| כל הפרטים הנכללים בדף זה, כמו בשאר הדפים בויקי זה, נועדו ללימוד ולמחקר - אין לעשות בהם שימוש מסחרי
אם מישהו סבור שיש בכך פגיעה בזכויות יוצרים - הוסיפו הערה בתחתית הדף והתוכן יימחק מייד |
טלטול בשטח הקורה והלחי - מסכת ערובין - דף ט' - יום שלישי - כ"ח מנחם-אב תש"פ
- תחת הקורה
- כנגד הלחי
התוכן לפי ביאור הרב עדיין שטיינזלץ- המקור ספריא
- האזנה לשיעור המקוצר : אתר סיני
- ראו התרשים להלן, אף הוא מאתר סיני:
הזז את הסרגל עם העכבר ותוכל לצפות בתרשים במלואו
לשימוש לומדי הדף היומי בקדומים
המשך מהדף הקודם: הקורה רחוקה מהכתלים[]
משוכה או תלויה, אם היתה פחות משלשה טפחים מן הכתלים — אין צריך להביא קורה אחרת, שהיא נחשבת כצמודה להם מדין לבוד.
שלשה טפחים — צריך להביא קורה אחרת להתיר את המבוי. ואילו רבן שמעון בן גמליאל הסבור בכל מקום כי דין לבוד הוא עד ארבעה טפחים, אומר: פחות מארבעה — אין צריך להביא קורה אחרת, ארבעה — צריך להביא קורה אחרת.
ומדייקים: מאי לאו [האם לא] מה שאמרו — קורה משוכה כוונתו שהיתה רחוקה מכתלי המבוי ומונחת מבחוץ, ותלויה משמעה שהיתה הקורה מרוחקת מן הכתלים ומבפנים!
ודוחים: לא, אידי ואידי [זה וזה] מבפנים. אלא: קורה משוכה משמעה: שהיתה מרוחקת מרוח אחת מן הכותל. וקורה תלויה — שלא היתה כלל על כתלי המבוי ומרוחקת מהם משתי רוחות.
כי מהו דתימא [שתאמר]: מרוח (מצד) אחת — אמרינן [אומרים אנו] לבוד (ראו פיסקה מטה) , וכאילו מושכים את הקורה אל הכותל, אולם משתי רוחות — לא אמרינן [אין אנו אומרים] לבוד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הבדל בדבר זה.
כאן מדובר בקורה משוכה והיא תלויה
רב אשי אמר: כאן מדובר בקורה משוכה והיא תלויה, והיכי דמי [כיצד]? כגון שנעץ שתי יתידות עקומות על שני כותלי מבוי מלמעלה, שאין בגובהן שלשה, ואין בעקמומיתן שלשה. מהו דתימא [שתאמר]: או "לבוד" אמרינן [אנו אומרים], שאנו מחשיבים את הקורה כאילו התארכה מן הצד. או "חבוט" אמרינן [אנו אומרים], שאנו מחשיבים את הקורה כאילו הורדה (נחבטה) למטה? ואולם גם לבוד וגם חבוט יחד לא אמרינן [אין אנו אומרים]. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] התנא שאף במקרה זה אומרים אנו שכל הסמוך לחבירו בפחות משלשה טפחים הריהו כצמוד אליו, בין מן הצד בין מלמטה, ואף לשני צדדים כאחת.
משנת הפתיחה:בין לחיים ותחת הקורה — נידון ככרמלית, ואסור לטלטל בו[]
א תני [שנה] ר' זכאי קמיה [לפני] ר' יוחנן: בין לחיים ותחת הקורה — נידון ככרמלית, ואסור לטלטל בו. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: פוק תני לברא [צא ושנה בחוץ], כלומר דברי ברייתא זו אינם כהלכה, ואין להכניסם ללימוד סדיר בבית המדרש.
אמר אביי: מסתברא מילתיה [מסתבר דברו] של ר' יוחנן תחת הקורה, שרק תחת הקורה דינו כרשות היחיד, אבל בין לחיין — אסור כדברי ר' זכאי. ורבא אמר: כל דברי ר' זכאי דחויים, ובין לחיים נמי [גם כן] מותר.
אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה, את הלכתי זו] — דכי אתא [שכאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר משמו של
מקום המיוחד לעצמו שאין בו בשטחו ארבעה על ארבעה טפחים המצוי בין רשות הרבים ורשות היחיד, אינו שייך אף לאחת מרשויות השבת והוא מקום פטור
ר' יוחנן: מקום המיוחד לעצמו שאין בו בשטחו ארבעה על ארבעה טפחים המצוי בין רשות הרבים ורשות היחיד, אינו שייך אף לאחת מרשויות השבת והוא מקום פטור, ולכן מותר לבני רשות הרבים וגם לבני רשות היחיד לכתף עליו משאותיהם, ובלבד שלא יחליפו ביניהם את החפצים. נמצא שמקום ששטחו פחות מארבעה טפחים, אינו נדון ככרמלית אלא כמקום פטור ומותר לטלטל בו, ולכן בין הלחיים דינו כמקום פטור.
ואביי אומר שאין להוכיח מדבר זה, כי התם [שם, בדברי רב דימי] מדובר בגבוה שלשה, טפחים, ונבדל בכך מן הרשויות האחרות ולכן הוא כרשות לעצמה ודינו כמקום פטור.
אמר אביי מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה, את הלכתי זו] שבין לחיין דינו ככרמלית — שאמר רב חמא בר גוריא אמר רב: תוך הפתח, כלומר אותו מקום שבין מזוזות הפתח המשמשות כלחי, צריך לחי אחר להתירו, ואין די במזוזות אלה להכשיר את המקום. הרי שבלי לחי אחר אסור בין הלחיין בטלטול.
וכי תימא: דאית ביה [ואם תאמר שיש בו] ברוחב הפתח ארבעה על ארבעה, והאמר [והרי אמר] רב חנין בר רבא אמר רב: תוך הפתח, אף על פי שאין בו ארבעה על ארבעה — צריך לחי אחר להתירו. משמע שאין להשתמש בבין הלחיים.
ורבא עונה על כך שיש להבחין בין המקרים — התם [שם] מדובר שהיה אותו פתח פתוח לכרמלית, ומשום כך נדון המקום שבין המזוזות אף הוא ככרמלית וצריך תיקון נוסף של לחי אחר.
ושואלים: אבל אם הפתח פתוח לרשות הרבים מאי [מה] יהא דינו — שרי [מותר]? ואם כן דין כרמלית חמור מדין רשות הרבים. והלא כרמלית היא גזירת חכמים בלבד, ורק משום שהיא דומה לרשות הרבים. והרי זה כעין יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא [האזרח מוטל בארץ והגר בשמי השמים] מצב דברים הפוך מן הראוי!
ומעירים: בכל זאת כך הוא כי יש לומר מצא מין את מינו וניעור. כלומר, כיון שמקום הפתח אינו מקום מסויים, ואין דינו כרשות גמורה ומסויימת, בטל הוא לגבי הכרמלית שאף היא רשות בדומה לו, והריהם נעשים כיחידה אחת, אף על פי שעל ידי כך אסורים בטלטול. ואולם רשות הרבים כיון שדינה שונה לחלוטין אין מקום הפתח בטל אליה ולכן אף מקום שבין הלחיים נחשב כחלק מן המבוי, ומותר בטלטול.
מבוי שרצפו (מילא אותו) בלחיין הסמוכים זה לזה פחות פחות מארבעה טפחים
אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע לרבא: ואת לא תסברא [ואתה אינך סבור] שבין לחיין אסור? והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מבוי שרצפו (מילא אותו) בלחיין הסמוכים זה לזה פחות פחות מארבעה טפחים — באנו למחלוקת של רבן שמעון בן גמליאל ורבנן [וחכמים] בענין שיעורו של לבוד;
לדעת רבן שמעון בן גמליאל שאמר: אמרינן [אומרים אנו] בשיעור זה לבוד, הרי כל הלחיין הללו נחשבים כלחי אחד, ולכן משתמש עד חודו הפנימי של לחי הפנימי ולא יותר. ואילו לרבנן, דאמרי: לא אמרינן [לחכמים שאומרים: אין אנו אומרים] לבוד אלא בפחות משלשה טפחים, הרי הוא משתמש עד חודו בחלקו הפנימי של הלחי החיצון. אבל מדבריהם נלמד שבכל אופן בין לחיין — דכולי עלמא [שלדעת הכל] אסור להשתמש!
ואומרים: ורבא עונה על כך כי התם נמי [שם גם כן] מדובר שהיה פתח זה פתוח לכרמלית.
ומקשים: אבל לרשות הרבים מאי [מה דינו] — שרי [האם מותר]? אם כן נמצא יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא [האזרח מוטל בארץ והגר בשמי שמים] ודוחים: אין [כן הוא], ואין לתמוה, כי מצא מין את מינו וניעור.
ט׳ ב
רב אשי אמר: לדברי ר' יוחנן, בין לחיים כשר ולדבריו מחלוקת רבן שמעון בן גמליאל וחכמים היא כגון שרצפו בלחיים המצויים בפחות פחות מארבעה טפחים זו מזו ובמשך כלומר באורך ארבע אמות.
וצריך לחי אחר להתירו
לרבן שמעון בן גמליאל שאמר שבפחות מארבעה טפחים אמרינן [אומרים אנו] דין לבוד, הוה ליה [הריהו] מבוי לעצמו. שהרי כל זה נחשב כלחי אחד, וצריך לחי אחר להתירו. ואילו לרבנן דאמרי: לא אמרינן [לחכמים שאומרים: אין אנו אומרים] בכגון זה לבוד — לא צריך לחי אחר להתירו.
שהרי מבחוץ רואים שלחי הוא זה ואינו חלק מן הבנין!
ומקשים: ולשיטת רבן שמעון בן גמליאל לשם מה דרוש לחי נוסף כדי להכשירו, להוי [שיהיה] כאילו היה הלחי נראה מבחוץ ושוה מבפנים שמותר בטלטול, שהרי מבחוץ רואים שלחי הוא זה ואינו חלק מן הבנין!
ועונים: מידי [והרי הדבר] הוא טעמא [הטעם] אלא לר' יוחנן הא כי אתא [הרי כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: לחי הנראה מבחוץ כבולט ושוה מבפנים — אינו נידון משום לחי.
שאר הפיסקאות[]
נראה מבפנים שהוא לחי, שהוא בולט מעובי הכותל ושוה מבחוץ — נידון משום לחי לדעת הכל
.א איתמר [נאמר] שבבעיה זו דנו חכמים: נראה מבפנים שהוא לחי, שהוא בולט מעובי הכותל ושוה מבחוץ — נידון משום לחי לדעת הכל. אולם אם היה נראה מבחוץ שהוא לחי ושוה מבפנים נחלקו בכך ר' חייא ור' שמעון ברבי (בנו של רבי יהודה הנשיא), חד [אחד] מהם אמר: נידון משום לחי, וחד [ואחד] מהם אמר: אינו נידון משום לחי.
בין שנראה השוני מבחוץ ושוה מבפנים
וכיון שלא נמסר מי מן החכמים אמר דבר אחד ומיהו בעל הדעה האחרת, רוצים לברר: תסתיים [תוגדר] כי ר' חייא הוא שאמר "נידון משום לחי", דתני [שכן שנה] ר' חייא: כותל שצידו אחד כנוס מחבירו, בין שנראה השוני מבחוץ ושוה מבפנים, ובין שנראה השוני מבפנים ושוה מבחוץ — נידון משום לחי, ואם כן מצאנו שר' חייא הוא בעל דעה זו, ותסתיים [תוגדר] בעייתנו בדבר זהותו של המתיר.
ומקשים: וכי ראיה היא זו? וכי ר' יוחנן האומר שאינו נדון כלחי מי לא שמיע ליה הא [האם לא שמע זאת, את ההלכה הזו]?! שהרי היתה התוספתא ידועה לרבים, אלא ודאי שמיע ליה [שמע אותה] ולא סבר לה [אותה], אם כן אולי ר' חייא נמי [גם כן] לא סבר לה [אותה], ואף שהיא במשנתו של ר' חייא שמא הוא עצמו לא סבר כן!
את הקושיה הזו דוחים: האי מאי?! [זה מהו] כלומר; מה טיבה של קושיה זו?! בשלמא [נניח] ר' יוחנן לא סבר לה [אותה] — משום הכי [כך] לא תני לה [שנה אותה] ודעתו שאף שהיא מצויה כבר לפניו בתוספתא — אינה מחייבת להלכה, אלא ר' חייא — אי איתא דלא סבר לה, למה ליה למיתנא [אם יש אמת בכך שלא סבר אותה, למה לו לשנותה]? ואם סבר שאינה כהלכה לא היה לו להכניסה בקובץ שהוא עצמו ערך. ואם שנאה, פירושו של דבר שאכן כך סבר.
חצר קטנה שנפרצה לגדולה — גדולה מותרת וקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה
ב אמר רבה בר רב הונא: נראה מבחוץ ושוה מבפנים — נידון משום לחי, אמר רבה: ומותבינן אשמעתין [ומקשים אנו עצמנו על ההלכה שלנו] שאמרו חכמים: חצר קטנה שנפרצה לגדולה — גדולה מותרת וקטנה אסורה, מפני שהיא כפתחה של גדולה. והרי בחצר הקטנה נפרץ צד אחד של הגדר בכל אורכה ואין ניכרת עוד כל מחיצה לחצר זו, ואילו מבחוץ מצד החצר הגדולה, כיון שנשארו שרידי הכותל בחצר הגדולה ניכר שיש כאן מחיצה. אולם ואם איתא [ואם יש, אם נקבל] את ההנחה שנראה מבחוץ נחשב כמחיצה, אם כן קטנה נמי תשתרי [גם כן תותר] על ידי היות המחיצה שלה נראה מבחוץ אף על פי ששוה מבפנים.
אמר ר' זירא שכאן מדובר במקרה מיוחד — בנכנסין כותלי קטנה לגדולה כלומר; מחיצות החצר הקטנה לא היו בקו אחד עם כל מחיצתה של הגדולה, אלא החצר הקטנה נכנסת לתוך הגדולה ואף כשמסתכלים מצד החצר הגדולה רואים שאין שרידי מחיצת החצר הגדולה המשך אחד לפירצת החצר הקטנה.
וכי תימא דמפלגי טובא [ואם תאמר שהם מופלגים, רחוקים ביותר] שיש מרחק גדול בין מחיצות החצר ובין ראשי מחיצות החצר הקטנה יותר מכדי שאפשר לומר לבוד? והא תני [והרי שנה] רב אדא בי אבימי קמיה [לפני] ר' חנינא: חצר קטנה שאמרו, אפילו בעשר אמות.
גדולה, משמעה אף באחת עשרה אמות! אם כן דין זה קיים גם כאשר ההבדל שבין החצרות הוא אמה אחת שהיא ששה טפחים בלבד, ואם נחלקים לשני צדי פירצת החצר הקטנה נמצא שיש רק שלשה טפחים עד למחיצה הגדולה, ובכגון זה ודאי קיים דין לבוד.
אמר רבינא שיש לומר במקרה זה: שהיו מופלגין כותלי הקטנה מכותל זה בשנים (שני טפחים) ומכותל זה בארבעה טפחים ולכך אין כאן דין לבוד, ומקשים: ועדיין
ולימא [ושיאמר] לבוד מרוח אחת (מצד אחד), ותשתרי [ושתותר] החצר. שאם מצד אחד המרחק פחות משלשה טפחים, נאמר בצד זה לבוד, ותעשה כעין לחי מבחוץ מצד אחד ותתיר את החצר.
מה זה "לבוד"[]
קטעים בערך הזה מבוססים על ערכים מקבילים בוויקיפדיה העברית
רצועות בד המשמשות ללבוד בדפנות סוכת בד.
לבוד הוא חיבור מסוים בין שני חלקי מחיצה, על אף שיש ביניהם רווח. השימוש בלבוד הוא בעיקר בהלכות הקשורות לדיני מחיצה.
דין הלבוד נאמר רק כשיש פחות משלושה טפחים בין חלקי המחיצה.
מקור הדין[]
על פי התלמוד[1], דין לבוד אינו מפורש בתורה אלא נאמר הלכה למשה מסיני: "שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני" ובהמשך[2] הסיקו ש'מחיצין' הכוונה להלכות האמורות במחיצה ובכלל זה דין 'לבוד'.
שימושים בהלכה[]
בהלכה נעשה שימוש בהלכה של לבוד בדרך כלל בדיני מחיצות, שעל אף שיש הפסק אוויר בין חלקי המחיצה מחשיבים אותה כמחיצה אחת.
דוגמאות למקומות שמשתמשים בדין לבוד:
- בישיבה על כסא בזמן אבלות או בתשעה באב. בזמנים אלו יש חיוב לשבת על הקרקע, אך בזמן שהכיסא גבוה מהקרקע פחות משלושה טפחים, הרי זה נחשב כישיבה על הקרקע מדין לבוד.[לכך שיש שימוש בדין לבוד במקרים אלו]
- בהכשר הסוכה נעשה שימוש בדין לבוד, כדי שהסוכה לא תיפסל ברווח שיש בסכך.
- בדיני הוצאה מרשות לרשות, חפץ שעובר בסמוך לג' טפחים מהקרקע, נחשב כאילו הוא מונח על הקרקע, אף שלא נח בה, כיוון שאנו רואים את ג' הטפחים הסמוכים לקרקע כחלק מהקרקע. לעומת זאת, חפץ שעבר בלא שנח מעל ג' טפחים מהקרקע, אינו נחשב כאילו נח בקרקע ('קלוטה לאו כמי שהונחה דמי').
דינים נוספים[]
כשיש דבר המפסיק בין חלקי המחיצה, נחלקו בראשונים האם מקרה כזה נחשב ללבוד, או לא. הרשב"א הביא את דעת "רבותינו הצרפתים", שסברו שאם יש דבר שמפסיק בין חלקי המחיצה, לא אומרים לבוד.[3] ולאחר מכן כתב שהוא חולק עליהם, וסובר שאומרים לבוד אף אם יש משהוא שמפסיק בין שני החלקים שרוצים לחבר.[4]
מאתר ישיבה=[]
הגדרה[]
רווח שרוחבו פחות משלושה טפחים נחשב כסתום [הסוגיא בסוכה ו:].
בדיני מחיצה [כך לשון הגמרא סוכה ה: "מחיצין" ורש"י שם ד"ה ומחיצין, ובדף ו: פירשה הגמרא שהכוונה ללבוד].
פירוש המילה "לבוד" הוא דבר שמאריכים אותו ע"י סניפים כדי לחבר (לסנוף) חקק לחקק [רש"י סוכה תחילת ד: ד"ה פחות][5][דרוש מקור].
לדוגמא, מקיפים שלושה חבלים זה למעלה מזה באופן שהרווח שביניהם פחות משלושה טפחים, ונחשב כמחיצה שלימה בגובה עשרה טפחים [ערובין טז: במשנה].
החולק על דין זה הוא רשב"ג שסובר שלבוד הוא בארבעה טפחים [בבלי:ערובין ט:], ואין הלכה כמותו.
מקור וטעם[]
מקורו מהלכה למשה מסיני [סוכה ו:, שבת צז. למסקנה. ובהו"א בשבת שם היא סברא שאי אפשר שרשות הרבים תהיה חלקה לגמרי מגבשושיות, ועל כורחך גבשושיות שפחותות משלושה טפחים הן כלבוד ונחשב כאילו היא חלקה].
במהותו חקר הקהילות יעקב האם אנו אומרים רק שהאוויר סתום (אך לא מאותו החומר של הקצוות), או שהוא סתום מאותו החומר של הקצוות, ששני הקצוות נחשבים כסמוכים ומחוברים זה לזה [(סוכה יג-ג. ובסעיף ה הבהיר שפשוט שלכו"ע האוויר סתום (ולא רק שמזיזים את הקצוות זה לזה), שהרי ע"י לבוד אנו מכשירים מחיצה משלושה חבלים כאילו היא סתומה ומלאה, אלא החקירה היא האם אומרים גם שהקצוות כסמוכים זה לזה, והסתימה היא מאותו החומר שלהם)].
פרטי הדין=[]
כאשר הלבוד לא בא לסתום רווח אלא להזיז את הדבר, נחלקו בזה המפרשים. כגון קורה על גבי יתדות, שהיא רחוקה מהמבוי [בבלי:ערובין ח:], והרי צריך שהקורה תהיה על המבוי, ואנו רוצים שדין לבוד יחשיב את הקורה כאילו היא על המבוי, דהיינו להזיזה - מהרשב"א [שם] משמע שלבוד כן מועיל לזה (שהקשה למה לא אומרים לבוד ותירץ שמדובר שהקורה רחוקה מהמבוי שלושה טפחים), אך הגר"ח [(סוכה ה-כא ד"ה אלא דבאמת (והביא את הרשב"א בד"ה אלא דקשה))] כתב בדעת הרמב"ם שלבוד יכול רק לחבר את הקצוות אך לא להזיזם (ורק דין חבוט רמי מזיז את הדבר ממקומו).
להחסיר דבר שישנו (גוש) כאילו אינו, כלומר שהלבוד יחשיב כאילו אין חומר (ההיפך מלבוד בדרך כלל, שמוסיף על דבר שאינו כישנו, שמחשיב רווח כאילו הוא סתום בחומר), נחלקו בזה הפוסקים. כגון סוכה שגובהה פחות מעשרה טפחים, וחקק בקרקע שבאמצעיתה והשלימה לעשרה, ויש פחות משלושה טפחים בין החקק למחיצות, שהגמרא אמרה על כך דין לבוד [בבלי:סוכה ד.] - נחלקו הפוסקים האם הלבוד יכול רק לקרב את המחיצה למקום החקק, כאילו יש שם מחיצה (להוסיף על שאינו כישנו), וא"כ מחוץ לחקק אינה סוכה כשרה, או שהלבוד יכול גם לקרב את החקק למקום המחיצה, כאילו יש שם חקק (להחסיר את שישנו כאינו), וא"כ גם מחוץ לחקק היא כשרה [מגן אברהם או"ח תרלג-ח: לשו"ע כשרה גם חוץ לחקק, לטור ולב"ח רק תוך החקק. פרי מגדים אשל אברהם שם ח: תולה את מחלוקתם בשאלה זו - האם יש לבוד לגוש כאילו אינו].
והוסיף האבני נזר [או"ח רצא-י] שגם לדעה שאומרים לבוד להחסיר דבר שישנו כאינו, הוא רק אם ע"י זה תהיה מחיצה, כמו בחקק שבסוכה, שהלבוד מקרב את החקק למחיצה וע"י זה נעשית שם מחיצה. אך אם ההחסרה לא תגרום למחיצה - לכו"ע אין לבוד להחסיר. כגון קנה שרוחבו פחות משלושה טפחים - בוודאי שלא נאמר לבוד לאווירים שמשני צדדיו ונחשיב את הקנה כאילו אינו.
להחמיר, האריכו הראשונים והאחרונים האם אומרים לזה לבוד, ויש בזה ארבע דעות: @ תוס' כתבו שלא אומרים לבוד להחמיר (אלא רק להקל), ולכן שני סככים פסולים שיש ביניהם פחות משלושה טפחים, לא נאמר לבוד להחשיב את הרווח שביניהם כסתום [(תוס' סוכה יז. בסופו (סוף ד"ה אילו), וכן כתב לבושי שרד בשו"ע או"ח תרכו-ו בסופו שלדעת הט"ז לא אומרים כלל לבוד להחמיר. והאבני נזר או"ח רצא-ח הוסיף שגם גוד אסיק לא אומרים להחמיר, שהרי גם לבוד וגם גוד הם הלכה למשה מסיני. והקהילות יעקב סוכה יג-ב הוסיף בדעתם שאפילו במקרה שמהלבוד יצאו שני דינים - אחר להחמיר ואחד להקל - נאמר את הדין המקל ולא את הדין המחמיר)].ב) הקהילות יעקב [סוכה יג-ב] כתב שכוונת התוס' שלא אומרים לבוד להחמיר היא רק שהסתימה תחשב מאותו החומר של הקצוות (כמו במקרה שהביאו התוס', שהסתימה שבין שני הסככים הפסולים תחשב גם היא כסכך פסול). אך לבוד להחשיב את הרווח כסתום ולא מהחומר שבקצוות - כן אומרים גם להחמיר[6]. @ האבני נזר [או"ח רצא-י] כתב שכוונת התוס' שלא אומרים לבוד להחמיר היא רק שתחילת עשייתו היא להחמיר (כמו במקרה שהביאו התוס', שתחילת עשייתו היא להחשיב את הרווח כסכך פסול ולפסול את הסוכה). אך אם תחילת עשייתו היא לעשות מחיצה, אומרים לבוד, והמחיצה תועיל גם להחמיר. כגון מבוי שיש בו כמה לחיים הסמוכות זו לזו - אומרים לבוד לצרפן למחיצה אחת, וממילא המחיצה תועיל גם להחמיר - להצריכו לחי נוספת [בבלי:ערובין ט.]. @ המגן אברהם סובר שכן אומרים לבוד להחמיר [כך כתב לבושי שרד בשו"ע או"ח תרכו-ו בסופו].
כשיש דבר המפסיק בין שני הקצוות שאנו רוצים לחבר, נחלקו הראשונים: לרשב"א יש דין לבוד [ערובין ח: ד"ה לדברי], ולרבותינו הצרפתים אין [הביאם שם, וכן כתב המנחת חינוך שכה-יא [טו] ד"ה עוד].
=
הערות שוליים[]
- ↑ תבנית:תלמוד בבלי.
- ↑ תבנית:תלמוד בבלי.
- ↑ המקרה בו דן הרשב"א הוא כאשר קורה שנמצאת בפתח מבוי מפסיקה בין צידה החיצוני (החלק שמבחינה הלכתית יוצר את הגבול) לבין קירות המבוי.
- ↑ חידושי הרשב"א למסכת עירובין דף ח עמוד ב דיבור המתחיל "לדברי המתיר אסור"
- ↑ עיין לקמן בסעיף "פרטי הדין" (ד"ה להחסיר) שנחלקו האם אומרים לבוד בחקק.
- ↑ עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה במהותו) שהקהילות יעקב חקר בזה בגדר לבוד.