הצהרת בלפור - ויקישיתוף - תרם:דניאל צבי
הצהרת בלפור היא המסמך אשר ניתן בשנת 1917 והביא בסופו של דבר להקמת מדינת ישראל בשנת 1948. ההצהרה נשלחה בצורת איגרת מאת שר החוץ הבריטי, בלפור אל הברון רוטשילד מראשי יהדות בריטניה ובה הצהרה כי הבריטים יסייעו לבניית הבית הלאומי לעם היהודי בארץ ישראל, לאחר סיום המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה
על הלורד בלפור[]
הלורד בלפור בתל אביב ובמקוה ישראל 1925 Balfour
לפני 90 שנה הלורד בלפור ביקר במקווה ישראל ובתל אביב ביום השנה להצהרת בלפור (לא היום - הסרטון הועלה ב- 2 בנובמבר - ההצהרה ניתנה ביום 2 בנובמבר 1917 (י"ז בחשוון תרע"ח) אני (מפיק הסרט - יעקב גרוס) מעלה קטעים מתוך סרט נדיר המציג את ביקורו של ארתור ג'יימס בלפור (Arthur James Balfour,) בארץ ישראל באביב 1925.
ביקור זה נערך לרגל הפתיחה הרשמית של האוניברסיטה העברית, אך נתן הזדמנות לתושבי ארץ ישראל היהודים לחלוק כבוד ולהתרגש עם האיש שנתן לציונות עידוד אמיתי להנחת היסודות לבית הלאומי. את הסרט צילם קמיל סוואז'ו בשליחות הבנקאי היהודי-צרפתי אלברט קהאן.
- תזכורת על כך קבלנו באתר המומלץ תל אביב 100 המביא גם את התמונה משמאל:
פמליית הלורד בלפור ליד בית הקזינו בחוף הים, 26 במרץ 1925 (צילום מתוך אוסף ישראל הנגלית לעין)
הסיוע הצרפתי[]
ההיסטוריון ניר מן , במסגרת הרצאה [1] ומאמר במקור ראשון מעלה את הסברה כי גם לצרפת היה חלק בכך שהממשלה הבריטית יצאה בהכרזת בלפור. חמישה חודשים לפני הצהרת בלפור שלח ז'יל קאמבו, מנכ"ל משרד החוץ הצרפתי, מכתב על נייר מכתבים רישמי לנחום סוקולוב ובו הוא כתב:"היה בכך משום עשיית צדק ותיקון המצב אם בנות הברית יתנו חסות לתחייתה של האומה היהודית על אדמה זו, שממנה גורש עם ישראל לפני שנים כה רבות." [2]. מכתבו של קאמבו, שהצרפתים לא נתנו לו פומבי, היה הביטוי הראשון למחוייבות בילאומית כלשהי המכירה בקיומו של הלאום היהודי ובקשר ההיסטורי שלו לארץ ישראל.
מכתבו של קאמבו, שהצרפתים לא נתנו לו פומבי, היה הביטוי הראשון למחוייבות בילאומית כלשהי המכירה בקיומו של הלאום היהודי ובקשר ההיסטורי שלו לארץ ישראל. מסכם ההיסטוריון : "המכתב האיץ את הלחץ על הקבינט הבריטי".
התיקונים בהצהרה[]
ההיסטוריון ניר מן כותב: לורד בלפור שלח בתשובה לטיוטה האחרונה את הצעת הנוסח הבאה: " ממשלת הוד מלכותו מקבלת את העקרון שארץ ישראל צריכה לקום מחדש בביתו הלאומי של העם היהודי". נוסח זה הובא לאישור הקבינט הבריטי ולא אושר. ההצהרה הסופית הייתה פחות משמעותית.
- ניר מן קובע כי לא נאמר בהצהרה, וזה "היה לא פחות חשוב", ההכרה הבריטית והאמריקאית בהסתדרות הציונית כְּישות פוליטת בעלת סטטוס סוברני.
- המכתב של ממשלת בריטניה נשלח לברון רוטשילד ולא לחיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית. לפי ניר מן לא במקרה והוא מוסיף: " מעייניו היו נתונים יותר בזאולוגיה ובפוחלצי החיות מאשר בבנקאות ובציונות". חיים ריינהולץ, הביוגרף של חיים ויצמן מציין כי על הצעת הנוסח הסופי, לעיל, היה חתום הלורד בלפור ולכן התשובה הסופית נשלחה אליו.ֵ
- תנאי חשוב בהצהרה היה מופנה כלפי חבר הלאומים שלא חפץ בעוד מדינה שבה יהיו מהומות בין עמים מהסוג שהביאו לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. ולכן נקבע כי לא ייעשה דבר שיפגע בזכויותיהם האזרחיות והדתיות של תושביה הלא יהודים של הארץ. על מנת להניח את דעתם של יהודי התפוצות הוסיפו גם כי לא ייפגעו זכויות אלה והמעמד המדיני של יהודים בשאר העולם. מתוך השוואה בין "זכויות" הלא יהודים בארץ ו"זכויות ומעמד מדיני" של היהודים בעולם נובע כי ל"לא יהודים בארץ" אין מעמד מדיני שיש לשמור עליו או בכלל. כלומר ההצהרה - על ידי ניסוח זה של התנאי - קובעת שבארץ ישראל אין מעמד מדיני לכל ישות אחרת פרט ליהודים.
- הנוסח הסופי כלל עידכונים נוספים :
- הביטוי המעורפל "בית לאומי" החליף את הביטוי המקורי "מדינה", אך מכיוון שהבריטים לא ששו לוותר על אזור ארץ ישראל, ורצו להימנע מסכסוך עם הערבים, הוחלף הביטוי.
- ההכרזה מזכירה בית לאומי בפלשתינה, לא בכל ארץ ישראל.
- גבולות הבית הלאומי אינם מוגדרים, משום שהבריטים ידעו שכל ניסיון לקביעת גבולות יוביל למחאה חמורה של היהודים או הערבים.
- ואחרון, הביטוי "רואה בעין יפה..." אינו קובע כי בריטניה מתכוונת לנקוט צעדים להשגת המטרה, אלא רק שהרעיון
לקריאה נוספת[]
- ניר מן, בריטים, ציונים וחיות אחרות - תשעים שנה להצהרת בלפור, ה-2 בנובמבר 1917, [[מקור ראשון