סיכום השיעור נעשה מתוך ההאזנה, כמובן אין למרצה כל אחריות לגבי הכתוב בו.
תנכ"י פתוח מעשה דוד, בת שבע ואוריה - היבטים חדשים, פרופ' אד גרינשטיין
מעשה דוד, בת שבע ואוריה - היבטים חדשים הרצאתו של פרופ' אד גרינשטיין, כחלק מסדרת הרצאות תנ"כי פתוח תשע"ו באוניברסיטת בר-אילן. ההרצאה התקיימה בכז' בחשוון תשע"ו, 9 בנובמבר 2015.
ההרצאה הוגשה בצורת שיעור, כאשר המרצה קורא את הטקסט בספר שמואל ב, פרק י"א, עוצר במקומות מסויימים, מוסיף הסברים ומעלה תהיות כמו:
- האם בת-שבע יזמה את ההפועה על הגג ?
- אוריה החיטי, נאמן לתפקידו, יודע או לא יודע ?
- יואב נוקט בתחבולה, אפילו הביא תקדים היסטורי?
- דוד המלך יוזם הכל, מתחילה ועד הסוף. וליואב הוא אומר -כִּי-כָזֹה וְכָזֶה, תֹּאכַל הֶחָרֶב (כך קורא בכל מלחמה - אל תקח ללב)
המרצה מנסה ליישם את "תורת הקוראים" (עד כמה שהצלחתי להבין אותו ראו בפרק להלן). קריאת העלילה משאירה לנו שאלות פתוחות, כמו אלו לעיל. לנו בתור הקוראים נותר להשלים את העלילה. תרגיל זה עושה את הקריאה של הפרק מעניין ואולי לא מחייב באשר למסקנות הנובעות ממנו, כמו הקביעה של חז"ל ש"דוד המלך לא חטא" (הסייפא אינה של המרצה המכובד)
השיעור בעקבות קריאת הפרשה: פרק י"א[]
היוזמה לקריאה מחדש נובעת מהרעיון שגם הקריאה בפעם נוספת עשויה ללמד דברים חדשים (הערות המרצה בסוגריים)
|
וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים, וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יוֹאָב וְאֶת-עֲבָדָיו עִמּוֹ (השליחים של דוד-הוא לא) המלך וְאֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, וַיָּצֻרוּ, עַל-רַבָּה; וְדָוִד, יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם. (נבדיל העם-יצא, דוד - נשאר בירושלים).
מי זאת בת-שבע ? האם הוא יודע מי זה אוריה החיטי? כנראה כן מיד הוא יוזם חייל ממושמע מדוע אינו מפעיל את כוחו - אולי רגשי האשמה בפסוק ח' דוד המלך מצווה אותו כי ילך לביתו, אינו מצווה עליו "לשכב" עם אשתו, האם הוא חושש ? איך נדע שכן או לא ? הנושא לא ברור, ולכן הסיפור הופך להיות מעניין. המגמה היא להשאיר את השאלה פתוחה, בסוף "נקשרים החוטים". יתכן שדוד ידע, נהנה מזה שאנו לא יודעים. אני נשבע הפקודה לשר הצבא הדיווח לדוד המלך המלאך הסוף |
|
(הדקה ה-50)
יישום "תורת הקוראים"[]
לאחר ניתוח האמור בפרק י"א, עבר המרצה להדגמת האמור בו לפי "תורת הקוראים". "תורת הקוראים" או תורת תגובת הקורא (reader theory, reader response criticism). תורת הקוראים מתמקדת במה שהקורא רוחש ועושה במהלך הקריאה של יצירה. מה קורה לקורא ומה עושה הקורא על מנת להשלים את הטקסט, להבין את הטקסט, לתמרן במעשה הקריאה. (הסבר זה התקבל מהמרצה במייל ואני מודה לו על כך)
אמחיש את היישום של התאוריה. איך אני מרגיש שאני קורא את הסיפור הזה ? יש או אין מתח. לדוגמא: בסיפור העקידה אנו לא יודעים איך יוצאים מזה, דהיינו יש מתח. אם אתה עובר פרק קדימה, על ברית מילה, כאן אין מתח: הוא מצטווה לערוך ברית והברית מתבצעת .
מלבד הרמה הרגשית, כאשר הקורא עוקב אחרי הסיפור, מתעוררות אצלו רגשות. נעבור לנושא שהוא החשוב : התגובה לרצח.
בסיפור יש חזרה למוטיב "השליחות". נחזור לפסוק הראשון
|
|
וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים, וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יוֹאָב וְאֶת-עֲבָדָיו עִמּוֹ המלך וְאֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, וַיָּצֻרוּ, עַל-רַבָּה; וְדָוִד, יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלִָם. |
|
.
לאורך כל הפרק, אנו מבחינים בעובדה שה"שליחות", האמצעי שקיים כדי להוציא את רצונך, אבל אין מגע בין התוכן לבין המושא.
הפסוק הראון עוסק כבר בשליחות.
בת-שבע מודיע לדוד כי היא הרה. אין תשובה.
וישלח ביד אוריה (אירוניה)
גם התקשורת בין דוד ושר צבאו נכשלת
המלאך אינו מדווח מה קרה ויש סתירה בין הדיווחים
האם שלח מלאכים לאסוף את בת-שבע
אי-הדיוקים הם בעלי משמעות. אין קשר בין הדיבור לבין הבנתו.
בסיפור הזה נלמדת אלגוריה, כאשר אתה שולח מסר, שהמשמעות תהיה כפי שאני מתכוון. זה לא הדבר הדרמטי ביותר. אך בנוסף לעלילה, הסיפור מדגישה את הגישה שהמסר לא נקלט. אוריה אינו מקבל את המסר שדוד המלך אמר לו (שילך לביתו) את המסר ליואב ב"ספר" הוא מעביר, לא קורא אותו, מסר המוביל אותו לגורלו. זה סמל לחוסר התקשורת. כך נשאר לקורא הנושא פתוח ומשאיר לנו להשלים.
לסיכום, אחת השיטות לקריאת סיפור, לא רק לתוכן הסיפור, אלא לקריאת תגובת הקורא של הספר. במקרה שלנו כאשר בא לידי ביטוי העדר התקשורת בין האישים הפועלים בסיפור. תופעה המאפשרת לקורא להשלים את הטקסט, לתמרן בסיפור ולפרש אותו לפי טעמו.
השיעור בעקבות קריאת הפרשה: פרק י"ב[]
הפרק לא נידון בהרצאה ומובא כאן רק לצורך השלמה
|
|
וַיִּשְׁלַח ה' אֶת-נָתָן, אֶל-דָּוִד; וַיָּבֹא אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת, אֶחָד עָשִׁיר, וְאֶחָד רָאשׁ. ב לְעָשִׁיר, הָיָה צֹאן וּבָקָר--הַרְבֵּה מְאֹד. ג וְלָרָשׁ אֵין-כֹּל, כִּי אִם-כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה, וַיְחַיֶּהָ, וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם-בָּנָיו יַחְדָּו; מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה, וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב, וַתְּהִי-לוֹ, כְּבַת. ד וַיָּבֹא הֵלֶךְ, לְאִישׁ הֶעָשִׁיר, וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ, לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא-לוֹ; וַיִּקַּח, אֶת-כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ, וַיַּעֲשֶׂהָ, לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו. ה וַיִּחַר-אַף דָּוִד בָּאִישׁ, מְאֹד; וַיֹּאמֶר, אֶל-נָתָן, חַי-יְהוָה, כִּי בֶן-מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת. ו וְאֶת-הַכִּבְשָׂה, יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם: עֵקֶב, אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְעַל, אֲשֶׁר לֹא-חָמָל. {ס} ז וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד, אַתָּה הָאִישׁ; {ס} כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל-יִשְׂרָאֵל, וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ, מִיַּד שָׁאוּל. ח וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת-בֵּית אֲדֹנֶיךָ, וְאֶת-נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ, וָאֶתְּנָה לְךָ, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה; וְאִם-מְעָט--וְאֹסִפָה לְּךָ, כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה. ט מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת-דְּבַר יְהוָה, לַעֲשׂוֹת הָרַע בעינו (בְּעֵינַי), אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב, וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה; וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ, בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן. י וְעַתָּה, לֹא-תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ--עַד-עוֹלָם: עֵקֶב, כִּי בְזִתָנִי, וַתִּקַּח אֶת-אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי, לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה. {ס} יא כֹּה אָמַר יְהוָה, הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ, וְלָקַחְתִּי אֶת-נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ, וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ; וְשָׁכַב עִם-נָשֶׁיךָ, לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. יב כִּי אַתָּה, עָשִׂיתָ בַסָּתֶר; וַאֲנִי, אֶעֱשֶׂה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל, וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ. {ס} יג וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן, חָטָאתִי לַיהוָה; {ס} וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל-דָּוִד, גַּם-יְהוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ--לֹא תָמוּת. יד אֶפֶס, כִּי-נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת-אֹיְבֵי יְהוָה, בַּדָּבָר, הַזֶּה; גַּם, הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ--מוֹת יָמוּת. טו וַיֵּלֶךְ נָתָן, אֶל-בֵּיתוֹ; וַיִּגֹּף יְהוָה, אֶת-הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת-אוּרִיָּה לְדָוִד--וַיֵּאָנַשׁ. טז וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת-הָאֱלֹהִים, בְּעַד הַנָּעַר; וַיָּצָם דָּוִד צוֹם, וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה. יז וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ, עָלָיו, לַהֲקִימוֹ, מִן-הָאָרֶץ; וְלֹא אָבָה, וְלֹא-בָרָא אִתָּם לָחֶם. יח וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיָּמָת הַיָּלֶד; וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי-מֵת הַיֶּלֶד, כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא-שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ, וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד, וְעָשָׂה רָעָה. יט וַיַּרְא דָּוִד, כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים, וַיָּבֶן דָּוִד, כִּי מֵת הַיָּלֶד; וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד, וַיֹּאמְרוּ מֵת. כ וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָו, וַיָּבֹא בֵית-יְהוָה, וַיִּשְׁתָּחוּ; וַיָּבֹא, אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּשְׁאַל, וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל. כא וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה; בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי, צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ, וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד, קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם. כב וַיֹּאמֶר--בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי, צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה: כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ, יחנני (וְחַנַּנִי) יְהוָה וְחַי הַיָּלֶד. כג וְעַתָּה מֵת, לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם--הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ, עוֹד: אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו, וְהוּא לֹא-יָשׁוּב אֵלָי. כד וַיְנַחֵם דָּוִד, אֵת בַּת-שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ; וַתֵּלֶד בֵּן, ויקרא (וַתִּקְרָא) אֶת-שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה, וַיהוָה, אֲהֵבוֹ. כה וַיִּשְׁלַח, בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, יְדִידְיָהּ--בַּעֲבוּר, יְהוָה. {פ |
|
}