גורל כלי בית המקדש

התבליט בשער טיטוס ברומא ובו כלי המקדש: מנורת המקדש, מזבח הזהב (המזבח הפנימי) ומחתות לאיסוף האפר לאחר הקרבת הקורבנות. יש המבחינים גם בכלי נגינה שלא מוכר לנו "המגרפה".

גורל כלי בית המקדש הוא נושא המעורר סקרנות במשך כל הדורות. כבר עם הקמת מקדש שלמה חלק מהכלים שהיו באהל-מועד לא הגיעו לבית המקדש - החשוב מהם הוא מזבח הנחושת. לקראת סוף ימי בית ראשון, יאשיהו גנז חלק מכלי בית המקדש. נבוכדנצר מלך בבל הוביל לארצו את כלי המקדש כפי שנאמר ב ספר מלכים (ב' כ"ב, י"ג-י"ז) . על כורש נאמר כי הוא השיב אותם:"כָּל-כֵּלִים לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף, חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת" (ספר עזרא, א', י"א)

בימי בית שני, אנטיוכוס הרשע בזז את כלי בית המקדש והם נעלמו. החשמונאים בנו מחדש את בית המקדש ועיצבו מחדש את הכלים. עם חורבן הבית השני הם נלקחו לרומא ומאז נעלמו.

הפירוט המלא ביותר מובא ב‏‏במסכת כלים של בית המקדש אשר לפי מחבריה נכתבה בימי בית שני.

מסכת כלים של בית המקדש

במסכת כלים של בית המקדש,אשר לא נככלה בששה סדרי משנה מסופר על המשניות שכתבו "הצדיקים הגדולים והם :שימור הלוי, וחזקיהו וצדקיהו וחגי הנביא וזכריה בן עידו הנביא ", על הכלים שנגנזו של בית המקדש ו"עושר האוצרות שהיו בירושלים ולא יתגלו עד יום בא משיח בן דוד במהרה בימינו אמן כן יהיי רצון"

מקומות המסתור של הכלים הם: בורסיף (סוף משנה ז') ועין כחל (משנה י')

משנה א

(נוסח מעט שונה מהמובא מטה) אלו כלי בית המקדש הגנוזים כשחרב בהמ"ק: המשכן והפרוכת, ומנורת הקודש, וארון העדות, ציץ נזהב, ונזר הקודש לאהרן הכהן וחושן המשפט וחצוצרות כסף, הרכובים, ומזבח העולה, הפרוכת לאהל מועד\המזלגות, והקשות השולחן. ומסך השער, מזבח הנחושת. והבגדים לאהרן (הקדושים) שהיו מלבוש הכהן הגדול ביום הכיפורים. םעמונים ורימונים שהיו על שולי המעיל. וכלי הקודש שעשה משה בהר סיני. במצות הקודש: המטה וצנצנת המן.

פרק י"א כולו

פרק י"א - משניות: א'-ה'

משניות ו' - י"א

סוף

גבריהו

חיים מ.י. גבריהו כתב על גניזת כלי המקדש (מתוך יבנה, ביטאון האקדמאי הדתי, תשרי תש"ח) ומתחיל מכך שכבר חלק מהכלים של אוהל מועד נגנזו ולא היו בבית המקדש הראשון - כמו מזבח הנחושת. וכך הוא כתב במבוא למאמר:

ואגדות, מהן עתיקות מאד, מספרות על גנזי כלים אחרי חורבנות המקדשים. הידיעות על הגניזות ועל גורל כלי הקודש מרובות, באופן יחסי, בנוגע לכלי הבית השני ומעוטות בנוגע לכלי הבית הראשון, ופחות מזה בנוגע לכלי הבמות הקדומות. אגדות עממיות על גניזות מרובות ועל אוצרות מלכים רבתיים החבויים אי שם במערות סתר, גרמו למחפשי אוצרות הרפתקניים שינסו את מזלם.

1. זקני ירושלים יזכרו בוודאי את מאורע פרקר, ששיחד את פקידי ההקדש המוסלמיים וחפר בחשאי במחילות הר הבית. אך בהוודע הדבר סערו הרוחות ופרקר הוכרח לברוח בסתר. האב הדומיניקני המלומד וואנסאן שמר בשביל המדע את התוצאות הארכאולוגיות של חפירה זו. מעניין שעד היום יש אנשי מדע, הסוברים בתמימותם, שאפשר למצוא את כלי הקודש בירושלים.
2. החוקר והמלומד הוינאי ר' מאיר איש שלום פרסם ב"השלוח" כרך י"ג עמ' 541-9 מאמר בשם: היכן הוא הארון? ומציע לחפש את שני לוחות הברית בתוך עיי המפולת של הר הבית.
3. החוקר המפורסם ד"ר יוחנן לוי המנוח פרסם ב"קדם" ב' (קובץ ארכיאולוגי של בית הנכות לעתיקות היהודים) מאמר בשם "על גורלם של כלי הקודש אחרי חורבן הבית השני" בו הוא מציע לחפש את הכלים בחורבות אחת הכנסיות בירושלים (כנסיית נאה - להלן).

אגדות הגניזות מגרות את לב ההמון וגם מלומדים הלכו שולל אחריהן. והרי תמצית חקירותיי לברור המסורות והאגדות על גניזות שיירי הקודש תוך ניסיון להוציא את הגרעינים ההיסטוריים- ריאליים מתוך עולם האגדות הפלאיות.

גניזה מימי הבית הראשון

גבריהו מביא מתוך תוספתא למסכת ערכין את הדברים להלן ומציין שגם מזבח הנחושת לא הוזכר בין הכלים שהובאו לבית המקדש הראשון - מקדש שלמה.

"משנבנה בית ראשון נגנז אהל מועד ונגנזו עמו קרסיו קרשיו ובריחיו ועמודיו ואדניו ואף על פי כן (ש)לא היו משתמשים אלא בשולחן שעשה משה ומנורה שעשה משה (ולא) היתה צריכה שמן המשחה שקדושה הראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא".

הוא הביא גם מסורת שומרונית על גניזת המשכן בשכם ע"י עוזי הכהן.

גניזת ארון הברית

ראו מקום משוער של "דיר העצים" למטה וימין - מזרח-דרום - המקור

בסוף ימי בית ראשון, מחשש לנפילת העיר נגנז ארון הברית לפי האמור התוספתא הנ"ל: "וכיון שבא יאשיהו גנז את הארון וצנצנת המן וצנצנת של שמן המשחה ומקלו של אהרן וארגז (שהושיבו פלשתים דורון לאלוהי ישראל) שנאמר ויאמר ללוים המביניםבעם תנו את ארון אלוהים בבית אשר בנה שלמה כי אין לכם משא בכתף אמר להם גנזו אותו שלא יגלה לבבל כשאר הכלים. ר' אליעזר אומר, ארון גלה לבבל שנאמר הנה ימים באים ונשא את כל אשר בביתך לא יותר דבר אמר ה', אין דבר אלא עשרת הדברות שבו. ר' שמעון אומר הריהו אומר ויהי לתשובת השנה שלח המלך נבוכדנצר ויביאם בבלה עם כלי חמדת בית ה' זה ארון ר' יהודה אומר ארון במקומו נגנז. "(תוס' ערכין י"ג).

קיימת גם מסורת היכן הוא נגנז:"כמו כן היתה מסורה שהארון נגנז בלשכת דיר העצים. בגמרא מסופר על כהנים שהרגישו במקום הארון, ולא הספיקו למסור את הדבר לחבריהם עד שיצאו נשמותיהם (שקלים ו', יומא נ"ד). וכך נאמר:"שלשה עשר שופרות שלשה עשר שולחנות שלש עשרה השתחוויות היו במקדש של בית ר"ג ושל בית רבי חנניה סגן הכהנים היו משתחוים בארבע עשרה והיכן היתה יתירה כנגד דיר העצים שכן מסורת בידן מאבותיהן ששם הארון נגנז מעשה בכהן א' שהיה מתעסק וראה את הרצפה שהיא משונה מחברותיה בא ואמר לחבירו לא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו וידעו בייחוד ששם הארון גנוז"

גבריהו הביא גם מסורת נוספת היחסת את גניזת הארון ועוד כלי קודש לירמיהו עצמו או לברוך תלמידו בתוך החורבן ממש: "והיה בכתב, שצווה הנביא על פי הדיבור את האהל ואת הארון להלך עמו, וכי יצא אל ההר שעלה בו משה וראה את נחלת האלוהים. וכשהגיע ירמיהו מצא בית מערה, הכניס לשם את האהל ואת הארון ואת מזבח הקטורת וסתם את הפתח. ומן ההולכים עמוניגשו כדי לסמן את הדרך ולא יכלו למצאה. וכשהרגיש ירמיה בדבר, גינה אותם ואמר: לא יוודע המקום עד שיכנס האלוהים את כניסת עמו ויחננו". (חשמונאים ב' ב', ד-ה).

ולפי מקור נוסף:"וארא הנה הוא יורד אל קודש הקדשים ולוקח משם את הפרוכת ואת אפוד הקודש ואת הכפורת ואת שני הלוחות ואת בגדי הקודש לכהנים ואת מזבח הקטורת ואת שמונה וארבעים אבני היקר אשר היו על הכהן הגדול ואת כל כלי הקודש אשר למשכן ויקרא אל הארץ קול גדול (ויאמר) ארץ ארץ שמעי דבר אל שדי וקבלי את (הכלים) האלה אשר אני מפקיד אתך ושמרתיך עד אחרית הימים". (חזון ברוך א' ו', ו-ח).

עין כחל

מצאנו כתוב : ‏‏במסכת כלים של בית המקדש - משנה ג' ובשינויים קלים במגילת הנחושת (בין המגילות הגנוזות): ואלו הן משקלי הכסף הגנוזים בעין-כחל על ידי ברוך וצדקיה: ככרי כסף - מאה עשרים רבוא, ושל כסף טוב - מאה שישים רבוא, כלים של נחושת, סירים של נחושת טוב - מאתיים רבוא, ושל ברזל - מאה עשר רבוא. ושפתים שאין להם מצוקים (כנראה שצ"ל: משקל), ומצוקים של נחושת, סביבות שער הנחושת, כרובים שאין להם משקל, כיורים של נחושת שאין להם משקל, מחבת זהב טוב - שלשת אלפים, ושלחנות של זהב טוב מתחת העץ החיים העומד בגן הקודש - שבעים, שהיו עליהם לחם הפנים - אין ערך לדמיהן, שקמים של זהב שכל מיני מעדנים תלויים בהם והן של זהב מזוקק שזקק דוד המלך עליו השלום, כל אלו גנזם צדקיה.

במשך הזמן התפתחה מסורה שזיהתה את המקום באחד המעינות שבסביבת צפת, (יש טוענים שמסורה זו בטעות יסודה כי הנוסח המקורי הוא עין-כתל, אך עיון ב"עמק המלך" מהדפוס הראשון, מכריע כי הנוסח המקורי הוא אכן עין כחל):

עין כחל לדרום צפת, סמוך לעכברא, בדרך שהולכים מצפת לטבריה יש בקעה גדולה ועמוקה מאד, ולמטה מעין מים טובים זקוף וגבוה מאד ולמעלה בראשו חצוב מעט בעובי ההר, כדמות שער וסתום, ונקרא עין-כחל, ועוברים דרך עליו, ויש שם כמה בתים. ושם נגד מזרח יש הר ואומרים שבזה הר נגנזו כלי המקדש, והלא המה בכתובים במסכת כלים של בית המקדש. (ר' חיים הורביץ חבת ירושלים)

משה ריישר כתב בספרו "שערי ירושלים" על אוצרות בית המקדש אשר נטמנו בקרבת "עין כחל" בגליל. הוא מוסיף כי צבא נפוליאון בונפרטה בשנת 1799 , חיפש אחרי המטמון. וכך הוא מתאר את המקום:

"עין-כחל בקעה גדולה ועמוקה מאד ובה מעין מים טובים ועל שמו נקראת עין-כחל, שם מעט בתים תושבי ישמעאלים ערביים, ולמזרחו הר גבוה ורם ומשופע מאד ובראשו חצוב כדמות שער סתום, ואומרים כי שם נגנזו כלי בית המקדש, וכן כתוב בספר 'עמק המלך' וכן בספר 'מסכת כלים'...

ומלך צרפת נאפולעאן [=נפוליאון] זה כחמישים שנה, שהיה בארץ-ישראל, וגם אצלו היה ידוע על-ידי ספרי דברי הימים, ששם בהר עין-כחל הכלים גנוזים, וחפר את ההר כמעט עד חציו, אך לריק היה יגיעו ולשוא היה עמלו, כי לא ידע שלא יוכלו להתגלות, אליו ולא לאחר, עד שיבוא משיח בן דוד צדקינו בבי"א"

ר' חיים הורביץ מתאר, בספרו "חבת ירושלים" משנת תר"ד (1844), מאתר את אזור עין-כחל וסביבתו בזו הלשון: "עין-כחל לדרום צפת, סמוך לעכברא, בדרך שהולכים מצפת לטבריא יש בקעה גדולה ועמוקה מאד ולמטה מעין מים טובים זקוף וגבוה מאד ולמעלה בראשו חצוב מעט בעובי ההר, כדמות שער וסתום, ונקרא עין-כחל, ועוברים דרך עליו ויש שם כמה בתים. ושם נגד מזרח יש הר ואומרים שבזה ההר נגנזו כלי בית-המקדש, והלא המה בכתובים ב'מסכת כלים' של בית-המקדש".

בשנת תר"ה (1845) כותב יהוסף שווארץ בספרו "תבואות הארץ": "עד היום בדרך מטבריא לצפת, צפונית-מערבית ים כנרת, מעין גדול הנקרא עין-כחל", בלא להזכיר את אגדת מטמון כלי המקדש.

לפי כמה מקורות, כאשר ניסה נפוליון לכבוש את הארץ, הורה לחפש את כלי המקדש הגנוזים שם לפי המסורה, אך עמלו היה לריק.

עמנואל דמתי ניסה לסכם את הממצאים במאמרו: נפוליאון בעקבות אוצר המקדש

עוד בנושא זה: תעלומת גניזת אפר פרה אדומה

ראו גם :עמק התכלת

לאחר חורבן בית שני

שמואל חגי כתב על שוד כלי הקודש של הבית השני (בטאון מחנים ע"ח). ןהוא מצטט את המקורות הבאים:

כשיוסף בן מתתיהו מספר על ימיה האחרונים של ירושלים הוא כותב: "באותם הימים עמד אחד מן הכהנים ששמו היה ישוע בן טבוטיי ואחרי שקיבל שבועת אמנה להיות מוגן על ידי הקיסר בתנאי שימסור כמה מן האוצרות הקדושים, יצא ומסר מחומת ההיכל שתי מנורות הדומות לאלו שהיו מוצבות בהיכל יחד עם שולחנות וקערות ואגנות, הכל זהב מקשה וכבדים מאד. אף הוא מסר את הפרוכיות ואת בגדי הכהן הגדול, לרבות האבנים הטובות, ועוד חפצים רבים שהשתמשו בהם בעבודת ציבור. ולא עוד אלא פנחס הגזבר שנלקח בשבי, גילה הכתנות ואת האבנטים שלבשו הכהנים וכן הרבה ארגמן ושני, ששמרו אותם לצרכי תיקונים הכרחיים בשביל פרוכת המקדש. יחד עם הרבה קינמון וקידה ומספר רב של סממנים אחרים שהיו מפטמים ומקטירים קטורת לה'. אף הוא מסראוצרות רבים אחרים, והרבה קישוטים קדושים: שירות זה העניק לו חנינה אע"פ שהיה שבוי, דוגמת החנינה שהוענקה.( לפליטים". (מלחמות היהודים ו, 3

מדבריו אנו למדים שלא כל הכלים נמסרו לידי הרומאים, אבל במסורת חז"ל נאמר: מה עשה? נטל את הפרוכת ועשאו כמין גרגותני (סל גדול), והביא כל כלים שבמקדש והניחו בהן, והושיבן בספינה לילך להשתבח בעירו. (גיטין נו, ב).

ואמנם נראה היה כי כלי הקודש שנשבו היו עיקר תהלוכת הנצחון שערך אותו רשע ברומי, תהלוכה שחזה בה יוסף בן מתתיהו כשהוא מתארה בהתפעלות . אחרי שהוצגו המחזות שהיו עשויות על גבי גלגלים ושבהן תוארו תמונות שונות ממערכות הקרב מתאר יוסף בן מתתיהו את תהלוכת כלי הקודש וכך כותב: "השלל בכללו נישא בערימות עצומות; אך מעל לכולם בלטו אותם הדברים שנתפסו במקדש ירושלים. בהם היו: שולחן זהב שמשקלו היה כמה טלנטים, ומנורה שאף היא היתה זהב, אך היתה עשויה באופן שונה מאלו שאנו משתמשים בהם בכל יום. קנה מרכזי היה מחובר לתושבת שנסתעפו ממנו ענפים עדינים, והיו מסודרים בצורת קלשון משולש. בקצהו של כל ענף היו נותנים נר; והיו שבעה כאלו, והיו רומזים לחשיבות המספר הזה בקרב היהודים. אחריהם, ואחרי כל השלל הובא העתק של ספר התורה, ואחריהם הלכה חבורה גדולה שנשאו סמלי ניצחון כולם עשויים שן וזהב. ואחריהם נסע אספסיינוס ואחריו טיטוס, ודומיטינוס רכב לצידם לבוש בתלבושת נהדרת, והיה רכוב על סוסה שהיא עצמה הייתה.( חזיון". (מלחמות, ז, 5

וכך יצאה מירושלים כל הדרה, וביחוד גדול היה השברון לראות את ספר התורה שבודאי היה אותו ספר העזרה המפורסם - בידי צר.

במסכת סוכה כתוב על ציץ הזהב :"וא"ר אליעזר בר' יוסי אני ראיתיו ברומי וכתוב עליו קדש לה' בשיטה אחת" (דף ה',א' גמרא).

גורל המנורה ברומא בעת העתיקה

הנה שני קטעים העוסקים בכך איני זוכר את המקור