The Jews of Corfu

המפה נטענת... {"type":"HYBRID","minzoom":false,"maxzoom":false,"types":["ROADMAP","SATELLITE","HYBRID","TERRAIN"],"mappingservice":"googlemaps3","width":"300px","height":"240px","centre":{"text":"","title":"","link":"","lat":39.623177,"lon":19.92016,"icon":""},"title":"","label":"","icon":"","lines":[],"polygons":[],"circles":[],"rectangles":[],"copycoords":false,"static":false,"visitedicon":"","wmsoverlay":false,"zoom":14,"layers":[],"controls":["pan","zoom","streetview","type"],"zoomstyle":"DEFAULT","typestyle":"DEFAULT","autoinfowindows":false,"resizable":false,"kmlrezoom":false,"poi":true,"cluster":false,"clustergridsize":60,"clustermaxzoom":20,"clusterzoomonclick":true,"clusteraveragecenter":true,"clusterminsize":2,"imageoverlays":[],"kml":[],"gkml":[],"searchmarkers":"","fullscreen":false,"scrollwheelzoom":false,"locations":[]}

המפה נטענת... {"type":"HYBRID","minzoom":false,"maxzoom":false,"types":["ROADMAP","SATELLITE","HYBRID","TERRAIN"],"mappingservice":"googlemaps3","width":"300px","height":"240px","centre":{"text":"","title":"","link":"","lat":39.623177,"lon":19.92016,"icon":""},"title":"","label":"","icon":"","lines":[],"polygons":[],"circles":[],"rectangles":[],"copycoords":false,"static":false,"visitedicon":"","wmsoverlay":false,"zoom":6,"layers":[],"controls":["pan","zoom","streetview","type"],"zoomstyle":"DEFAULT","typestyle":"DEFAULT","autoinfowindows":false,"resizable":false,"kmlrezoom":false,"poi":true,"cluster":false,"clustergridsize":60,"clustermaxzoom":20,"clusterzoomonclick":true,"clusteraveragecenter":true,"clusterminsize":2,"imageoverlays":[],"kml":[],"gkml":[],"searchmarkers":"","fullscreen":false,"scrollwheelzoom":false,"locations":[]}

מבט מקרוב

מבט מעל

החץ על המקום המשוער של בית הכנסת 4, Velissarianou St Scuola Greca (or Tempio Greco)

נעימות תפילה של יהודי קורפו	ביקור בקהילה היהודית בקורפו

בית הכנסת בעיר קורפו - צילם: ד"ר אבישי טייכר

תמונה פנורמית של בית הכנסת היחידי שנותר באי לאחר מלחמת העולם השנייה - לפי האתר הוקם במאה ה-17

יהודי קורפו היו קהילה עתיקה רבת רבדים. בימי הביניים, בשנת 1170, מצא רבי בנימין מטודלה יהודי בקורפו, בדרכו בנתיב הים בין מערב אירופה לבין המזרח התיכון; שכן האי שימש אכסניה לנוסעים יהודיים שנסעו לארץ ישראל. הראשונים הגיעו לאי, כנראה לקראת סוף המאה ה-12 ובמאה ה-13 מהעיר תבאי ביוון. הם השתייכו אל העדה היהודית הרומניוטית. אחריהם הגיעו היהודים מגרוש ספרד, בינהם היה רבי יצחק אברבנאל שהגיע מסיציליה, ואחריהם באו יהודים ממחוז פוליה בדרום איטליה. קבוצה רביעית הגיע ממדינות הלבנט אשר התמזגו על יצאי איטליה.

בעת הכיבוש הגרמני של האי בשואה נרצחו רוב יהודי הקהילה. כיום מתגוררים באי כ-70 יהודים בלבד, שריד לקהילה מפוארת.

פרטים על הקהילה:

Scuola Greca (or Tempio Greco)
Address: 5 Riz. Voulefton Street, 49100 Corfu
Telephone: + 0030 26610 477 77
Fax: + 0030 26610 477 10
 
גירסא אחרת:Location: 4, Velissarianou St., in the old quarter of Corfu
Tel: (in the community offices): (30) 26610 47777

President: MOISSIS VELLELIS
Vice President: ROUVIM MORDOS
General secretary: ZACHARIAS SOUSSIS
Treasurer: RAPHAIL SOUSSIS
אתרים יהודיים לביקור:The columns of the Heichal of the Apoulia synagogue (burned during WWII) were found recently (1991) at 74, Palaiologou St.
The Jewish Ghetto, in the center of town, shows the effects of the heavy bombing of the WWII, but some sense of the narrow streets and tall residences can still be gained in walking through it.
There is also a Jewish villa on lak.Polyla and Rizospaton Voulefton St.
אתר חב"ד

תולדות הקהילה היהודית

יהודים התגוררו בקורפו כבר בעת העתיקה בתקופת שלטון ביזנטיון באזור

בית הכנסת היווני הוא העתיק באי. עד לאחרונה נשמר נוסח התפילה שלהם. הם קלטו את יוצאי מחוז פוליה האיטלקים. הקהילה שמרה על מילים וביטויים אופיינים. שמות המשפחה המקובלים היו: Gesuã, Eliezer, Belleli, Moustaki, Naxon, De Semo, Mazza, Pangali, and Abdalá. כיום ברשותם בית קברות המכונה "בית הקברות היווני".

בנימין מטודלה, שביקר באי בשנת 1147, מצא רק אחד מבני דתו, יוסף הצבעי. לאחר שהאי עבר לשלטון האיטלקי הגיעו לאי יהודים נוספים, חלקם בתור שבויים של מלך סיציליה במטרה לפתח את תעשיית המשי.

רבי משה באסולה בקר באי בשנת 1521 וכתב:במבצר העיר יש רוב ליהודים ובתיהם כעורים וצרים והפילו חלק מהם כדי לעשות חומותיים. החרעבו בית כנסת גדול ויפה. יהודים רבים - כמאתיים משפחות - יצאו לגור ברובע מחוץ לחומות העיר. ויש שם שלושה בתי כנסת: האחד, מחוץ לחומות ושניים בפנים. הנוסחים הם בשניים יוונים ובאחד סיציליאני. .

אליהו מפיאסרו אעלה את רשמיו על הכתב: הוא מצא בעיר שתי קהילות:רובם בני סיציליה ובני פוליה - כשבעים בעלי בתים: קצתם בעלי ריבית, קצתם בעשיית צבעים וקצתם עובדי עורות . חוות דעתו עליהם אינה טובה:"אין יראת אלוקים במקום ההוא, בהם לא תמצא תורה ולא דרך ארץ, רבה המשטמה בקרבם. הוא מצא כי קברו 3 מתים בקבר אחד וכאשר גער בהם, השיבו לו שאין להם זמן.

בפורטל יהדות איטליה נאמר כי בשנת 1871 היו באי 32 יוצאי איטליה. באותם השנים גם היה פירסום יהודי שיצא לאור באי בשם “Il Mosè, antologia israelitica המקור

בתחילת המאה ה-19 הרשו השלטונות היווניים ליהודים לקנות קרקעות באי, והתחילה תקופת שגשוג ליהודי קורפו. רבים מבין היהודים עברו להתגורר מחוץ לרובע היהודי. בשיאה מנתה הקהילה באותה תקופה כ-5000 נפש.

היחסים בין יהודי קורפו לשכניהם הנוצרים היו טובים בדרך כלל. אך מתחת לפני השטח היו קיימים רגשות אנטישמיים שהתפרצו ב-1891, כאשר נתגלתה בחצר אחד היהודים גופה ערופת ראש של ילדה. הייתה זו ילדה יהודיה, אך הנוצרים האמינו כי מדובר במריה דסילה נערה נוצרייה שאומצה על ידי חייט יהודי. הרוחות בקרב הנוצרים סערו, ורק התערבות הבישוף מנעה פוגרום. עקב אירוע זה שנקרא "הַ‏גְזרה" (שווא נע באות גימ"ל ובמלרע), היגרו כ-3,000 מיהודי קורפו, בעיקר האמידים שבהם, לטריאסטה שבאיטליה ולאלכסנדריה שבמצרים.

פרשה זו, הייתה גם העילה לכאורה להחרמת "אתרוגי קורפו" על ידי יהודים ברחבי העולם דבר שפגע קשות בכלכלת האי. במחצית השנייה של המאה ה-19, פעל בית דפוס עברי בקורפו, של יוסף נחמוּ‏לי, אשר הדפיס גם ספרי קודש עבריים, ודפים בודדים.

משפחות יהודי קורפו

בין המשפחות יוצאות ספרד היו:Aboaf, Gaon, Cherido, Sarda, Razon,Dentes, Castro, Sforno , Abrabanel, De Miranda, Senior, and Coronel

על יוצאי איטליה נימנו המשפחות הבאות, לרוב שמות מקראיים:Israel, Nissim, Mattatia, Misan (), Azar, Baruch, Acco (?), Hanen, Ḥayyim, Elia, Levi, and Mordo (Mordecai); also Dente, Osmo, Vivante, Minerbo. Nahamali Maurogonato

הרובע היהודי

היהודים המקומיים ה"רמיוניטים" גרו בגבעות Kambielou וכונו לאחר מכן "Ovriovouni" or "Ioudaico Oros", or "Hebraida" שמות אלו מקובלים עד היום. המהגרים גרו בתוך החומות

בשנת 1525 נקבע מושב היהודים באזור Spilia והמימשל קבע כי מקום מגורם הקבוע יהיה בתחום הרחובות הנוכחי:Vilissariou Street,Aghias Sophias Street and Palaiologou Street. בתחום זה יכלו היהודים לנהל אוטונוציה שכללה חיים דתיים ועיסוקים מסחריים.

בתי כנסת

בשנת 1537 הוקם בית הכנסת הראשון על-ידי המהגרים Kahal Kadosh Italiano Corfiato שכונה גם Poulieza - בית הכנסת נהרס. בית כנסת אחר נקרא ה"Vecchia" or "Midrash ברובע היהודי ב:Palaiologou Street - נשרף בשנת 1926 שוקם ופוצץ על-ידי הגרמנים בשנת 1943.

ה"רמיוניטים" נטשו את בית הכנסת "Kahal Kadosh Toshavim" or "Greca" Synagogue on "Ovriovouni" בימי השלטון הבריטי ובנו בית כנסת חדש "Nuova" or "New" אשר פועל עד היום. בקומת הקרקע משרדי הקהילה ואולם ההלוויות.

הרב האחרון ששירת באי היה הרב יעקב נחמה (1931-1944), אשר נספה בשואה.

עוד פרטים על הקהילה באתר מועצת הקהילות היהודיות של יוון

תמונות מהרובע

הצלם: Critisizer

שער בית הקברות

בית הכנסת

ארון הקודש

הרובע היהודי

על הקהילה

יהודי יוון (שקראו לעצמם "Toshebim" או "Terrieri") נבדלו מיהודים האחרים שגרו האי על במספר מנהגים. כך למשל, הם חגגו את יום נוסף של פורים (שושן פורים) לעומת יוצאי פוליה - יום אחד, כמו בשאר קהילות ישראל. יהודי יוון קיימו בפורים רק הטקס הדתי ואילו ב"שושן פורים" את החגיגות. כן הייתה להן קינה מיוחדת לתשעה באב ונעימה מיוחדת לחג השבועות.

התרגום הראשון של אחד מספרי המקרא ליוונית מודרנית היה של ספר יונה והוא נעשה על-ידי למען יהודי קורפו במאה ה-12.

מתיחות שררה בין שתי הקהילות שנבעה משאיפתה של הקהילה היהודית האיטלקית שהלכה וגדלה להכתיב את אורח החיים היהודי, ומחששה של הקהילה היהודית היוונית מקיפוח זכויותיה. שתי הקהילות נמנעו מלהתחתן האחת בשנייה וקיימו בתי כנסת נפרדים - ה"סקולה נובה" וה"סקולה גרקי", ובתי קברות נפרדים.

הרב אליהו ריקאטי (Richetti ) בכנס שהוקדש לתרבות היהודית ונערך בונציה סיפר על נוסח התפילה שח יהודי קורפו, שהיה למעשה נוסח ספרד עם השפעה איטלקית קלה עקב הקהילות היהודיות של פוליה. מיקומו האסטרטגי של האי הביאה את יהודי האי לשמור על קשרים עם קהילות מזרחה, כגון סלוניקי ורודוס. למרות השפעות אלו עדיין ניתן לשמוע כמה מזמורים ב עברית בבית הכנסת, איטלקית, ספרדית, יוונית. המקור:פורטל מוקד

סרטון הכולל תפילה נוסח קורפו

בתקופת השואה

בתקופת מלחמת העולם השנייה והשואה נתפסה הקהילה היהודית בקורפו והוכחדה. באפריל 1941 נכבשה קורפו בידי צבא איטליה הפשיסטית. תקופת הכיבוש האיטלקי שנמשכה כשנתיים הייתה תקופה קשה לכלל האוכלוסייה בקורפו, והתאפינה במחסור וברעב. בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית. ואז כבשה גרמניה את האי מידי חיל המצב האיטלקי ששלט בו. בעקבות סבלות התקופה ולאחר שהוחרב בית הכנסת של ה"פולייזים" בהפצצות הגרמנים, התאחדו שתי הקהילות "היוונית" ו"האיטלקית". מאז התפללו כל היהודים בבית הכנסת של היוונים, עד הגירוש הכללי מקורפו.

ב-9 ביוני 1944 גורשו כ-1,795 מיהודי קורפו על ידי המשטרה היוונית בפקודת השלטון הנאצי. מעצרם החל בכינוסם בכיכר העיר קורפו וסגירתם במחנה ארעי. רק בודדים מהם הצליחו לברוח אל הכפרים ושם הוסתרו על ידי ידידים. רובם הועלו על כלי שיט שעגנו ליד פטרס. ומשם הועברו אל "מחנה הריכוז חיידרי" שליד אתונה. יחד עם יהודים ממקומות אחרים ביוון כדוגמת רודוס, הועלו כל היהודים אל רכבת סגורה אשר הגיעה אל מחנה ההשמדה אושוויץ ב-30 ביוני 1944. כשני שליש מהם, גברים נשים וטף, נשלחו מיד אל תאי הגזים והמשרפות.

רק כ-200 מיהודי קורפו הצליחו להנצל מן הגרוש ולחזור ממחנה ההשמדה. רובם הגיעו לארץ ישראל בטרם הקמת המדינה.

תמונות לזכרון

הסבר:

1. לוח זכרון לכ-2000 יהודי קורפו שניספו בשואה המקור ארכיון יד ושם
2. אנדרטה לזכר יהודי קורפו שנספו בשואה, בבית העלמין בחולון צילם:דוד שי

אתרוגי קורפו

ראו ערך מורחב:אתרוגי קורפו

רוב האתרוגים שהשתמשו בהם במאה התשע עשרה באו מאיי יון, טורקיה ואיטליה. לרוב השתמשו באתרוגי קורפו אשר התיר הרב בעל "בית אפרים" ז"ל בשנת 1825, ונתפשטו ברוסיה ובפולין. בשנת 1876 התעורר חשש שהם מורכבים, והרב ר' יצחק אלחנן ספקטור אב"ד מקאוונא כתב ספר "תוכחת מגולה" (מאינץ 1876) וערער על כשרותם, ועמו הסכימו כמאה וחמישים רבנים ובתוכם הרב ר' ישראל סלנטר והרב ר' שלמה קלוגר אב"ד מבראדי גליציה. הם פסקו שלא לברך על אתרוני קורפו אלא על אתרוגי קורסיקה.

בשנת 1852 התאחדו כל היונים נוטעי האתרוגים בפראנא וקורפו והעלו את מחיר האתרוגים עד שישה פלורין לאתרוג, בהניחם כי היהודים מוכרחים לקנות מהם ולשלם המחיר שקבעו. סוחרי האתרוגים היהודים שמרכזם היה בטריסט התאחדו והחליטו בנדר בהסכמת הרבנים שלא לקנות בשנה ההיא אתרוגים מהיונים. הם בחרו ועד של עשרה, ובראשם ר' אברהם יצחק משכיל לאיתן אב"ד מעיר סמאלעוויטש, והסוחרים נתנו ערובה עשרת אלפים רו"כ לבל יפרוץ איש מהם הנדר מול הנוטעים היונים. הם קנו אתרוגים מארץ ישראל, גנואה, קורסיקה, מרוקו, ונמנעו מלקנות אתרוני יון. היונים אבדו הון רב, ומזימתם הייתה להם לרועץ.

האנציקלופדיה היהודית דעת]

שתיקת הגלים

Israel Hayom27 Sep 2021אריאל בולשטיין, קורפו

הפך לכלא המוני עבור היהודים. המבצר העתיק בקורפו הפסטורליה של האי היווני קורפו לא מעידה על הטרגדיה שעברה הקהילה היהודית שם, במהלך מלחמת העולם השנייה / אריאל בולשטיין

קורפו ונופיו המרהיבים חביבים על התייר הישראלי, אבל מעטים מכירים את הסיפור המר של הקהילה היהודית המקומית ● סכסוך בן מאות שנים בין היהודים שהגיעו אל האי מאיטליה ומיוון יצר פילוג ושנאה, שמנעו מהם להתאחד בשעת משבר ● בתי הכנסת המיוחדים, חפצי האמנות ופריטי היודאיקה יקרי הערך, הושמדו במלחמת העולם השנייה עם כניסת הגרמנים, ו 1,800 אנשי הקהילה שנותרו נכלאו במבצר המקומי ומשם נלקחו אל מחנות ההשמדה

כל תייר המגיע לקורפו שביוון מבקר במוקדם או במאוחר במבצר העתיק שלה. שלל בניינים היסטוריים המפוזרים במב תחם, ונופי האי המשתקפים מחלקו העב ליון, מרשימים ומהממים ביופיים, והתיירים משוטטים בו שבעי רצון ומחויכים. אילו רק ידעו מה התרחש במקום הזה ממש בב9 ביוני ,1944 החיוך היה נמחק ודאי מפניהם.

"באותו יום מר, כל יהודי קורפו נדרשו על ידי שלטוב נות הכיבוש הגרמניים להתאסף באחת מכיכרות העיר, והובלו ממנה אל המבצר העתיק שהפך עבורם לכלא אחד גדול", מספר ההיסטוריון אלכסיוס מנקסיאדיס, מומחה לתולדות הקהילה היהודית של האי. "כאן, במבצר, הכריחו אותם למסור את כל חפצי הערך וגם את המפתחות של הבתים והדירות, שנבזזו כבר באותו היום".

כעבור יומיים, הועמסו 300 מהנשים היהודיות שנב כלאו במבצר על דוברה, שהשיטה אותן מן האי לנמל הקרוב ביוון ומשם הובלו במשאיות לאתונה. בב41 ביוני הגיע תור הגברים והנשים הנותרות - ואלו הושטו לפיראוס וממנה הועברו למחנה הריכוז היידרי. כשכל הקהילה התקבצה שוב במחנה זה, נדחסו אנשיה אל קרונות משא המיועדים להובלת בקר, ויצאו בדרכם האחרונה לאושוויץבבירקנאו. כשמסע הרכבת המסויט בן תשעת הימים הסתיים, הוצאו 1,800 יהודי קורפו אל רחבת הסלקציה הידועה לשמצה. 1,600 מהם נשלחו ישירות לתאי הגז. בתוך שבועיים בלבד מיום האיסוף במבצר העתיק של קורפו, קהילה יהודית מפוארת בת מאות שנים פסקה להתקיים.

איך התקבלה "העלמת" היהודים על ידי האוכלוב סייה היוונית של קורפו? לדברי מנקסיאדיס, על קיב רות הבתים בעיר הבירה של האי הודבקו כרזות מטעם הרשויות, ובהן תמיכה בגירוש היהודים. הרכוש של היהודים שנטבחו, בתיהם וחפציהם, נתפסו במהרה על ידי השכנים, שככל הנראה לא הזילו דמעה על ביש המזל של מי שהתגוררו לצידם במשך דורות רבים.

במהלך הדורות, היהודים בקורפו ידעו עליות ומוב רדות. גורלם נקשר בהיסטוריה הפתלתלה של האי המיוחד, שהוגדרה במידה רבה על ידי מיקומו בקצה הצפוןבבמערבי של יוון. בגלל מיקום זה, התפתחה במשך מאות שנים קורפו באופן שונה מן המדינה שאליה היא שייכת היום. כאשר יוון נשלטה על ידי העות'מאנים, קורפו היתה דווקא תחת שלטון הרפובליקה של ונציה.

"בשנת ,1386 אחרי שתושבי קורפו התעייפו מחילופי השליטים שמשלו בהם - שכללו את שושלות מלכי סיציליה, נפולי ואנז'ו - הם שיגרו משלחת בת שישה נציגים לוונציה, כדי לבקש להסתפח אליה", מסביר מנקסיאדיס. "אחד מהשישה היה יהודי, דוד סמוס".

פסיפס של סגנונות

העדות הראשונה לנוכחות היהודית בקורפו שייכת לנוסע המפורסם בנימין מטודלה. לפי רישומיו, בשנת 1148 חי באי יהודי אחד, צבע בשם יוסף. מאה שנים אחר כך היהודים מנו כבר כמה מאות איש, שהגיעו משני כיוונים הפוכים - מחוז פוליה האיטלקי ויוון הביזנטית. קשה להאמין, אבל החלוקה ל"יהודי פוליה" (שכללו אחרי גירוש ספרד גם יהודים ספרדים, ובהמשך גם אנוסים מפורטוגל) ו"יהודי יוון", תלווה את הקהילה עד לימיה האחרונים ותגיע מדי פעם לשיאים בלתי מוסבב רים של עוינות ואיבה ביניהם. להבדיל, היא תבוא לידי ביטוי באמנות היהודית, ובזכותה יגיעו לאוויר העולם פרטי יודאיקה ייחודיים, שלא נראו בשום מקום אחר.

"יהודי פוליה" ו"יהודי יוון" הקימו בתי כנסת נפרב דים אבל חיו באותו אזור, ברובע שידוע עד היום בשם "אווראיקי" ("הרובע היהודי"). שליטים ונציאניים פתחו בפני יהודי קורפו אפשרויות, שהיו סגורות בפני יהודים בוונציה עצמה ואסרו בכמה מקרים להפלות בינם לבין התושבים האחרים של קורפו. כך, למשל, מספר מנקב סיאדיס שליהודי קורפו תחת השלטון הוונציאני הותר לעסוק ברפואה, אם כי רק יחידי סגולה הגיעו לכך, וכמה מהם שירתו כרופאים בצבא הוונציאני.

לפני שנתפעל ממידת סובלנותם של הוונציאנים, נזכיר שהניעה אותם ההכרה בחשיבות היהודים לפיב תוח הכלכלי של קורפו ולהעצמת השליטה הוונציאנית בנתיבי הסחר של הים התיכון. כך או כך, את חובת

היהודים בקורפו לשאת על בגדיהם טלאי צהוב לא עלה בדעתם של השליטים הוונציאנים לבטל.

ב"אווראיקי" נמצא בית הכנסת היחיד ששרד, "בית הכנסת היווני", אשר הוקם עוד בתחילת המאה ה־71. איליאס (אליהו) חציס, שהגיע למקום במיוחד כדי לפתוח עבורי את דלתותיו, אינו מסתיר את גאוותו על המקום ומפרט את הידוע על מאפייני הבניין ותולדותיו: "הנכנס למבנה יכול לרדת חצי קומה למשרדי הקהילה או לעלות קומה לאולם התפילה. את הסגנון של בתי הכנסת המוגבהים לעומת מפלס הרחוב, אבותינו העתיקו מוונציה.

"למרפסת של עזרת הנשים היו עולים בגרם מדרגות חיצוני ונפרד, שכבר לא קיים. ואף שזה בית כנסת יווני רומניוטי, יש בו השפעה ספרדית בפרטים מסוימים, כמו שימוש בפרוכת פנימית, מאחורי דלתות ההיכל, הנוסף לפרוכת החיצונית. ככה זה אצלנו באי, יהודים בני קהילות שונות הסתכסכו ובו בזמן הפרו אלה את אלה".

עד מלחמת העולם השנייה פעלו ברובע היהודי עוד שלושה בתי כנסת, ומשערים שגם הם נבנו החל מהמאה ה־71. "ל'יהודי פוליה' היו שני בתי כנסת, ועל פי אחד המקורות, הם מוקמו באותו בניין, זה על גבי זה - בית הכנסת היומיומי הותקן מעל לבית הכנסת הראשי", מסבירה קריסטינה מרי, אוצרת במוזיאון היהודי של יוון. בתי הכנסת האלה הושמדו בהפצצות של הגרמנים בספטמבר ,1943 כאשר צבאו של היטלר עמד לכבוש את קורפו מידי הכובשים הקודמים, האיטלקים.

"בתי הכנסת של קורפו ופריטי ותשמישי הקדושה שבהם היו יוצאי דופן", מוסיפה מרי. "הם הושפעו מאוד מן הסגנון הוונציאני, ומכאן ההבדל הגדול לעומת מה שהיה מקובל בבתי הכנסת ביוון היבשתית. 'יהודי פוליה' ו'יהודי יוון' רבו ביניהם בהרבה נושאים, אבל את בתי התפילה הנפרדים בנו בסגנון אחד, דו־קוטבי: הבימה בצד המערבי, וארון הקודש בצד המזרחי, וביניהם ספסלי המתפללים.

"כל בתי הכנסת עשו שימוש ב'תיקים' לספרי תורה בעלי עיצוב ייחודי - הם היו גבוהים וגדולים, בעלי קישוטים בארוקיים שנצבעו בזהב. בתוך ה'תיקים' היתה מעין כיפה פנימית, שנועדה לשמור על החלק העליון של התיק מפני פגיעת הידיות של ספרי התורה. גם 'הרימונים' של ספרי התורה בקורפו היו מיוחדים: צורתם היתה כשל 'רימונים' באימפריה העות'מנית, אבל קישוטיהם נעשו בסגנון הבארוק האיטלקי".

מרי מספרת בצער ש'הרימונים' האלה, שלא היו כמותם בשום קהילה יהודית אחרת בעולם כולו, אבדו. גם 'שדיות', לוחיות הקדשה ייחודיות מכסף שהוצמדו לפרוכת ולתיקים של ספרי התורה, נעלמו בלי להשאיר עקבות. בשונה ממקומות אחרים ביוון ש"זכו" לביקורים של "קומנדו רוזנברג", קבוצת מומחים גרמנים שבאה לשדוד ספרים ופרטי ערך יהודיים בתקופת הכיבוש הנאצי, מאמץ השוד המאורגן פסח על קורפו, מציינת מרי, ותוהה לאן נעלמו חפצי הקודש של הקהילה: "אולי הם הושמדו יחד עם בתי הכנסת, ואולי הוצאו מהם מבעוד מועד והוסתרו אי שם באי".

על חזית בית הכנסת מתנוסס לוח זיכרון ענק, המוקדש לסופר הדגול אלבר כהן. אנשי קורפו, יהודים ולא יהודים, לא שוכחים את הבן המפורסם ביותר של הקהילה היהודית המקומית, ואחד הרחובות של הרובע היהודי אף נושא את שמו. עד כדי כך גדולה ההערצה, שאפשר בקלות לשכוח שהסופר לעתיד רק נולד בקורפו. כשהיה בן חמש משפחתו עברה למרסיי, ובעצם חזרה עימו לאי הולדתו רק לביקור קצר לרגל טקס בר המצווה. את ספריו כתב בצרפתית, ורק חלק מהם תורגמו ליוונית.

אתרוגים ועלילות דם

שתי מכות בעלות אופי שונה לגמרי ציפו ליהודי קורפו בשלהי המאה ה־91, בסמוך ללידתו של כהן. הראשונה היתה כלכלית, אם כי מקורותיה היו בוויכוח הלכתי תמים. השגשוג של יהודי האי נבע במידה רבה מהפופולריות העצומה של אתרוגי קורפו. בשל הידורם הכללי של הפירות מן הזן הזה, וכן בזכות ניחוחם הטוב, אתרוגי קורפו כבשו את השווקים בעולם היהודי החל מן המחצית השנייה של המאה ה־81. מעבר למראה החיצוני, היתה להם מעלה משמעותית ורבת ערך בעיני המקפידים על דקויות של מצוות נטילת ארבעת המינים: הפיטם של אתרוגי קורפו מיעט לנשור.

אולם במחצית השנייה של המאה ה־91 נתגלתה באתרוגי קורפו גם מגרעת: נטען כנגדם שהם מורכבים עם מינים אחרים שאינם אתרוג. פולמוס סוער ורחב היקף התחולל בסוגיה, והמשבר העלה לגדולה את המתחרים הגדולים - אתרוגי ארץ ישראל.

המכה השנייה הונחתה בשנת ,1891 כאשר הרגשות האנטישמיים והקנאה במצבם המשתפר של היהודים באו לידי ביטוי בפרעות ביהודי האי, שהוצתו כתוצאה מעלילת דם ימי־ביניימית קלאסית. באופן פרדוקסלי, הכל התחיל מרציחתה של ילדה יהודייה לפני חג הפסחא, בשעה שמפלס השנאה כלפי היהודים עלה ממילא.

השמועות הזדוניות שהתפשטו בקרב האוכלוסייה היוונית הציגו את הקורבן כילדה נוצרייה, שנרצחה על ידי היהודים במטרה להשתמש בדמה בפולחן. המוני מתפרעים השתוללו ברובע היהודי, שרפו בתים, חיללו בית עלמין יהודי, היכו ובזזו. רק כעבור חודש, לדרישת הצי הבריטי שחנה בסמוך לקורפו, הסכימה הממשלה היוונית לשלוח לאי כוחות צבא כדי להחזיר את הסדר על כנו. בינתיים, גבו הפורעים את חייהם של כמה עשרות יהודים.

בעקבות "משבר האתרוגים" והמאורעות, החלו יהודים לעזוב את האי קורפו. הם היגרו לכל עבר מל־ לצרפת, לאיטליה, לטורקיה ולמצרים - והקהילה שמנתה כבר 6,000 איש הצטמקה עד לתחילת חמת העולם השנייה 2,000־ל בלבד. בדיעבד, אנו מבינים שבזכות העזיבה מרביתם ניצלו מפני ההשמדה בשואה.

"עד לסוף המר, קהילת יהודי קורפו עוד הספיקה לחוות תקופה נוספת של שגשוג יחסי", מבהיר מנקסיאדיס. "במחצית הראשונה של המאה ה־02 היא ידעה פריחה כלכלית ותרבותית. משפחות רבות התבססו ויכלו להרשות לעצמן להחזיק מוסדות קהילתיים, מוסדות דת ומפעלי רווחה לטובת הנזקקים. בשנת 1925 נפתח אפילו בית מדרש לרבנים. אבל גם בעת הזו פצעי הסכסוך הישן בין 'יהודי פוליה' ו'יהודי יוון' לא התאחו, והם ניהלו מפעלי חסד נפרדים".

רק האנדרטה נשארה

לטענת מנקסיאדיס, ראשיתו של הסכסוך המוזר הזה נעוצה אי שם במאות ה־51 וה־61. עם הגעת גלי ההגירה של יהודים מפוליה וספרד, הם ביקשו להצטרף לקהילה הרומניוטית של יהודי יוון, אבל הוותיקים סירבו לאמץ את החדשים אל חיקם מתוך חשש שיאבדו את זכויותיהם, בראש ובראשונה את הזכויות הפוליטיות מטעם השלטונות. משכך, בשנת 1551 נוסדה הקהילה האיטלקית של יהודי קורפו, ומאז לא ידעו שני הצדדים להסתדר. אפילו נישואים בין "יהודי פוליה" ו"יהודי יוון" שהתגוררו באי, נמנעו.

מנקסיאדיס משוכנע שלאיבה הפנימית היו השלכות הרות גורל על סיכויי היהודים לשרוד את השואה. לדבריו, החדשות על גורלם הנורא של יהודים ביוון היבשתית, בעיקר בסלוניקי, הגיעו לאוזניהם של יהודי קורפו, אולם הפירוד ששרר ביניהם היה לבסוף בעוכריהם.

גרסה זו אינה נקייה מספקות, והרי מה יכלו לעשות יהודים באי מבודד בעיצומה של מלחמת עולם, גם אם היו זונחים את הריב העדתי הנושן? לעולם לא נדע אם ניתן היה לשנות את גורלם של יהודי קורפו טרם שליחתם לאושוויץ־בירקנאו. רק כ־021 מתוכם שרדו את הזוועות של מחנות המוות הנאציים, ומרביתם כבר לא חזרו אל האי היפה שפעם היה להם בית. את העבר שנגדע מזכירה האנדרטה לזכר נספים, שנמצאת בכניסה לרובע היהודי ומציגה משפחה יהודית שנידונה למוות: אב, אם ושני ילדים מארד. את האנדרטה רואים כולם. לעומת זאת, יהודים כמעט ולא מוצאים באי.

"כיום מתגוררים בקורפו לא יותר מכמה עשרות יהודים", נאנח חציס ומודה שהמספר הזה צפוי לקטון. "אנחנו שמחים לבקר בישראל, וברור ששם העתיד של העם שלנו. ילדיי גדלים כאן, הם יודעים שהם יהודים, אבל חוץ מזה הם לא שונים מבני גילם היוונים. אל בית הכנסת באים בעיקר בחגים, וביתר הימים הוא היה עומד שומם, אם לא הישראלים הרבים שפוקדים אותו כדי לגעת במה שכבר לא יחזור". ●

על קירות הבתים ברובע היהודי הודבקו כרזות מטעם הרשויות, ובהן תמיכה בגירוש היהודים. הרכוש של היהודים שנטבחו, בתיהם וחפציהם, נתפסו במהרה על ידי השכנים, שככל הנראה לא הזילו דמעה על ביש המזל של מי שהיו שכניהם

חציס: "ילדיי גדלים כאן, הם יודעים שהם יהודים, אבל חוץ מזה הם לא שונים מבני גילם היוונים. אל בית הכנסת באים בעיקר בחגים, וביתר הימים הוא היה עומד שומם, אם לא הישראלים הרבים שפוקדים אותו כדי לגעת במה שכבר לא יחזור"

מקורות

• קורפו

• האנציקלופדיה היהודית