלח למחנה שבויים בולדיווסטוק לחוף ההאוקיינוס השקט. לקח חלק בהמהפכה הבולשביקית לאחר שנים שוחרר וחזר הביתה. האב היה סנדלר והתפרנס בכבוד. עם הקמת מפעל הנעלים "בטיה" בצ'כיה, בשנת 1934, איבד האב את פרנסתו.

בשנת 1938 כשהיטלר איים על הרפובליקה הצ'כוסלובקית, בן-דוד התיצב לשרות קדם-צבאי עם כל יתר בני גילו וכאשר המתיחות פחתה הגיע נציג "בני עקיבא" הגיע לעיירה ושכנע את בן דוד לצאת להכשרה חלוצית חקלאית בסלובקיה כהכנה לעלייה לארץ ישראל. בשנת 1939 נכבשה כל רוסיה הקרפטית על-ידי ההונגרים ובאביב 1944 נכנסו הגרמנים להונגריה ויהודי רוסיה הקרפטית, כאחיהם במקומות אחרים בהונגריה, נשלחו להשמדה.

לאחר כיבוש צ'כיה על-ידי גרמניה הנאצית עברו חלוצי ההכשרה, שהיו אז במורבסקה אוסטרבה לפראג. ושם הגסטאפו סייע לראשוני היהודים לצאת בדרך העפלה לארץ ישראל. אדולף אייכמן, ראש המחלקה היהודת בגסטאפו בעיר אף חתם על היתר היציאה של בן דוד . בספטמבר 1940 יצאו חברי ההכשרה של "בני עקיבא" בדרכם לנמל נהר הדנובה, בברטיסלבה, ממנו הפליגו לים הפתוח ברומניה, כאשר המטרה היא להגיע לארץ ישראל. בחודש זה יצאו כ-3,000 יהודים מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה בשלוש אניות העפלה לעבר ארץ ישראל.

בן דוד היה על האוניה פסיפיק שהובילה לארץ ישראל 1,200 נוסעים למרות שתוכננה לשאת 400 נוסעים בלבד. על האוניה שמע לראשונה מעולים מגרמניה על תלאותיהם במחנות הריכוז בוכנוואלד ומאטהאוזן. ב-1 נובמבר 1940 הגיעה האוניה לנמל חיפה. המעפילים הועברו על ידי שלטונות המנדט הבריטי לאוניה פטריה שעמדה להפליג למאוריציוס באוקיינוס ההודי.
לאחר שנודע לבן דוד על התכנית לשלוח אותם מהארץ, הוא החליט לברוח מהאוניה. וחמש לילות לפני שטבעה, התנדב עם חברו יצחק בן-סירא לעבוד במטבח ונהנו מחופש תנועה באוניה שהייתה מלאה בשוטרים בריטיים. בלילה קפץ לים והתחבא במחסני הנמל. הוא נתפס על ידי שוטרים ברחובות חיפה אך העמיד פני חולה נפש ושוחרר. ב-20 בנובמבר 1940 עמד לראשונה על אדמת ארץ ישראל והוא אדם חופשי. בן דוד הצטרף ל"קבוצת אברהם", הכשרה חקלאית של הפועל המזרחי בכפר פינס.

השירות בצבא הבריטי

חיילים עיברייםצועדים בירושלים

במאי 1941, לאחר ששה חודשים שהוא שהה באופן בלתי חוקי בארץ ישראל, דוד בן דוד התגייס חיל ההנדסה המלכותי בצבא הבריטי, במסגרת בשירות הצבא הבריטי- התנדבות יהודי ארץ ישראל למאמץ המלחמתי. כל קיבוץ נדרש לשלוח חברים שיתגייסו לצבא הבריטי, ובן דוד התגייס לצבא הבריטי במסגרת מכסה זו. . בצבא הבריטי נחשף להוי הצבאי. כשומר מצוות התורה הוא נאלץ להתפשר על חלק מן המצוות ולהתאמץ לשמור ערכים דתיים שניתן לקיים בתנאי הצבא הבריטי. הוא פיתח הערכה רבה לבריטים בשל הדגש שנתנו לסדר ולמשמעת ובעיקר בשל ביטחונם העצמי, תכונות שלא הכיר בקרב היהודים.

אימונים בארץ ישראל

במחנה הצבא הבריטי בצריפין הוקמה "פלוגה 740 מהנדסים מלכותיים". . הפלוגה הורכבה מכ-70% יהודים והיתר ערבים . הקצינים היו מהנדסים יהודיים בוגרי הטכניון בחיפה, והסמלים היו בריטים, שלמעשה הם פקדו על הפלוגה. חיילי הפלוגה היו בעלי מקצועות אזרחיים שנדרשו ביחידת הנדסה: נגרים, מסגרים, בנאים ומכונאים. הפקודות ניתנו באנגלית ותורגמו לעברית ולערבית, וסדר היום התפרסם על לוח המודעות באנגלית. היחסים בין היהודים לבין הערבים היו סבירים. לאחר מספר שבועות עברה הפלוגה למושבה גדרה ושם התאמנה בשימוש בנשק, בניית ביצורים, שימוש בחומר נפץ ומיקוש. הכשרת היחידה הייתה שטחית בגלל שלאנגלים לא היה אימון רב בנאמנות החיילים היהודים ולכן המגמה הייתה להכישר את היחידה לתפקידה במינימום ידע צבאי.

בסוריה

הפלוגה עלתה על רכבת העמק והגיעה לדמשק ומשם בשיירת מכוניות לתדמור שבמדבר הסורי, לנהר פרת שבסוריה . בהיותה בבסיסה המרוחק, בגבול סוריה ותורכיה, פרצו תגרות בין חיילי הפלוגה היהודים והערבים, בהן אף נהרג אחד היהודים. הפלוגה פוצלה כך שהיהודים הופרדו מן הערבים והוחזרה לארץ ישראל.

ביצור גבולות הארץ

גירסה מתוקנת

בטוברוק

בסוף דצמבר 1942 גנרל-פלדמרשל ארווין אויגן יוהנס רומל , מפקד הגיס הגרמני בצפון אפריקה, נהדף ב"מדבר המערבי" על-ידי "המחנה השמיני" של פילדמרשל ברנרד לוֹ‏ מונטגומרי. בן דוד חייל בפלוגת הנדסה 743, נשלח עם הפלוגה לעיר טוברוק שבלוב, לקראת המערה עליה. היה זה כאשר הקרבות במדבר המערבי הגיעו לשיאם, וטוברוק עברה פעמים אחדות מיד ליד. תפקיד הפלוגה היה לשפץ את כביש הגישה היחידי לעיר שנפגע מההפצצות. אחר-כך, היחידה שיפצה את הנמל שהצבא הבריטי היה זקוק לו לשם העברת אספקה ובנתה בטוברוק בית חולים צבאי.

בשבתו בטוברוק, דוד בן דוד יצא לסיור בקהילות היהודיות בבנגזי ןאחרי 16 חודש עברו למצרים ואז בקר באלכסנדריה. שם פעל בקרב הנוער ובתום שלוש שנות שרות צבאי, קיבל חופשה ונסע לארץ ישראל. בינתיים עברה "קבוצת אברהם" מכפר פינס לכפר עציון, ודוד בקר לראשונה בכפר. הוא סייר בחברון ומורה דרך מקומי הראה לו את כתמי הדם קרושים על הקירות , דמם של בחורי ישיבת חברון שנטבחו במאורעות תרפ"ט.

עם הבריגדה לאיטליה

בשנת 1944 התבשרו החיילים היהודיים בבלוםגת 743 בחיל ההנדסה המלכותי על כינון הבריגדה היהודית שאף הם היו לחלק ממנה. המערכה בצפון אפריקה נגמרה אך המלחמה הייתה עדיין בעיצומה באירופה. החיילים יצאו ל"בורג' אל ערב", מקום הקמתה של הבריגדה היהודית. על בסיס נסיונם הצבאי הקימו בן דוד וחבריו את יחידת ההנדסה הקרבית "643" במסגרת הבריגדה.
בטרם עזיבתם את שדות הקרב בצפון אפריקה חנו חיילי הפלוגה באל-עלמיין והתייחדו עם רבבות קרבנות המלחמה שמצאו בבית הקברות במקום את מנוחתם האחרונה. בן דוד תיאר את בית הקברות כעיר של קברים, המסודרות לפי המוצא והדת: בריטים וצרפתים - נוצרים, הודים - בני הדת ההינדים ומוסלמים ששרתו בצבא הבריטי, וחיילי האוייב : גרמנים מהקורפוס האפריקאישעל מצבותיהם צלבי קרס והחיילים האיטלקים של הדוצ'ה . וביניהם ביצבצו קברים שעליהם חרותים מגני-דוד: קברות יהודים מכל החיילות ומכל האומות ולא מעט קברים של מתנדבים מארץ ישראל.
בספטמבר 1944 הפליג בן דוד עם יחידתו באוניה "ניו-קסל" (Newcastle) לנמל טרנטו שבאיטליה. ההפלגה התנהלה תחת איום מצוללות גרמניות ותוך שימוש בטקטיקות הימנעות מפגיעה ואימונים מיוחדים להצלה בים במקרה של פגיעה.
באיטליה היחידה הגיעה לעיר קפואה והתאמנה בבניית גשרים מסוג גשר ביילי, שהיה אז בגדר חידוש - בשיטה זו שפותחה על ידי האמריקאים ניתן היה להקים תוך שעתיים גשר ברזל אשר עליו יכול לעבור רכב משוריין ואף טנקים. אחרי לימוד נושא הגישור החלה ההשתלמות בגילוי מוקשים, מנגנוני הצתה ושיטות מלכוד. נערך תרגול מקיף בשימוש בנשק אוטומטי של בעלות הברית ושל הגרמנים ומעבר ב"מסלול מכשולים". כמו כן תרגלו שימוש בפרדות בעת לחימה בשטח הררי. בסיום האימונים יצאה יחידת ההנדסה לדרכה למערכה על נהר סניו.

במערכה על נהר סניו

בן דוד הגיע לעיר "צ'רביה" (Cervia) שלחוף הים האדריאטי, דרומית לראוונה יחד עם כל יחידות הבריגדה היהודית. החיילים התארגנו לקראת היציאה לחזית. לפני הכניסה לחזית התקיימה תפילה חגיגית לכל חיילי החטיבה. על שולחן הונח ספר תורה אשר ליוה את החיילים היהודים מאז היציאה מארץ ישראל. רב החטיבה קרא פסוקים מהתנ"ך, נשא נאום ובו קטעי עידוד ללחימה מהרמב"ם וכן ברך את החיילים בברכת כוהנים. מ"צ'רביה" נכנסה החטיבה לעיר ראוונה שהייתה בטווח תותחי האויב ומשם המשיכה לקו הלחימה הראשון, חזית הכפר וילנובה (Villanova) ,שבמחוז אמיליה-רומאניה על שפת הנהר למונה (Lemone).
בווילנובה סללה יחידת ההנדסה הקרבית כבישים לעבר קווי החזית. הפועלים היו איטלקים שעבדו בשכר מטעם הצבא . "חומרי הגלם" היו רסיסי הבטון של הבתים ההרוסים והמופגזים של הכפרים האיטלקים.

	בעבודה זו באתי לראשונה במגע בלתי אמצעי עם התושבים שבקו החזית, עם האיכרים הרעבים והעלובים שחזו את בתיהם נהרסים עד היסוד ושדותיהם זרועים מוקשים למאות ולאלפים. וכל עמלם, עמל של דורות, יורד לטמיון. אנשים אלה לא ציפו יותר לנצחון הדוצ'ה ולא לאימפריה האיטלקית, אלא לסיום מהיר של המלחמה ולשיקום הריסות בתיהם.
– קנוהל עמוד 304

תפקידם של בן דוד וחבריו היה פינוי המוקשים. ללא פעולה זו לא ניתן היה להתקדם בשדה הקרב. הגרמנים נהגו למקש את התעלות בצידי הכביש כדי להרוג את החבלן התופס מחסה בעת הוצאת המוקש. במרוצת הרדיפה אחרי הגרמנים פחתה הזהירות ושיירות של נפגעים ממוקשים החלו להגיע מהחזית. פעולתה האחרונה של היחידה הייתה סיוע במעבר כוחות בעלות הברית על גשר רפסודות על נהר הפו. היחידה חגגה את יום הנצחון באירופה על גדות נהר הפו.

עם שארית הפליטה באירופה החרבה

גירסה מתוקנת

בשרות "המרכז לאירופה"

יחידת ההנדסה 643, בה הוא שרת, קיבלה הודעה כי תוצב כ"חיל מצב" בגרמניה. דוד בן דוד חיכה ליום בו הוא וחבריו יוכלו להמשיך להגיש סיוע חומרי ונפשי לשארית הפליטה. הוא כבר היה 42 יום במזרח אירופה והיה בין החיילים היחידים בבריגדה שהכירו את המציאות החדשה כפי שבאה לידי ביטוי באזורי הכיבוש הרוסי בריכוז הגדול ביותר של יהדות אירופה עד המלחמה. יחידת ההנדסה עמדה להתייצב באזורי הכיבוש הבריטי. הוא היה מודע היטב לבעיות שבהן יתקלו בבואם לטפל במחנות העקורים וציפה כי האימפריה הבריטית, אותה הם שרתו בנאמנות, תגלה יחס אוהד לשארית הפליטה. בינתיים התעורר חשש לגבי מגע קרוב מדי בין האוכלוסייה האזרחית בגרמניה לבין החיילים היהודים מארץ ישראל והמפקדה הבריטית משנה את יעד ההצבה של חיילי הבריגדה לארצות השפלה: הולנד ובלגיה. התפקיד שהוטל על יחידות הבריגדה היהודית לבסוף היה לשמור על שבויים גרמניים. השבויים הועסקו בייבוש שטחי אדמה שהוצפו על ידי הצבא הגרמני בהולנד, בפינוי שדות מוקשים ביבשה ובים ובתיקון כבישים, בנייני ציבור ושדות תעופה שנהרסו בהפצצות המסיביות של בעלות הברית. יחסו של הצבא הבריטי לחיילים היהודים, "חבריהם לנשק" היה מאכזב. הימים ימי פעילות התנועת המרי העברי, כאשר ארגון גג של המחתרות היהודיות בארץ ישראל מבצע פעולות התנגדות מזוינת לשלטון הבריטי וחיילים ואזרחים בריטיים נפגעים בארץ. לעומת זאת, החיילים הבריטים התייחסו בהבנה לשבויים הגרמנים. לטענתם, הם כשלו זמנית ויש לחזור ליחסים שהיו קיימים בין שני העמים לפני המלחמה. יהודי ארץ ישראל והמתנדבים מהם לצבא הבריטי נעשו האויב החדש של בריטניה הגדולה.

התפקיד, הלא פורמלי, שנטלו על עצמם חיילי הבריגדה היה לשקם את הקהילות, לגבשם, להגביר את זיקתם לארץ ישראל ולסייע בהבאתם לבית חדש בה. הם גיבשו מסקנה זו אחרי שבדרכם למקום החדש עברו בגרמניה, צרפת, הולנד ובלגיה. בדרך הם נפגשים עם רבבות פליטים המצפים להגיע למקומות בהן יוכלו לזכות בקורת גג ויושב להם כבודם העצמי. החיילים היהודים התארגנו לפעילות בקרב שארית הפליטה והמוסדות הלאומיים מקימים לשם כך מוסד חדש המרכז לאירופה.

חיילים מהבריגדה, ביניהם דב קנוהל, הקימו בתחילה גוף בשם "המרכז לגולה". המרכז החל לטפל בפליטים היהודים באמצעות קרנות יהודיות מארץ ישראל ומארצות אמריקה. הם דאגן לפליטים: לאכסניה, למזון, להדרכה, לעידוד ולאמצעים להעלותם ארצה. פעולות אלה, בחלקם הגדול, היו מנוגדות לחוקי המנדט הבריטי ולחובות של החייל בהצבא הבריטי. החיילים נעדרו מתפקידם, רוקנו את מחסני הצבא מציוד כמו בגדים, מיטות ושמיכות וזייפו מסמכים שאפשרו תחבורה למעבר לפליטים ברחבי אירופה. לדעת דוד בן דוד, מפקד הבריגדה, לוי בנימין, ידע על הפעולות והתעלם מהם המרכז לאירופה היה מבוסס על שליחים ומדריכים, כמקובל אז, של תנועות ההתיישבות הציוניות. כך, כאשר הפליטים הגיעו ארצה היה מי שקלט אותם בקיבוצים.

ארץ ישראל אחרי המלחמה

דוד בן דוד קבל חופשת מולדת ובאביב 1946 הוא הפליג לארץ ישראל. הוא מצא כי הארץ "השתנתה לחלוטין": "שררו בה פחד, תליות וגרדומים, שנאת עמים (וגם) שנאת אחים. היה פילוג חריף בין ההגנה לבין (מה שכונה אז) "הפורשים" . הארץ מלאה באנשי הצבא הבריטי, שוטרים ובלשים". להערכתו היו בארץ 100,000 צנחנים, עם כומתות אדומות (כפי שכונו ביישוב - הכלניות). הנקודות האסטרטגיות היו מבוצרות. בכל פינה תיל דוקרני וקני מקלעים. נערכו חיפושים באוטובוסים, בכניסה לכל משרד ממשלתי, בקיבוצים (בחפוש אחרי מאגרי נשק), במבני הציבור היהודיים ובדירות פרטיות של חשודים. " ביום היו חיפושים ובלילה - עוצר והרג" - מסכם דוד בן דוד.
הוא סייר בארץ על מנת למצוא היכן יתיישב עם שחרורו מהצבא הבריטי. הוא הגיע לכפר עציון, שהיה רק ארבע שנים על תילו, וגילה שזו "אהבה ממבט ראשון". משם שלח זר פרחים מיובשים ( כמנהג הימים ההם) לכלתו לעתיד, שהכיר במסעו בצ'כיה משנת 1945 ותעלה ארצה בקרוב.

תוכנית ה"כפילים"

מיניסטריון המושבות הבריטי החליט כי "הבריגדה היהודית" תפורק עד יולי 1946. הגיע היום ולאחר חמש שנים הנשק האישי נלקח מדוד בן דוד.

	הוא נסך בי עוז וגאווה ביודעי שהוא הִבְדִלַ‏נִי מבני עמי שהובלו כצאן לטבח, ללא יכולת להתגונן. מֵפוּ‏רָ‏ק מנשק חשתי כאחד מהם, כפליט במחנה העקורים.
– דוד בן דוד, עמוד 192

עם הידיעה על פירוק הבריגדה, הבינו שמעתה יאבדו הפליטים היהודים כל תקוה, לכן הוחלט ב"מרכז אירופה" להשאיר "מחתרת" של 120 חיילים מתנדבים שימשיכו בשליחותם, יעודדו את הפליטים ויארגנום לעלייה לארץ ישראל. וכך נוצרה "תוכנית הכפילים". אנשי "המרכז לאירופה" סרקו את המחנות ומצאו צעירים, הדומים במראם לחיילים שנבחרו להישאר באירופה. כל אחד מהם קיבל זהות חדשה של חייל מארץ ישראל. כל פליט עבר תקופת הכשרה צמודה לחייל של שבועיים ולמד ממנו את ההרגלים המינימליים של חייל בצבא הבריטי. וכך, בבוא היום אחד מהם הפך לטוראי דוד בן דוד, מ.א. 2765, קיבל תעודת שחרור וגם את "מענק הפיצויים". ואילו דוד בן דוד הפך להיות קינסקי, חייל צ'כי המשרת באירופה. כאשר ה"כפילים" הגיעו ארצה, הם נלקחו על ידי ההגנה לקיבוצים, נלקח מהם מענק השחרור והוחזר לאחר זמן לבעליהם. ניתן להם זמן להסתגל לארץ החדשה במסגרת הקיבוץ. "הכפילים" בודדו מתוך האוכלוסייה מחשש לגילוי התרמית.

במוסד לעלייה ב'

הקהל בעולם לפתיחת שערי ארץ ישראל בפני הפליטים ובהמשך לנמלי הים התיכון בדרכם לארץ. הוא מכנס יהודים בעיירות ומעודד את התארגנותם. מארגן את פעילות תנועות הנוער במחנות קיץ ו"הכשרות" על מנת לגבש קבוצות לעלייה ארצה, מפעיל תוכנית הגנה עצמית היכן שהוא נתקל בסכנה ליהודי המקום, מנהל דיונים עם חרדים הממתינים לאישור הגירה לארצות הברית. ואז כאשר השלטונות הבריטים מקצים 1,200 רישיונות עלייה, דוד בן דוד וחבריו חוזרים לארץ ישראל. הוא מסכם את התקופה, שעל פעילותה בה זכה להדליק משואה ב"יד ושם"

	הייתי כמעט היהודי הראשון מהעולם החופשי שהגיע לניצולי השאה והביא להם את בשורת גאולת עם ישראל. רבים מהם ליוויתי עד לשערי הארץ, הניצולים היו שרוים בתחילה בהלם, בכו ,אחר כך דיברו ללא הפסקה ואת החסר השלימו בלילות בחלומותיהם הרעים. כשסיימו החלו לשאול, שאלות קשות: היכן היה עם ישראל, יהודי ארץ ישראל. קשה היה להם להבין כי הם עשו מה שיכלו לעשות. ושאלת השאלות היכן היה הקב"ה ? .
– דוד בן דוד, עמוד 207

למחרת פסח 1947 הגיע דוד בן דוד לכפר עציון, ששה חודשים לפני כ"ט בנובמבר (29 בנובמבר 1947) , המועד בו החלה למעשה המערכה על גוש עציון.

בכפר עציון

הכפר הוקם לאחר שלושה ניסיונות כושלים: בשנת ה-20 הקימה קבוצה ירושלמית קטנה את מגדל עדר, בשנת 1934 קבוצת יהודים הקימה את כפר עציון א' על שם בעל הקרקע שמואל צבי הולצמן ובשנת 1943 הוקם כפר עציון ב', הכפר אליו הגיע דוד בן דוד, ונהרס בשנת 1948. הכפר הנוכחי, הרביעי במספר, הוקם לאחר מלחמת ששת הימים.

המוח'תאר

עקב הרקע הצבאי שלו וידיעת השפה האנגלית הוא מתמנה למוח'תאר הכפר, דהיינו נציג הכפר בפני השלטונות ועם הסביבה הערבית. קודמו לתפקיד, יגאל המוח'תאר, היה מזקני השומרים בגליל, ידע ערבית על בוריה והכיר את הווי חיי הערבים. הוא הועבר זמנית לכפר עציון וממנו דוד בן דוד יקבל את הכשרתו. בכפר בית אימר השכן גרה משפחה גדולה ומבוססת אוהדת יהודים, אצלה קבל פרק ראשון בלימוד השפה הערבית. הוא הגיע למסקנה כי עליו להתהדר בלבוש, שכן אצל שכניו הלבוש מצביע על ערכו של האדם. חברי הקיבוץ התבקשו לנהוג בו כבוד ולא לחלוק על דבריו בנוכחות השכנים מהכפרים ולא בפני פקידי הרשות. אלה ואלה רכשו כבוד לשליחי השלטון.
במסגרת תפקידו היה מסייר עם סוסה ואקדח לא חוקי באזור הקרוב לקיבוץ. בקיץ 1947, לאחר בצורת הייתה פלישה של בדווים מהנגב לשטחים מעובדים. הכשרתו הצבאית סייע לו להרחיק אותם מהשדות. הוא השלים ביקורים בכפרים השכנים ומנסה להיות בן בית אצל אורחיו, בין השאר כדי להיות מעודכן בהלכי הרוח. שרות המודיעין של ההגנה נעזר בו והוא נעשה איש קשר לסוכני מודיעין ערביים ובריטיים, הממונים על הנעשה בשטח. בחג הקרבן יצא עם משלחת מיישובי הגוש לברך את ראשי ראשי הכפרים בסביבה ואת ראש עירית חברון ממשפחת ג'עברי, הידועה. הוא מגדיר את המפגש: " אדיבות מתקתקת בפומבי ושנאת ישראל מתחת לפני השטח" הביקורים האלה היו בחזקת סכנה, היו כפרים שבהם יהודי עדין לא ביקר בהם. אך גם היו חוויות כמו השתתפות בברית מילה המוני, (לצעירים בני 13, כנהוג באיסלם) ונטילת חלק במרוץ סוסים. תחומי פעולה נוספים היו: הגנה על אדמות שנרכשו מפני פולשים בלתי חוקיים וההשתתפות של חברי הקיבוץ באימונים צבאיים וכמובן ארגון השמירה על הקיבוץ ורכושו בשעות היממה על הקיבוץ ורכושו ועל הגנת ירושלים.

פעולות האיבה

לפי החלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר גוש עציון היה אמור להיות חלק מהמדינה של ערביי ארץ ישראל. ידיד הכפר, הקצין הבריטי דוגאן ממשטרת חברון הזהיר דוד בן דוד כי הוחלט לפגוע ביישובי גוש עציון. הוא ממשיך לסייר בסביבה הקרובה של הקיבוץ ושם הוא פוגש ערבי, עימו היה סכסוך על קרקע, והערבי מוסר לו כי ביום חמישי צפויה התקפה על כפר עציון וכך היה. התקפה נוספת הייתה על שיירה לגוש, היו חללים ובבית הקברות נחפרו כבר מנין קברים. בינתיים הגיעו תגבורות לגוש: חברי פלמ"ח וסטודנטים מהאוניברסיטה העברית. בשכונה בה גרו נקראו הרחובות בשם : איינשטיין ותורת היחסות. מפקד צבאי מונה לגוש מטעם ההגנה דני מס]. הוא בדק את המצב, הכין תוכניות להגנה, חזר לירושלים להמשך ההתארגנות ונהרג בדרכו חזרה לגוש עם כיתת הל"ה. לפי ההוראות שהשאיר הורה לבצר את הגוש. התוכנית בוצעה: ארבעת ישובי הגוש הפכו למתחם מבוצר. במקומו של דני מס הגיע לגוש עוזי נרקיס, לימים אלוף פיקוד המרכז. בגוש החלה עבודת ביצורים, דוד בן דוד, בעל הנסיון מחיל ההנדסה הבריטי, מבצע את מלאכת המיקוש, רובם תוצרת בית. חלף הקרב הראשון על הגוש ,קרב ג' שבט, התרחש אסון הל"ה והנשים והילדים פונו מהגוש (רעייתו של דוד בו דוד מצפה לחסידה - הוא יפגוש בה רק בשובו מהשבי הירדני). נפגעים עשרות ממלווי שיירת נבי דניאל וצי המכוניות המשוריינות שהיו בשיירה נופלות שלל לידי הערבים, חג החרות האחרון בכפר והקרב האחרון על הגוש. דוד בן דוד נפצע ביום הראשון למערכה האחרונה על הגוש ופונה עם יתר הפצועים למשואות יצחק בלילה, ערב נפילת גוש עציון. מספרים עליו, שכאשר הרופא פקד עליו ללכת עם הפצועים, הוא סירב להיות מפונה לקיבוץ. לאחר שתושבי כפר עציון נרצחים, דוד בן דוד יחד עם תושבי הקיבוצים השכנים הולכים לשבי הירדני. בשובו הוא יפרסם בעיתון[הצופה, בפעם הראשונה, תיאור מפורט על הקרב האחרון בכפר עציון .

בשבי הירדני

דוד בן דוד וחבריו, השבויים כ-320 איש, הובאו למשטרת חברון, שם עובר עליהם יום הכרזת מדינת ישראל . הוא חושש כי יזהו אותו בתור המוחת'אר, הידועים לו המקורות הערביים של ש"י באזור. הוא מבקש מהרופא תחבושת גדולה על הפנים, מציג עצמו בתור חיים גרינברג ומצטרף אל השבויים הבריאים - כך הוא מצפה שלא יזהו אותו. בחצר המשטרה נערך מסדר זיהוי ואכן לא מזהים את המוחת'אר. לאחר שלושה שבועות, שהירדנים סיימו לסלול כביש עוקף ירושלים הם מובלים למחנה השבויים "אום אל ג'מל" שבמדבר. במחנה היו כבר שבויים יהודים מנהרים ומהעיר העתיקה שבירושלים. שם נודע לו כי חבריו שנשארו בכפר עציון נרצחו, לאחר הכניעה הרשמית, כאשר עמדו בחצר המנזר הגרמני בכפר עציון והמתינו להסעה לשבי. מכפר עציון נותרו 9 חברים שלא נוכחו במעמד הכניעה. ב"אום אל ג'מל" היה חם מאוד ביום, קר מאוד בלילה, ענני אבק ובאופק לא נראו עצים וצמחים. שבע מאות איש היו בשבי במשך שמונה חודשים. בשבי הוא מקבל מכתב, כתוב באנגלית: "לכבוד חיים גרינברג, מחנה השבויים של הלגיון הערבי, חנה נולדה, היא בהירה". ב-3 אפריל 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם ירדן והחל מ-30 נובמבר 1949 , בהדרגה , משוחררים השבויים. דוד בן דוד מגיע למחנה צריפין] היכן שגוייס בשנת 1941 לצבא הבריטי, משוחרר רשמית מצבא הגנה לישראל ומקבל דרגת קצין. הוא נסע לשיכון כפר עציון בג'בלייה, לימים גבעת עליה ביפו שם הוא פוגש את האלמנות ואת היתומים מכפר עציון - 135 נפש, רעייתו ובתו היו האחרונים שפגש.

ליקוט העצמות

היו אלו, דוד בן דוד, ששרד את הלחימה, והרב שלמה גורן, שהיה עתיד להיות הרב הראשי הראשון של צה"ל, אשר בשנת 1950, כמעט שנה לאחר מלחמת השחרור ויותר משנה וחצי לאחר נפילת גוש עציון, איתרו במדויק את מיקומו של הבונקר שבו ולידו היו רוב הלוחמים מכפר עציון בעת כניעתם ל"לגיון הערבי" - 156 במספר - שנורו למוות. דוד בן דוד חזר לכפר עציון תחת חסותו של קציני או"ם ויחד עם הרב שלמה גורן ובעזרת עובדים מקומיים ליקטו, במשך תשעה ימים, את עצמותיהם ושרידי גופותיהם של הלוחמים בגוש עציון שהיו פזורות, תחת כיפת השמים, ברחבי הגוש. בהתאם למידע שאסף נעשה ניסיון לאתר את כל חללי גוש עציון. בסופו של דבר נקברו כל החללים, בארונות נפרדים אך בקבר אחים אחד בהר הרצל. בירושלים נערכה הלוויה המונית לכל החללים שנפלו בישובים מסביב לירושלים - 227 ארונות. בשנת 1978 נחפר שוב מקום הבונקר, מתחת ל"מנזר הגרמני", כדי לוודא שלא נותרו במקום שרידי גופות. ואכן, לא נמצאו שרידים. עם זאת, העפר שהוצא מהמקום הושם בשקים ואלה הובאו לקבורה בהר הרצל.

ניר עציון

ערך מורחב:ניר עציון

בשנת 1950 דוד בן דוד וניצולים אחרים מכפר עציון החליטו להקים קיבוץ חדש במורדות הר הכרמל. למקום היו יתרונות שהזכירו להם את כפר עציון: נוף הרים ואפשרות לפתח את ענף האירוח, כפי שהספיקו לפתח בגוש עציון. היישוב ניר עציון נקרא על שם כפר עציון שרוב מקימיו ומגיניו נרצחו במלחמת העצמאות. אליהם הצטרפו קבוצות "אחדות" ו"תקוה" מניצולי השואה. בשנת 1953 הפך הקיבוץ למושב שיתופי. היום הוא מושב שיתופי באזור הצפון ליד עתלית ושייך למועצה אזורית חוף הכרמל ומסונף לתנועת הקיבוץ הדתי.

התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה

• כללי : התנדבות היישוב לצבא הבריטי ·היישוב במלחמת העולם השנייה · הבריגדה היהודית · לוי בנימין - מפקד הבריגדה · הפלמ"ח · צנחני היישוב · שבויי היישוב במלחמת העולם השנייה · הרבנים הצבאיים
• היחידות: הגדוד העברי השני · פלוגת ההובלה 462 · מתנדבי היישוב בחיל החפרים · מתנדבי היישוב בבאפס · מתנדבי היישוב ברגימנט הארץ ישראלי · חיל העזר לנשים · פלוגת מובילי המים 148
• אתרים: פיוג'י · טרוויזיו · בריזיגלה · המערכה על נהר סניו · בית הקברות הצבאי ברוונה
• אישים: משה שרת · יוסף אלמוגי · יצחק בן-אהרן · מרדכי מקלף · עזר ויצמן · חיים הרצוג · אהרון רמז · חיים לסקוב · מאיר זורע · שלמה שמיר · דוד בן דוד · אריה אבישר

לקריאה נוספת

• דוד בן דוד, איש כפר עציון וניר עציון, גשר על פני התהומות , 1996, הוצאה עצמית.
• דב קנוהל, עורך ראשי, בהתנדב עם - מתנדבים דתיים במלחמת העולם השנייה, איגוד החיילים המשוחררים בישראל ומורשת, הוצאת ספרים בע"מ, תל אביב.

קישורים חיצוניים

• אתר כפר עציון
• אתר הנצחה בני גוש עציון
• עתיה זר ,מצודת דוד

{{הייש