Immanuele Ventura

יום הזכרון - כ"ד טבת

שלט הזכרון המופיע ביום הזכרון בישיבת קדומים בה אני לומד בעשרים השנים האחרונות

שאול כתב:צילום מרגש – לדעתי הוא האחרון גם של אבא וגם של עמנואל . אבא היה כל כך צעיר! ועמנואל ילד קטן ומאשר על האופניים של אבא שרק הגיע לקנטו (עיירה צפונית ממילאנו) מצרפת...גם אתה (דני) נחמד מאוד ! - שאול

מילאנו בשנות המלחמה - צילומים בתערוכה

עמנואלה ונטורה (כך רשום בתעודת הלידה: Immanuele Ventura) בן לואיג'י ונטורה (יצחק מרדכי) ואנה מריה טרצ'ינה (חנה מרים), נולד ביום 1 באוקטובר 1939 בעיירה Viareggio לחוף הים התיכון - 30 ק"מ צפונית לפיזה. באותו עת, אבא היה בצרפת, אליה נסע בעקבות פיטוריו מהעבודה שנבעו מחוקי הגזע באיטליה. היות והגבול בין צרפת לבין איטליה היה סגור נערך טקס ברית מילה ללא נוכחות האבא על-ידי מוהל שהוזמן מחוץ לעיר.

בספר הזכרון לשולה נכתב כך :"הפרידה מאבא הייתה קשה. היינו בעיירת הנופש ויארג`יו ושם נולד אחינו הקטן - עמנואלה ז"ל. אבא לא היה נוכח בברית. רק כאשר חזר מצרפת מצא כי משפחתו גדלה. הלימודים היו חשובים להורינו וכך עברנו לליבורנו, היכן שהייתה קהילה יהודית ובית ספר. מרים הייתה אז בת 13 והיא עזרה רבות לגידול הילדים. למעשה היא גידלה את עמנואל כמעט באופן בלעדי. אימא ניהלה את המשפחה וגם הייתה חלשה אחרי הלידה". בפועל אמא גידלה אותו ושולה עזרה בטיפול שלו כפי שכל בת גדולה עוזרת לאימה.

לצפון איטליה

כאשר אבא חזר מצרפת, עברנו מעיר ליבורנו, לצפונה של איטליה המתועשת יותר. אזור שאבא הכיר אותו יותר טוב מרומא, אשר שם היינו לפני המלחמה.. ואמנם הוא מצא עבודה במריאנו קומנסה - כפר צפונית ממילאנו - במפעל להפקת גז. רק לאחר תקופה מה עברנו למילאנו, לדירה הצמודה לדירת משפחת דיינה . חזרנו לגור בכפר אחרי החלו הפצצות בעלות הברית על מילאנו.

ביום 8 בספטמבר 1943 איטליה חתמה על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית והצבא הגרמני השתלט על איטליה. אז החלה הלב המכריע ב"שואת יהודי איטליה". תחילתו של התהליך היה בשנת 1938 עם פירסום חוקי הגזע באיטליה. אך עם הכיבוש הגרמני החל השלב של רצח יהודים על ידי יחידות הס.ס. הועידה הפשיסטית הצהירה בכינוס בעיר ורונה כי היהודים הם אויבים בזמן מלחמה וביום 1דצמבר 1943 פורסם הצו על פי על היהודים היה להתייצב במשטרה כדי להישלח לבתי סוהר או למחנות ריכוז עד תום המלחמה. באותו יום המשטרה קיבלה את ההוראה לחפש את היהודים כדי לאסור רק אם הם לא התייצבו. אימא נמצאה בביתה, כאשר באה לקחת תרופות עבור האימא שלה, שהייתה יחד עם המשפחה במחבוא. היא נלקחה למאסר בבית הכלא במילאנו ומשם נשלחה למחנה הריכוז פוסולי ובהמשך לאושוויץ, שם נרצחה ביום ב' לחודש אדר תש"ד (26 בפברואר 1944).

המעבר לפיזה

משפחתנו עברה מצפון איטליה לפיזה מהשיקולים הבאים:

1. לאבא היו בפיזה ידידים ומכרים הראשון בניהם פרדו רוקאס – הכינוי שלו היה "הפרנס" בזכות נדיבותו ובזכות קשריו עם השלטון. הוא גם היה שותף למשפחת רויפר, הקרובים לסבתא שלנו, אשר בשל היכולת המקצועית ועסקית של אבי המשפחה, ג'ירג'יו רואיפר, הצליח בעסקים.
2. הרצון להתקרב לבנות הברית שכבר פלשו לאיטליה הדרומית. אך לא המשכנו להדרים, כדי לא מאימא וממחנה הריכוז פוסולי בו היא הייתה יחד עם אימא.

בפיזה אבא נעזר בתואר שלו ברוקחות ובקשריו ומונה לנציג רכישת תרופות עבור בית החולים סנטה קיארה. לשם מילוי עיסוק זה הוא נסע צפונה על מנת לרכוש עבורו תרופות ולהביא אותם לפיזה. באתם הימים קשרי הדואר והרכבות לא פעלו כמעט כלל כי הרכבות הופצצו כל הזמן והרכבות שנסעו, לרוב שימשו את צרכי הצבא האיטלקי פשיסטי והגרמני. ובאחת הנסיעות, ביום ג' סיוון תש"ד (25 במרץ 1944), נהרג מהפצצות בעלות הברית.

במשך כל התקופה היה מחסור רב במזון ושולה עשתה מאמצים רבים כי עמנואלה, בן החמש, יזכה במזון הדרוש להתפתחותו. הוא אפילו למד קרוא וכתוב כי שניתן לראות מהמכתב שכתב (ראו מטה).

עמנואל היה בן שש

כתב יד עמנואלה

בספר הזכרון לשולה נכתב: בפירנצה עברנו חוויה קשה. אחינו הקטן עמנואלה, אשר נולד בשנת 1939 ועבר את כל המלחמה בקושי, חלה בדיפטריה ומת בגיל חמש. הדבר כאב מאוד לשולה אשר התמסרה לו כל המלחמה. היא עשתה מאמצים יוצאים מהכלל להשיג עבורו מזון וכסות מתאימה בימים הקשים בפיזה. והנה מגיע "השחרור" והוא נגמר לה "בין הידים".

שאול תאר: מפיזה המשוחררת עברנו לפירנצה. שם עמנואלה חלה בדיפטריה. בזמן שהוא חלה, חיילי פלוגת מובילי המים 148 מארץ ישראל התרוצצו ללא ערף כדי להשיג עבורו את תרופת הפלא החדשה שבנות הברית הביאו איתם – תרופות הסולפה או הפנצילין היה מאוחר מדי ועמנואל נפתר מהסיבוכים של המחלה שלו בבית החולים של פירנצה.

שולה הלכה ל"בית החלוץ". שם הגברים הצטופפו ופינו לה מקום. לאחר שעמנואלה נפטר גברה ההחלטה לעלות לארץ לשמחתו ובתמיכתו של שאול. שולה הבינה כי השהייה שלנו באיטליה באה לסיומה. התברר שלא יהיה לנו סיכוי של חיים טובים ועצמאיים באיטליה – ואריה אבישר ואליהו ליטבנסקי עזרו ללא ספק לקבל את ההחלטה הזאת

עמנואלה קבור בפירנצה ועל המצבה הקטנה כתוב שמו בעברית:

עמנואל ונתורה EMANUELE Ventura
nato il 1 ottobre 1939
morto il 9 gennaio 1945
                          
שלום

קרובי המשפחה חששו כי שולה נדבקה בבית החולים ממחלה ולכן לא בקרה בבית הדודה. המקום היחידי שבו יכלה קצת להשתחרר ממה שקרה היה בית הקולנוע. לשם הלכה לנוח ולצאת קצת מהרגשת ההחמצה הנוראה. עך כך היא אמנם קבלה על הראש אך היא טענה שזה היה המקום היחידי בו הצליחה להרגע מעט ולאזור כוחות לקראת המשך חייה. שם שרפו את כל מה שהיה לו מחשש למחלות מדבקות.

שולה נשארה קשורה לעמנואלה ולא יכלה לקרוא לבנה שנולד לה בשמו. היה זה זכרון מכאיב עבורה והיא לא הייתה מסוגלת לכך. כן הכבידה עליה ההחמצה, שייתכן וניתן היה להציל אותו, אם היה נלקח על-ידי הדוד לרומא ושוהה בעיר שכבר עברה את תלאות המלחמה. .

הכאב היה גדול יותר בגלל ההרגשה שלה שאולי ניתן היה להציל אותו. היא היתה קשורה בו כל כך עד שלא יכלה לתת לבנה את שמו. בהזדמנות הראשונה ניתן שמו לבן של דני, עמי ונטורה, החי היום במושב מעון בדרום הרי חברון

מכתבים מאימא

אימא ממחנה הריכוז בפוסולי כתבה מכתבים רבים לאבא.

ראו ערך מורחב: מכתבים מאימא

קובץ:Mamma_e_Emanuele_a_Viareggio

באחד המכתבים היא בקשה משאול :"נ.ב אם עמנואלה הקטן הינו מצונן במקצת, אנא שים לו באף את התרופה Rinofraiodolo"

היא הזכירה את עמנואלה גם במכתב לדניאל :"דניאל היקר שלי, אני שומעת שאתה איש-קטן ((omino. כול כך טוב בהתנהגותו ((bravo עם אחותך ועם האח הקטן של מנואלה, Manuele. האם נכון שאתה הולך לערוך קניות ? היזהר נא לא ללכת לאיבוד, ולא להיכנס לשיחות-פיטפוטים ((chiaccere. האם עכשיו אתה מדבר טוב-יותר ? האם אתה נזהר לנשום תחילה, לפני שאתה מתחיל לדבר. אני מקווה שהתחלת מעט ללמוד לכתוב. אינני רוצה שתישאר בור, כמו חמור. אבל אתה צריך להיות טוב בהתנהגותך ((bravo וטוב-וממושמע ((bouno. יקירי, האם אתה זוכר את אימא שלך החושבת עליך תמיד, תמיד.

ולקראת הסוף גם נפרדה ממנו אישית :"עמנואלה היקר שלי, האם אתה תמיד איש-קטן, כפי שכבר היית קודם. האם אתה כול כך טוב וממושמע אל תגרום נזקים, הפרעות ((malanni. עשה הכול כפי שרוצה מרים, שהיא עתה אמך-הקטנה, הקטנטונת שווה זהב. הרבה, הרבה נשיקות מאימא

תעודת לידה

על הספרון "I treni di Nina - לדמותו של עמנואלה

I treni di Nina "הרכבות של נינה" הוא ספרון לילדים מלווה האיורים מאת: פאולו צ'אמפי (Paolo Ciampi) יצא לאור: 15 ינואר 2020; 64 עמודים. "נינה" היה הכינוי של האימא של עמנואלה, בספרון "מנואלינו" - חנה מרים ונטורה לבית טראצ'ינה הי"ד.

מספר תוך כדי איור סיפורה של משפחת ונטורה בתקופה החשוכה של הרדיפות שביצעו הנאצים נגד אזרחים ממוצא יהודי. הסיפור, בהשראת עובדות ודמויות אמיתיות, מסופר מנקודת מבטו של מנואלה, "מנואלינו", הצעיר מבין ארבעת ילדיה של נינה, אם אמיצה שבעקבות הפרידה מילדיה תוכל לשמור עליהם בקשר. על ידי שליחת סדרת מכתבים: אלה, שלעתים קרובות מופחתים לכמה משפטים, מסמנים את הסיפור ומדי פעם מציתים מחדש את תקוותיו של הגיבור להיות מסוגל להחלים את האושר חסר הדאגות של זיכרונות ילדותו, מוסתרים פתאום ממלחמה ו זוועותיה.

יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה

הילד בתצלום הוא עמנואל ונטורה, בנם הרביעי של אנה ולואיג'י ונטורה, צאצאים למשפחות יהודיות שורשיות המעורות בתרבות האיטלקית שחיו באיטליה מאות בשנים.

ב-1938, בעקבות חקיקת חוקי הגזע באיטליה, פוטר לואיג'י ממשרתו עקב יהדותו. אנה ולואיג'י ניסו למצוא פרנסה ועתיד ועברו עם ילדיהם לשווייץ. לואיג'י לא הצליח להשיג רישיון עבודה ולאחר ארבעה חודשים התפצלה המשפחה. לואיג'י עבר לפריס ומצא עבודה בבית חרושת למטוסים באזור פריס. אנה ושלושת הילדים חזרו לאיטליה, שם נולד באותה שנה עמנואל.

אנה והילדים נדדו בין מקומות מגורים. בקיץ 1940, לאחר כיבוש פריס על ידי הגרמנים, חזר לואיג'י לאיטליה במסע בן 1,800 ק"מ ברכיבה על אופניים, והמשפחה התאחדה במילאנו. קשיי הפרנסה טלטלו אותם שוב ממקום למקום והם עברו למריאנו קומנסה (Mariano Comense). לאחר כיבוש איטליה על ידי הגרמנים בספטמבר 1943 נמלטו בני משפחת ונטורה למילאנו יחד עם אמה של אנה, ג'וליה (Giulia) טרצ'ינה, ומשם עברו לקנטו ולכפר אביאטה גואצונה (Abbiate Guazzone), שם היו ללואיג'י מכרים.

עקב המצוד אחר היהודים עזבו בדצמבר 1943 בני המשפחה את ביתם בכפר ועברו להסתתר מעברו השני של הרחוב. ג'וליה חלתה. אנה התגנבה לבית המשפחה אותו עזבו כדי להביא תרופות לאמה ונתפסה על ידי שוטרים איטלקים. היא נשלחה למאסר בבית הכלא במילאנו ומשם הועברה למחנה הריכוז פוסולי (Fossoli). בדרך לא דרך הצליחה אנה להבריח מתחנת המשטרה לבני משפחתה את מעיל הפרווה שלה וטבעת יהלום, כדי שאלה יסייעו להם לשרוד.

18 מכתבים וגלויות הצליחה אנה לשלוח אל בעלה וילדיה. האחרונה שבהן מוצגת בתערוכה זו. אמה של אנה, ג'וליה, אכולת רגשות אשם על מעצר בתה, הסגירה עצמה לשלטונות, נאסרה בפוסולי ומתה במחנה בזרועות בתה. ב-22 בפברואר 1944 שולחה אנה ונטורה מפוסולי אל מותה באושוויץ.

לואיג'י והילדים המשיכו להימלט ממקום למקום. במאי 1944 נפצע לואיג'י בעת הפצצה של רכבת באזור פיזה כשהיה בדרכו אל ילדיו ואושפז בבית חולים, שם מת מפצעיו.

מקום המסתור של הילדים לבית ונטורה בפיזה הופצץ. הם הצליחו למצוא מקלט במנזר ואחר-כך בבית החולים. מרים בת ה-16, שאול בן ה-14, דניאל בן ה-8 ועמנואל בן ה-6 שוחררו באוגוסט 1944 בפיזה. על מותו של אביהם ידעו, אך קיוו שאמם תחזור. חיילים יהודים ארצישראליים בצבא הבריטי לקחו אותם תחת חסותם והעבירו אותם לבית נוער יהודי בפירנצה.

עמנואל הקטן חלה. כל המאמצים לרפאו כשלו והוא מת בינואר 1945 בפירנצה.

גלריה תמונות

עמנואלה הקטן

מכתב הוא בישר לסבתא ברומא על היותו בן חמש

מקום קבורתו בבית הקברות בפירנצה בחלקת הילדים