סלרנו

מראה העיר מן המצודה צילם:Mattatoio5

איור בית הספר לרפואה בסלרנו, מתוך ספר "קאנון הרפואה" של אבן סינא - La Scuola Medica Salernitana così come appare in una miniatura del Canone di Avicenna. L'immagine rappresenta la storia leggendaria di Roberto, duca di Normandia. Ferito mortalmente da una freccia, fu salvato eroicamente dalla moglie che ne succhiò il veleno come era stato prescritto dai medici di Salerno

סלרנו (באיטלקית: Salerno) היא עיר במחוז קמפניה, בדרום-מערב איטליה, המשמשת כעיר נפת סלרנו. העיר נמצאת לחוף מפרץ סלרנו בים הטירני.

סלרנו היא העיר הגדולה הסמוכה לחוף האמאלפיטאני וידועה במיוחד בזכות "סקולה מדיקה סלרמיטנה" (בלטינית: Schola Medica Salernitana), הטוען לכתר בית הספר הראשון לרפואה בעולם. במאה ה-16, עת העיר היתה תחת שלטון משפחת סנסוורינו, אחת המשפחות הפאודליות החזקות בדרום איטליה, היא הפכה למרכז אקדמי, תרבותי ואמנותי, והמשפחה השלטת הביאה לעיר כמה מגדולי האינטלקטואלים של התקופה. בשנת 1694 הוכתה העיר במספר רעידות אדמה חזקות ובמגפת דבר, שלאחריהן ידעה תקופה של שלטון ספרדי עד למאה ה-18. במאה ה-18 היתה סלרנו לחלק מן הרפובליקה הנפוליאונית.

במאה ה-20 היתה סלרנו למקום מושבו של מלך איטליה שהתיישב בעיר, לאחר שעזב את רומא, בשנת 1943. במשך תקופה קצרה נוסדה בעיר "ממשלת הדרום" והיא היתה לבירת איטליה לתקופה של חודשים ספורים. במסגרת פלישת בעלות הברית לאיטליה נחתו חלק מן הכוחות סמוך לעיר סלרנו.

בתחילת המאה ה-21 סלרנו היא מרכז תרבותי בולט במחוז קמפניה ובאיטליה ומשמרת את תרבותה רבת הימים. בעיר מתקיימים מדי שנה אירועי תרבות רבים.

היסטוריה

האזור בו שוכנת העיר סלרנו היה מיושב ככל הנראה באופן רצוף החל מן העידן הפרהיסטורי, אולם ממצאים חד-משמעיים ראשונים להתיישבות אנושית במקום הם בין המאות ה-9 וה-6 לפנה"ס. הישוב האטרוסקי אירנה (אשר נוסד במאה ה-6 לפנה"ס) שכן מעבר לנהר אירנו, במקום שבו נמצא היום רובע פראטה של העיר. הישוב היווה צומת מסחרי חשוב של האטרוסקים על המושבות היווניות של פאסטום (Paestum) ווליאה (Velia).

עם התפשטות האימפריה הרומית, בשנת 194 לפנה"ס, תפסה המושבה הרומית סלרנום (Salernum) את מקומה של העיר האטרוסקית אירנה. היא החלה כמושבה צבאית אולם בהדרגה הפכה למרכז סחר אשר קושר בדרך לעיר רומא. ממצאים ארכיאולוגיים מצביעים על עיר משגשגת. בתקופת הקיסר דיוקלטיאנוס, בשלהי המאה ה-3 לספירה, הפכה סלרנום לבירה המינהלית של פרובינצית ברוטיה ולוקניה. במאה ה-5 לספירה, לאחר נפילת הקיסרות הרומית המערבית המשיכה סלרנום להוות עיר מרכזית תחת שלטון האוסטרוגותים. כתוצאה מן המלחמה הגותית (535-554) עברה השליטה בעיר למשך 15 שנה לידי האימפריה הביזנטית (553-568), עד שנכבש כמעט כל חצי האי האיטלקי בידי הלומברדים. בדומה לערי חוף רבות אחרות בדרום איטליה, בתחילה לא תפסו הלומברדים את השלטון בעיר והיא נפלה לידיהם רק בשנת 646. העיר הפכה אחר כך לחלק מדוכסות בנוונטו (Ducato di Benevento).

סלרנו ידעה שיא בפריחתה תחת שלטון דוכסי לומברדיה. בשנת 774 העתיק ארכיס השני מבנווטו את בירת דוכסות בנווטו לעיר סלרנו, זאת כדי לחמוק מתקיפת כוחות קרל הגדול ולהבטיח את שליטתו באזור אסטרטגי, הנמל המרכזי ונתיב ראשי בחבל קמפניה.

תחת שלטון ארכיס השני הפכה סלרנו למרכז אקדמי בו בלט בית הספר לרפואה. הדוכס ציווה לבצר את העיר ועל ההר המשקיף על העיר נבנה מבצר עם צריחים. בשנת 839 הכריזה סלרנו על עצמאותה מדוכסות בנווטו, והפכה לבירת נסיכות משגשגת שכללה את פוליה, קפואה ועד לטאראנטו בדרום. בשנת 1000 לערך סיפח הנסיך גואימר הרביעי את אמלפי, סורנטו, גאטה וכל דוכסות פוליה וקלבריה, כדי לאחד תחת שלטונו את כל דרום איטליה ובירתה סלרנו. מטבעות שהוטבעו בעיר נשאו את הכיתוב Opulenta Salernum (מילולית: סלרנו השופעת) כדי להעיד על עושרה של העיר. אולם הנסיכות סבלה מהתקפות סרצנים וממאבקים פנימיים. בשנת 1056 בא הקץ לשלטון גואימר בסופה של שרשרת תככים שלטוניים ועל רקע חולשת בנו ג'יזולף השני, אשר ירש אותו, החלה התדרדרות של הנסיכות. עד מהרה נפל רוב שטחה של הנסיכות לידי הנורמנים.

ב-13 בדצמבר 1076 כבש רובר גיסקאר את העיר מידי ג'יזולף ובכך הביא את הקץ למאות שנות שלטון הלומברדים בעיר. למרות זאת העיר המשיכה לשגשג, והושלמה בניית הארמון המלכותי והקתדרלה בעיר, כמו גם הפעילות בבית הספר לרפואה של סלרנו הגיעה לשיא.

במהלך המאה ה-11 הוקם בסלרנו בית ספר לרפואה והיה הידועה ביותר באירופה. לימודי רפואה בה התבססו בעיקר על תרגומים של ספרים מיוונית וערבית אך גם על בסיס ידע שנצבר במקום. בין רופאים הידועים שפעלו בבית הספר הייתה טרוטולה מסלרנו.

בשנת 1191 נכנעה סלרנו ללא קרב לפלישת כוחות היינריך השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה בשם אשתו קוסטנצה מסיציליה, תוך שהיא מבטיחה לו נאמנות.

החל מן המאה ה-14 הפך רוב מחוז סלרנו לחלק משטח נסיכות סנסוורינו. בזכות עושרם הם הביאו לארמונם מלומדים ואמנים. במאה ה-15 היתה העיר מוקד קרבות בין כוחות בית אראגון לבית אנז'ו הצרפתית, מאבקים שנמשכו אף במאה ה-16. במחצית השנייה של המאה ה-16 נהרסה העיר ברעידת אדמה ורבים מתושביה מתו במגפת דבר. העיר החלה להשתקם במאה ה-18 עם תום השלטון הספרדי. מבנים רבים נבנו באותו תקופה והם מעטרים את העיר עד היום. בשנת 1799 הפכה סלרנו לחלק מממלכת נפולי הנפוליאונית. בתקופה הנפוליאונית נסגר בית הספר לרפואה של סלרנו בהוראת ז'ואקים מירא, זאת לאחר שמצבו התדרדר לאורך תקופה ארוכה עד שתכנית הלימודים בו כללה לימודים תאורטיים בלבד. באותה תקופה אף נסגרו בעיר מסדרים נוצריים והוחרם רכוש של הכנסיות.

במאה ה-19 היתה העיר מרכז חשוב לפעילות הקרבונארי למען איחוד איטליה ובשנת 1861 הצטרפו רבים מבני העיר למאבקו של ג'וזפה גריבלדי. לאחר איחוד איטליה המשיכה העיר להתפתח באיטיות, התפתחות שהמשיכה עד לפרוץ מלחמת העולם השניה. אוכלוסיית העיר שמנתה 20,000 תושבים בשנת 1861 גדלה לכ-80,000 תושבים בתחילת המאה ה-20. במאה ה-19 החלו מפעלי תעשיה זרים לקום בעיר, בלטו בהם מפעלי טקסטיל, ממגורות תבואה ומפעלי פסטה.

ב-9 בספטמבר 1943 היתה העיר אתר הנחיתה כחלק מפלישת בעלות הברית לאיטליה בעת מלחמת העולם השנייה, פעולה זו נודעה בשם "מבצע אוואלאנש". החל מ-12 בפברואר ועד ל-17 ביולי 1944 שכנה בעיר ממשלת המרשל פייטרו באדוליו, ראש ממשלתה הראשון של איטליה לאחר נפילת מוסוליני. באותה תקופה היתה סלרנו בירתה הזמנית של ממלכת איטליה, וויטוריו אמנואלה השלישי, מלך איטליה התגורר בבית מידות בפרברי העיר.

מיד לאחר תום מלחמת העולם השנייה סבלו רוב ערי איטליה משפל כלכלי, אולם סלרנו הצליחה להתאושש בהדרגה במטרה להפוך לעיר אירופאית מודרנית. בתקופת 30 השנים שבין 1946 ל-1976 הוכפלה אוכלוסיית העיר עד ל-160,000 תושבים.

גאוגרפיה

העיר נמצאת בקצה מישור נהר סלה ובתחילת החוף האמאלפיטאני. הנהר הקטן אירנו חוצה את מרכז העיר.

אקלימה של סלרנו ים-תיכוני, קיץ חם ויבש באופן יחסי (טמפרטורה ממוצעת של 23 מעלות בחודש אוגוסט), סתיו וחורף גשומים (טמפרטורה ממוצעת של 8 מעלות בחודש ינואר). כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא 1,000 מ"מ. בעיר נושבות בדרך כלל רוחות חזקות מן ההרים אל עבר מפרץ סלרנו, באופן מיוחד בחודשי החורף. רוחות אלה יוצרות בסלרנו יותר ימי שמש מרוב הערים באיטליה.

חינוך

בסלרנו פועל בית הספר לרפואה של סלרנו (Schola Medica Salernitana), מוסד החינוך הרפואי הבולט באירופה בתחילת ימי הביניים, הטוען להיותו האוניברסיטה העתיקה באירופה. בשנת 1944 נוסדה בסלרנו האוניברסיטה על שם ג'יובני קומו, אשר שילבה לתוכה את בית הספר לרפואה. בשנת 1968 תפסה את מקומה אוניברסיטת סלרנו, שהיא מוסד ציבורי. בעשור הראשון למאה ה-21 פועלת האוניברסיטה בשני קמפוסים, פישיאנו ובארוניסי, בהם למעלה מ-40,000 תלמידים הלומדים בעשר פקולטות.

כלכלה

עיקר כלכלת סלרנו מבוססת על מגזר השירותים ותיירות, זאת לאחר שרוב מפעלי התעשייה נסגרו לא שרדו את המשבר הכלכלי בשנות ה-70 של המאה ה-20. רבים מן המפעלים שעדיין פועלים בעיר הם בתחום הקדרות וייצור מזון.

נמל סלרנו הוא אחד הנמלים הפעילים ביותר בים הטירני ובכל שנה חולפים בו כ-7 מיליון טון סחורות, 60% מתוכן במכולות.

תחבורה

לסלרנו שדה תעופה בפונטקיננו (Pontecagnano), בפרברים הדרומיים של העיר. החל מחודש יולי 2008 נפתח השדה לטיסות בינלאומיות. מן השדה יוצאות טיסות למילאנו, לברצלונה בספרד ולבוקרשט ברומניה.

בשנת 2010 הושלמה מערכת רכבת עירונית המקשרת בין המרכז ההיסטורי של העיר עם האזורים החדשים במזרחה ובעתיד אף תגיע לשדה התעופה. הרכבת לא החלה בפעולה סדירה נכון לחודש מאי 2011.

יהדות סלרנו

ראו ערך מורחב:יהודי סלרנו

על פי המסורת היה מלומד יהודי בין מייסדי בית הספר לרפואה של סלרנו, במאה ה-9 לספירה, לצד ערבים, יוונים ובני רומא . ספרי רפואה עבריים, אשר תורגמו ללטינית, היוו חלק מן הבסיס לתכנית בלימודים בבית הספר לרפואה. החל משנת 872 קיימות עדויות כתובות על יהודים המתגוררים בעיר ומסמך משנת 1005 מתעד את קיומו של רובע יהודי. בנימין מטודלה ביקר בסלרנו בשנת 1159 ומצא בה כ-600 יהודים. רדיפות במאה ה-13 לספירה גרמו להתנצרות כ-150 משפחות בעיר, רבות מהן המשיכו לחיות חיי אנוסים. רבי עובדיה מברטנורא התגורר בסלרנו מספר חודשים בשנת 1485 וביקר לעיתים קרובות בבית הספר לרפואה שפעל בה. גירוש היהודים מממלכת נפולי בשנת 1510 הביא קץ ליהדות סלרנו.

היהודים היו בין מייסדי בית הספר לרפואה בעיר, כפי שהובא מהציטוט הבא:
Proprio a Salerno è accertata la presenza di una comunità ebraica nel IX, X e XI secolo che operava in una sua giudecca (8); ciò è verificabile attraverso una serie di documenti che riguardano vari atti giuridici fra ebrei (9) ed è significativo che quanto sopra corrisponda al periodo di istituzione della famosa scuola medica salernitana che, se non fu effettivamente fondata (10) da ebrei, sicuramente fu fortemente incentivata dai suoi insegnanti.

המקור:http://www.morasha.it/tesi/gnlo/gnlo02.html

ראו גם:La scuola medica salernitata

קישורים חיצוניים

• תמונות מויקישיתוף