אבן בטוטה

The_Incredible_Adventures_of_Medieval_Traveller_Ibn_Battuta — The Incredible Adventures of Medieval Traveller Ibn Battuta

החלק הראשון מבין שלושת החלקים של הערך, המבוא זהה בכל חלקי הערך

החלק השלישי אבן בטוטה - מסעות אחרונים

ראו מצגת של אפרים וקלריטה: הקש לצפייה במצגת אשר היית המניע לכתיבת הערך

(הערך נכתב במקורו לויקיפדיה העברית אבל שם נמחק ברובו מסיבות השמורות עם העורכים)

Map of travel — מסלול המסע - כניסה לקישור והקשה על הדגל נותנים את פירוט המסע במפה מפורטת המספור בהמשך הערך לפי המסעות - ה"גמלים" - במפה האינטראקטיבית

אבן בטוטה ערך מסעות בעולם, בארצות בהן הייתה אוכלוסייה מוסלמית. הוא ביקר במקומות הבאים: הארצות השוכנות לחופי האוקיינוס ההודי, חצי האי ערב, זנזיבר, אסיה הקטנה, הודו, ארצות דרך המשי והמזרח הרחוק, האיים המלדיביים ,סין ומדבר סהרה. זכרונותיו נכתבו מפי תלמידיו לאחר מותו. המידע העולה מהזכרונות, לעיתים אינו תואם את הידוע לנו, אפילו לגבי אותה תקופה. עם זאת יומנו הוא מסמך מרשים.

ב-12 מסעותיו שארכו שלושים שנה הוא גמא כ-120,000 ק"מ ^[1]. את מסעותיו עשה בספינה, בכרכרה, כאשר הוא רכב על בהמה או הלך ברגל - לבדו או בשיירה. היה זה אחד המסעות החשובים שנעשו בימי הביניים, שעליהם קיים תיעוד.

אבן בטוטה ערך את מסעותיו בתור הזהב של האסלאם, עידן ימי הביניים, שבו הייתה לאסלאם עדיפות על פני אירופה בתחום הטכנולוגי והתרבותי. בין השאר הוא מתאר את מהלכי יורדי הים המוסלמים באוקיינוס ההודי ומציין כי הכירו היטב את משטר רוחות המונסונים וידעו להיעזר בו בבואם לשוט בין ים סוף לאוקיינוס ההודי וממנו לים סין הדרומית.

אבן בטוטה נולד בשנת 1304 בטנג'יר שבמרוקו. הוא היה בן למשפחה של קאדיים. כשהיה נער למד את הקוראן ביסודיות ולמד משפט דתי וספרות ^[2]. בגיל 21, כשכבר היה בקיא ומומחה בדת החליט אבן בטוטה לעלות לעיר המוסלמית הקדושה מכה במטרה לקיים את מצוות החאג'. וכך התחיל סיפור מסעותיו: "יצאתי למסע לבדי, ללא שום רֵעַ‏‏ שאוכל להתעודד מחברתו, ללא שיירה שאליה אוכל להצטרף...אבל נדחפתי על ידי אותו דחף בלתי נשלט ואותה תשוקה הפועמת בליבי".

העלייה למכה הייתה דרך חופי צפון אפריקה ומצרים. הוא ניסה לחצות את ים סוף ללא הצלחה, והמשיך למכה בדרך היבשה: ארץ ישראל - שם ביקר בירושלים - המשיך לסוריה. בדמשק למד נימוסים בינלאומיים שעתידים היו לאפשר לו להתקבל בחצרות המלוכה. משם עבר בשיירה מאובזרת היטב את מדבר ערב והגיע למכה בפעם הראשונה. בדרך למכה השלים את הידע של הדת והחוק האיסלמי אצל מורי הלכה במצרים, בסוריה ובחצי האי ערב.

ממכה נסע בשיירה לעיראק, עבר במקומות הקדושים לאסלאם השיעי שלא הכיר עד אז. כאן הכיר תחום אחר של דת האסלאם : הסופיות (Sūfī). הוא המשיך לצפון איראן ועלה לרגל למכה, בפעם השנייה. לאחר מנוחה ולימוד נוסף בכתבי הקודש יצא להפלגה ימית דרך ים סוף. ערך ביקור יסודי בתימן, מעדן הפליג לחופי מזרח אפריקה, שם עסק בסחר מוצרים מהמזרח הרחוק, חזר לנמל עדן, ערך ביקור בערי דרום חצי האי ערב ושב למכה, פעם שלישית. שליט הודי שהתאסלם הזמין אותו להיות מורה הוראה בחצרו. הוא נסע להודו בדרך היבשה, וחצה את הארצות : ארץ ישראל, סוריה, אסיה הקטנה ומשם המשיך לצפון הודו, דרך אפגניסטן של היום. לאחר מכן, המשיך במסעותיו לדרום והגיע לחוף "מַ‏לַ‏בָּ‏‏ר" בדרום מערב הודו, עבר את חופי סומטרה ובסופו של המסע הגיע לסין. הוא חצה חזרה את אסיה והגיע לטנגיר. מסלול נוסף של נסיעות הוא עשה למרוקו, ספרד , ירד לטריטוריות מוסלמיות של אפריקה : סודאן, שכונתה "ארץ השחורים" והממלכות השחורות במדבר סהרה. הוא הגיע ל טימבוקטו (Tombuctú), היום במאלי. בסיום המסע הוא סיפר את קורותיו ותיאור המקומות הועלה על הכתב.

אבן בטוטה קבע לעצמו עקרון: "לעולם לא לעבור שנית בתוואי שעבר בו פעם". שלא כמו נוסעים אחרים, לא הייתה לו מטרה אחת: עלייה לרגל, מסחר או לימוד. הוא רצה להכיר אנשים חדשים ומקומות חדשים. אמצעים כספיים לנסיעה לא היו לו, אך היותו איש דת והמוניטין שרכש לעצמו תוך כדי המסעות אפשרו לו לממן את נסיעותיו. לאופיו הידידותי האישי שלו הייתה תרומה נכבדה לכך.

מסעותיו למכה ולעולם הרחב התפרסמו בכך שחפפו את "משולש האזורים" שבהם ביקר מרקו פולו: אסיה הקטנה, מזרח אפריקה והמזרח הרחוק. המוניטין של אבן בטוטה בעולם המוסלמי הוא ניכר. על שמו נקראו אמצעי תחבורה, רחובות ואפילו חנויות לממכר מזון מהיר. בשנת 2005 הוקם בדובאי מרכז קניות הגדול ביותר במזרח התיכון על שמו. [1]

אחד הרחובות בירושלים המזרחית נקרא על שמו.

מסע ראשון: למכה

בשנת 1325, בגיל 21, הוא החליט לעלות לרגל לעיר הקדושה מכה שבחצי האי ערב. כמובן, באותה הזדמנות הוא עלה גם על קברו של הנביא מוחמד בעיר השכנה אל-מדינה. אך מסע זה הביא אותו למסעות נוספים מעבר למטרה הראשונית. הנסיעה בדרך הביאה אותו להתעניניות בכל הנוגע להתפשטות האיסלם בעולם. הוא בקש לבקר במקומות שבהם דתו רכשה לה ציבור מאמינים.

מטנג'יר לקהיר

Caravane dans le désert égyptien — "שיירה" (caravaneer) במדבר ערב

ב-14 ביוני שנת 1325 יצא אבן בטוטה, לבדו, למסעו הראשון לעיר הקדושה מכה. הוא חש כמו "אפרוח הפורש מהקן". רק הוא, רכב על גבי החמור בדרך ליעדו הראשון קהיר שבמצרים. הוא הלך לאורך חוף הים התיכון עד לאלכסנדריה שבמצרים.

בדרך עבר את המקומות הבאים: במדינת אלג'יריה - טיליסמן (Tlemcen) - שם הסתבר לו כי נסיעה לבד על גב חמור בודד מסוכנת, בשל החום והיובש שבדרך, והוא הצטרף לשיירה של סוחרים ועולי רגל שרכבו על גבי בהמות, התואמות יותר את המסע במדבר: גמלים, פרדות וסוסים. בדרך למצרים הם עצרו בעיר אלג'יר, ומשם המשיכו דרך הרי האלון (Oaks mountain), העיר העתיקה קונסטנטין. הוא הגיע לתוניס בזמנו של השולטן "אבו חייה" (Abu Yahya). שם בעקבות געגועים רבים לביתו כתב אבן בטוטה את המכתב:

"איש לא קידם את פני. לא הכרתי שם נפש חיה. פרצתי בבכי מר. דמעותי ניגרו כמים."

בתוניס הוא למד במדרסה והיה לאיש דת מוסלמי. הוא הפך להיות למנהיג הרוחני של שיירה של הולכי הרגל למכה ועד שהשיירה הגיע למצרים היא כבר מנתה אלפי אנשים. הוא הגיע למדינת לוב לעיר טריפולי ומשם המשיך לאלכסנדריה שבמצרים. הוא מספר כי המגדלור המפורסם של העיר שהיה אחד משבעת פלאי העולם העתיק לא נמצא. הוא נהרס כבר ברעידת אדמה, שנים אחדות בטרם בואו לעיר. מצרים הייתה תחת שלטון הממלוכי שנחשב כשלטון המבטיח ביטחון לעוברים דרכו. יתרון מיוחד עבור בנטוטה. מטרת הממלוכים הייתה להבטיח את הביצוע התקין של מעבר הסחורות בממלכה. הצבא הממלוכי הבטיח את מעבר שיירות הסוחרים בין קהיר לבין דמשק. ניהול השיירות היה מאורגן היטב. ^[3] דרכו של אבן בטוטה עברה בשטח חסות של השלטון הממלוכי בשנים הקרובות.

מסלולו לאורך חוף הים התיכון - לפי גוגל ארת' - נאמד ב-4,200 ק"מ.

דרך ים סוף - כשלון

תחילה ניסה להגיע למכה דרך ים סוף, הוא עלה לספינה בנילוס והגיע לדרום מצרים. עלה ליבשה והגיע לעיר הנמל "אידאד" (aydhad) בסודאן בחוף ים סוף - מול מכה בערב הסעודית. מסלול ההפלגה הימי היה אחד משלושת הדרכים לעלייה לרגל ונחשבה לנוחה ביותר. אבל, כאשר הגיע לעיר הנמל פרץ מרד בעיר. השליט המקומי דרש מהשלטון המרכזי של הממלוכים חלק ניכר יותר ממיסי התושבים. הממלוכים לא הסכימו ותנועת הספינות לערב הסעודית שותקה. ^[4]

המסלול במעלה הנילוס הייתה איטית וארכה זמן רב. אורך המסלול נאמד ב-1,500 ק"מ.

דרך מדבר ערב - הצלחה

כאשר היה באחד מכפרי השדה במצרים אתר לו מגיד עתידות כי יגיע למכה רק בדרך היבשה סוריה ולא דרך הים ים סוף. ואכן כך קרה בסופו של דבר. הוא חוזר לקהיר, במורד נהר הנילוס, בזמן קצר יותר ומכין את עצמו לנסיעה למכה בדרך היבשה.

בארץ ישראל

כמו שהמליץ לו מגיד העתידות, אבן בטוטה נסע למכה למכה, ביבשה, דרך ארץ ישראל, סוריה ומשם לחצי האי ערב. הוא הגיע לארץ ישראל דרך החוף של חצי האי סיני והגיע לעיר עזה. משם הוא חצה את הארץ לרוחב והגיע לחברון. בחברון הוא ביקר במערת המכפלה. הוא שאל את האימאם: "האמנם אבות האומה קבורים פה?" הוא משיב לו כי "זו מסורת עתיקה ואין ספק בה". האימאם עוד הוסיף כי לפי מסורת בעל פה, שלמה המלך ציוה על הג'ינים - השדים שפועלים לפי פקודתו - לבנות את המבנה המפואר שמעל למערת המכפלה. גם הנביא מוחמד עבר בחברון ב"מסע הלילה" לירושלים. הוא ירד מזרחה לים המלח שהוא כינה אותו בשם "אגם לוט" ולידו מוצב עמוד בדמות אשת לוט. הוא המשיך לירושלים ובקר בקבר יונה הנביא^[5] והגיע לבית לחם גם בעיר זו עבר הנביא בלילה המפורסם.

המושל הממלוכי של ירושלים שמע על הנוסע הקדוש ושלח לקראתו משמר חיילים ועימם הגיע לירושלים. הוא גילה כי ירושלים היא עיר קטנה, רק 10,000 תושבים בתוכה. הוא ציין את פועלם של השליטים הממלוכים מהשושלת האיובית של העיר. הם בנו בעיר מדרסות ובכך הורחבו לימודי האיסלם. הם תרמו לכך שחשיבותה העיקרית של העיר הקדושה יהיה כמקום עליה לרגל.

בירושלים הוא מצא שאין חומות. מסתבר כי סאלדין איוב (Saladin fils d’Ayoub) ו אלמלכ אט'אהר (Almelic Zhâhir)^[6] הרסו אותן כדי שהצלבנים לא יוכלו להתבצר מאחוריהם אם יכבשו שוב את העיר. "סיף א-דין תנכיז", (Seïf eddîn Tenkiz) המושל של דמשק בנה בה אמות מים לעיר.^[7]הוא ביקר במסגד הגדול בעולם כיפת הסלע ומלא התפעלות ממנו: מופלא, בעל יופי נדיר ואור זוהר הבוקע ממנו. מבחינה אדריכלות הוא מיוחד במינו: מבחוץ הוא מתומן ומפנים הוא גלילי. קירותיו מקושטים בזהב. במרכז אבן השתיה, ממנה הנביא מוחמד עלה לגן עדן. מסורת עתיקה מספרת כי אברהם אבינו התכוון להקריב את בנו - היחידי - על סלע זה ^[8]. מהסלע יוצאת בליטת אבן בגובה האדם, מכוסה ברשת ובבסיסה מסגרת עץ ועליה שלט עם אחד מסמלי האיסלם - "החמסה". המסגד היה המקום הקדוש למוסלמים ולעברו התפללו המאמינים בטרם החלו לפנות בתפילה לכיוון מכה. הוא מצטט אימרה כי תפילה בכיפת הסלע שקולה כנגד חמש מאות תפילות במסגד אחר. ומסכם כי האל בחר בירושלים כמקום קדוש שלישי, אחרי מכה ומדינה וכן זה המקום בו הנביא נקרא לעלות לגן העדן.

הוא בקר במקומות הקדושים לנוצרים. בהר הבית ניתן לראות כנסייה ^[9], לא פחות נערצת, מכנסיית הקבר הקדוש שאליה עולים הנוצרים לרגל. לגביה הם "משקרים" (במקור), כיוון שהם טוענים שנמצא בה קברו של ישו ואליה בא אדם לבקש את עזרתו. כל העולה לרגל לשם צריך לשלם למוסלמים מס קבוע, ולהיות נתון למיני השפלות שונות שסובלים מהן הנוצרים בעל כורחם. בשיפולי הר הזיתים הוא מבקר בכנסייה שבו קבורה מריה. כעבור שבוע הוא יצא עם שיירה לבירה השנייה של הממלוכים - דמשק.

בדרך הוא עבר בערי ארץ ישראל, עכו וצור, וצפה במצודות - הכול היה הרוס. מאה שנות כיבוש הארץ על ידי מסעי הצלב ומלחמות צבאות האיסלם בהם השאירו את חותמם על נוף הארץ. הצלבנים השאירו בארץ זכרונות לא נעימים: רציחות, הרעלות, אינטריגיות פוליטיות, "התאבדויות" ומלחמות. כאמור, המשך דרכו נעשה כולו בטריטוריה ממלוכית, המבטיח ביטחון יחסי בדרכים, וכך הוא מגיע לדמשק.

דמשק

Omayyad mosque — לפי אבן בטוטה: " מסגד אומיה - המסגד הגדול, המושלם והיפה בעולם - ובתוכו כנסייה צילם:Bontenbal

StJohnTheBaptistShrine Damascus 1943 — כנסייה בתוך המסגד צולם בשנת 1943 על ידי Captmondo

אבן בטוטה בדמשק, העיר שהייתה בעבר הבירה של החליפים לבית אומיה הוא מתאר את העיר כ"כל בו" ענקי של סחורות ^[10]. אוכלוסיית העיר הגיע ל-100.000 תושבים. דמשק הייתה צומת מסחרית חשובה ביותר בין מצרים, אירן, אסיה הקטנה והארצות ששוכנות לחופו של הים השחור. העיר עוררה רושם רב על המבקרים בה. אבן בטוטה מתאר כך: "דמשק עולה ביופיה על כל הערים בתבל". ^[11]המסגדים נבנו במאה ה-8 תחת שלטון בית אומיה. הוא מתאר את המסגד אומדיה הגדול שנבנה על ידי וליד הראשון כ"מסגד הגדול בעולם, מושלם מבחינה האדריכלית ובולט ביופיו". אבן בטוטה מספר כי המסגד נבנה בעזרת 12,000 פועלים, בעלי מלאכה, שנשלחו לחליף ואליד מהקיסר הנוצרי בקונסטנטינופול. המסגד בנוי על בסיס כנסייה נוצרית קדומה שחלקה נראה במסגד. אבן בטוטה מתאר את המשא ומתן שהתקיים על מנת לאפשר את קיומה של הכנסייה הנוצרית בתוככי המסגד המוסלמי.

בדמשק הוא שהה ברמדן. ובסיומו, התארגנו עולי הרגל ליציאה למדבר חצי האי ערב בשיירות חאג' ( caravaneer) במטרה להגיע למכה. כל שיירה כללה אלפי איש. היא הייתה מחולקת לקבוצות. כל עולה רגל היה אחראי למשכבו, מטענו, מזונו וכספו. אבן בטוטה היה "עולה רגל עני ללא אמצעים". נדיב לב בשיירה, שָ‏כַ‏ר עבורו גמל, העניק לו מעט כסף ואמר לו: "מה שאני נותן לך, אלוקים ישיב לי ביום מן הימים". המרחק המשוער בין דמשק לבין מדינה היה 1,350 ק"מ. שיירה הייתה מבצעת אז מסע כזה תוך 45-60 יום.

לשיירה נלווה משמר ממלוכי. בדרך רבים היו עולי הרגל שמתו מסיבות : פציעה, מחלה וצמא. כותב קורות בטוטה מציין כי בשנת 1361 100 עולי רגל מסוריה נספו מקור ובשנת 1430 - 3,000 מצרים מתו מרעב ומצמא. היו גם שודדים בדרך שלא היססו להתנפל על "שיירות מלכותיות" וגזלו כל מה שהיה בתוכם. ככל שהתקרבו למדינה, הם הגיעו לשטחים פוריים. שם כבר יכלו לטעום תמרים וירקות. לאחר שהגיעו לאל-מדינה, מקום קבורתו של הנביא מוחמד, המשיכו לעיר הקדושה מכה.

בשנת 1326 הסתיים המסע הראשון למכה. לפי חישוב משוער, האורך הכולל של המסע הראשון למכה היה - 9,300 ק"מ. דגלים 1-3 ^[12]

מסע שני: עירק ואירן וחזרה למכה

Meshed ali usnavy (PD) — קברו הקדוש של האימם בנג'ף - העיר הקדושה חשיעים

OttomanEmpireIn1683-he — לפי משבצות הצבע, בתקופה שהתקיים המסע של אבן בטוטה, היה בתחום האיפריה רק התחום הצבוע אדמדם-סגול grl:רוליג

במכה הוא מילא אחרי ההתחייבויות של הדת המוסלמית וזכה בתואר חג'. הוא תיאר את האווירה במכה: אזרחית, עליזה וחגיגית. עולי הרגל סחרו בשווקים כדי לממן את המשך נסיעתם. תושבי מכה נתנו צדקה לעניים, פרסו לחמם לכל דורש וגילו נימוס כלפי האורחים. התושבים לבשו בגדים נקיים ובצבע לבן, התבשמו חופשי, קשטו את עיניהם ושמרו על שיניהם.

לעירק ולאירן

בנובמבר 1326 הוא יצא למסע חדש לעירק ולאירן שאורך יותר משנה. הוא החליט לנסוע לאירן עם עולי רגל שהגיעו משם. הוא מצטרף לשיירה של פקיד ממשלתי פרסי בכיר, המוקיר את הידע הדתי שלו ואת יחס הערצה שהוא זוכה מהציבור. לאורך הדרך היו מאגרי מים שהוקמו על ידי נשות ההחליף. ובכל זאת, על מנת לחסוך במים לשתייה, הם נסעו במדבר ערב גם ביום, וגם בלילה, לאור לפידי אש, כך הם עברו בדרך מדברית 1,500 ק"מ. הם מגיעים לעיר בצרה שבעיראק בשפך הנהר פרת. הם המשיכו לערים הקדושות לאירניים. הם פנו לצפון-מערב לעיר עבדאן - היום באירן. לראשונה הוא פגש מוסלמים אחרים, מהגזע הארי - כלומר אירנים. הוא לא הכיר את תפילותיהם. הוא נסע לעיר הקדושה נג'ף - 160 ק"מ דרומה מבגדאד. זוהי אחת הערים הקדושות ביותר לשיעה. ^[13]העיר התפרסמה כאתר הקבורה של עלי אבן אבו טאלב מקים השיעה והאימאם הראשון.^[14] כבר בימיו של בטוטה החלו שליטים מוסלמים להקים מבנים מעל קבר עלי והעיר צמחה סביב הקבר ואף מכונה : "עיר מסביב לקבר".

מעיר נג'ף הוא מגיע לבגדאד. היא נחשבה לאחת הערים המפוארות והמפורסמות ביותר בעולם הערבי. היא נבחרה למלא את מקומה של דמשק כבירת האימפריה המוסלמית שהתפשטה מצפון אפריקה עד פרס. בימי שלטונו של הח'ליף הארון אל-רשיד החלה תקופת הזוהר של בגדאד, ובימיו של הח'ליף מאמון, יורש כיסאו של הארון אל-רשיד, נודעה בגדאד בכל ארצות ערב כעיר המפוארת ביותר בבנייתה, כמרכז מסחרי עשיר וכמקום מגורים לגדולי החכמים והמלומדים הערביים. בטוטה לא זוכה לראות את כל התפארת של העיר. הוא מגיע לעיר כשבעים שנה לאחר הכיבוש המונגולי 1258 שזרע הרג וחורבן בכל עירק - אוכלוסיית הח'ליפות העבסית פחתה מ-2,5 מיליון תושבים ל-10%. אבן בטוטה המשיך צפונה לארמון הקיץ של הפקיד המסייע אותו, לסולימאניה, עוזב אותו ופונה צפון-מזרח לאירן.

אבן בטוטה מגיע לאירן, עובר בערים: אספהאן ושירז (Shiraz). עולה צפונה ל מערב אירן. הוא מגיע לטבריז ( tabriz) בירת פרובינצית מזרח אזרבייג'ן (East Azarbaijan Province) . טבריז היא במסלול דרך המשי. העיר פתחה את שעריה בפני הפולשים המונגוליים ולכן הפכה להיות מרכז מסחרי חשוב במקום שאר הערים נהרסו.

במסעו זה הוא נחשף להשפעת "סופיות" - המיסטיקה האיסלמית - אשר בהמשך מסעו יגביר את ההתעניניות שלו בה. באסיה הקטנה הוא אפילו יצטרף לכת מיסטית.

משם אבן בטוטה חוזר למכה, דרך אירן, ועובר מרחק משוער של 3,000 ק"מ .

לפי חישוב משוער אורך המסלול - 8,000 ק"מ. דגל 4 ^[12].

מסע שלישי: למזרח אפריקה, חצי האי ערב וחזרה למכה

Situationsplan von Aden — מפה מסוף המאה ה-19

LocationMozambique — מוזמביק - עד כאן ירד בטוטה דרומה

אבן בטוטה שהה במכה בשנים 1327 - 1330 ^[15]. בסיומה הוא יצא למסעו הבא, האחרון לדבריו, בשנים 1331 - 1332 , הפעם למזרח אפריקה. אבן בטוטה הפליג בספינת מפרש בים סוף ובהאוקיינוס ההודי במטרה לשוט לאורך החוף המזרחי של אפריקה ולהקיף את חצי האי ערב מדרום.

למזרח אפריקה וחצי האי ערב

הוא מגיע ממכה לעיר הנמל הסעודית, ג'דה, לחוף ים סוף. הוא הפליג בספינה, נסיעה פחות שלוה, ממה שהכיר עד כה, ביבשה. הסירות של הימים ההם התקשו לשמור על יציבות בעת סערה. הוא מתאר את מסען : הים נוהג בהם, כמו בצעצועי משחק באמבטיה של ילדים. התוצאה האפשרית היא שסערות יובילו את הספינות רחוק מיעדם. חייהם של הנוסעים והצוות היו בידיו של האל. גורלו של אבן בטוטה היה יחסית טוב. אמנם היו מקרים שהגלים הציפו את הספינה. כן רבו המקרים של קשיים בהתמודדות עם מחלות הים. אך את כל תלאות הדרך הוא עבר. "חובבי היבשה", כך הוא מכנה את עצמו וחבריו, ניצלו כל הזדמנות על מנת לרדת לחוף על מנת להמשיך בדרכם ביבשה על גבי גמלים.

רבי החובלים בחרו להפליג בספינות קרוב לחוף מחשש לסערות שעלולות להטביע אותן בלב ים. ברם, בשולי החוף ציפו להם מכשולים אחרים: שירטונים בצורת סלעים וכן שונית אלמוגים שלא נראו מעל פני המים . אבל לא רק איתני הטבע סיכנו את הנוסעים. שודדי ים, בעלי סבלנות, המתינו לבואן של ספינות סוחר במטרה לבזוז אותן. השודדים נהגו גם להרוג את הנוסעים כדי שלא יהיו עדים למעשיהם.

בתימן הם בקרו את ערי חוף וכפרים קטנים. הם כינו את תימן "ארץ שבכות העץ" (Al-Mashrabiyah) או ארץ החלונות והסורגים" ^[16] . הם גילו כי הנוחיות המרבית של תושבי תימן היא לשבת על גבי ספסל ארוך , רחב ונמוך מסביב לחדר כאשר על הספסל מונחים כרים. הכרים שהיו גם למיטות, היו נפרשים לשינה בלילה, על רצפות החדרים ונאספים בשעות היום לתשתית לספסלים והשאר לערימה אחת . התחנה הראשונה שלו הייתה בתימן, העיר צנעה . הם המשיכו לפנים המדינה, לתעיז (Ta'izz), עיר הבירה. העיר בנויה מגושי בתים ברכסי ההרים . אבן בטוטה הגיע לעיר הנמל עדן. מסקנתו היא שמעתה יעסוק במסחר ימי. הוא יביא סחורות לאפריקה המזרחית, בעיקר מוצרים שהגיעו לחצי האי ערב מנמלים מהמזרח הרחוק ומנמלי האוקיינוס ההודי. הוא החליט להפליג לדרום-מזרח , ל"מסעו האחרון", המתוכנן, ומגיע לג'יבוטי בחוף המזרחי של אפריקה.

בטוטה מציין כי הקהילות המוסלמיות החלו להתפתח לאורך חופי אפריקה בטרם הגיעו המוסלמים לחופי הודו ולדרום מזרח אסיה. הבעיה שלו הייתה כי בארצות הרחוקות הוא לא מצא דוברי ערבית. היכן שהכיבושים המוסלמים נגמרו לא היה מי שידע ערבית. ולכן לא היה יכל לשוחח עם האוכלוסייה המקומית. למזלו בכל מקום ניתן היה למצוא מוסלמים, שהיו עולי רגל למכה. הם היו מארחים למופת ומהם הוא הפיק תועלת רבה, מקיפה ולזמן שהיה נדרש.

לדעתו, הכרת רוחות המונסון באוקיינוס ההודי הם המנוע והסוד המאפשר את השייט הערבי באוקיינוס ההודי. הכרת תנועתם מאפשרת את הניווט בים. מי שלא מודע להם יכול לנוע בים ללא הגעה ליעד כל שהוא.

הוא בקר ב מוגדישו, היום סומליה ובמומבסה. הגיע הגיעה לאיים: באיים פאמפה וזנזיבר. זנזיבר שימשה הנמל הגדול ומרכז סחר העבדים שהגיעו לנמל מרחבי יבשת אפריקה. מזנזיבר הוא הגיע עד ל קילוה (Kilwa ) - הנקודה הדרומית ביותר בחוף אפריקה המזרחית, אליה הגיע.

מסחר העבדים

Am I not a man — עבד מאפריקה המקור: Josiah Wedgwood, William Hackwood et Henry Webber 1787

העיר "קילווה" (Kilwa) היום בטנזניה היא עיר בעלת רמת חיים גבוה. היא מרכז לסחר בזהב. לתושבים יש ארמונות, סועדים את מאכליהם בכלי פורצלן מסין, לובשים בגדי משי וחדרי הרחצה והנוחיות שלהם בתוך הבית. הסולטן של קילווה היה יכול להחשב עשיר במיוחד. אבל הוא נדיב לב בכל הנוגע למתן מתנות ודואג לצרכיו של כל אדם ואדם. במסגרת עסקיו הוא עסק במסחר עבדים: קובע את שיטת איסופם, מכירם והצעתם בתור מתנות. הוא מספר על מנהג הלעיסה, מנהג בעל הקשר חברתי.

כאשר הגיעו ספינות עם מטען מנמלי המזרח קידמו את המלחים תזמורות תופים וחצוצרות. המתינו להם סוסים ומרכבות ועימם הגיעו לארמון הסולטן. הצוות זכה לקבל שלושה ימים של עינוגים בעיר.

הוא לא מצא צוות ספנים שימשיך את השיט דרומה למוזמביק. לא היה ערבי שיסכים לשוט באזור שכונה "ים המוות".^[17] הוא מדמה לעצמו שאם היה מוצא את סירתו של סינבד המלח היה ממשיך בשיט. כעבור חודש, כאשר רוחות המונסון החלו לנשוב מדרום לצפון הוא חזר לחצי האי ערב.

הוא הפליג עוד לעומן. לאורך חופי דרום חצי האי הוא צפה בציד כרישים: " הם חותכים אותם ופורשים את החלקים הפניים שלהם ליבוש" . הוא מתעניין גם בשווקים ה"ביזארים" ומתבונן בסוגי הסחורות המיובאות מהודו ומהמזרח הרחוק (בכך מתכונן למסע הבא). הוא מוצא עניין בדיגים היורדים לדלות פנינים. הוא צפה במסכה המיוחדת שהם שמים על הפנים ובאמצעים שנועדו להם לאפשר נשימה במעמקי הים. הוא הגיע עד למצר הורמוז . חזר לתימן ועבר דרך הפסגות הגבוהות של הארץ, בגובה של 3,000 מטר. הוא עבר במדבריות והגיע למכה. שם עסק בלימוד הקוראן וספרי דת האיסלם עד יציאתו למסע הבא.

לפי חישוב משוער בגוגל ארת' Google Earth אורך מסעו הגיע לחמש עשרה אלף ק"מ. דגל 5 - 6 ^[12].

מסע רביעי-ששי

ערך מורחב אבן בטוטה מסע רביעי-ששי