Coturnix coturnix

ויקיפדיה

שליו נודד (Coturnix coturnix) הוא ציפור מ"משפחת הפסיונים" הרגיל לנדוד בלהקות. כאשר הוא נוחת במקומות מסויימים, כמו בחצי האי סיני, צפון אפריקה ומערב אירופה צדים אותו תושבי המקום. מעריכים כי הוא ה"שלו" אשר בני ישראל אספו במדבר סיני ושימש להם למאכל.

על השליו

השליו הוא מופיע בארצנו כעוף נודד בסתיו ובאביב. באביב ובראשית הקיץ נראים פרטים ממנו דוגרים. לעוף צורה עגלגלה, בעלת קוטר של 17 ס"מ בקרוב. הנקבה חומה עם רקע לבן לעינים. לזכר צבע חום - צבע המסווה אותו ומקשה על צידתו. הוא ניזון מחומר צמחי ומחרקים. אפשר לצפות אותו בשדות ברחבי הארץ.

בגיל 6 עד 8 שבועות הוא מגיע לגיל רביה. מטיל בן 6-18 ביצים וכעבור 16-18 ימים בוקעים מהם ביצים.

בצאת בני ישראל

"בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות ט"ז א), בני ישראל התלוננו בפני משה רבינו ואהרון הכהן כי חסר להם "סיר הבשר" ואין להם "לחם לשובע". ואכן, הקב"ה ממטיר להם את המן ומביא להם את עופות השלו. משה רבינו מצפה כי בעקבות :"...תֵת ה' לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ" - העם יהיה שבע רצון.

בספר במדבר בפרשת בעלותך הוזכר שוב השלו. בני ישראל מתלוננים: "מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר... זָכַרְנוּ, אֶת-הַדָּגָה..." (במדבר י"א א). משה רבינו התלבט: "מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה ? ". אך הקב"ה אומר כי הם יקבלו בשר "עַד אֲשֶׁר-יֵצֵא מֵאַפְּכֶם". ואכן, השלו הגיע והצליח להזין את העם ובכך עלה על בשיעורו על כמויות הבשר המקובלות שנאמר: "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם; אִם אֶת-כָּל-דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם, וּמָצָא לָהֶם" - הצאן, הבקר והדגים לא הספיקו אבל השלו - כן !.

וכך תאר המקרא את בוא השלו:"וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה', וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן-הַיָּם, וַיִּטֹּשׁ עַל-הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם, עַל-פְּנֵי הָאָרֶץ.וַיָּקָם הָעָם כָּל-הַיּוֹם הַהוּא וְכָל-הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת, וַיַּאַסְפוּ אֶת-הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט, אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים; וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ, סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה (במדבר י"א ל"א). הגיע מהים, קרוב למחנה, התפרז מסביב לנוחיות העם ובכמויות שהספיקו לו.

המגפה

במקרא סופר לנו על אירוע נוסף הקשור בשלו:" הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם, יִכָּרֵת; וְאַף ה', חָרָה בָעָם, וַיַּךְ ה' בָּעָם, מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת-שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה (במדבר י"א ל"ג)

זאב חנוך (ז'אבו) ארליך מבית ספר שדה עפרה כתב במדורו הקבוע בענייני ארץ ישראל ארץ מקרא, במוסף שבת של העיתון "מקור ראשון" על אירוע של הרעלה המונית מאכילת השלו שאירע בסיציליה. הסיפור הובא בספרו של פרופ' יהודה פליקס תושבי המקום נהגו לצוד את העופות ולשלוח אותם לרומא, לצפון. פעם כאשר צדו כמות גדולה של עופות ולא הספיקו לשלוח את כל הצייד. הם החליטו גם הם לאכול מהעוף ורבים מאוכלי השלו מתו.

ההסבר היה כי כאשר השלו נוחת על החוף, לאחר מסע נדודים ארוך, הצטברו בגופו הפרשות רעילות. רק כעבור יממה ההפרשות האלה יוצאות מגופו. ולכן מי שאוכל מהעוף, מייד, עם נחיתתו עשוי להפגע מהרעל. בני ישראל, במפגשם הראשון עם השלו, לא המתינו ופרצה המגיפה. מכאן אולי הביטוי :"הַבָּשָׂר, עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם".

ארליך הציג את עמדו בשאלת הנס. נדיגת השלווים, נפילתם ליד מחנה ישראל ולכידם ביד אדם - אלו הן תופעות בגדר הטבע. הנס הוא שהן התרחשו בדיוק בעת השמעת תלונות בני ישראל "התגלות דבר ה' בתוך הטבע הוא דבר הנס".

יוסף ברסלבסקי במאמרו הביא עוד הסברים למגפה:

• לפי ספרי דבי-רב, : "יש אומרים שהרגה בירידתה יותר ממה שהרגה באכילתה", כלומר בני ישראל במדבר נהרגו גם ממהלומות העופות הרבים והעצומים שנפלו על ראשם, וגם מאכילת בשרו של השלו, אולם מן המהלומות יותר מאשר מן האכילה. או, יתכן כי התורה נתכוונה וודאי

למכת אפידמיה, שפשטה בעם מיד לאחר אכילת הבשר הרב.

• המפרש קנובל משנת 1861, מביא מספרי קדמונים (אריסטוטלס, פליניוסועוד), המעידים כי מזונותיו של השלו עושים לפעמים את בשרו גורם לעווית מעיים וסחרחורת. לדברי פליניוס ירחיק האדם לפעמים את בשר השלו מעל שולחנו, כי העוף מתכלכל גם מזרעוניהם של צמחי רעל שונים.

אזכורים היסטוריים

ההיסטוריון מסיציליה, דיודורוס סיקולוס, מהמאה ה-1 כתב על התושבים הקדומים של העיירה אל עריש ‏‏, כי הם ניזונים מציד שלוים. הם היו קולעים רשתות מצמחים, מותחים אותן ולוכדים בהן את השלוים שהיו מגיעים אל החוף בלהקות גדולות ‏‏.

חוקר הטבע הרומי פליניוס הזקן מהמאה ה-1 התרשם מגודל הלהקות של השלוים וכתב: "פעמים כה מרובים השלוים, עד שהם מטביעים תחתם את האוניה (עליה הם יורדים בדרכם על מנת להחליף כוח)" ‏‏.

חכמי התלמוד ידעו על בואו לחוף ועל בשרו עתיר-השומן.

הגיאוגרף הערבי "אל מוהלבי" בספרו של יאקות כתב כי התושבים בחופי חצי האי סיני אכלו את השליו כשהוא טרי, או כשהוא מיובש במלח. .

חוקר ארץ ישראל יוסף ברסלבי מראשית המאה ה-20 כתב:"באופקיהם של חופי ארצנו ייראו מחנות השלוים העצומים, הקרבים ובאים כעין ענן-כהה המרחף על-פני המים".

אל עריש 1968

צבי אילן סיפר על צייד השלוים באל-עריש בעת ביקורו בסביבות העיר אחרי מלחמת ששת הימים. רשתות המתוחות בין עמודי עץ המיועדות לציד שלוים נראות בדרך מנחל בשור, דרומית מעזה עד סבחת אל-ברדוויל ‏‏

הרשתות בחוף הן רשתות דיג ישנות. הן בנויות לגובה של 3-4 מטר. הרשתות הוצבו זוגות: ברשת האחת חורים המאפשרים לציפור להכנס, להיתפס בראשה ולהמשיך מעבר לרשת השנייה, אשר בה החורים גדולים יותר, שם ממתין הצייד. היות והשליו תפוס ברגליו, אין הוא יכול להשתחרר.

על מנת לא לעורר חשש מצד העופות על הצפוי להן, הציידים מפזרים שיחים יבשים וענפי דקלים לפני הרשתות, כדי שהשלוים יחשבו כי ניתן למצוא מסתור מתחת למחסות.

הגבלות על הצייד

ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל וממשלת מצרים בחצי האי סיני הגבילו בחוק את הצייד. כך נקבעו כמה רשתות יוצבו ומתי. ביוזמת רשות שמורות הטבע, המימשל הצבאי של מדינת ישראל, אחרי מלחמת ששת הימים, הוציא צווים המגבילים את הצייד. צבי אילן סבר כי הפיקוח על יישום החוק היה דל ולכן מספרם של השלוים היום הוא מועט. בעונת 1968 היה ניסיון לפקח על הצייד.

לקריאה נוספת

• צבי אילן, סיני ורצועת עזה, מפעלי תרבות וחינוך בע"מ, תל אביב, 1968

קישורים חיצוניים

• יוסף ברסלבי, נס השליו במדבר - אתר דעת

גלריית תמונות

המקור:ויקישיתוף

שלו - בתור סימן כתב במצרים העתיקה - מוזאון לובר פאריז - ויקיפדיה קומון :צילם: Borislav

זוג עם אפרוחים - ציור משנת 1897 ויקיפדיה קומון