קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
שעורה תרבותית (שם מדעי: Hordeum vulgare), המכונה בקיצור שעורה, היא מין תרבותי בסוג שעורה שבמשפחת הדגניים. השעורה מהווה, יחד עם החיטה, מקור ראשוני לפחמימות. קמח שעורה כונה "לחם עוני", מזונם של עניים, ושל בהמות הבית. השעורה משמשת גם כחומר גלם לייצור בירה. השעורה יכולה לצמוח גם באזורי בצורת, דלים בגשם, שהחיטה אינה יכולה לצמוח בהם. השעורה נחשבת גידול המזון החמישי בחשיבותו בעולם[1]. האתר הארכאולוגי המוקדם ביותר בו נמצאו שרידי שעורה נמצא באוהלו II, ליד הכינרת , ומתוארך ל-8500 לפני הספירה.
השעורה במקורות היהדות[]
השעורה נִמְנֵית עם שבעת המינים שהתברכה בהם הארץ, ומוזכרת פעמים רבות במקורותינו. השעורה היא גם אחת מחמשת מיני דגן. ביחד עם השעורה נמנה במשנה גם שיבולת שועל אשר אינם כלאיים, ולכן על פי חלק מהחוקרים, דוגמת פרופסור יהודה פליקס, שיבולת שועל שבמשנה מזוהה כזן של שעורה. בארץ ישראל ובמצרים השעורה מבשילה במרץ-אפריל, לפני החיטה אשר מבשילה יותר מאוחר. על פי המתואר בספר שמות, במהלך מכת הברד, הושמד יבול השעורה אשר כבר הבשילה, אולם יבול החיטה לא נפגע מכיוון שעוד לא הבשיל. בתנ"ך, משמש המונח "קציר השעורים" לציין את זמן האביב בו מתבצע קציר השעורים.
קורבן העומר הובא בט"ז בניסן מראשית הקציר של השעורים, והקרבתו פתחה את עונת הקציר. קורבן נוסף שהובא משעורים הוא מנחת הסוטה (כמתואר בפרשת נשא ובמסכת סוטה).
גרגרי השעורה נחשבים כבעלי גודל יחסית קבוע, ועל כן הם משמשים לציון מידות, שיעורים ומשקלות בהלכה.
קציר שעורים[]
על חג הפסח בו חל קציר השעורים נאמר: "ולה מוֹעֲדֵי ה', מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם, בְּמוֹעֲדָם. בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ--בֵּין הָעַרְבָּיִם: פֶּסַח, לַה'. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, חַג הַמַּצּוֹת לַה': שִׁבְעַת יָמִים, מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ. בַּיּוֹם, הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ, יִהְיֶה לָכֶם; כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ..
ט וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם, אֶל-הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה, לִרְצֹנְכֶם; מִמָּחֳרַת, הַשַּׁבָּת, יְנִיפֶנּוּ, הַכֹּהֵן.
וּסְפַרְתֶּם לָכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם, אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם; וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה, לַה'. (ספר ויקרא כ"ג)
קציר שעורים - במושב כרמל - דרום הרי חברון
"וְהֵמָּה, בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים" (רות, א',כ"ב)
"צמחי המקרא"[]
פרופ' זהר עמר כתב בספרו צמחי המקרא את הדברים הבאים: השעורהנזכרת במקרא 34 פעם כמין ל דגן, בדרך כלל אחרי החיטה כמו בספר דברים:"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה" (ח',ח'). גדלה בשדות נחלת שבט יהודה :"וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה, מְלֵאָה שְׂעוֹרִים" (א', י"א, י"ג) ובשדות בית לחם, לפי המובא בספר רות:"וְהֵמָּה, בָּאוּ בֵּית לֶחֶם, בִּתְחִלַּת, קְצִיר שְׂעֹרִים" (א',כ"ב).
הזיהוי נחשב לוודאי, לאור העובדה שהשם מצוי בשינויים קלים בשפות שמיות קרובות. לדעת החוקר "יש לו מסורת לשונית פעילה ורציפה".
המימצא הבוטני-ארכאולוגי הראה כי היא גדלה באזורי ספר יובשניים או בתקופות בצורת.
מקטר השעורה היה במזרח הקרוב והוא מן המינים המבויתים הקדומים. היא נזכרת רבות בספרות חז"ל ובימי הביניים.
צורת אכילה[]
בישראל השעורה מוכרת בעיקר כגריסים וכגריסי פנינה (מקולף), כמו כן ניתן למצוא לחמים שמכילים קמח שעורים כתוספת. היות שתכולת הגלוטן בשעורה נמוכה מאוד הבצק על כן נוקשה ולא גמיש ולכן לא מקובל בתעשיית הלחמים.
גידול שעורה בישראל[]
בישראל גודל שעורה בשנת 1970 על 174.4 קמ"ר, בשנת 1980 על 267 קמ"ר ובשנת 1990 על 146.8 קמ"ר. מאז הייתה ירידה חדה בגידול השעורה במקביל לירידה כללית בגידולי השדה. בשנת 2000 גודל שעורה על 20.3 קמ"ר בלבד ולאחר מכן גודל שעורה על בין 70-80 קמ"ר[2].
סוגי השעורה[]
לסוג שעורה יש כ- 30 מינים מהם גדלים 6 מינים בארץ ורובם נחשבים "עשבים רעים", או צמחי מרעה כגון: שעורת הבולבוסין ושעורת התבור.
מיכאל זהרי הבחין בין שני סוגי השעורה במגדיר חדש לצמחי ישראל
- שעורת הבולבוסין - צמח רב-שנתי גבוה (עד מטר) אשר בבסיסו נושא הקנה 1-3 פקעות, זו מעל זו, שאנן אלא התעבויות של פרקי הקנה התחתונים.
- שעורת התבור - אורך מלעני השיבוליות מגיע עד 10 ס"מ או יותר.
עמידות השעורה[]
השעורה היא הדגן החורפי העמיד ביותר למליחות קרקע. לעומת זאת רגישה השעורה יותר מדגניים אחרים לעודפי מים בקרקע. המחלה הקשה ביותר של השעורה בארץ היא מחלת הרשת. רק זנים עמידים למחלה זו מסוגלים להניב יבולים סבירים. הקימחון תוקף בעיקר שעורה שנזרעה מאוחר בעונה. פחמונות שונים גורמים להפיכת הגרגר לגוש שחור של נבגים. ההדברה נעשית ע"י חיטוי הזרעים. המקור
קישורים חיצוניים[]
- שעורה תרבותית, באתר "צמח השדה"
הערות שוליים[]