עטיפת הספר
לשומרון היו עיניים כחולות הוא שם סיפרו של משה אלשדי (שם ספרותי) של אחד מראשוני קדומים המתאר את ימי ההתיישבות הראשונים של היהודים בשומרון בראשית ימי ההתיישבות החדשה. הכרתו את הרקע של המתנחלים, ביישוב הערבי ומודות השלטון איפשרו לו לתת תמונה נאמנה של ימיה הראשונים של ההתיישבות היהודית בשומרון. בספר מודגשת הכרתו כי יש להגיע לידי פיוס ודו-קיום עם הערבים. הוא מבסס את דבריו על תורת ישראל ועל נסיונה הרב בשני תחומים: "גאולת הקרקע" כלומר רכישת אדמות מערבים לטובת התיישבות של יהודים והשני, גיוס משתפת"ים במסגרת עבודתו עם השב"כ.
הקדשת הספר[]
משה אלשדי מקדיש את ספרו לבית בן שבעת החדרים, הנמצא ק"מ אחד מקדומים, אשר נועד לשמש מרפאה לתושבים המקומיים (בימים שבהם כמעט לא הייתי עזרה רפואית בכפרים הערביים. הרופאים היו אמורים לבוא מההתנחלויות. לדבריו:"המושל האזרחי של שכם תמך ברעיון...אך הפעילות המתוככנת לא יצא לפועל בשל התנגדות גוש אמונים. "סיכול התוכנית התאים גל למדיניות הממשלה, שהתעלמה מהצרכים הביסיסיים של האוכלוסייה הערבית הגדה".
היום יהודים מנסים ליישב את הבית והמקום מכונה מאחז שבות עמי.
רעננה[]
אלשדי מתחיל את סיפרו בתאור עיר מושבו עד לבואו לקדומים, רעננה. הוא התגורר בצריף עץ, מהסוג שהיה מקובל אז בארץ, עם נייר זפת מבודד שנקרא "טול", שקלט את קרני השמש כך שבימי הקיץ, שהטמםרטורה בבית עלתה בעשר מעלות על זו שבחוץ. הוריו עלו ארצה מעיירה בריש ליד בוצ'אץ' שבגליציה בשנת 1935. בוא הזכיר את התושבים הערביים שגרו ליד רעננה ב"חירבת עזון" אשר מכרו ירקות לתושבים היהודיים. הם נסו במלחמת העצמאות ומה שנותר מהם הוא מבנה הכביש העוקף הצפוני של העיר.
בהמשך הוא מתאר את נסיונות העלייה לשומרון, אל תחנת הרכבת בסבסטיה. אלשדי סבר כי בנסיון המסחרי שלו עם הערבים ניתן לרכוש קרקע על-ידי קנייה או "בכל אמצעי חוקי אחר" וכל הגיע לקדומים:"מוילה ברעננה לקרואן בקדומים". הוא המשיך בעבודתו ברעננה , שם היה לו מכון תערובת לעופות. הערבים, אף הם, היו לקוחותיו.
יחד עם החל ברכישת קרקעות בשומרון.הרכישה הראשונה הייתה בקרני שומרון, באזור המכונה על-ידי הערבים "אבו קרנין": הדרומי נקרא:"קרנין אג'נובה" והצפוני:"קרנין אשמאילה". הפסגות נראות היטב בשומרון ומשקיפות על פני שפלת החוף. בשל המיקום האסטרטגי הירדים בנו במורד המערבי שוחות, תעלות מגן ואף שדה מוקשים. הקרן הדרומי הייתה אתר ארכאולוגי. אלשדי מספר כי מרדכי לפיד הי"ד הרים את התרומה הראשונה לרכישת שבעה מתוך 16 הדונם שבאזור. שאר השטח נרכש על-ידי תושבים אחרים. לפיד גם התגורר במקום בקרוון. אלשדי ראה בשיטה של קניית אדמה פרטים כשיטה הנוחה ביותר לפיתוח התיישבות יהודית בשומרון, ללא צורך בסיוע ממלכתי.
חלק מהגבעה נקנתה על-ידי אלשדי ונמכרה למשה זר, מגדולי סוחרי הקרקעות בשומרון, אשר בנה את ביתו בפסגת הגבעה.
"אדמות מדינה"[]
לאחר נסיונות נוספים הגיע אלשדי למסקנה כי העתיד הוא באדמות מדינה. נתחיל בהקדמה קצרה: רישום המקרקעין בשומרון החל בתקופת המנדט הבריטי אך לא הושלם. כאשר הוחל החוק הירדני נקבע כי "קרקע שאינה מעובדת מוכרזת כאדמת מדינה". אלשדי, בתור אחד שעסק בנושא מספר כי אחת הדרכים לקבוע זאת היה לפי צמיחת הסירה הקוצנית. קיומו של הצמח העיד כי האדמה לא עובדה. וכך למעשה כ-90% מהקרקעות היו אדמות מדינה. רוב הראיות לגבי שאר האדמות היו נסיבתיות כמו אישור על תשלומי מיסים. כך שניתן היה להכריז על רובן כאדמות מדינה. התפקיד נמסר לפליאה אלבק, שהייתה מנהלת המחלקה האזרחית במשרד המשפטים. מחלקה שהייתה אמורה להכריז על אדמות ללא בעלים כאדמות מדינה.
כך צולמו מסמכי בעלות הקרקעות בטאבו בשכם. וכ-5000 דונם הטכרזו אדמות מדינה ליד קדומים. על אדמות כאלה הוקמו הישובים: צופים, רבבה ואבני חפץ. במקביל אדמות מדינה שלא הייתה עלין בנייה יהודית עברה לרשות הפלסטינאית.
בקרב האוכלוסייה הערבית[]
אלשדי מספר על קשריו עם האוכלוסייה הערבית. בשנים 1977-1980 נהג לסייר בכפרי הסביבה. הסיורים נוצלו להיכרות ולידידות. הוא למד את אורחות החיים שלהם. לא אחת פישר בסכסוכים, ערך סולחות ומנע שפיכות דמים. כן סייע לצעירים להשיג עבודה וייצג את התושבים בפני הרשויות. וכך הוא מסכם :"למדתי להכירם כבני אדם ולא מעבר לקנה הרובה". התוצאה הייתה שיפור ברמת החיים של ערביי הסביבה. וכך עלה הרעיון המתואר לעיל להקים מרפאה עבור ערביי הסביבה.
הוא מתאר את מבנה המשפחה המסורתית בשומרון. המשפחה כוללת את הבנים הנשואים ואת הבנות הלא-נשואות. ראש המשפחה שולט ברכוש המשפחה ללא עוררים. ללא הסכמתו לא יבוצע דבר. למשפחה היה בית, אשר היה מורכב מיחידות שנבנו על-ידי הבנים, כאשר הקימו משפחה.מסקנתו הייתה כי הערבי נותן תשומת לב למשפחה המורחבת - בשאר יש לו פחות עניין.
הספר מרחיב בתיאור פעילות השב"כ ומשתפי הפעולה. חלק מהתאורים נמחק מהספר על-ידי הצנזורה. בהמשך הוא מספר על אופיין של כפרי הסביבה. על הסיבות לרציחות וסכסוכים. ניכר בו שהוא היה מעורה היטב בחיי המקומיים.